בכטין הבוכה וקרנבל המאה 21 -על ההופעה של סטטיק ובן-אל בהיכל מנורה.

 

כשיצאתי מההופעה של סטטיק ובן אל בהיכל מנורה, ביום חמישי האחרון, חשבתי על היום שבו האינטרנט נולד בחיי, ולא הצלחתי להיזכר בו. אני זוכר היטב כל יום שבו נולדה אחת מבנותי, אני זוכר את החיים שלי לפני שהן היו, אבל למרות שאני זוכר את הפעם הראשונה שהתחברתי ב1996 עם צווחות לטאה מעונה למודם של האוניברסיטה, וגלשנו לאתר הסי.איי.איי לראות את הסיכום של האמריקנים על ישראל, אני לא חש שזה היה באמת ה"אינטרנט", רק דף מידע. ואז בא עוד דף מידע, נפסטר, אייסיקיו, מייספייס, פורטלים, דפי מעריצים, פורומים, אמזון, סולסיק, איביי, יוטיוב, פייסבוק…
בסתר ליבן, מהפכות מודרניות חולמות להיות רגע ריאליטי – עלומות לפניו, כוכבות על אחריו. אך האמת היא שהן פיחות זוחל במהירות העור. מתפשטות מהתרסקות טייסי קמיקזה נחשוניים, מתמסמסות לאיטן דרך חוט שדרת מובילי הטעם הבינוני עד שהן מגיעות מדוללות כמעט מכל ערך, ומתפשטות ממותגות וצרכניות בקצה הזנב הארוך, במרחב ההמוני.
שלשום הגעתי להופעה של ססטיק ובן אל בהיכל מנורה תל אביב, והבטתי עמוק אל תוך הזנב הארוך של מהפכת הוירטואליה כפי שאף פעם לא ראיתי, רגע זן מזוקק כהצצה ישירה אל המציאות.
עכשיו אחרי שצחקתם לגלגתם וכו', בואו נתחיל מהסוף, מדובר במופע יוצא דופן של סטראוסודיום-גלוטומט. טינדר-פופ ללא שבריר שניה של נפילת מתח או הפסקה לנשום. אי אפשר שלא להעריך את זה שהשניים והצוות שמלווה אותם, העמידו מופע שגורם לכל ההופעות שראיתי בעשור האחרון להראות כאילו היו סרטים מגורענים בשחור ולבן שהוקרנו בסלו מושן.
לפני שנים רבות הכתיר אחד החושבים הגדולים של המאה העשרים מיכאל בכטין, את מהות הקרנבל כמרחב שבו מתרחשת חציית הקווים המוכרים של האסור והמותר, הפיכת הסימנים על פיהם עד שהשולי הופך למרכזי, פעולות הגוף והפרשותיו מחליפים את המוח כמוקד עניין, והמעמדות הנמוכים תופסים את מרכז הזירה, עד שההמון המשועבד מוכתר למלך. מקום וזמן בו מוגדר הקרנבל כניגוד למציאות היומיומית המשמימה. מרחב המשמש כאנטיתזה מאתגרת עבורה, אירוע הוליסטי אשר פותח לדיון מחודש את סמליה ואורחותיה של המציאות היום יומית. אירוע רווי בסמלים אמביוולנטיים. "סמלים שמכילים דואליסטיות ומאחדים שני קטבים מנוגדים של שוני ואסון"
ההופעה של ססטיק ובן הבהירה לי כמה התרחקנו ממושג הקרנבל של ימי הביניים, ואני בטוח שלו נכח בהופעה אמש היה בכטין מנסח מחדש את מושג הקרנבליות שלו.
הקרנבל של זמננו הוא ההפך המוחלט מהקרנבל הבכטיני. כול כולו סימולקרת מרשמלו מורעל, המשתמשת בכל הסממנים החיצוניים של קרנבל שבו הגופני חוגג על פני השכלתני. הופכת אותו לקרנבל שיכול להתקיים רק במוח המנותק כמעט כולו מן הגוף כליל. אסופה של גירויים חזותיים וקוליים שכל תכליתם היא אחת – לרתק את המוח המורעב לעוד גירוי שכלתני של עונג. משהו שיסיט את הדעת מהעיסוק בדבר היחיד שחשוב בעידן המודרני – ה"אני".
זהו סוד ההצלחה העצומה של הוירטואלי, כל כולו מעוצב בכדי למקסם את האני שלך על פני היקום שמעבר לו וההופעה של סטטיק ובנאל היתה ההופעה הראשונה של המאה ה21 שראיתי בחיי.
אין לי טענות לססטיק ובן אל, הם גולשי גל התקופה ומאוד טובים בכך. זה לא סוד שאני חושב שהם מוזיקאים חשובים מאוד ובעלי השפעה עצומה על התרבות הישראלית. אני מלא הערכה על זה שהצליחו לגרום לאלפי בני אדם להביט על הבמה במשך שעה ועשר דקות, מבלי שיביטו במסך הנייד פרט לצילום או תיוג האשטאג לשיר החדש של השניים.
מעבר לכך אני רוצה לציין שני אירועים חריגים בהופעות פופ. במהלך השיר "ברבי" העלו השניים לבמה אורחת כבוד. בהתחלה חשבתי שמדובר בנטע ברזילי, אך בסופו של דבר התברר שמדובר ברקדנית מלאת גוף ובעלת צמה דומה שעונה לשם פלג. פלג רקדה בצורה מעוררת השתאות. המהלך הזה לשים את הנלעג והמושפל לרוב, במרכז הבמה הנוצצת ועוד בשיר שעוסק ב"ברבי" הבהיר לי איזה מרחק עברו השניים מאז שהוציאו את השיר לפני שנתיים, את ההבנה העמוקה של מעמדם כמעצבי תרבות. השניים בוחרים להשתמש בכלי הזה כדי לקדם את האג'נדות הפוליטיות שלהם. אבל לא פוליטיקה במובן הפרימיטיבי שלה, זו שעוסקת בגורלו של עם, בחוק הלאום, וקרבות על הגדר. אלא הפוליטיקה היחידה שבאמת חשובה לאנשי הוירטואלנד, אלו שכבר חיים בעתיד – פוליטיקת האני.
הדבר השני שהדהים אותי היה משחק. באמצע ההופעה התיישבו השניים לבדם על הבמה וערכו מירוץ מכוניות בסוני פלייסטשן כמדומני שהוקרן על המסך הענק. בעוד חצי מהקהל מעודד את בנאל והחצי השני את סטטיק.
הרגע הזה אתגר את הבנתי. כל כללי הטקס של ההופעה הופרו לרגע. ולפתע חשבתי על ברכט ושבירת הקיר הרביעי שלו. שכן המשחק הזה גרם לכוכבים שעד לאותו רגע היו במרחק מטרים ספורים מהקהל אך אלפי שנות זרקורים מעליו, להיות לרגע נגישים, לא צפויים, בני אדם ולא יצורי יוטיוב בגודל על טבעי.
נתיבי חיי הובילו אותיי לעמדה של מי שצריך לעזור לאנשים צעירים לזנק אל העולם עם חזון אמנותי משלהם. כולם מצוינים, חלקם מעולים ומיעוטם מופלאים, ועדיין בשנים האחרונות התחושה שלי היתה שלכולם חסר איזה רעב אמיתי לנסות ולנצח. קצת כעסתי עליהם, שכן אני זוכר את עצמי בתחילת הדרך עם רעב לכבוש את העולם, במבט מפוכח לאחור לא הצלחתי בכל המובנים שחלמתי עליהם, אבל אני זוכר את הרעב והרצון לעשות את זה, אל מול מה שנראה אז גבהים בלתי אפשריים.
אך לאחר ההופעה הזו, אני מבין אותם ואפילו מעריך אותם מחדש. כשאני מביט בצעירים האלו שצריכים לעלות על במה ולהלחם על תשומת לב הקהל מול הופעה כמו של ססטיק ובן אל אני מבין שהסיכוי שלהם לרתק את הקהל הגדול בדרכים המסורתיות, שואף לאפס, מלמטה.
התזמון המוזר של ההופעה יום לפני שהתפרסמה הכתבה שלי על יצרני הגיטרות הישראלים ויום לפני מצעד הגיטריסטים הגדולים של כאן 88, גרמה לי להרהר כל הדרך חזרה לבאר שבע, על האבולוציה של המוח, המוטציות הסמויית מה MRI של איברי החישה והפרשנות הקוגנטיבית שלנו.
התבוננתי בבנותיי הישנות במושב האחורי (הן התירוץ הרשמי לנוכחותי בהופעה) ותהיתי האם הן כבר תוצר אבולוציוני של מרכזי עונג וחישה שונים מהותית ממני. בסתר ליבי אני מקווה שלא, כי המשמעות היא שאני איש המערות מהמאה העשרים, והן ילדות החלליות אל מרכז העונג במוח, אך משהו בי מתעקש שכן.
כשאני חושב על תפיסת העונג של אנשי אסכולת פרנקפורט, אני מבין שהמהפכה שהם התריעו מפניה הגיעה לכאן. אדורנו צדק, בעלי ההון הבינו את מה שהאמנים מסרבים לקחת עליו אחריות, האמנות היא כלי נהדר לשינוי תודעה, ולכן שועבדה כליל בידי בעלי ההון הסמויים מן העין, בכדי לרדד אותה לכדי הפקת מיץ פטל של עונג מזוקק מהתרבות.
מהפכת הוירטואליה הושלמה, העולם שהכרתי לפני האינטרנט אבד לעד. כל טקסי התרבות שהכרתי, ואני ורבים עוסקים בהם, רלוונטים למעשה כשחזור קרבות מלחמת הפונים הראשונה. עבור בנותיי הופעת רוק עם נגנים חיים כמו של אבא (ביום שני הקרוב בעשן הזמן, אם תהיתם מתי…) שרק מנגנת ושרה את שיריה תראה לבנותיי כרישומי פחם בדגם מיניאטורי של הדבר הוריטואלי, ה"אמיתי".
חשבתי על כל אלו אמש, בראשי התנגנה פראפרזה על שירה של נעמי שמר:"אני מקלדת מישהו כותב עליי…", אבל לא רציתי לכתוב את זה. שכן זה היה יום שכולו גיטרות – הכתבה על יצרני הגיטרות, מצעד הגיטריסטים. בשלב כלשהו הוצאתי את אוסף הגיטרות שלי ונגנתי עם הגיטריסטים הגדולים של המצעד. התענגתי היטב על הרגע והגיטרות השונות. אולם כשניגנתי שמעתי את בלוז שעון החול, ומתוכו הדהדה השיחה המדומיינת בין מרקו פולו לקובלאי חאן בפתיחת "הערים הסמויות מהעין" ספרו הנפלא של איטלו קאלווינו:
״בחייהם של שליטים״, מגלה קובלאי חאן למרקו פולו, ״מגיע רגע מסוים שלאחר גאות רגש הגאווה על מרחבי האינסוף על השטחים שכבשנו, אחרי העיצבון וההקלה גם יחד שבידיעה, שלא יחלוף זמן רב וכבר נוותר על כל מאמץ להכיר שטחים אלה ולהבינם״.

 

טיול שורשים וצמרות. מרוקו, 2017.

כל ארץ מתחילה בתור לטיסה המביאה אותך אליה. השפה המתנגנת, הבגדים, תווי הפנים ובעיקר דרכי התנהלות צוות הדיילים. היה בי חשש גדול להגיע לראשונה לארץ אימהות אבותיי – מרוקו. קוראים לזה "טיול שורשים" אבל עבורי היה נכון יותר להגדיר זאת כטיפול שורש. טיפול שבו המחט הצפון אפריקאית תיגע בעצב המוסווה של שאלת חיי: מי, או יותר נכון מה אני, מבחינה זהותית.

אדם צועק את שחסר לו כתב מאיר אריאל, וכילד "פלפל" הארץ, תמיד השתוקקתי לזהות ברורה ומאוחדת. כשהיו שואלים אותי מאיזה מוצא אני, היית עונה ישראלי או נאחז בזה שסבתא-רבא רחל בוחבוט-בן חרבון- אלחרר, גדלה בירושלים, אך משפחתה עזבה למרוקו לפני מאה שנה. כשאביו של חבר מהתיכון אמר לי בזחיחות: "הקמנו את המדינה הזו, והסכמנו לקבל את ההורים והסבים שלך רק בשביל שאתה תוכל לצאת ממרוקו – אז תעריך…" הרגשתי חבול רגשית אך שתקתי. מצער אותי להודות כיום, שמשהו בי הנהן אז בהסכמה. עד כמה שזה ישמע מוזר היום, לא יכולתי אחרת. כל סביבתי התרבותית שיקפה שמרוקו הייתה המקום שממנו נגעלתי ונגאלתי. מדינה פרימיטיבית באפריקה, "תרבות של כמה קברים" "קופים שזה עתה ירדו מהעץ", ארץ גזירת הגלות, והאנטיתזה המוחלטת למדינת ישראל. בשבוע שעבר אייל שני אמר במסטר שף כי: "המנה של הסבתא ממרוקו תהיה חזקה כאשר מי שמבשל אותה בוקע מתוכה…".  כך וכך שנים ושינויים חלפו מאז שנות השמונים, ועדיין מרוקו ומורשתה נתפסים כמקום שיש "לבקוע" ממנו. ואילו יחסים יכולים להתקיים בין אפרוח לקליפת הביצה השבורה ממנה בקע?

עם השנים עמדתי על זהותי והתחלתי לקבל את המורכבות הטמונה בהיות ילד מהגרים. להכיל וגם להנות ממלוא משמעות היותי נוכח-נפקד בו זמנית בשני עולמות ותרבויות. ועדיין, למרות כל שנות התיקון שעשיתי, בסופו של דבר, התחבטתי רבות. חששתי שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שבה אוכל לנסוע עם אימי. ולא רציתי לוותר עליה. אך תהיתי איזו ארץ אפגוש מעבר לבדיקת הדרכונים – אגדה מומצאת או מציאות אגדתית.

נתב"ג

"וכשהם שם מעליי כשהם ביחוד,

מה מקשר בין אנשים שטסים לחוד?"

שאל המשורר אורי ברנשטיין, לפנות בוקר בתור העמוס לדלפי הבידוק של אל על' קיבלתי תשובה ברורה וניצחת מה מקשר בין ישראלים שטסים לחו"ל. זו הסלידה מאותה תכונה בלי מוגדרת דיה המוגדרת כ"ישראליות",  ובו זמנית מיושמת מלוא עוצמתה. אין מרחב שמגדיר את ה"ישראליות" בצורה ברורה יותר מאשר המקום שבו היא "הישראליות" מיושמת במלוא עוצמתה, רגע לפני תחילת התאוצה אל מהירות המילוט – חו"ל.
כמה קסם אנושי היה ביחסים בין בני אדם שעוזרים אחד לשני עם חיוך מלא בטוב לב, וכמה רוע אגוצנטרי טמון באותו חיוך ממש כשהוא מגיע מזה שעוקף אותך בתור האינסופי עם טריקים של פגישה עם חבר ישן מהצבא.
כמה אחוות גורל מזמנת לישראלים השואה, עד כי נדמה כאילו מישהו דאג לשתול את זכרה גם בנתב"ג כמו אומר לך: תברח תברח אבל אל תשכח, שבסופו של דבר אתה יהודי, וככזה אתה תמיד מועד להיות סימן השאלה בקצה הגורל היהודי.

אני נכנס לקודש הקודשים של טרמינל שלוש, החלל הפנוי שמצוי בלב רבבות ישראלים הרוצים למלאו במוצרים מהדיוטי פרי. משום מה היום המזרקה ההפוכה שמתיזה מים מהשמים, לא עובדת. לראשונה אני שם לב שהיא נראית כמו חור תחת שחור וענקי, כמסמן לי איזה מסומן שאיני מצליח להבין מהו בדיוק, עד שמישהו דוחף אותי כדי לתפוס לו ולשבט שלו שולחן וכסאות, רק שלא יהיה פראייר, רק שלא נפסיד.
התבוננתי באיש שפרש את כל תיקיו על פני הכסאות. התבוננתי בשמחת הנצחון העצוב שלו,  בעולב המחזה והבנתי – כך אנו נראים וכך אנו נותרים. אבודים, אוהבים ושונאים, בחלל הגדול מדי של טרמינל שלוש. דו-שיח של מראות חרשות המאמללות אחת את השניה בדרכן השמחה עד זרא.

ארומה, דיוטי פרי, שדה התעופה בן-גוריון.

א: מה זה המחירים האלו? באיזה עולם זה הגיוני? כולה קפה! עלק דיוטי פרי… זה דיוטי פלוס פלוס פלוס

ב: זה בגלל שעוד דקה אתה הולך לעוף, וכל מה שמחזיק אותך באוויר זה איזה רעיון של בנאדם, או השגחה אלוהית, מה שעושה לך את זה…

א: נו, ואיך זה מצדיק מחירים של שדות התעופה?

ב: כי אפילו אם אתה אומר לעצמך  – סטטיסטית כלום לא יקרה, וואלה, השרירים שלך משקשקים מפחד, ואתה מוכן לשלם כל מחיר, והעסקים כאן מרביצים מחירים של גזלן לפני יציאה למשימת התאבדות.

א:, האמת אחלה קונספט

ב: מה, דיוטי פרי?

ב: לא, גזלן לפני יציאה למשימת התאבדות.

שדה התעופה – בריסל

שלוש יבשות ביום אחד זה בהחלט מעייף! התחלתי את היום הבלתי נגמר אי שם לפנות בוקר בבאר שבע, חרד ועצבני מפני הטיסה, והנה אני יושב בשדה התעופה בבריסל ועושה נס בלתי אפשרי, מחבר טיסת קונקשן בין אל-על ( הדי לא משהו… אם נודה על האמת) ורויאל אייר מרוקו. מוריס מתלהב, אף פעם לא קרה קונקשן בין חברה ישראלית לחברה ערבית היישר, תמיד צריך להעמיד פנים שהגענו באיזה חברה אחרת, והנה הפעם הדברים משתנים.
הלוואי אני חושב לעצמי ובנתיים מקשיב לשני ישראלים שיושבים מאחורי ואומרים שהזריחה בבמרוקו עולה מתוך האטלנטי והם מתים לאכול את הדגים מתוכו, רק תוסיף קצת חריף לים, ותאכל את השמש שבפנים.
גם ככה אני מסוחרר מכל הכיוונים עושה היום סיבוב של פעם החיים מאסיה דרך אירופה לאפריקה ובסופו של דבר זה מרגיש לי כה מוזר לחזור למקום, שלא הייתי בו מימיי. 

שדה התעופה קזבלנקה

שדה התעופה קזבלנקה

הנחיתה בקזבלנקה מעמתת אותי עם הגזענות המובנית שלי, הטייס היה כל כך מוצלח שאפילו לא חשתי את מכת הגלגלים הנוגעים במסלול הנחיתה. הרגע שבו אני מבין שאני במרוקו מגיע כשאני יושב מותש מהנסיעה על רצפת שדה התעופה ומתבונן בהשתאות אינסופית, איך בחורות צעירות מדברות בשפה שאני מכיר רק מסבתות עם מטפחת בשיכונים של באר שבע, ואיך שוטרים מתנהלים כאילו היו עדת רבנים מבית הכנסת של סבא שלי. זה לא רק השפה וצליל הניגון, זו תנועת היד, זוית החיוך, ההליכה הקלילה, שמבהירים לי שתרבות היא שקופה יותר מהאוויר. בלעדיה אתה נחנק, אבל כשהיא שם, אתה פשוט חי. 

אם תהיתי האם הארץ הזו בכלל מדברת אלי, שיחה קצרה עם המנקה מבהירה לי –  אני מרגיש שייך כאן לחלוטין. מסורת של עשרות דורות עברה אלי מבלי שאשים לב, והבהירה לי כבר כאן ומייד, כמה שאני אכן – ממוצא מרוקאי.
לאחר הסדרים ייחודיים לישראלים ומדריך שמארגן את הכל בדרך לא דרך מול הרשויות, אנו עוברים את מסלול הדרכונים כמו אחמי"ם, חולפים בקלילות על פני התחנות בדרך החוצה. כשאנחנו יוצאים משער השדה, זה נראה לי כמו חלום אוריינטלי של דיויד לינץ'.  אוהל ענקי ולבן פרוש מעל ראשינו, מעבר לו משתרע  החושך המרוקאי סמיך וערמומי, ומעליו הירח הבהיר מאיר קבוצת תיירים ישראלים, מרוטים רעבים ועייפים עד קצת יכולתם הפיזית. היינו קרוב ליום שלם בדרכים, ועדיין נותרה לנו נסיעה של כארבע שעות לפנינו למקנס.

מקנס

המישורים של מרוקו, מרגישים אינסופיים, הכבישים מדברים את הלילה בנסיעה ארוכה עם מעט פניות והרבה תחנות גבייה כספית. זו הדרך המהירה, מישהו צריך לשלם עליה. כמעט לאורך כל הדרך אנו רואים מגדלי בתים מודרנים הבנויים במרחק, אבל ללא אורות. מאוחר יותר אגלה שבתי רפאים, הם אשליה אופטית , חסכון בחשמל שמדמים שכונות שלמות בחשכת הליל.
במיניבוס המורל גבוה, אבל לאט לאט השעות עושות את שלהן והאנשים כבים אט אט לתרדמת הדרכים. כשאנו מגיעים אל בית המלון בפאתי מקנס, אנו פוסעים במגושמות החוצה, אל לילה שהתקרר עוד יותר. אדים עלו ממצחו של השוער, ומשהו בתווי פניו הזכיר לי את דודי אנדריי, בצעירותו – "מחייא", חייך אליי שפשף את ידיו בשמחה ועשה סימן של שתיה. שמחתי על נדיבותו של האיש שמציע לי כאלו דברים, אולם הייתי גמור מעייפות – "איווה, לא עכשיו, מחר". אמרתי ולא ידעתי כמה אי ההבנה הזו, עוד תשוב אלי כאל בומרנג. לאורך כל הימים בהם שהינו במלון, רדף אחריי האיש לכל מקום מתוך תקווה שאתן לו מחייא. אותו עראק מרוקאי שהם כל כך אוהבים לשתות אבל אסור עליהם רשמית במרוקו על פי חוקי האסלם.

אפילו מתוך העייפות שלי, הפתיע אותי הפער הבלתי נתפס בין ההדר והגודל של הלובי לעומת העליבות ותחושת אכסניית הנוער של החדרים בהם התאכסנו. לאורך הטיול הבנתי שמדובר באופי של מלונות מרוקאים, הלובי תמיד מפואר יתר על המידה, החדרים  הרבה פחות. עניין של עדיפות. התמקמנו, ובפעם הראשונה מאז שהייתי ילד ישנתי עם אימי באותו חדר. זה לא היה פשוט, היא נוחרת! אולי בשל כך אבא מסרב לשים את מכשיר השמיעה שלו, חשבתי לעצמי, ובעודי תוהה כמה זמן יקח לי להרדם, נרדמתי מייד.

אשה רוכבת על חמור בכניסה לאיפראן

איפראן

בבוקר שלמחרת יצאנו מהמלון לאחר ארוחת בוקר בסיסית מדי. קמנו ועשינו את דרכינו מעלה, כבר בתחילת הנסיעה לכשיצאנו מתחום העיר, הבחנו בשדות רחבים ובהם ערימות ענק המסודרות בקוים ארוכים ומלאות בצלים. ככה שומרים את הבצל לחורף הסביר מוריס המדריך. נזכרתי בזה שמאז שאני ילד, אם מישהו מספר בדיחה גרועה בסביבה, כולם יגידו לו – באשל…, פעם תהיתי באוזני אימי מהו אותו באשל, אה, זה בצל – היא ענתה. תמיד חשבתי שמדובר באנלוגיה למשהו חסר טעם, אבל התבוננות בשדות עמוסי הבצל הבהירו לי שני דברים, הראשון שאומרים "באשל" על כל דבר שהוא בעצם נפוץ ולא ייחודי, והשניה שזה לא מקרי שכל תבשיל מרוקאי שמכבד את עצמו מתחיל מבצל והרבה ממנו. זה זמין וזול לאורך כל השנה.

הדרך התפתלה והתפתלה עד שלפתע בקעו יערות האלונים ועצי הזית לפנינו ובינהם ובתוכם – שלג לבן וצח במיוחד. "זה ממש כמו באירופה…." השתוממו הקולות ברחבי המיניבוס. בחוץ נופי איפרן העיירה הציורית בהרי האטלס, בקעו מבעד אדי השלג בצבעי מים נמסים ורכים. זו ארץ בעלת שפלה מישורית עצומה והרי אטלס שגיבים, נופיה וצמחיה פרושים בשפע גוונים ועוצמת ריבוי אינסופית כמעט לאורכה ולרוחבה,  רצף המציף את חושיך ללא הרף ומאתגר אותך. תוואי יופייה הייחודי של הארץ מנוגדים כל כך לדימוי המדברי ושומם שהצטייר בראשי כל השנים. ועדיין היה משהו מוזר כל כך באמירה שהיא "כמו אירופה".

זוהי מרוקו. והיא ממש לא אירופה, או זקוקה לקנה מידה חיצוני לה, כדי להגדיר את עצמה כארץ היפה שהיא. אינני מיתמם, גם לי לא הצטיירה מרוקו בתמונת שלג בוהק בין יערות אלונים ועצי זית. אך מה מקור עיוות התפיסה? כל מה שדמיינתי ותובנתי לחשוב שמרוקו תהיה, מתגלה לי כתמונה דלה ועניה ביסודה לעושר השופע של הארץ הזו.

כמה שנות חושך נצטרך עוד לעבור, עד שהנפש תקרא לדבר בשמו: זוהי מרוקו. והיא ממש לא אירופה, או זקוקה לקנה מידה חיצוני לה כדי להגדיר את עצמה כארץ יפה.
אינני מיתמם, גם לי לא הצטיירה מרוקו בתמונת שלג בוהק בין ענפי יערות ועצי זית. אך מה מקור העיוות? איך זה שכל מה שדמיינתי שמרוקו תהיה, מתגלה לי כרגע כמו תמונה קשה, דלה, ועניה ביסודה?
קל לפטור את הכל כהטיית ספרי היסטוריה הגמונית. אך הנושא מורכב מזה. גם דור ההורים שתק לנוכח השכתוב שנעשה לתודעת ילדי המהגרים. היום ההיסטוריה מאפשרת לך את ההתמודדות עם חידת הקואן של מרוקו.האנתרופולוג קליפורד גירץ הגדיר את התרבות כרשת המשמעויות שהאדם טווה לעצמו ובתוכן הוא אחוז. מהרגע שנחתתי, מרוקו אתגרה אותי להביט מעבר לרשת המשמעויות שבה הייתי אחוז ולהביט נכוחה בארץ המיוחדת הזו ובפער שבין הדימוי לבין מציאות. פער עשיר בגלוי, אך רווי בסמוי. 

פס

פס היא עיר חרדלית ואפלה. אם יש מקום לחשוש מלהעלם או ללכת לאיבוד בו, זה איפשהו בין אלפי הסמטאות הצרות של העיר העתיקה. העיר שנקראת כאן בפשטות – ה"מדינה" של פס. אם צריך לדמיין מהיכן שאב פרנק הרברט את היחס בין מדבר לאפלה בספר חולית, פס היא אפשרות טובה. למרות גודלה העצום, יש בה משהו בה אפל באופן בסיסי, והעבר היהודי ומדמם שלה נוכח כאן בעוצמה. מ 6000 היהודים שנטבחו כאן בידי שבטים ברברים וקנאים במאה ה 11, ועד לסיפור המזעזע של סוליקה חגואל, נערה יהודיה בת 15 שנידונה למוות בשל סרובה להנשא למוסלמי ולמעשה להמיר את דתה.

בית הקברות היהודי שוכן בתוככי השוק העירוני, ממש בקרבת ארמון המלך. עכשו הגיע הזמן לפרק את העניין הזה אחת ולתמיד. כן, כמעט כל היהודים עבדו אצל המלך. וכאן אתה מבין שהבדיחה הזו לא כל כך מצחיקה. למלך יש ארמון בכל אחת מהערים הגדולות של מרוקו. הוא לא תמיד מתגורר בו, או בכלל, אבל הוא כן מחזיק נוכחות קבועה ומשמעותית בכל אחת מהערים הגדולות. מעין האח הגדול הצופה בך.  יתרה מזו, בהיות שושלת המלוכה העכשווית שייכת למיעוט, שא לאמר כת העלאווים, מלכי מרוקו הסתמכו רבות על תמיכת היהודים, כמיעוט שתלוי בהם ולכן גם נאמן להם בצורה יוצאת דופן. אם תרצו זו הסיבה שכל יהודי מרוקאי, מרגיש כאילו יש לו יחסים אישיים עם המלך.

המלך הנוכחי מוחמד השישי שם לעצמו, כלומר לעמו, מטרה לאומית להכפיל את מספר התיירים המבקרים במרוקו ל 20 מיליון תיירים בשנה עד שנת 2020. כל נותני השירות לתיירים בהם נתקלתי עשו מעל ומעבר כדי לרצות ולהשביע כל גחמה תיירותית שלי ושל הקבוצה. ניכר שהכלכלה המרוקאית משוועת לתיירות, ולא רק של ישראלים, אם כי הם בהחלט קבוצת יעד קולנית ובולטת למרחוק. כאן יודעים היטב מה הישראלים אוהבים לשמוע – את עברם המרוקאי ואת ההווה הישראלי שלהם מהדהד.  הוא הדהד מפי הילדים הקטנים בפאס שניגשו אלינו ולא פסקו מלאמר את שמה של הקדושה היהודית המקומית "סוליקה" (סול חגואל) עד שקיבלו כמה דירהאמים, והדהד בקולות הרוכלים בשווקים שקוראים חזק ולמרחוק – "חמודה" ו"יפה". מרוקו מוכרת את צבעיה בכל דרך אפשרית – קפטנים, צעיפים, חמסות צבעוניות, ותכשיטי עניים מבלוטים צבועים ואבני חן מפלסטיק. הכל במין בזאר גדול ואינסופי שכל כולו רק תירוץ להתמקחות האינסופית סביב כל מוצר.

"אל תיקח אותנו לדיסקוטק של תיירים, קח אותנו לדיסקוטק אותנטי של מרוקאים, ביקשו אנשי הקבוצה ממוריס המדריך. "איווה חלאס", ענה המדריך חד הלשון, "אם אתה רוצה מרוקאי אותנטי ולא לתיירים, היית נוסע לאשדוד או דימונה, מה באתם להיות תיירים במרוקו?"

יש משהו משעשע ומעציב כאחת, בחיפוש החמקמק אחר האותנטי. הדבר הראשון שהאותנטי דורש, הוא אי המודעות להיות האותנטי – אותנטי. האותנטי אינו יכול לראות את עצמו ככזה, שכן ברגע שידע שכך הוא, מייד יהפוך להצגה מודעת לעצמה של עצמו. בכל מפגש שבו משהו מוגדר כאותנטי, נדרש המבט החיצוני של מי שיודע להפריד את הקמוץ מתבן התבונה. לזהות את הקו הדקיק המפריד בין האותנטי האמיתי לבין הזיוף המתחזה לאותנטי. מרוקו מאלצת אותי שוב ושוב לזנוח את השאלה מה אותנטי בהתנהגות הזו ומה משוחק, תחיה היא אומרת לי תחווה ותחוש האותנטי הוא יותר מכל מה שאתה זקוק להאמין בו.

נזכרתי בשאלת  אותנטיות האותנטי כשביקרתי פעם בוילנה גררתי את אשתי למסעדה מרוקאית. מה יש לך לחפש במסעדה מרוקאית בליטא? תמהה, "אני רוצה לבדוק כמה אותנטי הבישול של אימי", כשקבלתי אתו מרק העדשים כמעט בכיתי, הטעם היה בדיוק כמו המרק שאימי מכינה לסעודה המפסקת של יום הכיפורים.

טעים לכם, שאל המלצר – זה נהדר, השבתי בהתלהבות, בדיוק כמו של אמא שלי ממרוקו. מי הטבח שאלתי – אני השיב המלצר, כל כך התרגשתי שדווקא בוילנה מצאתי סוף סוף את מקורות הטעם האותנטי של מטבח אימי – ומאיזה עיר אתה בא במרוקו שאלתי?

מבומבי חייך המלצר.

מקנס

היציאה מפס אל מקנס עברה דרך כיכרות של תמרות עשן. איכשהו לעת ערב אנשים כאן מוצאים את דרכם אל הכיכרות והדרכים הארוכות ואוכלים את כל מה שאפשר להעלות על האש.  מוריס ארגן לאנשי הקבוצה איזו חפלה מרוקאית שהיתה מוזרה במיוחד. שלוש נשים "שלוחיות" לבושות בפוקסיה זוהרת, מאופרות כמו דיילת סופר פארם עומדות ורוקדות ריקוד שניתן להגדירו כמשהו בין התקף אפילפסיה של רובוט לבין סיור על גדר המערכת.
הן עומדות עם ידיים מונפות שזזות בקצב משל עצמן, ועל שאר גופן כמעט ולא נע, התנועות שלהן נראות כמו שפת סימנים לא ברורה, ואפילו הייתי מעז לאמר כמעט אקראיות אלמלא היו עושות זאת שלושתן בתאום די מרשים. פעם בכמה זמן אחת מהן על פי קוד מסויים יוצאת לסיור שכולל שני צעדים קדימה אל עבר הצופים, צהלולים מהשתיים שנשארות מאחור, סיבוב וחזרה אל השורה.
אחרי הריקוד השלוחי הזה אני משוכנע שדיויד לינץ' הוא ככל הנראה מרוקאי.
אם אי פעם תהיתי מה לקחתי בגנטיקה מאמא שלי, החפלה ההזויה הזו, מעלה שאמא שלי היא הויקיפדיה של מוזיקה מרוקאית. לא משנה איזה שיר שר הזמר, חדש, ישן או נידח. היא מכירה אותו בעל פה ואת כל פיתוליו המלודיים הרבה יותר טוב מהזמר. הזמר קלט אותה באיזה שלב והתחיל לתת לה לשיר, למבטי ולמבטו המשתאה מהתופעה.

 

סאליי

 

עברה היהודי הקרוב ורחוק של מרוקו חקוק בכל מקום ברחבי הארץ. כל שעליך לעשות הוא למחות מעט את אבק הזמן ומתחתיו מתגלה מרבץ החיים העשירים ומגוונים שחיו כאן יהודים לאורך מאות רבות. כמה פעמים בעבר, ניסתה אימי לשוב אל מחוזות ילדותה הגיעה קרוב, עמדה בשער הסמטה וחזרה לאוטובוס. התמודדות עם מציאות העבר היא דרך כמעט בטוחה להתמוטטות הסיפורים שיצרת ובנית ממנו. אולי בשל נוכחותי הפעם אזרה אימי מספיק כוח כדי לצלוח את מחסום הזיכרונות. מהרגע שרגלינו דרכו ברחוב הראשי של המלאח בסלה ניכרה ההתרגשות העצומה על פניה. הבטתי בה נעה בין זקן אחד למשנהו לאורך הסמטה שואלת על אנשים שכבר מזמן אינם, ומחפשת משהו מוחשי שיקשור אותה אל המקום הזה. התבוננתי בה בהשתאות, לא חשבתי שזה יהיה כל כך חשוב למצוא את הבית הממשי של ילדותה, מה כל כך חשוב במעט אוויר לכוד בין ארבע קירות?

רגע המפגד, המלאח של סליי

הביטו, כך נראית חדוות הגילוי שהיסטוריה שלך קיימת ומלאה. כך נראה אדם שמגלה שמישהו זוכר אותוואת חייו, כך נראה אדם שברגע אחד מצא את השורש שממנו צמח.
היום התמזלתי להיות נוכח ולתעד את אימי ברגע של שמחה מתפרצת. לרגע הזה קדמה שעה של חיפושים במלאח של סליי אחר ארכיטקטורת העבר. הלכנו לכאן ולשם, חיפשנו מספרים בבתים ללא שם, תהינו על הארכיטקטורה של פעם ושל היום, עד שלבסוף, בעזרת אנשי המקום, גילתה אימי שהבית שלידו אנו עומדים, הוא למעשה ביתה מלפני חמישים שנה, ואילו האדם שלצידה זוכר את אחיה ובני משפחתה.
ארבע פעמים היתה אימי במרוקו עד היום. ארבע פעמים ניסתה ולא יכלה להביא את עצמה להתמודד עם הזכרונות מפעם. הגיעה עד לשער, וחזרה לאוטובוס. אימי היא אשה עקשנית ורגשנית, יותר משלא הצליחה, חשדתי שהיא אינה רוצה להצליח במשימה. שכן התמודדות עם העבר היא דרך כמעט בטוחה להתמוטטות כל הסיפורים שיצרת ובנית ממנו. היום היה לאימי מספיק כוח להצליח ולהתמודד עם הגילוי, והיא הצליחה.
ההתרגשות המלאה שלה נחרטה על פניה, זאת ההתרגשות של מי שעברה במנהרת הזמן אל ימי ילדותה וגילתה שהזכרונות שלה אכן היו והתקיימו במלוא הדרם. מה שעבורי הוא סמטה עניה ומרופטת עבורה הם ארמונות ילדותה.
לאורך כל הסיור התבוננתי באימי בהשתאות, לא חשבתי שהרגע הזה יהיה כל כך חשוב. שכן מהו בית? אם לא מעט אוויר לכוד בין ארבע קירות. אבל הסיור עם אימי ודודי אשר במלאח של סליי, היה סיור ליקוט של קרעי המציאות כדי להתאימם לפאזל הזכרונות. והסיור היום הבהיר לי ש"בית" הוא בעיקר, ואולי אף יותר מכל, רק שלל הזכרונות שנותרים בך מהחיים שחיית בתוכו ובקרבתו.

בשיחה מקרית עם אחד מתושבי השכונה, פלט הוא את שמות אחיה שהיו חבריו למשחקי הילדות, והבנתי שהשובבים עליהם הוא מדבר, הם למעשה דודי שכבר הפכו לסבים. בין רגע נשאבתי יחד עם אימי אל מנהרת הזמן אל ימי ילדותה וגילתי שזיכרונותיה אכן היו והתקיימו במלוא הדרם. מה שעד לאותו רגע היה עבורי סמטה עניה צבעונית ומרופטת ניבט אלי דרך עיניה כארמונות הפאר וגני הענק של ילדותה. לפתע הבנתי את המסע הזה עם אימי כסיור ליקוט של קרעי המציאות שעוד נותרו בכדי להתאימם לפאזל הזיכרונות. החיפוש אחר הבית החמקמק, הבהיר לי ש"בית" הוא בעיקר, ויותר מהכל, שלל הזיכרונות שנותרים בך ומעצבים את אישיותך מהחיים שחיית בתוכו. כך הבנתי שלמרות שלא חייתי במרוקו יום אחד מימי לפני סיור השורשים הזה,  אני חי בבית זכרונותיה מאז שנוצרתי בבטן אימי. שבתי לבית שבו לא הייתי מעודי.

מרכאש

אמש ראיתי אדם רץ לאורך שדרת מוחמד השישי ופתאום שמתי לב שזה האיש הראשון שראיתי העוסק בג'וגינג מאז שהגעתי למרוקו. "אמא תראי את הרץ המרוקאי הזה…" אמרתי מבלי להסב את מבטה מעיסוקה פלטה אימי: אם הוא מתאמן – הוא לא מרוקאי.
אם הייתי צריך להסביר את הקסם של מרקש הייתי אומר שהוא מתמצה במילה אחת – גוף.
יש משהו בעיר האדומה שמכוון כל כולו להסעיר את הגוף זה לא רק העיניים שמגורות מהאדום העז המרוח כשפתון דם קסם (תשאלו את בושרה ממאה אלף תבלינים…) על כל קירות העיר. זה לא רק צליל הלמות התופים המסבך את צעדך בסמיכות פולירתמית בלתי אפשרית, זה לא רק ריח הראס-אל-חנות שתוקף אותך מכל עבר בעיר, זה כרוך בתחושה שהגוף כאן מקבל לגיטמיות מלאה לכל מה שהוא, וכל מה שמשביע את רעבונו לחוש.
יש משהו במרקש שמקבל את הגחמות הגופניות כחלק אינטגרלי מהיותך השילוב המוזר הזה בין גוף ונפש.
אפילו אני נסחפתי היום ונכנעתי לפיתויי העיר. כך מצאתי את עצמי מקבל טיפל שורש לעצמות הגוף לאחר החמאם המרוקאי.
תוך כדי הקרצוף הבלתי פוסק בכל קמט קפל ופיסת עור בגופי, חשבתי כמה דל המגע של האדם המערבי -שפתיים, איברי מין, מעט חיבוק וזהו… מצד שני היום הכרתי לעומק הכאב והעונג שטחים שלמים שלא הכרתי בגופי.
מהרגע שאתה מתקרב אל העיר, מרקש שולחת את ידיה אל עבר חלציך וברגע שאתה נרגע היא לוחצת. מזכירה ומשדרת – אני כאן ואתה זקוק למגע הזה כדי להזכיר לך שהחיים כאן לא מתמצים או מסתפקים במעט ובמנומס. רק בשופע, בנוגע, ובעיקר במופרז.

פחד הוא רגש קשוח ועקשני. אני אומר לעצמי שאני בסך הכל יושב ושותה קפה, אבל כל אטום פתוח בגופי זועק – דויד! אתה במדינה ערבית ואתה לבד, בבית קפה, מקליד בעברית…
לצידי יושבת חבורת היפסטרים מרוקאים וחוגגים מסיבת סיום של משהו. הם מתנהלים כפי שאנשים צעירים מתנהלים בכל מקום בעולם, אך עושים זאת בשפה ותנועות גוף שאני מכיר רק מ-'מאמות' שיכונים עם מטפחת ראש צבעונית או רבנים ישישים. יש משהו מוזר להפליא ומשעשע במיוחד, לראות נשים צעירות ממתיקות סודות מים ודיאט קולה בשפה של זקנות וגברים צעירים מחזרים בשפת בית כנסת.
ואני ממשיך לפחד…
ומה אם אחד ההיפסטרים האלו אדוק? יש כאן כמה עם בורקה…. ואולי אחד מהם ליברל שמאלני אירופאי פרו ווטאבר?
אני ממשיך להתבונן בהם בגניבה. מרותק מהדיסוננס הזה בין צליל השפה ותנועת החיים, לבין המציאות הכל כל שונה שאני מכיר ואני תוהה שוב ושוב על הפחד.
ברקע סלין דיון שרה עוד שיר מעוצב עד אימה, המלצרים מתווכחים בינהם על דבר מה, ושקשוק הכוסות האופייני לכל בית קפה בעולם, מצטלצל כפעמוני אזהרה בראשי.
אני מביט החוצה על שקיעה בכל גווני האודם נופלת כגשם זעפרן על מרקש. זו אחת הערים היפות ביותר שחוויתי בחיי. השילוב בין המתורבת והפראי אף פעם לא הרגיש לי אורגני או צבעוני יותר.
אני יושב במרקש, שונא את הגורל היהודי והמשפחתי שלי שמתמצה ומתמקד עכשיו בקצה מבט מלא חשש מהמלצר המתקרב ובא…
המלצר מכניס את ידו אל הכיס, אני נדרך הוא שולף חפץ כסוף…
ברקע ג'ניפר ראש העתיקה צווחת:"אנו מתקדמים אל עבר משהו…"
ליבי ממש מתקומם נגד המחשבה שזה יהיה השיר האחרון שאשמע בחיי, אלוהים איזה דיג'י מחורבן אתה – מכל השירים בעולם סידרת לי כזו זמרת לרגעים האחרונים של חיי?
ואז אני נזכר שהיא בכלל יהודיה, צחוקים איתך, אלוהים…
המלצר שולח את ידו לעברי –
כל שריריי משתרגים ומתמתחים…
המלצר מדליק את הנר על השולחן.
מרסי בוקו אני מחייך אליו…
אך מוחי ממשיך ודוהר, לוחש – בוקו חראם… בוא נברח מכאן…. בוא נברח….
אני מביט על בית הקפה הצבעוני.ההיפסטרים ממשיכים לצחקק. מוחמד השישי, ה-מלך, מביט עלי מעל דוכן הגלידה בפינה. יש משהו מרגיע בעיניו. רק עכשיו שמתי לב שהוא דומה לבן דוד שלי ולפתע אני תוהה כיצד יראה ערך הויקיפדיה שלי: נולד בירושלים נרצח בידי מלצר אדוק במרקש….
יש לזה קטע מגניב אני חושב לעצמי…
הערב ממשיך לרדת ולהכחיל על עצי הדקל, אי שם במשרדי הקניון מישהו הרים מתג, מאות נורות לד האירו את עצמן לדעת סביב גזעי העצים בשלל אורות לרגל חג הכריסמס הקרב ובא.
אני מסמן למלצר – חשבון, סיל וו פלה.
וג'ניפר ראש צורחת בקצה גרונה : "לפעמים אני מפחדת. אבל אני מוכנה ללמוד את עוצמת האהבה…"
אני קם מהשולחן וחושב -גם אני ג'ניפר, גם אני… מניד בראשי אל המלצר, מוחמד המלך קורץ לי מהפוסטר, אחת ההיפסטריות מביטה בי לרגע בסקרנות, אני מחייך ונעלם אל תוך עוד ערב מרקשי יפה כחלום.

בני דודים.

בעמק האוריה מעל מרכאש, אנו נוסעים בכביש שמכל צדדיו גלריות דרכים לאמנות, חלקן מאוד רחוקות מההגדרה של אמנות עממית או פולקלור, פסלים בגודל של כמה מטרים, אבסטרקטים ופיגורטיבים,  פרושות בין הפיתולים והעיקולים מעלה. אני יכול להבין מדוע היפים רבים בחרו לברוח מהתרבות המערבית ולהגיע לכאן כדי לחיות. שכיות חן הפרושות במעלה ההר בין גלריות כפריות של אמנות, עקבו הרוכלים אחרינו באופנועים לאורך קילומטרים רבים ובכל נקודה בה עצרנו, הגיעו שוב ושוב עם סחורתם עד שאחת מהקבוצה פלטה – "די כבר קרציות" בעברית. "קרציות"? זעם הרוכל שזיהה את המילה, "קרציות" גברת? חשומה…(בושה) רק מנסים לחיות, מלמל והסתלק.

לטובת המתעניינים הנה המדריך המקוצר למסחר רחוב במרוקו:
1. התעניין במוצר.
2. אל תראה מעוניין.
3. תן למוכר לפרט על המוצר ואיכותו העצומה.
4. בשלב זה, השאלה 'מה המחיר?' היא בגדר שאלה גסה שיתעלמו ממנה כאילו לא נשאלה. 
5. תן למוכר לענוד את המוצר עליך.
6. חייך, אתה תייר. אתה קולניאליסט סלפי מצחיק, והסר דאגה מליבך, אתה אכן נראה מגוחך להפליא.
7. שאל: מה המחיר…
8. המוכר ידבר על ישראל, יהודי מרוקו האבודים שהיו באים אליו לאכול 'סחכינה', ואיך שהבית שלו הוא בדיוק מול "הסאדיק" או "הסאדיקה…"
9. קטע את רצף זכרונותיו ושאל על המחיר!
10. המוכר ינקוב בו (בעיקר לפי כיסך…)
11. הראה נעלב, לא מאמין ועצבני
12. המוכר יראה נעלב לא מאמין ועצבני
13.התחל ללכת והמוכר יעקוב אחריך
14. תתחילו להתמקח בחוסר חשק (חזור לשלב 11 שלוש פעמים ואז עבור הלאה)
15. הרימו קולות וידיים בתנועות נרגשות, מלאות דרמה, כאילו גורל העולם תלוי בתוצאת ההתמקחות. עשה את כל פרצופי ה"אני לא מאמין" שאתה מכיר
16. התמקחו עוד עשר דקות.
17. המחיר ירד לחצי מהמחיר ההתחלתי.
18. שלם, והעמד פנים שאתה לא מרוצה.
19. התחבק, התנשק והצטלם עם המוכר כאילו אתם אחים שהופרדו בלידתם. החליפו טלפונים (תן לו גלקסי 2, קבל אייפון X, מזוייף – אלא מה?) והבטחות לבקר שוב
20. עבור למוכר הבא ומצא את אותו מוצר ברבע מחיר ממה ששילמת.
21. חייך, אתה במרוקו והפסדת 80 אגורות, עכשיו חזור להתחלה..

זן חדש של מרוקאי: ברברט = ברבר + ברט

"אני שומע את התופים
מהדהדים הלילה
היא שומעת רק לחישות
מאי אלו שיחות שקטות
עצרתי איש זקן בדרך, 
מקווה למצוא מילים שכוחות בזמן
או אי אלו מנגינות עתיקות
הוא הביט אלי כאילו רוצה לאמר:
"תזדרז נער, היא מחכה לך שם…."

מפתיע לגלות שגם שירים קולניאליסטים להפליא כ – 'אפריקה' של טוטו העתיקים, מכילים אמת מסויימת.
מרקש סחררה את ראשי בשלל חידותיה ומגוון הצבעים החדים של ערפול תשובותיה. לא חיפשתי את אותן מילים "שכוחות" ומנגינות עתיקות, ולכן הופתעתי ושמחתי לגלות כמה הן קיימות ומתחדשות במרחב המרקשי.
יש משהו קסום כל כך ביכולת של מרקש לבטא את עברה בצד ההתחדשות. כאילו מצאו אנשי מרקש את נוסחת הקסם שתחבר בין העבר לעתיד. אולי זו ההיסטוריה של העיר במקום אליו הגיחו שבטי הברברים מהמדבר וקבעו בה את בירתם. אולי זה מיקומה הארצי בקצה השמיים מתחת לפסגות השלג של הרי האטלס שהופך אותה למרחב ביניים ביו המתורבת לפגאני, בין הארצי לשמימי בין הרוחני לבין צליפת הרוח באוזניים.
מרקש היא מרחב המקדש ומכבד את הלימינליות הצלולה כמי נהר האוריה בין מסורת ברברית לבין הציווליזציה האנדלוסית והיא נבלעת כעת מאחוריי, כזו עיר מטלטלת בחושניותה, ראויה למרחקי הכלום העצומים המובילים אליה.
אני שוקע בהתבוננות במרחבים הריקים בין מרכאש לקזבלנקה תוהה ממה נובע שינוי במבנה האישיות של אדם.
אני מביט בקצות ההרים הרחוקים וחושב כמה הולם שהעיר שנתנה את שמה לכל מרוקו נמצאת עמוק עמוק בתוך מה שבכל מקום אחר נתפס כפריפריה. רק כאן במרכאש הבנתי איזה עיוות הושם עלינו עם הביטוי הזה שלוחים המשולחים מתרבות, אבל זהו העבר הרחוק. היום כבר לא קוראים להם כך, אמז'ירים. בניגוד לפריפריה הישראלית המהווה לכאורה מדד לנידחות תרבותית, האמז'ירים הם הכל פרט לנידחים. העובדה שיש להם תרבות משלהם עוצמתית וייחודית אינה באה לומר שהם פרימיטיבים. להפך אם כבר. כך ניתן לקרוא את יחסי הכוחות והאיזון העדין שמתקיים בין האוכלוסיות המרכזיות של מרוקו: אמז'ירים, ערבים ואנשי הגנואה. מושפע עמוק מההיסטוריה המדממת של המקום, אך מבהירות לי את עתיד הפריפריה הישראלי. לא ההיטמעות וההידמות היא שתביא את האיזון המבוקש, רק חידוד וגאוות הייחודי והאחר של כל מקום ומקום, היא שתבנה את הסולם השמימי עליה הפליגה מרקש להיות 'ארץ האלים'.
להתראות עיר מהממת ומסעירה.

 

קזבלנקה

קזבלנקה. העיר הלבנה, העיר הפקוקה, עיר האוקיינוס הקוצף והאנטיתזה הבהירה ומבהיקה למרקש. בשנות השישים כונתה קזבלנקה – פריז הקטנה, ולא בכדי. שמה של העיר יצא למרחקים, והמרחקים יצאו אליה בהמוניהם. גם סבות סבותיי היגרו לכאן מהאיזורים הכפריים וההרריים יותר של מרוקו. אולי הקרבה לים, אולי המחשבה שהחיים צריכים לעקוב אחר הזמן ולנוע איתו אחרת ישארו מאחור. ואני חושב כמה אירוניה יש במסע שעברו יוצאי קזבלנקה בישראל כאשר עברו שוב את המסע מהספר אל המרכז, רק הפוך ונזרקו לחגורת היישובים המרוחקים של הפריפריה הישראלית לעיירות פיתוח מעליבות הכל בשם יישום החזון הציוני.

העיר עם הבית הלבן בראש הגבעה, הפכה למגה עיר ענקית של כחמישה-שישה מיליון תושבים. ולמרבה הצער מרגישים את זה.
זו עיר אטלנטית צפופה ודחוסה, עם תשתיות שאינן יכולות לספק את הלחץ האנושי הגדול אחר ההיצע של קזבלנקה. יותר מכל מרוקו, קזבלנקה היא עיר הכסף הגדול. התחנה הראשונה שבה ביקרנו היתה קניון מרוקו האימתני וצפוף. מבנה מהודר על חוף הים שנדמה כאילו מכוון לצילומי סרט מדע בדיוני, ובכניסה אליו מוצג שלט ענק של איימקס המכריז על הקרנת הסרט החדש במלחמת הכוכבים. הקניון עצמו מלא  בחנויות ענק של מותגי יוקרה מלואי ויטון (או לואי ביטון כפי שקראו לו בנות דודתי) שהציגו מוצרים ש-99 אחוז מאזרחי העולם אינם יכולים אפילו לחשוב איך להרשות לעצמם. אבל עשרות מטרים ממנו מתקיים עולם אחר לחלוטין. גלי ההגירה הענקיים אל העיר וסביבותיה הובילו ליצירת דברים כמו שיכונים ברוטליסטים בעלי פרגמטיות מירבית ומינימום קישוטיות. מה שברוב המקומות נגמר באיזה מתחם חסר חן ברוטליסטי, במרוקו מדינת הצבעים והקישוטים בניינים שכאלו נתפסים ממש כחילול הקודש. אל הבניינים האלו העבירו בין היתר את היהודים מהמלאח של קזבלנקה כדי להפוך גם אותם למודרנים. אך אפילו הקרבה לים (200 מטר+-?) ומול החופים הכה מבוקשים, לא הצילה את השיכונים מגורלם של שיכונים בעולם – הפיכתם לסלאמס.
עם שכר דירה של 50 דולר לחודש, אשר ככל הנראה לא עודכן מאז שנות השישים. ושטח אדמה יוקרתי ומאמיר, מול אינטרס הפוך של בעל השיכון להזניח, והדיירים להישאר בכל מחיר.
אז מסתבר שטנגו סבל אינו נחלתן הבלעדית של עיירות פיתוח או עבדי תל אביב.


עשרה מיליארד דולר עלתה בניית המסגד הכי גדול בעולם. קשה להבין כמה הוא גדול ומרשים עד שלא רואים אותו בעיניים ובכל זאת, עשרה מיליארד דולר שהושקעו או בוזבזו, על מונומנט ענקי שכזה.
התבוננתי על המסגד וחשבתי על הזיכרונות של אבא אשר היה בא לכאן הרבה. כאן מתחת ליסודות המסגד היתה פעם הבריכה העירונית וענקית של קזבלנקה. לכאן הגיעו ילדי העיר הלבנה לשחות ולהנות מבריכת מים מתוקים בצד האוקיינוס האטלנטי להתפרע להתלהב להתאהב ולהנות מהחיים. היום באים לכאן ילדים מרוקאים עניים ללמוד במסגרות דתיות תומכות קהילה, וילדים יפנים באים לעשות סלפי תומך העצמי.

האשה עמדה נבוכה בפתח ביתה והביטה בחבורת האנשים שאך לפני רגע דפקו בדלתה וכעת עמדו מולה עם סמרטפונים שלופים וצילמו ללא הרף. "את בטוחה שכאן זה הבית?" בטח… מה זה, השיבה דודה ציפי. "הנה הברז שממנו היינו שואבים מים, זה הבית, כאן גרנו". העיניים הביטו אל הדלת הדלה, עברו אל האשה שעמדה בפתח בפנואר (חלוק) ספק מתגוננת, ספק מגוננת על המעט שעמד מאחוריה. "היא לא מסכימה שנכנס לראות", התאכזבה דודתי, "אומרת שבעלי הדירות עושים להם בעיות אם רואים אותם מכניסים אנשים זרים, אבל נראה לי שהיא פוחדת שהיהודים יבואו ויגידו לה זה שלנו לכי מכאן…"

ברוכים הבאים – חנות בשוק של קזבלנקה

גורלם של נכסי היהודים שעלו ממרוקו וארצות ערב, והתנהלות מדינת ישראל ביחס אליו, הוא נושא מורכב שעוד ידרש לדיון הציבוריות הישראלית ביום מן הימים. אך עבור האוכלוסיות שפלשו לבתים שהתרוקנו באישון ליל, חבורות הישראלים המשוטטים כנדלניסטי"ם של הזכרון מהווים איום של ממש. בסמטאות רבות ראינו זקנים מסתגרים בבתים וחלונות נאטמים מבפנים ברגע שהתקרבנו, ובמלאח של קזבלנקה מישהו צייר על אחד הבתים היהודים במופגן – צלב קרס.  למרות זאת אנשים שנולדו שנים רבות לאחר שהיהודים עזבו, ידעו לציין את מיקומו של המקווה, ושמות הבתים של כל משפחה ומשפחה לאורך הרחוב, הדגימו טוב יותר מכל ספר היסטוריה, כמה הארץ הזו מרכזית בקורות ימי העם היהודי ובתרבותו. המפתיע הוא שלמרות הפער הכלכלי המובהק בין היהודים שהלכו לישראל וחזרו כשהם מפזרים לכל עבר דירהמים, השכנים מפעם עדיין שואלים את אותה שאלה  – למה עזבתם? לא היה לכם טוב איתנו?

ירקן במלאח של קזבלנקה

מרוקו היא ארץ צבעונית להפליא. אך לא רק המגוון העצום שתוקף אותך מכל עבר הוא שמשגע את העין. לקח לי כמה ימים כדי להפנים, שעזות הצבע במרוקו היא משהו מעבר לצפיפות פיגמנטים או כמות האור המוכל. כאן הצבע הוא מהות.
בין אם זה קורן באודם החושני ומסתורי של מרקש, בין אם חרוט בלבן המלוכלך ותאב הבצע של קזבלנקה, בין אם מתבאר בצלילות אור התכלת העזה של איפרן, או בתוגת כחול המז'ורל.
ועליו אני רוצה להתעכב. על כחול המז'ורל. צבע שלא הייתי מודע לו עד מרקש. אבל לאחר שהגדירו אותו עבורי, לא הפסקתי לראות אותו בכל מקום. מעל מסגד חסן השני, במרחקי הים האטלנטי, בעיני האנשים ותלוי כעננת יגון שקופה מעל מרוקו.
בתחילה רציתי להאמין שהצבעים העזים האלו הם התגובה האפשרית של אנשי מרוקו לדלות חייהם – בבחינת הבה ונאיר את חיינו עם הדבר היחידי שאפשרי – הצבע.
בכל רחוב ובכל סמטה כאן, אתה יכול למצוא כמות מספקת של צבע שתגרום לך לחשוד שמרוקו היא בעצם חלום אימפרסיוניסטי של סוריאליסט שיכור. הקונטרסט העצום בין צבעי הקירות, הבגדים, כל התכשיטים והאנשים לבין דלות החיים כאן, הוא קונטרסט קיצוני מעל ומעבר לכל מה שהדעת יכולה להכיל.
הדלות כאן מזעזעת, ובקזבלנקה יותר מבכל מקום אחר לאורך המסע שלנו בערים המלכותיות של מרוקו, הדלות הזו מקבלת משנה תוקף. זו אינה רק דלות האנשים העניים הרחוקים מהמודרניות אשר "שמחים בחלקם" ומסתפקים בחיים האפשרים להם, כפי שחשנו. שוכנענו או העדפנו להאמין בפס ובמקנס.בקזבלנקה אין שמץ מהעמדת פנים הזו. זוהי עיר מודרנית להפליא. כל כך מודרנית שלאורך הטיילת שנבנית על חוף קזבלנקה ניתן לראות מעבר לחומות הגבוהות את קצות הארמונות. ארמונות פאר של סעודים עשירים שמגיעים לכאן ויכולים להזין מערכת כלכלית כל כך קיצונית.
מערכת כלכלית שבה בחנות היפיפיה של לואי ויטון בקניון "מרוקו" נמכרים תיקים שנראים זהים לחלוטין למאות החיקויים שבשוק העירוני, אך תיק מקורי ומעוצב עולה כמו משכורת שנתית של עשרות אלפי אנשים

ראשי חיות מתות על הדלפק

אשה עם סאבניה ופרח אדום רקום

אחד הדברים הקשים במרוקו זה לראות את החיות שתלויות פה על כל אנקול ובכל חנות שמוכרת בשר. גם כשאתה מבין שזו מערכת התברואה שלהם, ושרק כך הם יכולים לשכנע אותך שמדובר בבשר טרי באמת. עדיין הקשר הזה בין תענוגות הגוף לניצול החיים של אחרים מזעזע אותי כאדם מערבי שבו התרבות עושה הכל כדי להסתיר את היחס בין סיבה למסובב. המערכת הזו הבהירה לי כמה טובים אנחנו בניתוק הסיבה והמסובב שמזינים את העולם הכלכלי שלנו.

ליד המלון בו השתכנו, הבלטות המפוייחות ראו ימים טובים יותר. היום ישבה עליהן אשה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה. כל ראשה כוסה במטפחת סאבניה לבנה עם פרח אדום רקום. וגלביש שחורה כיסתה את גופה הרזה.
היא לא הושיטה יד, לא העמידה קרטון עם מטבעות לצידה, לא שמה שלט, לא הצליבה מבט עם העוברים ושבים ולמעשה לא ביקשה שום דבר. רק כשחלפתי על פניה הבחנתי שעל כתפה השמאלית מונחת שמיכת תינוק מהוהה ועוללה ככל הנראה נמצא שם למטה, יונק מהאם הכחושה חלב דל שומן ותוכן.
יותר מכל הזקנות שנדבקו אלינו בכל שוק, מבקשות-דורשות שנקנה להן מרק לאכול, יותר מהילדה הקטנה בת השש שנצמדה אלינו היום ושברה את ליבי כשחשבתי על ביתי בגילה מסתובבת בשוק ומבקשת כמה דירהמים ומנשקת את כל מי שנותן לה, יותר מכולן, האשה עם המטפחת הלבנה, שברה אותי כליל מסיבה פשוטה ובודד, האשה במטפחת הלבנה היתה מעבר לכף התקווה הטובה

כשהבטתי באשה עם המטפחת הלבנה, הבנתי שזו רק שרירותיות הגורל שקבעה שאני אהיה בעמדה שלי והיא בשלה. יכולתי באותה מידה להיות העולל היונק ממנה, יכולתי להיות היא. למרות שרציתי בכל כוחי ומאודי, ולמרות שקיוויתי, אינני יכול למצוא בתוכי שום הצדקה למה אני נמצא במקום שלי והיא במקום שלה. אין שום הצדקה, ואין שום סיבה, ואין תירוץ מוסרי שבו אתה יכול להבין עולם שבו אני נמצא בעמדה המאפשרת לי לתת לאשה במטפחת הלבנה שטר שמסמל כנראה חודשיים של עבודת גופה, מבלי שזה בכלל יזיז לי.
ואת כל זה הבנתי רק לכשנתתי לה את השטר. היא לא שמחה, היא לא חייכה, היא לא עשתה שום דבר פרט להרים את ראשה. לרגע אחד הצטלבו מבטינו, ומה שראיתי שם היה מעבר לכל סרט אימה שראיתי בחיי. היתה שם אדישות חלולה ריקה ואינסופית. אדישות שהיתה מעבר לכל מה שיכולתי להכיל. אדישות כלפי עצמה, כלפי חייה, כלפי עוללה הקטן. כשהתבוננתי בעיניה ראיתי את מבטה עובר דרך השטר ואת כל מה שניסיתי לקנות בו באותו רגע. את המצפון שלי, את החופש שלי לבזבז כאלו סכומים מבלי להתרגש, את המזל שהגריל אותי לצד הזה של הנותן ולא הלוקח. היה במבטה בוז אדיש כשל נידון למוות שכבר נואש מכל בקשות החנינה. מבטה חורר את חיי העשירים להפליא וראה מעבר לכל הסיטואציה הזו את הלהב הקר של תליין הגורל יורד על חייה במהירות האור הגווע משמי כחול מז'ורל, ולא היה בכוחי או בכוחה דבר שיכולנו לעשות אשר ימנע את הגורל הבלתי נמנע.
האשה לקחה את השטר והסתגרה בעצמה. רציתי לכרוע ברך לפניה, להתנצל על עיוותו של הגורל, אבל לא הצלחתי לשבור את הקיר החמישי שבתוכי. לאחר רגע התעשתתי, היא הביטה קדימה באותה אדישות, הבטתי בה בפעם האחרונה והמשכתי הלאה אל תוך ערב כחול המז'ורל.

מוסך, דארב ארמד – קזבלנקה

אבי לא רצה להצטרף לטיול הזה, היום כשהיינו בבית משפחתו העלוב ב"דארב ארמד" (רחוב העפר), הבנתי למה הוא לא הצטרף אלינו לטיול שורשים חוזר. אבי עזב את מרוקו עם הרבה זכרונות (הוא כתב על זה ספר שחלקו נמצא ברשת כאן) , אבל הוא הגיע למדינת ישראל מתוך תקווה שהוא יוכל להביא אותו ואת ילדיו העתידיים למקום טוב יותר. אפשר להתווכח רבות על הדרך שבה נקלטו עולי מרוקו, ויוצאי ארצות האסלם בכללותם. אפשר להתווכח האם נכון יותר היה עבורו לנסוע לצרפת ולא לישראל, שכן סביר להניח ששם היה הופך לפרופסור לחינוך ולא פורש לגמלאות כמפקח במשרד החינוך. אבל הדברים נעשו וקרו כפי שנעשו. בעבודתי אני חוקר את העבר לא בשביל למצוא שם צדק. את אי הצדק שנעשה שום חשיפה לא תתקן. אני חוקר את העבר מתוך סיבה אחת ויחידה, והיא כדי לשנות את העתיד של בנותיי ושל חברותיהן וכל בני דורן. אך מה שבטוח הוא שאם הייתי נולד במרוקו, סביר להניח שלא הייתי יושב עכשיו וכותב את הדברים האלו על מחשב שעולה כמו שנה של משכורת ממוצעת, בחדר מלון של ארבע כוכבים.

מרוקו היא ארץ ניגודים ושאלות בלתי נגמרות. יפיפיה ומכוערת, שלווה וסוערת, רק דבר אחד אין בה – שחור ולבן. העין הלא מורגלת שלי, מצאה את עצמה שוב ושוב משתאית לנוכח קרנבל הצבעים העזים. בשוקי התבלינים, באריגי הבגדים, בעשן הכיכרות. כאן החיים מתקיימים בעוצמת הפער שבין דלות החומר ועושר גירוי החושים. אם חשבתי שהאוכל של אמא שלי קיצוני בטעמיו, כאן גיליתי שהמשיכה אל הקצה היא דרך חיים. בתה המתוק מדי, באדום הזעפרן החושני של מרכאש, בחום החרדלי של פס או באור התכלת העזה של איפרן, יותר מצפיפות הפיגמנטים והשתקפות האור, הצבעים העזים של מרוקו הם מהות, רוח החיים הפועמת בה. זוהי ארץ שאינה זקוקה לפילטרים דיגטלים כדי ליצור מציאות רוויה. כאן הזמן המערבי הרואה למרחקי פנסיה וחודשי אקסל, נתפס כגחמת הנפש המבקשת את החיים לאורך ובמינונים קטנים. במרוקו אין העמדת פנים, עשירים ושופעים הם החיים המודעים כל כך לדלות הזמן והמקום. כראשי החיות השחוטות המצויים בדוכני השווקים, מרוקו אינה מסתירה ממך את הקשר האפל בין החיים למוות, הוא נוכח בכל מקום ובכל פינה ופינה  בעזות ואילמות המבט. מזכיר לך שהחיים הם האושר שאתה גורף לעצמך משפע ההיצע, רגע לפני ששוט הזמן מלקה בך בצליפת לעג אחרונה.

גילה אלגריה גבאי פרץ – אמא

הטיול למרוקו זימן לי הזדמנות מרתקת לבלות הרבה זמן יחד עם אימי ברצף. ללא ההגנות של בתים נפרדים ומסגרות חיים מקבילות, זה היה למעשה הזמן הממושך ביותר שבילינו יחד מאז הייתי בן שמונה עשרה. וזמן מתמשך הוא תמיד מרחב להנבטת חיכוכים, פרימת צלקות אך גם להחלמה ופריחת תובנות עתידיות.
לא היה קל להתמודד עם המרחק שעשינו בנפרד אני ואימי, כל אחד בימיו ובחייו. הסיור הזה הוביל אותי לחשוב על השיפוטיות שלנו כלפי הורינו וכיצד היא נובעת בעיקר מהמחשבה החרדה, כמה מהורינו אנו מכילים בתוכינו וכמה באמת הוספנו מעצמינו למגדל בבל הגנטי שהוא אנחנו.
היו רגעים בטיול הזה שכעסתי על אימי בעיקר כי כעסתי על עצמי. היה לי קשה לראות את אותן תבניות התנהגות שבהן אני מרגיש כנופל בשוחות חרבות, משתקפות בהתנהלותה. היה קשה להתמודד מקרוב עם המראה המהלכת הזו, מראה שמקרינה עבורך באור השמש הצלולה במרוקו – מי אתה, מאיפה באת, וכמה קרוב הגעת בזכות עצמך.
המשורר אבות ישורון כתב פעם ש"מולדת החיים היא הילדות", ואם היה משהו שבשבילו היה שווה המסע הזה היה לראות את מחוזות ילדותה של אימי. שם במקומות שבהם עוצבו חייה גיליתי משהו שלא ראיתי עד כה. מבט מקרוב על אימי במחוזות ילדותה, ברגעים הבלתי מוגנים שבהם היא מגלה מחדש את זהותה כרצף ולא כסיפור הזוי, מקוטע או שבור, יצר תמונה שלמה של חיי אימי. כך הכרתי את הפרק שלא הכרתי אף פעם – חייה לפני היותי.
שמעתי סיפורים, הכרתי את דיבורי המשפחה ומרקם היחסים כפי שנפרש על שולחן ארוחות השבת, אבל שום דבר לא הכין אותי לסערת ההתרגשות ועוצמת המפגש של אימי עם ילדותה שלה, ושלי עם אימי, כפי שלא הכרתי אף פעם.
בסמטא צרה, במלאח של סאליי, בין ממטרי דמעות פזורים והתקפי צחוק בלתי אפשריים, גיליתי שאימי היא בעצם רגש טהור, תמיד היתה. זה לא סוד שיש לה נשמה גדולה ונדיבה, אבל מה שלא ידעתי הוא, כמה שהיא מרגישה וחווה את העולם עם חיישנים רגשיים בעוצמות שאנשי סוכנות החלל האמריקאית יכולים רק לקנא בהן.
וזה לא קל.


לא קל להיות אדם שחווה ומרגיש כל כך הרבה ובעוצמה כזו. אני יודע את זה כי מאז שהייתי ילד הייתי עסוק בוויסות עוצמת הרגשות שלי כלפי מה שאני חווה. גדלתי בעידן פוסט מודרני וכבר בימי נערותי הבנתי שלהרגיש את הדבר עצמו, זה הרבה פחות "מגניב" מאשר להיות ציני או ביקורתי כלפיו. בדיעבד יכול להיות שלא הבנתי את האייטיז כראוי, אבל זה הסירוס שהטלתי בעצמי. זה היה לא פשוט להכיל כזו עוצמה רגשית, ולבטל אותה כאחת. אם יש משהו שאני עושה לאורך שני העשורים האחרונים, זה נסיון לפתור, ולהיפטר מהמחשבה על הדבר שאותו אני מרגיש ולהמיר אותה בהרגשה על מה שאני חושב.
היכרות האינטנסיבית עם אימי שלפני היותי, והתבוננות על מגוון האמהות המרוקאיות שהיו במסע (ותברכעלה עליך… היו הרבה… ) הבהירה לי כמה אימהות היא ככל הנראה, עד כמה שהבנתי הגברית יכולה לשער, החיבור העמוק ביותר בין גוף ונפש.
כל חיינו אנו חווים את העולם דרך הגוף אך מפרשים אותו דרך הנפש, לאורך חיי כל העיסוק שלי במילים, בצלילים ובמראות, היו תמיד אותו נסיון – ללכוד את פלא הקיום כפי שנרשם בחושיי ולהמירו למשהו שעומד בזכות עצמו משקף או משמר אותו.
לאורך כל המסע הפשירו השלגים בפסגות הרי האטלס, מי טוהר רכים וצלולים זרמו בעמק האוריה, וליבי הלך והפשיר מהשלג באיפרן ועד שפל הגאות בחוף הקיצי של קזבלנקה. את הסליחה וההשלמות שלי מאימי ומעצמי, כבר ביקשתי במקומות פרטיים. אך אני משתף את כל זה כי המסע הזה זימן לי תובנה אחת עמוקה שמתמצית בפארפרזה על משפטו של ניוטון – אם אי פעם יכולתי להרגיש הרחק ומעבר, הרי זה רק מפני שאני עומד על כתפייהן של ענקיות.
וספציפית, מדובר בענקית קצת נמוכה – אמא שלי.

שדה התעופה קזבלנקה

לפני שנים רבות לימדתי בתיכון זינמן בדימונה. ובאחד הימים מצאתי את עצמי בדרך חזרה באיזו מאפיה מחפש משהו לאכול.
"יש בורקס תפוחי אדמה, גבינה, וחצילים חריפים…"
חצילים חריפים התפלאתי?
אתה מרוקאי?
ממוצא מרוקאי… עניתי 
אותו דבר, אז כמו בשבת, רק בתוך בורקס.
וואלה…
כן, אנחנו מנסים דברים.
אם כך מה עם בורקס מדבוחה? שאלתי
נחשוב על זה, ענו לי.
בשדה התעופה של קזבלנקה גיליתי שפשוט הייתי במדינה הלא נכונה מבחינה קולינרית. זה היה הרגע שראיתי בתצוגה את הפלא הבא – כריך טנז'יה כלומר תבשיל בשר ופירות יבשים מתוק, בתוך בריוש.
הגיוני בסך הכל…

בביקורת הדרכונים האחרונה אמא מדברת עם הפקיד בשפה הייחודית שלה שמתחילה באלגנטיות צרפתית עוברת לרקוד במרוקאית מחייכת בעברית ומתנמסת באנגלית…
הפקיד מחייך לשטף בליל השפות שניטח עליו ועונה בצרפתית מהוססת ומרוקאית פקידותית.
אמא שמחה שהיא מבינה הכל, מסתובבת אלי ואומרת; תראה מה זה, רק שבוע פה והכל חוזר אלי כאילו שנולדתי פה….
אמא, אני עונה לה, את נולדת פה ולא בכאילו.
אמא צוחקת, דופקת לי כאפת אהבה מלאת התרגשות ואומרת: כן, מה לעשות, התבלבלתי.

מרוקו מבלבלת. זו מדינה משוגעת ומשגעת בדרכה הגועשת וסוחפת. באתי אליה בחששות כספוג הממאן לספוג. ויצאתי ממנה כ"חילפה" מלאת מי זכרונות, געגועי דורות, ובלבול זהותי משמעותי. יקח לדברים זמן לשקוע ולשאלות למצוא תשובות, בינתיים זאת תמונת הזריחה האחרונה שלי במרוקו
אבל נדמה לי שרק לבינתיים.
שלום לך ארץ נהדרת ולהתראות….

שדה התעופה פרנקפורט

בערב גשום ושחור דרכתי לראשונה בחיי על אדמת גרמניה. שוב עשינו את הקונקשן, עברנו ממרוקו לאל על דרך שדה התעופה המבלבל לעייפה של פרנקפורט. שומרת הגבולות העבירה את כל הנוסעים מחברת התעופה המלכותית של מרוקו במנוד ראש וחיוך. כשהגיעה הקבוצה מישראל, קהתה זווית פיה, כל דף ודף בדרכון נבדק בקפדנות מדוקדקת ומעכבת במיוחד ואימי שעברה עם אותו דרכון מדינות רבות, עוכבה לחקירה בגרמנית שהתמקדה מדוע החתימה שלה בדף הראשון לא ברורה.  מה יש לה זאת… התלחששו אנשי הקבוצה… מה כבר עשינו? מה יש ל"יקית" הזאת, איזה נאצ…

שש אל תגיד את המילה הזו כאן…

אחרי כמעט שבועיים בהן הייתי במדינה ערבית עם פחד שנעלם כמעט לחלוטין, חשתי כיצד כובד ההיסטוריה היהודית במאה העשרים יושב על כתפיי במפגש הטעון עם שומרת גבול גרמנית אחת. התקרית הקטנה הזו עם שומרת גבול אחת הבהירה לי כמה נזקקתי לטיול הזה כדי להבין את חיי כשלמות אחת.

הסופרת רונית מטלון ז"ל אמרה פעם ש"אדם צריך להגר משורשיו ולא רק להיתקע עליהם. לא צריך להדחיק אותם, אבל להגר מהם. הגירה היא אקט של אוטונומיה, לא רק אקט בזוי, אתה צריך להגדיר בעצמך מה אתה" טיול השורשים במרוקו הבהיר לי כמה סמויים מן העין היו שורשי חיי עד כה. הרגשתי שייך במרוקו, שייך כאדם הבא לבקר את בית הוריו ומזהה את עצמו לאורך שלבי חייו השונים בתמונות התלויות על הקירות. לא ידעתי כמה המטען התרבותי שאני נושא בקרבי, בחיתוך הדיבור, בתנועת היד, בטעמי הלשון מרוקו נוכח בחיי ובחיי הרבה ישראלים גם ללא קשר למוצאם הפיזי במרוקו.

טיול השורשים הזה הבהיר לי שבסופו של דבר להיות ישראלי זה להכיל את כל בית התפוצות אצלך בבטן. והישראליות שלי עד כה, הייתה חסרה חלק משמעותי מתוואי מרחבי תחילתה וסודות אופייה. כיום אני מבין את זהותי כמתחילה במלאח של סלה, במרכאש ובקזלבנקה מצד אחד, אך עוברת באושוויץ ובברוקלין. האחד אינו יכול להיות שלם בלי השני. אחרי מרוקו, אני מבין שהישראליות היא צמרת העץ ששורשיו המפותלים הסתבכו והתפתלו דרך המפגש בבין בית הוריי בסלה ובקזבלנקה, ליאונרד כהן, הגאון מוילנה ובאר שבע ואני שמח שכך וכל שנותר לי הוא לקוות ולהיות כאותם עצים שגודל צמרתם הנוגעת בשמיים, שווה ברוחבה ובעומקה לשורשים הסמויים עמוק באדמה.

כל מה שנשלם ולא תם, מילים לזכרה של יעל לוי-חזן ז"ל

"זה לא הוגן, פשוט לא הוגן…" לחשה לי חברה בדמעות, בהלוויתה של יעל.
והיא צדקה. יש משהו לחלוטין לא הוגן ומקומם בפער הבלתי נתפס הזה, במשקולות הלא מאוזנות האלו, בין מאות, אלפי ומיליוני השנים שבהם אדם יהיה מת לאחר חייו, ביחס לכמות הזמן שהוא חי על פני האדמה. פרק זמן קצר אשר לרוב נמדד בטווח זעום וקצוב של כמה עשורים בודדים.
כשאדם מלא קסם וייחודי כיעל, נקטף בדמי ימיו, תחושת הזעם, העצב והתסכול, על החיים שנקטפו באיבם, גדול ומקומם אף יותר. זהו אותו רגש זועם המעורר בנו את אותה צעקה מתריסה ומלאת צער כאחת – זו הבוקעת מקרב קרבנו אל מול החיים שנמוגו כאינם – וכל שנותר לנו זה למלמל שוב ושוב: זה לא הוגן.
יש משהו תמים וכמעט ילדותי לבקש הגינות אל מול פני המוות. המוות איננו שחקן שחמט בשחור לבן מסרטיו של אינגמר ברגמן, המוות איננו שופט קו במשחק הגדול של החיים, והמוות בעיקר אינו הגון או הוגן.
המוות לוקח מכל הבא ליד, ובכל פעם שמזדמן לו. המוות אינו בוחל בשום דבר, ומוכן לקבל כל דבר לתוכו, בלי ויכוחים ופשרות. לבקש מהמוות להיות הגון או הוגן, משול לנסיון להתווכח עם מדחן חניה אוטומטי. שום בקשות רחמים או דמעות תחינות לא יעזרו. כל תירוץ הצדקה או הסברי סיבות ונסיבות, מאווים ותחלואים, שכול וכשלון, לא יעזרו. הוא נוכח שם בדממה מכאנית ומדוייקת עד כאב, מפריד בידיו האדישות ביעילות הבזק ובלי רעם, בין החיים לבין יורדי דומה.
אינני יודע אם יש חיים לאחר המוות, אך אני די בטוח שיש חיים לפני המוות. ויותר משהמוות מסיים את חיינו כאן על האדמה, המוות מגדיר את חייו של מי שמת כסיפור עם התחלה, אמצע ובעיקר סוף.
יעל עסקה בספרות ובשפה לאורך כל חייה הבוגרים. על גופה היא קעקעה את המילים שהנחו אותה כמוטו מעצב לאורך חייה וכעת ילוו אותה במסעה הארוך אל הנצח. כל מי שעוסק בכתיבה וקריאה, יודע שכל שורה, כל משפט וכל סיפור זקוקים לנקודה שבסופן כדי לנוע הלאה ממרחבי הטקסט והמילה, מתוך הלבן והשחור, אל התנועת הזו המתפרשת באברים הרוחניים ופנימיים ומלבבת את רוחנו. שכן בסוף אנו שמחים או נעצבים, מתוסכלים או מסופקים, אך בעיקר מתמלאים באותה תחושה הממלאת אותך בסופו של סיפור או שיר טוב באמת – תחושת ההד המרפרף ותעתע של כל מה שנשלם ולא תם.
בהלוויה של יעל אמש, היה חוסר רצון ברור ובולט של כל הבאים לקבל את מה שנשלם ולא תם בחייה המופלאים. כמה קל היה להבין את כל הנוכחים. כל שורה בחשבון החיים התווספה לאי צדק משווע, כל כך לא הוגן והגון הוא מותה של יעל.
זוגיות אהבת אמת, ילד פלא כה צעיר ורך, תינוקת חדשה בת חודש, בית חדש בין כמה חודשים, קריירה חדשה שרק הנצה לאחר כל כך הרבה שנות לימודים והכנה. נדמה שכל חייה התכווננו לרגע הזה של תחילת החיים והנה דווקא לכשהגיעו – הסתיימו החיים באבחה, ובלי סיבה, סתם עוד תאונה לסטיסטיקה האכזרית של נסיבות שלא היו צריך שקרו אך קרו כי קרו וזהו, די, חיים שהיו ונגדעו.
אך הדבר המופלא שהבנתי אמש כשהתבוננתי בהמונים אשר באו מקרוב ומרחוק ללוות את יעל בדרכה האחרונה, היה כמה חיים חיה יעל ובאיזו עוצמה.
לטעמי יותר מחשיבות אורכם של החיים, חשובים עומקם. ועומקם של חיים נקבע על פי מדד אחד ויחיד. מה עשית בזמן שניתן לך כמתנה על פני הארץ ותחת החמה.
כשהבשורה המרה הכתה בי לפני כמה ימים הדבר ראשון שעלה בי היתה התובנה שעכשיו כשאיננה, ברור כמה היתה.
ויעל היתה, אוהו כמה שהיתה. בחוג לספרות באב"ג, בקרב הקהילה הלהטבי"ת בדרום ובכלל, בהוצאת רעב, בהופעות המשותפות שלנו עם ה"כושי של האמא שלו", בחוגי קריאה, כמרצה מבריקה ואנושית בספיר ובאב"ג, כשותפה לפעילויות קהילתיות רבות ומגוונות ברחבי העיר. בכל מקום שבו החיים קרו במלוא עוצמתם הטובה הייתי פוגש אותה לרוב בליווי עמרה ובשנים האחרונות גם עם בנה מעיין.
היה לה קול רך כל כך. שלא פעם תהיתי איך היא יכלה לתפקד כמרצה או כדוברת. קול כל כך עדין ומעודן שנדמה כי שיקף את נשמתה בבהירות. קול טוב ומטיב, ללא שמץ של כעס או מרירות, קול מלא בפליאה כלפי הקיים, קול מלא בחדוות הקיים, קול הקיימות.
היתה ליעל את היכולת הזו להיות רגועה גם בלב כל סערה או לחץ. לאורך התקופה שהופענו יחדיו עם כל אנשי הוצאת רעב במופע משותף, נתקלנו לא פעם ביטואציות המלוות כל מי שמופיע. חוסר התאמה, תקלות וחוסרים ולמרות שראו כמה התרגשה לפני כל הופעה, כל הסערות מסביב, וכל הנסיבות הלחוצות אף פעם לא נטלו מפניה את החיוך הדק כשמייד שהפציע היה מאיר את הסביבה כאילו מישהו מרח משחת קסם ילדות על המציאות הקשה וריכך בה כל פינה עד שנותר אותה עדינות רגועה ששכנה עליה דרך קבע.
"מבחינתי, הייתי לוקח אותך איתי לכל הופעה כואליום אנושי" התלוצצתי איתה פעם. אך לא רק על מבוגרים יעל השרתה את קסמה הטוב. בצורה משעשעת היא היתה שכנה שלי בדרך מצדה וגם כשלא הכרנו כלל, זכרתי את האדם הבין מגדרי הזה כשחלפתי על פניה מדי בוקר בדרכי לעמל חיי. גבוהה ותמירה מקועקעת ונוכחת בהתרסה שקטה. היה משהו כמעט מנוגד לעצמו בנוכחותה הפיזית לעומת חן ועדינות תנועתה.
מאוחר יותר כבר הכרנו לעומק וכשעברנו כמשפחה לגור ברמות, יעל ועמרה הפכו לשכנות באותו רחוב. היינו נפגשים רבות עם ילדים ומסביבם, בדרך למכולת, בשיבה מהרכבת, כעמיתים להוראה בספיר תמיד שמחתי לראות את פניה, בכל מפגש שכזה, סתמי וסתום כככל שיהיה, הייתי יוצא עם חיוך קטן בלב והרגשה טובה באיברי. היה בה משהו שמנקה את עולם המבוגרים מכל סיבוכיו ותחלואיו, משהו שלו שגרם לכל הסובב לנו להראות כמו הרפתקאה של ילד מול הערב השוקע או הבוקר העולה.
יום אחד כשמעיין ביתי היתה בת ארבע, עליתי בעוונותי לקומה העליונה בביתנו מבלי להגיד לה. מעיין חשבה שיצאתי מהבית ויצאה אחרי לרחוב נסערת ואבודה היא שעטה ברחוב כמחפשת אחרי, במקרה שמימי, יעל עברה שם באותו הרגע ומייד קלטה בחושיה הרגישים את מעיין האבודה, הרגיעה אותה והביאה את מעיין אלי הביתה.
כל אדם יכול לשער, וכל הורה יודע כיצד הרגשתי ברגע שראיתי את שתיהן עומדות בדלת, מייד הבנתי את גודל הטרגדיה שיכלה לקרות. מעיין בכתה, אני רציתי להעלם מרוב בושה ויעל באותו רוגע חייכה והתירה את הסיטואציה הנפיצה בקולה הרך ומילותיה הטובות.
כמה הצטערתי שיעל ועמרה עזבו את הרחוב ועברו לביתן החדש. כשגיליתי זאת בשיחה ליד פינת בקבוקי המיחזור שמחתי בשמחתן על הבית שיהיה שלהן ממש, אך הצטערתי בליבי על שהן עוזבות וכמה מעט ניצלנו את הקרבה הזו להתרועע.

אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד האל, כתב משלי, ואהוד בנאי תיקן אותו ובצדק – כנגד הזמן. הרבה דברים ניסה האדם להמציא כנגד המוות, אך שום תרופה מאריכת חיים או השתלת איברים לא עובדת טוב כמו ההמצאה האנושית המופלאה ביותר נגד המוות והוא הזכרון. כמי שכל שבוע נפגש עם אלתרמן ייטס וקאלווינו לשיחות ארוכות, אני יודע שאנו חיים כל עוד מישהו זוכר אותנו ואת עשייתנו על פני האדמה הזו.
אמש בהלוויתה של יעל הבנתי כמה עשירים, מלאים ונוכחים היו חייה הקצרים. וכמה לא הוגן הוא מותה, אך כנגד אי ההגינות הזו רציתי לכתוב על יעל שהכרתי כמה מילים. מילים שאולי יזכירו למי שהכיר, ויכירו למי שאולי יזכור אותה מכאן ואילך.
נוחי בשלום יעל היקרה, היית ועודך אדם נפלא. אדם שהיה לי הכבוד העונג והזכות להכיר וליצור איתו ובמחיצתו הרבה מאוד חיים ומעכשיו גם זכרונות.
"היי שלום, פני את וכבר פני זכר." כתב יהודה עמיחי, ועכשיו כשאינך אני יודע כמה היית. עכשיו אחרי הלווייתך אני מבין כמה מותך כמו הנקודה האחרונה בסיפור חייך המפעימים, הותיר אותי ורבים שהכירו ואהבו אותך כל כך, בתחושת מה שנשלם ולא תם.
וכמו התום שלך, זה לא תם יעל,
ממש לא תם.

התלבטתי איזה שיר להקדיש לך, אני יודע שאהבת מאוד את מקום בתוכי אבל אני מרגיש שבכל הנוגע לך, ובעיקר לי כיום, אני חש כמה מותך הבהיר את משמעות חייך עבורי ועבור כל מי שאהב אותך.

ניק קייב מציג : גן עדן, המשיח ובלוז החלקיק האלוהי – הופעה בהיכל המנורה וללא מבטחים.

אז ככה מרגיש הבוקר אחרי קבלת התורה? ככה מרגיש ההנגאובר ביום שאחרי חטא העגל? ככה מרגיש היום השדוף לאחר שכל העשן מממגדלי התאומים התפוגג ונותר רק החלל הריק?
היום אני חורבה מפוארת וחלולה, מיכל חסר תקנה של קרעי זכרונות מרגע השיא של חייך, שהתרחש לפני שעות ספורות. הרגע שבו עמדת לפתחו של הר געש, הצצת פנימה ואז קפצת בעיניים פקוחות לרווחה, קפיצת אמונה עמוק אל התהום. לא מדובר בתהום קלילה של כמה מאות קילומטרים, זו תהום הבלתי נודע המונח בשער הפער שבין האדם וגופו, בין הדם לבין הרוח שמפעימה ופועמת בו.
כשקייב שר אמש על בלוז החלקיק האלוהי (היגינס-בוזון בלוז, אגב כשקייב שאל "האם אי פעם שמעתם על חלקיק ההיגינס-בוזון?" רציתי לצעוק לו כן, הנה אחד האנשים שגילו אותו – עילם גרוס, שעמד ממש לידי), וטבלתי עמוק בנהר הצליל ששפע מהבמה וטיהר כל גוש אבל, צער וקדרות בנשמתי, כמעט בניגוד לרצוני, התגבשה בי באותו הרגע התובנה מדוע את הדברים שאנו חשים בעוצמה יותר גדולה מכל דבר: אהבה ומוות, אנו כה מתקשים לבטא באמצעות משענת הקנה הרצוץ של המילים.

ניק קייב בהופעה – היכל מנורה מבטחים 2017, צילום דויד פרץ

מדענים כבר עלו על זה. בשפה המסובכת שלהם הם יגידו לכם ש:"שפיזיקת החלקיקים העריכה שהחומר כולו עשוי מחלקיקים יסודיים אשר האינטראקציות ביניהם מתווכות על ידי חלקיקים נושאי כוח." כאילו דה…
אבל כאשר התגלתה המסה של חלקיק הבוזון -היגס, הוכחה התאוריה. רק שאם הוכחות מדעיות היו עובדות באמת, אנשים לא היו מתווכחים על כל דבר בעצם. אם תשאלו אותי ההבעיה האמיתית של תאוריות מדעיות היא שהן לא מנסות להוכיח רגשית את הדברים. ומי מאיתנו לא חושב עם הרגשות לפני הכל? לכן כל התאוריות המוכחות של היקום לא הצליחו לגרום לי לחוות את מה שניק קייב הדגים אמש בהיכל המנורה ללא מבטחים, כשהפעמון צלצל ברחבי ההיכל, הבנתי שהחלקיק האלוהי המצוי בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, הוא זה שמחבר אותנו כקבוצה, שמחבר אותנו עם אי הידיעה הבודדת ביקום הקיום. אך אותה תובנה גם מכילה את הבלוז המתלווה אליה: למרות שכולנו חלקיקי אלוהים, אין לנו שמץ של מושג מה לעשות עם רוח היקום והקיום שמפעמת בנו.

סקס? כסף? פוליטיקה? אוכל? סמים? הו כן, אנחנו מיומנים היטב בהסחת דעת והעמדת פנים אל מול האין הגדול, מלכי העולם ביצירת תחליפים שישכנעו אותנו שזה באמת חשוב. אבל אמש קייב שאל את כולנו בהיכל – מה החלקיק האלוהי שבכם? ומה זה אומר על מה שאנחנו בעצם – אלוהים? השטן? איוב או המשיח? אחרי אמש התשובה ברורה לי לחלוטין,  אנחנו כולם.

לפני כמה שנים נסע לו ניק קייב בז'נבה. הוא כתב על זה שיר מבריק שבו הצליח קייב לקשור בו זמנית את מאיץ החלקיקים שהוא, אל קצוות היקום התרבותי שבו מתקיימים גם רוברט ג'ונסון הצועד עם גיטרה של עשרה דולרים על גבו, וגם מיילי סיירוס צפה בבריכת שחיה. הקשבה ופענוח מילותיו של קייב כטקסט העומד בפני עצמו, מעקרות את הדבר מכל תוכן, קייב מדבר בגופו וברוחו בלי מילים בשפת צלילים שכולה תנועה אחת של טרנס מתפרץ. קייב מדבר בצלילים של להקתו הנהדרת שמאירים אותו באורות אשר הגיחו אמש מעולם אחר קייב הוא רגע מוקיון, רגע המשיח עם כנפיי פסנתר, רגע שטן אדום וחסר חמלה ורגע אלוהים מלא אור חסד.
זה לא (רק) הוא, זה מה שהוא ולהקתו עשו אמש עם החלקיק האלוהי שבתוכינו, שהפך את הערב אמש בהיכל המנורה לערב שבו הוקם, וגם נחרב בית המקדש השלישי. ערב שבו כל הכיסופים אל הדתי מצאו מענה במשהו שנע בין תפילת אשכבה, מסיבת טראנס חושי, העלאה באוב, ריקודי בלוז חושניים, טכסי וודו משונים, מחולות טנגו מוות משוניים ובעיקר בטקס הטבלה ומחילה בנהר הצליל שלא רציתי שיגמר.
ניק קייב יודע את זה, היו לי חשדות בעבר, אבל מבחינתי אחרי אמש ראיתי את המשיח, והוא בא לכאן מלווה בגיטרה לבנה ולהקה אדירה כדי לומר בפשטות את האמת:

"חלק מהאנשים קוראים לזה רוק'נרול
אבל זה נוגע עמוק עמוק בנשמתך,
ואתה חייב – חייב לדחוף את השמיים,
לדחוף את השמיים הרחק ממך"

החיים הם כאן זועק ניק קייב, ולראות אותו מקרוב כל כך, נוהם וזועק בשיא גרונו גם כשאין שום מיקרופון בקרבתו הבהיר לי היטב שאין כאן שום דבר מכאני, שכחו מהרוחני הוא צרח ונהם, אם אתם מחפשים משיח תמיד תמצאו נביאי שקר, כל הרוחני שאתם צריכים כבר מצוי בתוככם, זו רק הבחירה שלכם מה לעשות ואיך לעוות את החלקיק האלוהי שבכם שמרחיקה אתכם באמת מהדבר החשוב ביותר בעולם – לחוות את הרגע בכל מאודך ובכל רוחך ולא לפחד מלחוש את עוצמת הרגשות.

האובססיה של קייב לגעת בקהל, לגרום לו לחוש, זה הנסיון שלו להגיד לנו: "אל תחשבו – תחושו". זה אתם שמזינים את האנרגיה העצומה הזו ואני רק משקף לכם אותה מהבמה, לכן להבנתי העלה קייב את כל האנשים אל הבמה בסוף ההופעה. קייב לא שובר את הקיר הרביעי שבין אמן וקהל בשביל הקטע, הוא שובר אותו מתוך תחינה אחת ברורה, ויש שיקראו לה רוחנית – זנקו מעצמכם הוא אומר, המוות יבוא, מוכנים או לא, הטרגדיה  בדיוק כמו גן עדן, היא כאן בכל רגע נתון, אל תחיו את חייכם כחזרה גנרלית.

כשהלכתי אל עבר ההופעה בדרך יגאל אלון, ראו אותי זוג צעירים חמודים מקיבוץ בצפון ושאלו אם אני הולך להופעה, ואיפה ב בדיוק. הצבעתי על המקום – הופעת קייב ראשונה שלכם שאלתי? כן ענו בהתלהבות, אני מקנא באי הידיעה שלכם כלפי מה שאתם הולכים לחוות אמרתי ונפרדתי מהם לשלום.
כמו בהופעה הראשונה של קייב שראיתי בחיפה (הראשונה והסגורה לא הפתוחה) התחושה היתה שאתה חווה עוצמה רוחנית אדירה. ואם היה חשש שהוא לא יעמוד ברמת האינטנסיביות של ההופעות הקודמות שלו, הן נעלמו מייד לכשהקולות הראשונים בקעו מהרמקולים. הייתי קרוב לבמה שיכולתי לתהות על הצבע ומרקם הבד של גרביו (בורדו, נוצץ בהיר ושקוף כמעט) אבל מה שריתק אותו אפילו יותר מגרביו היו האישונים שלו. ובעיניו של קייב מסתתרים שני מבטים: כזה שרואה דרכך את לב היקום וכזה שרואה אותך עם חיוך, זדון או חמלה.

יש משהו שובה לב בגברים גדולים שנשברים. "ניק – זה גן עדן", זעק אמש אייל "שולץ האיום" בקול ניחר ובעיניים דומעות, הבנתי את שולץ ורציתי לחבק אותו. ניק היה בדרכו לבמה כדבריו של שולץ נקלטו במוחו, הוא היה בגבו לקהל ובדרכו לפסנתר, אבל ראיתי איך פניו מתמלאות חיוך לרגע אחד, ואז מייד שבו אל המופע. שולץ שכל ההופעה נראה כמי שמתפלל מתוכו, הגדיר משהו מאוד מהותי בהופעה אמש בהיכל מנורה מבטחים: מי שהיה מוכן להתמסר לרגע, חווה את גן העדן על פני האדמה. זה לא היה קל, כי בכל רגע ידעת שעוד מעט תזרק שוב אל בנליות כרטיסי החניה ופקקי האשראי. אבל זה הטריק הבסיסי של עץ הדעת, לגרום לך לחשוב על מה שיקרה מעבר לגן כשאתה בתוך הגן. מי שהצליח אמש להקיא את התפוח המורעל מקרבו, יכל להבין שלהיות בגן עדן זה לא להתבאס על מה שיהיה אחרי שהוא יעלם – אלא לחוות את מה שקורה, זה לחיות כאח התאום של אלביס או הנידון למוות על כסא הרחמים, הידיעה שיש מוות לא צריכה לעצור את החיים.  אלא ההפך. כל ההופעה קייב נלחם במלוא עוצמת חייו כנגד המוות של בנו, של עצמו ושל כולנו. קייב עשה זאת בדרך היחידה שאפשרית באמת, והיא לחוות את החיים במלוא עוצמתם המבעיתה ומלאת החסד. ובשביל לחוש את זה, צריך כנראה ללכת להופעה של ניק קייב, משיח אוסטרלי משוגע, פאקינג משיח אמת.

 

 

מחתרת הנחמדים קור ההיתוך ורוק האחוסלי"ם – האופציה שהוחמצה למוזיקה ישראלית אחרת.

כשנשאלתי על מה ארצה לדבר בכנס מכובד זה, רציתי לדבר על יצירתם המוזיקלית של אמנים שאמש, הוציאו בסך הכל את השיר השישי שלהם אל הקהל הרחב. אך כבר נתפסים בעיניי כאמנים בעלי חשיבות גדולה מאוד. שמם של האמנים הוא סטטיק ובן אל, ושם ההרצאה המקורית שרציתי לשאת היה "הכל זהב של השכונה".
כמו שקורה, גלגלתי את העניין ופרסתי כמה מרעיונותי לחבריי בפייסבוק. ספיציפית אף העמדתי את יצירתם של הצמד חמד, אל מול המוזיקה של התרנגולים, כדי להראות כיצה הם מהווים למעשה המשך ישיר לתופעת החבר'ה הישראלים כפי שהוצגה בשיר השכונה וכפי שמוצגת בשיריהם של השניים בעיקר 'זהב' ו'סלסולים', אך כשהעלתי את הרעיונות שלי, נחשפתי להמון שאלות שהבהירו לי שלא כולם רואים את הנרטיב ההיסטורי של המוזיקה בישראל כפי שאני מבין אותו. ולפני שאני יכול להבהיר את ייחודיות המהלך של ססטיק ובן אל כמוזיקאים ישראלים המתיכים את הקטגוריות "מזרחי" פופולרי ו-ישראלי, עלי להציג עוד כמה שלבים בהיסטוריה הנאלמת של המוזיקה של יוצאי ארצות המזרח בישראל.
(ואגב מי שחושב שהאקדמיה אינה משפיעה על הציבור הרחב, עיקרי הרעיונות של על סטטיק ובן אל פורסמו ושותפו בפייסבוק ואולי הגיעו לעיניהם של כותבי "ארץ נהדרת" שכן ביום העצמאות האחרון, עלה מערכון על ססטיק ובן אל ששמו כשם ההרצאה – "הכל זהב של השכונה". )
מוזיקה היא "התחום המוביל בייצוג הסימבולי של ישראליות" כפי שהגדיר פרופ' אדווין סרוסי יחד עם פרופ' מוטי רגב שמכתביהם למדתי ואיתם אני נמצא בדיאלוג מתמשך. ברצוני לחשוף בפניכם היום, חלק מהמחקר שלי העוסק בתהליך הדיאלקטי ומורכב, שהתנהל בין יוצאי ארצות האסלם בישראל לבין התרבות הישראלית. תהליך שהוביל ליצירתה של מה שמכונה לרוב כ"מוזיקה מזרחית" או ים תיכונית.
לרוב כשמדברים על המוזיקה המזרחית, הנטיה היא לזהות את גבולותיה על ידי נוסחה שעושה מיצוע משולב בין מוצאו העדתי של הזמר או הוריו, במקביל למתיחה של גבולות, שלא לומר מגבלות, אסטטיים וסגנוניים, המייחדים את הסגנון. סגנון השירה הגרוני ומסולסל, סולמות אופיינים, מקצבים סינקופים, וגיטרות המנגנות מהלכים אופיינים דמויי בוזוקי, בצליל נקי מעיוות (דיסטורשן) ובטריולות הרמוניות משלימות.
מהמעט שישנם, ההיסטריוגרפים ומבקרי מוזיקה ישראלית, נוטים לסמן את שנת האפס של המוזיקה המזרחית בשנת 1975. אותה שנה שבו הופיעו אלבומי הבכורה פורצי הדרך של להקת "צלילי הכרם" ואהובה עוזרי. לקביעה זו אני חייב הכרת תודה, שכן אקסיומה מקוממת זו הובילה אותי, אחרי שעסקתי ביצירתו של גבריאל בלחסן כפי שהצגתי בשנה שעברה בכנס זה ממש, כנסיון לבסס קריאה חדשה לדיכוטומיות שבין פריפריה ומרכז, עברתי לתהות ולשאול, כיצד קרה שבין השנים 1948 ל 1975, קרוב לשלושים שנה, התקיים ואקום יצירתי מהדהד בהעדרו בנוכחות כלשהי של תרבות יוצאי ארצות האסלם בישראל.
כיום ברצוני לחלוק על תפיסה זו ולצמצם אותה רק לשנת האפס לפריצת אופציה אחת מבין אופציות רבות, והיא האופציה ה"מזרחית", מה שאני מגדיר כשטענז של מוזיקה יוונית ותימנית. אני עוקף את ההתרחשות המרתקת של העשור הראשון לקיום מדינת ישראל, שבה אמנים ידועים יותר כמו ג'ו עמאר ופילפל אל מסרי, ואלמוניים יותר אך לא פחות מרתקים כשלמה מוקעה, צדוק סביר, ויוסף מנגו בוארון, אשר כולם פעלו ביצירת מהלך דיאלקטי ראשוני אל מול הישראליות ויצרו מהלך שניסה ליצור סינטזה בין התרבות שהביאו עימם לבין התרבות הישראלית שפגשו.
במובן הזה, ובניגוד לדעה הרווחת שבה מדיניות כור ההיתוך הכתיבה אופציה יחידה למהגרים : השאר מחוץ לגדר, או העלם בתוך הישראליות, אותם "סינגר סוגרייטרז" אתנים משנות החמישים, ניסו בו זמנית להתקבל ולשמר במשהו את תרבותם, בעיקר באלמנט המוזיקלי אסטטתי, תוך כדי התייחסות ברורה, מיידית ונוכחת, לישראליות שממול.
המהלך עצמו כשל כליל והסיבות לכך מגוונות ומרתקות. אך ברצוני להציג לפניכם כיום אופציה לקריאה תרבותית מחודדת יותר, של המוזיקה של יוצאי המזרח בישראל – האופצייה של מה שכונה "להקות הקצב" בידי הממסד, וכונה בידי חלק מהמוזיקאים שניגנו בסגנון – מוזיקת מחתרת.
"לבלוז נולד תינוק ושמו היה רוק'נ'רול", שר מאדי וואטרס מוזיקאי הבלוז שהגיח מהדלתא של המיסיסיפי והיה מראשוני המוזיקאים שחשמלו את מוזיקת העבדים השחורה. השיר מתאר בהומור מריר משהו, את העובדה שהרוק'נ'רול הוא למעשה הלבנת מוזיקה שחורה, והפיכתה לנגישה להמונים.
לאחר הפריצה המטאורית של אלביס ומוזיקת הרוק'נ'רול לתודעה הציבורית משנת 1954 ואילך, מוזיקת הרוק'נ'רול נתפסה בעיני הממסד ההגמוני כאיום חמור בהרבה על הסדר הקיים. המודעות הגופנית, הרמיזות המיניות המופגנות, והרעש שאפיין את הסגנון נתפס כביטוי ייצוגי לנוער עברייני, מופקר וחסר יכולת השתלבות בחברה הנורמטיבית.
עד שנת 1957, אלביס עבר רהביליטציה דימויית כשהתגייס לצבא האמריקאי וכששב משירותו בגרמניה מיצב את עצמו כזמר לכל המשפחה. אך הדימוי של הסגנון נותר על כנו. גם בישראל הרחוקה, באיחור אופייני, הדיו של הסגנון מצאו ביטוי דרך לעג ואירוניה ל"שגעון" החדש של הנוער העברייני. שימו לב לשירם של שלישיית גשר הירקון מ1964 מסרטו של מנחם גולן: דליה והמלחים, שבו לועגים אנשי שלישיית גשר הירקון: יהורם גאון, אריק איינשטיין וישראל גוריון – מפלבלים בעיניהם, רוקעים ברגליהם ובאפן כללי מציגים את סגנון השייק כספק הפרעה נפשית. למי שלא זוכר, נזכיר שהשייר היה בעצם שגעון ריקודים עם תנועות אופייניות, אשר כמו הטוויסט היווה וראציה קצבית של הרוק'נ'רול בגלגולו הראשוני.
לשים את שייק של שלישיית גשר הירקון.
"כדי שמוזיקת רוק תגיע לעמדה השלטת שהגיעה אליה לבסוף במוזיקה הישראלית, היה עליה לצבור לגיטימיות והכרה כמוזיקה 'ישראלית'". לחברי להקות הקצב היה סיכוי קלוש להצליח בכך. "בהיותם מתויגים כ'פושטקים' או 'צ'חצ'חים' – מלות גנאי שהגדירו את הצעירים המזרחים כוולגרים, לא מחונכים, על סף פשיעה ובעלי נטיות להופעה אופנתית זולה ומתגרה – לא היה לחברי להקות הקצב סיכוי להיחשב למוזיקאים רציניים בעיני התקשורת ואנשי המקצוע מתחום המוזיקה. בשביל להיחשב לגיטימי, הרוק היה זקוק לאריק איינשטיין."
כך כותבים אדווין ורגב. בואו נעסוק לרגע באותו אריק איינשטיין. שכן מובהקות גדולה יותר לשיוך התרבותי שנעשה לסגנון הרוקנרול, ניתן למצוא דווקא ביצירתו של זמר שכיום נחשב לאב המייסד של מוזיקת הרוק בישראל – אריק איינשטיין.
בסינגל הראשון שהוציא איינשטיין בשנת 1964. איינשטיין מבצע את שירם של כוכבי הפופ הגדולים באותה תקופה: Beatles – Do You Want to Know a Secret
מבצע אותו בעברית המתורגמת של יורם טהרלב. אך לא רק ההתרחשות הרומנטית שבין הדמויות בשיר, היא בעלת העניין. כפראפרזה על דבריו של נתן זך – "שימו לב לסגול הרועד", שימו לב למבטא הרוטט שבו שר ומסמן איינשטיין את התפיסה של מוזיקת הרוק באותה תקופה
אגב אם העניין נראה לכם כמשובת נעורים, שימו לב לעובדה שאיינשטין הקליט גם בשנת 1971 פרודיה על המוזיקה המזרחית בשיר אהבה מספר # 8, ואם שני מקרים לא מספיקים בכדי לבסס רצף, אני מפנה אתכם אל מוסקט, אלבום של איינשטיין משנת 1999 עם שלום חנוך, מופיע שיר בשם "איך זה שאת", שאף הוא… אכן, פרודיה על יוצאי עדות המזרח, הפעם על אשה מזרחית. כל כך לא מוצלח היה ה"ויץ" על הגבר המזרחי הסטראוטיפי והאשה העוד יותר, שחנוך הקליט אותו לפני שנתיים בדואט עם שרית חדד.
מוזיקת הרוק'נ'רול וה-רוק, לא חמקה מאוזניהם של צעירים רבים שהתגוררו בפריפריה הגאוגרפית והתרבותית של מדינת ישראל. מאות מוזיקאים למדו לנגן את מוזיקת הרוק, מתוך האזנה לרדיו, ואגב לא דרך הרדיו הישראלי. אלא דרך רדיו רמאללה, רדיו ביירות ועוד תחנות מהעולם הערבי שם שודרה מוזיקת הרוק. ללא השכלה מוזיקלית פורמלית, מצאו רבים מאותם צעירים בפריפריה את מקומם בלהקות שניגנו את הרוקנרול. את עצמם מנגנים שירים ששמעו מעבר לים.
להקות הקצב היה השם הכולל שניתן למגוון להקות רוק שהחלו לפעול מאמצע שנות השישים, במועדוני לילה ודיסקוטקים, תחילה ברמלה ומעט אחר כך גם במתחם המוסכים ובתי המלאכה של רחוב המסגר בתל אביב. חשוב להדגיש שהקהל שמילא את המועדונים היה מורכב בעיקרו מילדי העולים יוצאי המעברות של שנות ה-50 ובני מעמד הפועלים, וכך גם רוב המוזיקאים שהיו חברים באותן להקות ראשונות. במקביל מוזיקאים אלו הודרו בגלוי ובסמוי מן הלהקות הצבאיות, השער לעולם הבידור הישראלי באותם ימים, ומן התרבות הממלכתית הממוסדת שזכתה לדומיננטיות בשיח הציבורי וברדיו של אותן שנים. מרכז הפעילות המוקדם היו המועדנים ברמלה – בעיקר הכריש והקליפסו. השמות הידועים ביותר מבין להקות הקצב הם אלו שזכרו להכרה בקצה המיינסטרים ברבות הימים היו להקות כמו – "האריות", "עוזי והסגנונות", "השמנים והרזים", ומעל כולם "הצ'רצ'ילים" אשר קיבלו חשיפה והכרה ממסדית מרשימה מאוד ללהקת קצב, בזכות העובדה שאותו אריק איינשטיין אשר כמה שנים לפני שר רוק במבטא "צ'חצ'חי – מזרחי", הביא אותם לנגן באלבומיו "פוזי" "שבלול", "פלסטלינה", "שירי ילדים", "בדשא אצל אביגדור" ו"יסמין" ושבלול. מעבר לכך, הצ'רצ'ילים זכו להכרה בורדיאנית, כאשר קיבלו את המסמוך המשמעותי ביותר שיכלו לקבל זמרי רוק באותה תקופה בידי הממסד התרבותי – הזמנה לנגן יחד עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוח של זובין מהטה יצירה של נועם שריף אשר שילבה את הרוק והקלאסי.
עיקר בסיסה של להקת הצ'רצ'ילים היה של צעירים מתל אביב, היחידי מבין חברי הלהקה שהיה בן למהגרים שלא הגיעו מאירופה או ארה"ב, היה מיקי גבריאלוב שהגיע מטורקיה, שלמרות שחלקה באירופה, הרי כשזה נוגע למוזיקאים, היא בבחינת מרחב הטרוגני היכול לשחק עם שתי היבשות הנפגשות בה באותה מידה של נוחיות.
במקביל ללהקות שהתפרסמו פעלו גם שלל להקות שבניגוד למרבית הלהקות שציינתי, הגיעו מהפריפריה הגאוגרפית, תרבותית, והיו בעלי רקע משותף בהיותם מורכבות ברובם חברים יוצאי ארצות האסלם. בניגוד לחלק מלהקות הקצב ומיוצאיהם דוגמאת צביקה פיק מלהקת השוקולדה, גרי אקשטיין מהכוכבים הכחולים וקובי אושרת שהיה הן בלהקה צבאית והן במעין להקת קצב – שובבי ציון, הצליחו להשתלב בעולם המוזיקה הישראלי המיינסטרימי, אך רוב רובם של אנשי להקות הקצב לא זכו להכרה ממסדית או לשיתוף פעולה מצד ממסד עולם המוזיקה הישראלי.
אם פורשים על המפה את הלהקות ומיקומם הגאוגרפי, מתקבלת תמונה מעניינת שכאן המפה באה לעזרתנו. רוב הלהקות הוקמו ביישובי הפריפריה הרחוקה בחיפה בקריות ובמגדל העמק היו אלו להקות כמו הקצפת, מייק לוגסי והפרפר האטומי, ברקת (גלגול מוקדם של בנזין עם פוליקר) הרוזנים הנמרים והדוכסים, להקת גן עדן מנתניה (עם מני בגר). בירושלים היתה זו הבימה החשמלית ועוד דמות שלא תמיד יודעים שהתחילה כחלק מלהקות הקצב – הזמר איציק קלה מלהקת "אור חיים", להקת הצוענים. ואילו בדרום להקות כמו להקת ההדים עם האחים אסרף, "כוכבי מרום" ג'ימבו מקרית גת ועוד.
בשל אופי העבודה של הלהקות האלו אשר התפרנסו מהופעות במועדונים, ולרוב שרו קאברים ללהיטי התקופה, להקות אלו התקיימו מחוץ לממסד המרכזי של תעשיית המוזיקה בישראל. לכן ישנה בעיה מתודולוגית מובנית לתאר את המאפיינים המוזיקליים שלהם, שכן רק מיעוט שבמיעוט מההרכבים האלו הותיר אחריו חומרים מקוריים או הקלטות משמעותיות שבהם ניתן לבחון בקונקרטיות יחסית, את החוויה המעצבת שהם הותירו על אוזני שומעיהם, ואת הייצוג הטמון בתווים שיצרו. במקביל לסקירת העומק על הקלטות מעטות אלו, המחקר מתמקד בראיונות אישיים עם אלו שעוד נותרו בחיים מבין כל חברי הלהקות האלו.
בשלל הראיונות שקיימתי עם חברי עבר מאותן להקות, כולם מהגרים או בני מהגרים, עולות כמה אבחנות מרתקות בנוגע למוצאם העדתי.
1. יוצאי תימן כמעט ולא היו נוכחים בלהקות הקצב,
2. באיזור המרכז התרכזו להקות הקצב בעיקר מדור שני ליוצאי עיראק תורכיה ופרס, ושילובים עם יוצאי אירופה.
3. בפריפריה הרחוקה יותר, הורכבו להקות הקצב כמעט ללא יוצא מן הכלל מיוצאי צפון אפריקה.
4. בלהקות הקצב התקיים שיתוף פעולה שיוויוני למדי מבחינה אישית בין מזרחיים ללא מזרחיים.
כפי שהטיבה לתאר פרופ' חביבה פדיה, במאמרה, העיר כטקסט והשוליים כקול: "ההדרה מן הטקסט האורבני טומנת בתוכה גם יתרונות. הפריפריה פירקה פחות את המבנה הקהילתי. השמורה הקהילתית מהווה גם שמורת זיכרון. ההדרה מן הטקסט האורבני מאפשרת אינקובציה בית אימון/מדגרה לכתיבת הטקסט האחר. בשוליים ההתאמה לקודים הלגיטימיים של התרבות פחות מואצת, אשר על כן משתמרים בהם לעתים דפוסים מנטליים ותרבותיים, שמהגרים בערים הגדולות מחקו זה מכבר. הטקסט האחר הוא תורה שבעל פה, ואפיק הפריצה העיקרי שלו הוא המוזיקה"
וכך במחי כמה משפטים, יצרה פרופ' פדיה פורטרט שלם של דור יוצרים שלקחו את הטקסט שבעל פה וניסו להתיך אותו אל אפיק הפריצה העיקרי שנותר להם – המוזיקה, וספציפית המוזיקה שהם חשבו שתאפשר להם את המעבר אל לב הישראליות- מוזיקת הרוק.
בראיונות שערכתי, חזר ונשנה התאור הנרטיבי של הצלחה עצומה בקרב הקהל שבא וראה אותם, אך במקביל אצל כולם, מצטייר מחסום לחלוטין בלתי מובן, אף לא להם עצמם, גם בדיעבד. מה מנע מהם למנף את הצלחה הרבה שלהם בקרב הקהל לחוסר הניראות התקשורתית וההתעניינות של הרדיו כמייצג המדיה והתודעה ההגמונית.
כאן המקום, להדגיש שאף לא אחד מאלו שדברתי עימם ניסה לשייך את העניין אל מוצאו העדתי, ההפך ההתנגדות לשאלה הזו היתה בגדר חוזרת ונשנית, ולהבנתי כללה מימד של ההתנגדות רגשית לעצם המחשבה שחוסר ההצלחה שלהם נבע ממוצאם העדתי.
הסיפורים החוזרים בתמונת המחזור הזו מעלה תמונת מפה של שלל אמנים המחפשים וכמהים אל השילוב אל הישראליות ואת ההתקרבות אל מרכז המפה דרך מה שהם מאפיינים כמוזיקה אוניברסלית, כמו בארה"ב כמו באנגליה.
אך למרות ההצלחה הגדולה אל מול הקהל הם נתקלים שוב ושוב בתקרת זכוכית מוצקה כאשר הם באים לצלוח את המעבר אל הרדיו והתקשורת הישראלית של התקופה. "הקהל היה משוגע עלינו. אבל בעיתונים, אם כתבו עלינו, רק צחקו עלינו."
כששאלתי האם היו אלמנטים של מוזיקה מזרחית משולבים ביצירתם. התשובה המיידית של רובם היתה לא. אך לאחר כמה רגעים הוסיפו חלק מהנשאלים שכאשר נדרשו לנגן שעות רבות במועדונים, חלק מהנגנים היו מאלתרים ושם השתרבבו לתוך נגינתם אלמנטים מזרחיים מובהקים, כפי שספר לי צחי סעד מלהקת הקצפת החיפאית, כי במהלך האלתורים הארוכים שהיו להם, היה מנגן גם מנגינות של עבדאל וואהב על הגיטרה החשמלית במהלך סולואים בשירים של להקת הקצפת, בלאק סבאת' או אורסה מיינור.
אחת הלהקות שעשו את המאמץ הגדול ביותר להתקבל לתוך הישראליות היו להקת האריות. האריות, להקתם של האחים שוקי וחיימון אלגרנטי, והסולן לפרקים דוד יפרח. עשו מהלך נדיר בקרב להקות הקצב. לאחר הצלחה משמעותית במועדונים, ובמצעדי הפזמונים שם שלטו גלויות המעריצים על פני כוחות ההגמוניה, ניסו האריות כבר בשנת 1968 להנכיח את החיבור שלהם של פופ מערבי מצד אחד, ומשהו משפת השכונה במקרה שלהם, הבית ימית בשירים כמו – מאמא.
הנסיון לא צלח כמו הצ'רצ'ילים, ובשנת 1971, שנת השיא של להקות הקצב, בעיקר הודות לאמרגנות יוצאת הדופן של חיים סבן, שלימים יהגר לארה"ב ויעשה הון בתעשיית הבידור האמריקאית. הצליחו האריות לחדור את מעוז הישראליות עליו חלמו, והצליחו לקבל הזמנה לנגן בטלויזיה, אך להזמנה הוצמד תג מחיר ברור – שימו לב איזה שיר ביצעו להקות האריות ואיזו העמדה נעשתה להם.
סרוסי ורגב טוענים כי "המרכיב החתרני שנוטים לייחס, לעתים קרובות, למוזיקה המזרחית, מעט מוגזם", יתרה מזו, הם קוראים "למתן את הפירושים הנגועים פוליטית, ועם זאת אקדמאיים, על המוזיקה המזרחית כסגנון המופלה לרעה של המוזיקה הפופולרית. חתרנות פוליטית או מרדנות תרבותית לא עמדו, ואינן עומדות, על סדר היום של מרבית מפיקי, מבצעי, וצרכני המוזיקה המזרחית”.
ובכן ברצוני להציע שמרדנות תרבותית או חתרנות פוליטית יכולה להגיע בצורות שונות, ואחת המורכבויות הגדולות ביותר שמעלות להקות הקצב מתבטא במורכבות זו אשר מצד אחד בוחרת בעמדה אסתטית המתנגדת לממסד ומצד שני כל כולה מכוונת להתקבלות אל אותו גוף שנגדו הם יוצאים.
למרות שרבים מכירים את הדמות המשפיעה ביותר שצמחה מלהקות הקצב הסרוסי המפורסם האחר – נסים סרוסי. מעטים משייכים אותו אל התקופה או מכירים את המורכבות שהתגלמה בדמותו. סרוסי יליד תוניס, היה מגיל צעיר חזן עילוי בבית הכנסת, וכמו נערים רבים בתקופתו היה חובב ביטלס מחוצה לבית הכנסת. סרוסי מסרב עד היום להגדרה של המוזיקה שלו כ"מזרחית" ומגדיר את עצמו כמי שעושה וריאציות למוזיקת סן רמו, ופופ ורוק ישראלי. סרוסי נדחה מלהקות צבאיות ומכל חברות התקליטים הממוסדות, אך סרוסי ששילב את השפעותיו המוזיקליות במסגרת להקות הקצב, היה לאחד האמנים הראשונים שהחליט לקים תעשיה מקבילה והקים לעצמו חברת תקליטים לה נתן את השם הכה סימבולי – "אמני ישראל". חברת התקליטים של סרוסי לא האריכה ימים, אך הספיקה להוציא את אלבום הבכורה של עוד אחד מבכירי הזמרים של להקות הקצב – גבי שושן. סרוסי עמד על הבעיה המהותית שמתקיימת בעמדה שבה מצא את עצמו. מצד אחד שר שירים שביטאו רוח נעורים, חופש, שלום ואחווה, מתוך אמונה באתוס הפאן-הומני של עולם הרוק בשנות השישים. אתוס ששאף לבטל את מוצאו של אדם כפקטור משמעותי ביצירתו, ולמצוא את עצמו כאמן ישראלי לכל דבר, למרות ההצלחה העצומה של סרוסי במצעדי הפזמונים, אשר תורגמה בזמנו לדיוידנדים כלכליים, סרוסי, כמו כמעט כמו כל יוצר מאז ועד היום, ביקש לקבל את ההכרה של הממסד במוזיקליותו כאמן, למרות, ועל אף הצלחתו.
סרוסי הבין בשלב מוקדם שהבחירה לשיר באנגלית מרחיקה את האפשרות המזדמנת לו במעבר לשפה העברית. הוא הבין שהשפה היא המפתח לחדור אל התודעה הארצית ולהתמקם כבני תרבות בקרב התרבות הישראלית. אין זה מקרה שכבר בשנת 72 עם תחילת דעיכת גל להקות הקצב הוא שר את מילותיו של דוד חלפון בשירו אשליות:
לגור בדירת פאר
לחשוב שאתה מיליונר
להתעורר אחר הצהריים
ליד נערה או שתיים
מכונית בצבע אדום
לשיר שירי אהבה ושלום
לטייל בחוצות העיר
להכריז אני ראש העיר
כיצד נגמרו אותן "אשליות" עם אותה שורה מרירה "לשיר שירי אהבה ושלום" כאשליה של סרוסי, כולנו מכירים. הזובור הציבורי שעשה לו ירון לונדון בתוכנית טנדו בינואר 1975, חרג מזמן מתחום המבע טלוויזיוני אל עבר המיתוס המעצב של המאבק המזרחי.
אותו מקרה של נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא במהלך ראיון טלויזיוני אחד, הדהד כל כך חזק ברחבי התודעה הישראלית ובעיקר אצל יוצרי הפריפריה, שבעיני אין זה מקרה שבאותה שנה ממש פורצת האופציה הדיאלקטית של המוזיקה התימנית-יוונית שגורפת את כל הקופה והופכת להיות האופציה המייצגת של המוזיקה המזרחית בישראל כמעט עד ימינו אנו.
השאלה מה היה קורה אילו? נדמית כמיותרת מיסודה כאשר אנו עוסקים בהיסטוריה תרבותית ועדיף להשאירה אל תחום הספרות הפנטסטית או בדיונית. אך מדי פעם מתגנב אל המציאות צוהר המאפשר לך להציץ אל ההיסטוריה האלטרנטיבית, לא זו שהיתה, אלא זו שיכלה להיות.
בדיעבד, ניתן לקבוע כיום שלהקת הקצב המצליחה ביותר מבין כל להקות הקצב של יוצאי צפון אפריקה, היתה להקתם של ג'ו לוי, מארק טובלי וז'קי ביטון – להקת הוריאציות.
ואם השם הזה לא מצלצל לכם מוכר כלל, אין זה מקרה. כל חברי הוריאציות, היו יהודים ילידי מרוקו ותוניס שנולדו באותן שנים ממש כמו סרוסי וחבריו ללהקות הקצב, ההבדל היחיד בינם לבין חבריהם היה המרחב בו פעלו. הוריאציות "עלו" לצרפת באמצע שנות השישים ופעלו בה, עד 1968 הם כבר מצליחים לקבל את הספוט הטלוויזיוני הסופר מבוקש מסיבת ערב ראש השנה האזרחי, שותפיהם לתוכנית – להקת המי THE WHO ופליטווד מק. למעשה, עד שנות התשעים והופעתה של להקת AIR, נחשבו להקת הוריאציות כלהקה הצרפתית המצליחה ביותר בעולם.
מסקרן לראות כיצד יכלה להראות האופציה המשלבת בין המוזיקה המזרחית לבין מוזיקת הרוק וכאן השאלה מקבלת תשובה ברורה שימו לב כיצד מתחיל הקונצרט שלהם:
אך שימו לב גם כיצד הוא מתפתח, אם תעברו  ל13:30,  תגלו שהוריאציות עוברות לנגן  מ"סטיפסקיישן" של הרולינג סטונס למשהו שנגמר בריקודי בטן מרוקאים.
הוריאציות המשיכו ויצרו אלבומים ששילבו את מוזיקת הרוק עם המטען התרבותי שעימו הגיעו – אלבומם משנת 1975 – 'מרוק'נ'רול', מקדים בלמעלה משני עשורים את המהלך התרבותי שאליו הגיעו מוזיקאים ישראלים ממוצא דומה בפריפריה הישראלית, כנסיית השכל טיפקס ולהקת אלג'יר שאת סולנם – אביב גדג', נראה היום בעוד כמה שעות. כולם יצרו אמירה אישית המשקפת את פני הישראליות של הפריפריה הגאוגרפית, כלכלית, ורגשית ואו בשמה הכולל מבחינתי: פריפריית הפצע, והצליחו להתיך זאת בליווי משהו ממסורתם אל תוך המוזיקה ההגמונית בישראל – הרוק האחוסל"י. וכך, אותו ז'אנר שפעם סימל את ישראל האחרת, ולאח מכן נוכס והופקע מידי יוצאי המזרח כדי לשמש עמוד השדרה של המוזיקה הישראלית משנות השבעים ועד תחילת המאה העשרים ואחת, חוזר שוב למקומות שבהם הוא מהווה נקודת מפגש בין המסורת המזרחית להגמוניה הישראלית.
הצצה פנטסטית זו אל העבר המקביל, מותיר אותנו עם השאלה העגומה כיצד היה נראה שיח הזהויות כיום, דרך עיני המוזיקה הישראלית במאה העשרים ואחת, אם המהלך של חיבור המזרחיות אל עולם הרוק, לא היה מתקבל באותו "קור היתוך", בקוף ולא בכף, כל כך קר ומנוכר, של ממסד התרבות הישראלית בשנות השבעים.
תודה רבה.

 תראו מי חזר – לאה גדאייב ספקטור

לעתים נדמה שזה פורמט מת לחלוטין. רק "עוד זמרת עם גיטרה", ובכל זאת מאי שם מגיח שיר כזה ומזכיר לך שהכל קשור למהות וכוונה פנימית. אני עובד עם יוצרים בתחילת דרכם ועם השנים הבנתי שהבעיות שאני התמודדתי איתן בתחילת דרכי, הן אחרות לחלוטין מבעיות הזמן הזה. בעולם שכולו אקס – וואיי – זד פקטור, קשה גם ליוצרים בתחילת דרכם להבין מה הכוונה הפנימית שלהם. המיסוך הזה מחריש ומשתק ומייצר דור של יוצרים פגועים ונכים רוחנית, דור שמנסים לדבר ולהגיד משהו על החיים שלהם והעולם שלהם ובעיקר למצוא את קולם ברעש הנורא, וזה כל כך קשה, באמת שאני לא מקנא במי שמנסה להתחיל את דרכו האמנותית בעולם הזה כיום, אני הייתי כבר מזמן פורש, או יושב בבית ומעלה שירים לרשת בלי להתעסק עם כל הסחי שהעולם הזה מייצר (הערת העורך – זה לא בדיוק מה שאתה עושה כיום?)
ובכל זאת מדי פעם, מגיע משהו כזה שלמרות ששמעת כבר הכל, לא שמעת את הקול הפנימי בוקע מבפנים.
קוראים לאה גדב ספקטור, אין לי מושג מה היא, רק שיש לה את זה, החמקמק מכל.
אל תצפו להארה קוסמית והופעת המשיח, הייפ הוא חלק מהטריק של השטן לשכנע אותך בבינאריות של החיים – הכל או כלום, סופר בלאסטר או אפס.
למרות שאנחנו הולכים ונדחקים לשם, בידי הקאפוז, אנחנו עדיין בני אדם ולא ג'וקים במכונות.
הסימן הראשון ליופי הוא אמת אמר פעם בהופעתפילה הגאון מתל אביב יוסי בבליקי, ויוסי הוא אחד שיודע את הדעת, ומי שיודע לדעת ישמע כאן הרבה יופי לבוקר שישי מעורפל שכזה.

תהנו.

אבות ישורון סינדיקט החלום והקאובוי המשותק במרתף הבוער בלאס וגאס.

 "אני חושב כי המוזיקה / יודעת עלינו כל מה / שיש לנו לדעת / על עצמנו". כתב אבות ישורון ומתוך בליל המלמולים על מה שקרה בלאס וגאס, וכל הפרשנים המלהגים על סיבות ומניעים, התנגן לו דווקא שיר ישן של 'סינדיקט החלום' בראשי.
סטיב ווין, אחד מכותבי השירים הגדולים האלמוניים ביותר, צייר פורטרט מדויק ביותר של חוסר התועלת הקיומית ששורה על המרחבים האמריקאים הגדולים. אלו אותם מרחבים שופעים שקורנים כ'אל דורדו' , עיר הזהב האגדית, למיליארדי אנשים מסביב לעולם. אותם מרחבי שפע שמטשטשים את היכולת להבחין בין הצורך האנושי לרצון.
השוטרים שאלו אותו – למה עשית את זה?
כשהדקו את האזיקים…
הוא הביט על מה שעשה ואמר
ובכן, אני לא ממש יודע
אני, לא ממש יודע
כי אתה מרגיש את זה בליבך
מרגיש בנשמתך
הולך ושב עד שאין בך שליטה
יש דברים שלא ניתן להגיד
האם אתה לא מרגיש את זה בוער?

מרגיש את זה בוער?

אלו אותם מרחבים מלאים בחלל הפנוי שיוצרים את האנומליה הזו אשר מצמיחה רוצים סדרתיים, כוכבי רוק ביזארים כלג'נדרי סטארדסט קאובוי  (ואם תהיתם, אז כן, מהשגעון הזה גנב בואי את השם של זיגי) ומוחות יצירתיים כדיויד לינץ'. לרוב קושרים את התפרצות הזעם הזו לשעמום, אולם יותר מהשעמום נראה לי שאפשר לתלות את האשמה על כתפי חוסר היכולת להכיל את הגודל העצום של זה, כמו את המהירות שבה אתה יכול להגיח משולי הלילה, להפוך בין רגע לסלב, לטפס לראש הערמה ולהפוך מפנסיונר אלמוני לפופ-סטאר רצחני באמצעות רובה אוטומטי וכמה לחיצות על ההדק.
להבדיל אלפי הבדלות, האיש שכינה את עצמו לג'נדרי סטארדאסט קאובוי הביע מאותו מקום אלמוני פלוני, הבליח לרגע אחד זוהר עם השיר המשתק שלו, ונעלם אל השקיעה הארוכה
 ככה נוצרים מיתוסים אמריקאים
לפני כמה שנים גיליתי במקרה, שהסיבה ששמו שירים שקטים בסוף הצד בתקליטי ויניל היתה קשורה לאספקט טכני, ככל שהמחט התקרבה אל לב התקליט הלכה ודעכה האיכות שהצליחה לתרגם בצורה יעילה את התדרים הגבוהים. לכן שמו את השירים עם הכי הרבה לילה בסוף הצד.  בשנות התשעים כולם שמעו קומפקט דיסקים ולא היתה סיבה טכנית לשים שירים שקטים בסוף האלבום ואכן כולם החביאו טרקים סודיים בסוך דקות של שתיקה ארוכות. אבל לפני כן כולם רצו להרדם עם שיר מערסל כזה שזורק אותך בחזרה מעולם הטללים והקסם אל תוך מדרכות השגרה עם ליטוף רך ומחבק.  'פגי סואסייד' האלבום של ג'וליאן קופ משנת 1991, היה אלבום קונספט סהרורי כל כך שאף פעם לא באמת הבנתי מה הוא רוצה בסופו של דבר. אהבתי הרבה שירים מתוכו, אבל אף אחד לא הרדים אותי יותר טוב מהשיר שסיים אותו.
היתה לי תחושה ברורה של מקום כשהקשבתי לו, מרתף בלאס וגאס, כמה סימבולי וכמה מובן. מתחת לאדמה בעיר שכל קסמה הוא זיוף הניאון הבלתי נגמר שבה. חשבתי על אלביס, חשבתי על ליברצ'ה ופסנתר היהלומים שלו, חשבתי על ז'ק ברל כמו בשירו ג'קי לוגם שמפניה ורודה עם אצבע בכל מדינה, וחשבתי על כל בדרן שאי פעם הלך ללס וגאס כדי לגמור את חייו כגימיק נוצץ בחיק השטן.
דמיינתי איך זה יהיה יום אחד כשאגיע לשם, כוכב לשעבר, מחוק מכל מה שהתרבות המערבית יכולה להציע לו פרט לריגוש הסופי הטמון בפגישה עם המוות בצורתו הטהורה ביותר.

שיחות על סליחות, עם אבא ומעיין

ערב לפני יום הכיפורים.

אבא: מה למדת היום בבית הספר?
מעיין: לא יודעת. אמרו שמחר יום הסליחות והשמיעו לנו ילד ערבי אחד שר…
אבא: מה?
מעיין: כן… משהו כמו (שרה)
אבא: חטאנו לפניך??? רחם עלינו??
מעיין: כן זה נו בערבית.
אבא: חחח $#@! (נקרע מצחוק ודמע)
מעיין: אבא, מה… מה מצחיק?? יש מלא ערבים ששרים כמו ביהודית… זה יום הכיפורים, לא פורים… שיפסיקו להתחפש…
אבא: חחחח @#$%^
מעיין: אה כן ונתנו לנו חייכנים שנמחק את כל הדברים הרעים שעשינו השנה.
אבא: איזה דברים רעים עשית השנה?
מעיין: אני? לא עשיתי דברים רעים! דברים רעים זה של מבוגרים.

— ויש המשך:

שומעים אוטו מפציץ עם מוזיקת טראנס.
מעיין: מה הוא רוצה?
אבא: שכולם יבואו לסליחות באצטדיון…
מעיין: מי משחק בסליחות נגד הפועל באר-שבע​? הרב בצרי?

— ויש המשך

מעיין: אבא, למה הם מבקשים סליחה?
אבא: כי הם מאמינים שאלוהים אמר להם שאסור לעשות דברים כמו לנסוע בשבת.
מעיין: והם לא עשו את מה שאלוהים אמר?
אבא: לא. לכן הם מבקשים סליחה…
מעיין: לא עדיף לעשות את מה שאלוהים ביקש???
אבא: הם רוצים אבל הם בני אדם, הם לא יכולים.
מעיין: אז למה אלוהים מבקש מהם???

— ויש המשך:

מעיין: אז אם הם מבקשים סליחה, אלוהים סולח?
אבא: כשנעמי מבקשת ממך סליחה, את תמיד סולחת?
מעיין: אמממ לא! רק לפעמים.
אבא: אז ככה גם אלוהים
מעיין: אלוהים הוא אח גדול של בני האדם?
אבא: $#@!@

— ויש המשך:

מעיין: מה אלוהים עושה למי שהוא לא סולח לו?
אבא: אההה, אההה
מעיין: הוא נותן לאנשים מכות?
אבא: אהה גם, גם…
מעיין: לכולם? או רק למי שמאמין באלוהים?
אבא: מי שמאמין חושב שלכולם….
מעיין: ומי שלא מאמין באלוהים?
אבא: אז הוא לא מבקש סליחה מאלוהים כי הוא לא מאמין בו…
מעיין: ואלוהים נותן לו מכות בכל זאת? זה לא יפה!

— ויש המשך:

מעיין: אבא איך אלוהים יודע מה כל אחד עשה או לא עשה?
אבא : כל השנה אלוהים מסתכל וכותב הכל בספרים, ושומר ליום הכיפורים.
מעיין: אז למה הוא לא אומר להם בזמן שזה לא טוב מה שהם עשו?
אבא: לא יודע חמודה, הוא אוהב לצבור את זה כל השנה, ורק ביום הכיפורים הוא עושה את החשבון
מעיין: אז אלוהים, הוא סופר או בנק?
אבא: חחח !@@#$