אגדות לא ידועות תמונות הרגע

רודריגז – האיש שהפך לכוכב ביקום מקביל

סיקסטו רודריגז - איש סוכר

תסתכלו פעם על הכוכבים האלה שם למעלה. על כל אחד מאלו שאנו רואים, יש עשרות מליוני כוכבים נסתרים  בחשיכה הגדולה שמעבר לזוהר הבוהק. כוכבים אבודים, חגים במסלול היקפי לאורך חיים שלמים מול שמש ההשוואה. השוואה בין מה שהיה יכול וצריך להיות, לבין מה שקרה. מקבץ אינסופי של פנים כמעט ידועות שמות ומשות מעט ידועים. זמרים, כותבי שירים, נגנים, יוצרים, גלקסיה של עשיה נתינה ותקוות, שניסו את מזלם,עשו כמיטב יכולתם. השקיעו זמן, כסף, זיעה, נשמה ודם, אך כשלו במבחן הסופי ולא הצליחו ללכוד את תשומת ליבו החמקמקה של הקהל.
ניתן לזהות אותם בקלות. הולכים שחוחים וכפופים, תחת משאם הכבד של בועות החלומות הלא ממומשים, אלבומים שלא צלחו ותהיות שלעולם לא יפתרו. האם זה בגללי? האם עשיתי את כל שביכולתי? האם נתתי הכל? האם אני מוכשר באמת? היתה זו בעיה של שיווק? האם היה זה טיימינג גרוע? אולי הקדמתי את זמני? אולי אחרתי אותו? אולי לא הייתי מספיק טוב? ודווקא הביקורות היו מאוד מבטיחות, וכל החברים שלי אהבו, ממש אהבו, ואם רק אנשים היו נחשפים לזה…
כל אמן בפוטנציה, וכל אחד שאי פעם נדחה על ידי חברת תקליטים, או תחרות כשרונות כזו או אחרת, לכל אחד מאלו שיצא אי פעם מהדלת המבאסת בראש מורם עם גאוות מפסידים, יש חלום שיום אחד יתקשרו אליו ויגידו "תשמע בחור, אנחנו לא יודעים איך לבשר לך את זה, אבל אנחנו מבינים כעת שממש טעינו כשאמרנו לך לא…"  כל מי שהוציא אלבום שנידון לאבדון ושכחה במדף הדיסקים המוזלים יש חלום שיום אחד – אולי אחרי מותו – העולם יבין כמה  מדהים הוא היה.
יום אחד…

אין הרבה אנשים שזוכים להשתתף בהלוויה של עצמם כצופים מהצד ולא כנצפים. יש עוד פחות אנשים שזכו להציץ אל יקום מקביל ולראות איך החלומות שלהם מתגשמים. לחסוס סיקסטו דיאז רודריגז זה קרה. הנה הסיפור המוזר של האיש שמת בעודו חי, והפך לכוכב ביקום מקביל, מבלי שידע על כך.

סיקסטו רודריגז – 1970

הביוגראפיה

סיקסטו דיאז רודריגז,  נולד בשנת 1942 למשפחה היספאנית ממוצעת, ממעמד הפועלים בדטרויט. לימים הוא יתאר את מקום הולדתו  -"ליד הבנין הכי גבוה, בתוך לב ליבה של רוק'נ'רול, יו.אס.איי". במרץ 1970 יצא תקליטו "עובדה קרה"  בחברה תקליטים מקומית. התקליט לא נמכר. שנה לאחר מכן הוא הוציא את  "מגיח מהמציאות" וגם התקליט הזה כקודמו לא מכר שום דבר. רודריגז שהבין את הרמז העדין של הקהל,  חזר אל המציאות ונעלם .

רודידגז היה יכול להיות עוד שם אחד חסר משמעות, המרכיב את התמוכות האינסופיות של תעשיית המוזיקה העולמית. אלמלא הצטרפות נסיבות שעד היום אינה ברורה דיה. משום מה הודפסו שני אלבומיו של רודריגז על ידי הסניף הדרום אפריקאי של חברת התקליטים שלו. בתחילה היו אלו קומץ קטן של אנשים שנדלקו על השירים שלו ובעיקר על שירי האלבום הראשון. לאט לאט  וללא שום מסע פרסום, יחסי ציבור, קמפיין שיווקי או כל תהליך אחר פרט להעברה מפה לאוזן, הפכו שיריו  של רודריגז כמעט לשירי עם דרום אפריקאים.

אנשים שרו אותם עם גיטרה סביב מדורות על החוף בקייפטאון. להקות קאברים ניגנו אותם בפאבים של פורט' אליזבט וכמעט בכל מועדון שכיבד את עצמו בדאונטאון יוהנסבורג, יכולת להיכנס, ולשמוע את הקול המיוחד של רודריגז, מאנפף לו ברקע.

עד שנות התשעים המוקדמות, הפך תקליטו הראשון של רודריגז לאבן דרך במוזיקה הדרום-אפריקאית. המשונה הוא, שלאורך כל אותה תקופה, אף אחד פשוט לא ידע, מי זה הרודריגז הזה, ולאיפה הוא נעלם. אפילו שמו של רודריגז, לא היה ברור לחלוטין. הקונצנזוס הכללי היה, שמדובר בחסוס רודריגז. ואם זה נשמע לכם שם מיוחד, אז נבהיר שהנסיון למצוא את השם הזה במדריך הטלפונים, משול לנסיון לחפש את יוסי כהן בישראל, כפול כל אוכלוסיית דרום אמריקה.

כפי שקורה לרוב במקום בו מדושנת אדמת אי הידיעה, צומחים מיתוסים ואגדות. רוב השמועות גרסו שהאיש מת. מנת יתר, התאבדות, כסא חשמלי, הכל הלך. אמרו שרצח אשה ונידון למוות, אמרו שהוא פרש מהכל, והצטרף לאיזו כת בסגנון "עדי יהווה",  שהפך לשוטף כלים בסינסינטי,  לסוחר עבדים במזרח, שראו אותו בניו זילנד, בסיבוב הופעות עם להקת ג'אז-רוק מסתורית.

בין לבין, בדרכים עקלקלות התגלה עותק, מתקליטו השני של רודריגז. תקליט שעד אותה עת, נחשב לאגדה אורבנית, וכלל לא היה בטוח שישנו. ההוצאה מחודשת של האלבום הנדיר, סיפקה לקהל הרעב, שירים נוספים מאת הזמר המסתורי. שוב החלה שגעת רודריגז בדרום אפריקה, ועדיין אף אחד, כולל חברת התקליטים, לא יכל לומר על רודריגז, שום דבר קונקרטי.  פרט לעובדה, שפעם היה בן אדם שהקליט את האלבומים האלו, בשנות השבעים, ומאז אבדו עקבותיו.

עם התפשטות האינטרנט, החלו כמה מעריצים דרום-אפריקאים, לחפש אחר האיש המיסתורי, בנסיון לגלות מה עלה בגורלו. הודעות החלו להופיע בכל עתון מוזיקלי, "האם מישהו שמע על רודריגז??", אספני תקליטים נדירים בארה"ב, הופצצו במכתבים שהפצירו בהם לחפש ולנבור אחרי תקליטיו, מתוך תקווה למצוא אלבום שלישי, ולתהות קצת, מי והיכן הזמר.

ברשת הוקם אתר אינטרנט, שריכז את כל מה שהיה ידוע על רודריגז. ולבסוף דווקא האתר הוא זה שיצר את הקשר הראשוני עם מי שעבד איתו על תקליטו הראשון. המפיק שמח לדווח למחפשים, שרודריגז לא מת. והוא בריא שלם. חשוב מכל, רודריגז עדיין חי לו בדטרויט, ולחלוטין לא מודע להיותו כוכב בדרום אפריקה.

לפעמים הפי-אנד הוא דווקא הסוף הכי נכון. לאחר שהמעריצים יצרוו קשר עם רודריגז עצמו, הגיע האיש ב1998 לדרום אפריקה. להיווכח במו עיניו בפלא של יקום מקביל שבו כל שיר שלו הוא להיט. לחוות במו אוזניו, את שיריו מושמעים ברדיו, כלהיטים נוסטלגים בתדירות יומית, למרות שכבר בסוף שנות השבעים הוא פרש לחלוטין מעולם המוזיקה.  האיש שעד אותה עת, לא הופיע במולדתו בארה"ב, זכה לגלות, שאין כוכב בעירו. אבל אולי בצד האחר של העולם…

כך הגיע המוזיקאי האלמוני מדטרויט לדרום אפריקה לסיבוב הופעות גדול באיצטדיונים המקומיים. צעירים שעוד לא נולדו כשרודריגז שר את שיריו, מבוגרים שזכרו לו את חסד נעוריהם, והתבגרותם עם שיריו ברקע, נהרו להופעות, הסיבוב היה הצלחה גדולה. אפילו הופק דיסק שתעד את ההופעות, אך הדבר שהכי קשה היה לתעד את רודריגז המשתאה. לזרוס החם ששב מן מהמתים, באיחור של שלושים שנה, עומד ערב אחר ערב מול קהל של עשרות אלפנים המכירים אותו מלפני ופנים, נפעם לחלוטין מכל ההערצה והאהבה העצומה אליו.

המוזיקה

על העטיפה הקדמית של "עובדה קרה", מופיעה תמונתו של בחור, שניתן לתאר אותו כמאצ'ו רגיש ופסיכדלי, ממוצא היספאני עם מגבעת כחולה משקפי שמש מתריסות ותליון מתכת רחב כמו הלב שלו, היושב בתוך כדור מראות כחול. המוזיקה שבפנים נשמעה בהתאמה כמו הג'וינט הגדול ביותר שגולגל אי פעם.

"איש סוכר בוא מהר כבר
כי נמאס לי מהסרטים
תמורת מטבע כחול אולי תחזיר לי
את חלומותי הציבעוניים "

( Sugarman )

יש הרבה שירים מסטולים, יש אינסוף שירים שמדברים על סמים, ולפעמים נדמה לי שהמילה פסיכדליה היא ארכיון שכדאי מאוד לחתום, ועדיין אני משוכנע  שמי שיחשף לרודריגז יכיר את המציאות האחרת של הסם מפן אחר לחלוטין שלה.

דיויד הולמס בחר לפתוח אלבום המיקסים Come and get it  בשיר המופלא הזה ועורכי ירחון המוזיקה המשובח הMOJO בחרו  ב"איש סוכר" כאחד ממאה שירי הסמים הטובים ביותר אי פעם. יש הרבה תקליטים שהוקלטו או נכתבו תחת השפעת סמים אבל ההבדל הגדול בין רודיגז למהללי ומושפעי עשב אחרים מתבטא בעובדה שאצלו תמיד יש תחושה שגם אם הג'וינט הזה עושה לו עכשיו טוב כל כך, הרי שצמד הזקנים שמכלים את שארית חייהם בצפייה אינסופית במסך הטלוויזיה המהבהב בחדר השני  הם הוריו.   והם גם העתיד היחידי שממחכה לו בעולם שממנו הוא בא.
רודריגז הוא המשורר הגדול של החיים בתוך השיכונים האינסופיים של מרכזי הערים. הגיבורים שלו אף פעם לא יהיו הנוודים המיתולוגים הגדולים מהחיים של דילן, הם לא יבינו את חבורת הפריקים האורבנים שמשוטטים בשיריו של לו ריד.  לעולם לא ירגישו ממש שייכים בשיר של פול סיימון עם כל בעיות מעמד הביניים שלו.  ולאונרד כהן פשוט לא מובן עבורם עם כל הנשים האופל והמוות.  אם נדמה לכם לרגע שההשוואה הזו מרחיקה לכת, אין זה כך. לטעמי רודריגז,  למרות אלמוניותו הגורפת, הוא ללא ספק חבר ראוי במסדר המצומצם של כותבי שירים ענקים שתארו את החיים המודרנים באמריקה מזוויות שונות של המציאות החל משנות השישים ואילך. אותם דוברי דור שבמילים ובצלילים תעדו ועיצבו את חייהם של מליונים מסביב לעולם. שירים שגרמו למהפיכות חברתיות  ולקבלת רעיונות חדשים כאקסיומות.

רוב הכותבים – יוצרים שהזכרתי, עברו תודות לכשרונם הרחק מסביבת גידולם לעבר חיים נוחים יותר כלכלית טובים כלכלית. רודריגז היה ונשאר האיש שיושב בפתח הבית בגובה הרחוב עם הגיטרה החבוטה שלו ומתאר לכם את עליבותם של החיים בשיכונים המתקלפים ומטים לנפול בכל עיירת פיתוח שהיא. אין זה משנה  אם קוראים לה דימונה, שלומי או דאונטאון דטרויט, בכולן התור ללישכת העבודה מייאש ומחפיר באותה מידה.
רבות דובר על התגייסותם של יוצרים למען מטרה חברתית, דילן כתב שירים שעוררו תהודה משפטית כדי לנסות לעזור לאסירים  ויהיה לכם קשה מאוד  למצוא היום אמן בכיר שלא תרם את קולו וכמה מהופעותיו למען ארגון עזרה זה או אחר. אולם רודריגז הלך רחוק יותר מהרבה אומנים אל עבר המציאות הקונקרטית ואחרי פרישתו מעולם המוזיקה הלך לעבוד כעובד בניין ושיפוצניק. במשך שנים ניסה רודריגז להיבחר ללא הצלחה לכמה וכמה משרות ציבוריות כדי להשפיע ולהיטיב עם אותם אנשים שנגזר עליהם להיוולד בצד הלא נכון של העיר. אך הוא כשל.

"אני תוהה כמה פעמים כבר נפלת בפח
ואני תוהה כמה תוכניות השתבשו
אני תוהה כמה פעמים כבר הזדיינת
ואני תוהה מי הבא בתור
אני תוהה על האהבה שאינה בנמצא
ואני תוהה על הבדידות שלי
אני תוהה כמה באמת הולך לך בחיים
ואני תוהה על החברים שהם לא ממש שלך"

(I Wonder )

עובדה קרה – 1970

רודריגז שונא את הממסד. לעיר שלו הוא ממקדיש שיר בשם "עמורה" מלווה במקהלת ילדים תמימים. הוא מתאר אותה בדרכו המושחזת כהתגלמותה המודרנית של עמורה המרושעת, המריעה עם אזרחיה למען טובת עשירי העיר. בקונטרסט הנוצר בין נושא השיר ההגשה הסארקסטית שבקולו ומקהלת הילדים שמאחוריו, מסמן רודריגז על איזה ערים כדאי שיפול מבול האש והגופרית. הוא רואה את הזבל שמצטבר אצלו ברחוב. את הרשויות שלוקחות את הילדים להיות בשר תותחים במקומות רחוקים עם שמות מוזרים, את המיסים שהם גונבים ואת הזיהום שהם מזהמים. הוא מביט בתיעוב על גדילתו של הפשע המאורגן בחסות הרשויות המושחתות ואת אפסותו של הממסד הדתי שיעשה כל שביכולתו כדי להשאיר את צאן מרעיתו, בדיוק במקום הנכון של קו העוני, שם הם יזדקקו לחסדו של האל כי שום חסד אחר כבר אין להם.
רודריגז יודע שהנערות שעומדות בפינת הרחוב לא עומדות שם כדי לשאוף אוויר ומאבטחת הכנסה אף אחד לא יתעשר או יוכל באמת לחיות.  כי מה שהאנשים בשכונה שלו צריכים זה לא טובות, אלא הכרה, כבוד וחינוך נאות. אך רודריגז אינו טיפש חד מימדי ואצבעו המאשימה אינה מופנית רק כלפי הממסד. הוא מכיר את הצד השני של המטבע, את אנשי השכונות שזועמים וצועקים, ולעולם לא ילכו להצביע כי זה לא הבחירות שלהם, את העובדה שקולם ימכר יומיים לפני הבחירות בהבטחות סרק ומתנות קצרות מועד ומה אכפת להם שעושקים את האחר, גם זה שחי לידם, כל עוד הם יקבלו את מה שמגיע להם?

רודריגז הוא הצלם החד ביותר של המעמד שמתנדנד בשני צידיו של קו העוני בהתאם לחוקים שהם לא קבעו ולעולם גם לא יוכלו לברוח מהם. דרך סבך טבעות עשן הג'וינטים שלו, מצליח רודריגז לצלם בבהירות את התמונה הכי מפוקסת על אותם רגעים שבהם החיים מפסיקים להיות סרט, והופכים לרצף של אפיזודות לא קשורות ולא מתוסרטות. את הרצף המקוטע תמידית בחיפוש אחר הכסף שיביא אותך עד השוחה הבאה ולא מעבר לה. רודריגז מסתובב בין הכבסים הצבעוניים שתלויים בחצרות, רואה את המציאות דרך מצלמת אלף גווני אפור, ואיתה מתעד חיים חסרי צבע, מלאים בכאב שגם האהבה אינה יכולה לו. מעט חמלה היא כמעט כל מה שנשאר לו לתת.

"האם אי פעם קבלתם קדחת ממשפט מתוק מריר בשיר ?
האם אי פעם נישקתם את השמש? או הלכתם בין הטיפות ?
אם כך טפסו לי על המוזיקה והשיר שלי ישחרר אתכם
טפסו לי על המוזיקה ומשם תקפצו איתי"

(Climb Up On My  Music )

את סיפורי האהבה–שנאה שלו לא ילמדו בשום בתי ספר.  אף אחד לא משוגע דיו להסתכן בלומר את האמת המרה לילדים שחייהם יהיו עלובים קטנים. האושר שלהם תמיד יגיע במנות קטנות ביותר, הבלחות קצרות בחיי נישואים והמועקה האינסופית של אהבה בצל האוברדאפט. רודריגז מכיר את כל השקרים שאנשים מוכרים לעצמם בניסיון נואש לייחס לחייהם משמעות אותנטית, הוא יעמיד לפניהם נראה קשה ומדויקת שתראה להם בדיוק כמה מגוחכים הם נראים, כלכלית, חברתית, רגשית, מכורים לאהבה קפיטליסטית העוסקת בצבירה ולא בצמיחה, הרוצה עוד ולא תוהה בשיל מה, אהבה שכל אופיה נגזר מחלומות לא ברי השגה אשר עוצבו כמוצר לולנטיינז דיי, בידי חברת כרטיסי ברכה

"ואת מודדת את העושר שלך במה שאת יכולה לקנות
ואת מודדת את האהבה שלו בדברים המתוקים שנאמרים לך
ואת חיה בעבר של החלום שבו את נמצאת
והאנוכיות שלך היא חטאך הראשיכי מבחינה רגשית את תקועה באותו טריפ
ואני יודע על הזמנים שמעדת
אז אל תנסי להרשים אותי עם סיכות וצילצולים
או עם יכולתך להתלבש
כי קוף בבגדי משי הוא עדיין קוף ולא יותר "(Jane S. Pidy )

יש המיחסים לרודריגז שנאת נשים. למרות שהמין היפה 'לכאורה' לא מתואר כמוצלח במיוחד בשיריו. נדמה לי שזו קביעה מרחיקה לכת. נכון, רודריגז אינו ממש פוליטקלי-קורקט, היי הוא מהדור שבו המושג עוד לא הומצא. אבל רודריגז הולך עם האמירות הצורבות שלו בקשיחות שווה לכל הצדדים, קל להתבונן בדיאלוגים החומציים שלו ולשכוח את הקסם הבסיסי שמצוי ברבים משירי האהבה שלו. אישית אני חושב שבתוך עולמו ההזוי והשבור, מתייחס רודריגז ליחסים בין המינים, כשיקוף והנצחה של מערכות היחסים בין החלש והחזק, המדכא והמדוכא. מבחינתו כל מי ומה שמדכא אותו מוכרז כאויבו. אין זה משנה אם זה הממסד או האישה שעזבה אותו לאנחות. כולם  שווים בעיניו, האדישות המושחזת שלו לכולם מגיעה מאותו מקום מעושן.

"אישה תעלמי מכאן בבקשה
נשארת פה קצת יותר מדי זמן
נכון שהיית מתה להיות מסוגלת לבכות ?
נכון שהית מתה שאני אהיה מת במקומך עכשיו ? "

(Hate Street Dialogue)

כשרודריגז שר בקולו הציני ונוגע באותה מידה, על זאת שהוא חושב עליה, אתה פשוט יודע שהוא חושב עליה שוכבת באיזו מיטה קפיצים חורקת. ברקע יש טפטים דהויים, תמונה של כוכב קולנוע נשכח שנגזרה מהעיתון תלויה על הקיר, רעש של מכונת כביסה מזמזם לו אי שם והחלומות גוועים בעשן העולה מהמאפרה המלחששת. אפשר לחוש איך החיבוק שלה מכיל חום וכוח שאליו הוא משתוקק וממנו הוא בורח באותה מידת נחישות. לפעמים גם הגבר המחוספס שבו הופך לרומנטיקן לרגעים ספורים וכאן רודריגז כותב את אחת משורות האהבה הכי מוזרות אי פעם

"מותק אני לא מתבדח,
וזה לא החומר שאני מעשן
אני באמת חושב שאת נחמדה … "

(Silver Words )

מגיע מהמציאות – 1971

מבחינה מוזיקלית קשה למקם את רודריגז. המוזרות הבסיסית במוזיקה שלו נובעת מהיותו זמר פולק המתמודד עם המציאות שמסביבו ומנסה לתארה בשיריו  המתוקים – מרירים מגובה העיניים. ואת זה הוא עושה עם עיניים  קרועות לחלוטין  ואישונים מורחבים. המתח שבין האמירה הישירה והחותכת לפסיכדליה שלו שהיא הכל פרט לאסקפיזם זול, הוא המפתח ליחודו ולקסמו . תזמורים קלאסיים לצד גיטרות אקוסטיות פשוטות,  חטיבת קצב Fאנקית ממיטב נגני חברת מוטאון האגדית לצד גיטרות חשמליות פסיכיות ומחורעות, כינורות מוזיקה היספאנית רגשנית בשירי מחאה דוקרניים עם פעלולי אולפן מטורללים לחלוטין הם חלק ממרכיבי התערובת היחודית שכל כך קשה למקם ולמפות את מיקומה בהיסטוריה של המוזיקה, אבל אי אפשר שלא להתרשם מהסמיכות הטבעית שלה ובעיקר מהיחודיות .

לפעמים זה נישמע כמו חוזה פליסיאנו מבצע שירים של הוולווט אנדרגראונד לפעמים זה נישמע כמו הוולווט  מבצעים חוזה פליסיאנו אבל בכל מקרה זה נשמע  הרבה יותר טוב ומוזר ממה שאתם יכולים לדמיין.

מדובר פה בצמד תקליטים דגולים בעיניי ובעיניי עוד כמה מיליוני דרום אפריקאים. חפשו אותם ותוכלו פעם אחת  לומר שיש לכם תקליטים שגם ידידנו הבריטים והאמריקאים אינם מכירים. רק אל תשכחו לקוות שהשירים האלה יהיו עבורכם אך ורק גלויות לתיירים ולעולם לא הפסקול האמיתי של חייכם.

"ותודה על הזמן
ואת יכולה להודות לי גם
ועכשיו כשהכל נאמר
שכחי מזה "

(Forget It )

סיקסטו רודריגז – 1998

לכל אלו שמגיעים לכאן אחרי הסרט Sugarman;  אם אתם תוהים מה הטעם לחזור על כל מה שידוע, שימו לב שהפוסט הזה נכתב במקור בשנת  2003.

13 comments on “רודריגז – האיש שהפך לכוכב ביקום מקביל

  1. היסטוריון מצעד המחץ

    רשימה מאד מעניינת.
    בהזדמנות גם אנסה לשמוע.

  2. אלכס

    סופסוף מישהו כותב על מוסיקה כמו שמגיע לה

  3. הכרתי אותא מsugerman. עכשיו אני יודע יותר וגם רוצה לשמוע את הדיסק.

  4. נאבוקוב

    אין מקום טוב יותר לתת בו מילים, דויד, מאשר המקום שלך.
    כמה טוב שאתה כאן.

  5. זולי

    אישית לא התרשמתי יותר מדי מרודריגז הנ"ל, אבל אתה כותב עליו כל כך טוב שזה בכל זאת עושה לי חשק 🙂

  6. פייקס

    וואו. הדמיון שלך כאן ניטב גם אותי למקומות משונים. עוד לא שמעתי, אך קריאת השירה כאן גרמה לי… נו איך אומרים את זה? בקיצור זה עובד
    תודה.

  7. גלית פרץ

    🙂
    תודה…

  8. והתקליט הראשון, COLD FACT, יפה במיוחד. את השני עוד לא הצלחתי להשיג ולשמוע (אבל בקרוב…)

    תודה!

  9. פולי גת

    הי דוד, רציתי להסב את תשומת לבך לכתבה שהתפרסמה ב-NRG http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/864/691.html
    באופן אירוני קוראים לזה "לשימוש חוזר – אגדה שהיתה באמת" .
    אני לא יודעת עד כמה מקפידים כאן על זכויות יוצרים אבל כדאי לך להתחיל לעקוב אחרי הכתבות במדור הזה… למי שמכיר את הבלוג שלך לא קשה לזהות את המקור [והמבין יבין]

  10. בתיה בן-איון

    היי דויד, הכתבה מאד מענינת. סיפור חיים מענין. האם יש דיסקים של רודריגז שאפשר לקנות, בארץ? האם בכלל יש בבאר-שבע חנות שמוכרת דיסקים? היתה אחת בביג ונסגרה. אחרי שקוראים את הסיפר שלך על רודריגז יש ממש חשק לשמוע אותו. מי שיודע איפה ניתן לרכוש את הדיסק – אנא תשובתך, בתודה, בתיה

  11. פינגבאק: שיר טיול | hilla

  12. שולמית

    כל הכבוד על הרשימה! עכשיו היתה כתבה ב"רואים עולם" בערוץ הראשון, רודריגז הפך לסרט מועמד לאוסקר

  13. מעולה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: