קורטני לאב – מונולוגים רועשים מהואגינה

           

החיים של קורטני לאב יכלו בקלות לפרנס עשר טלנובלות. עם כמות מפחידה של מוות לא טבעי מסביבה. (בעלה , חברים בלהקתה.) התאבדויות התמכרויות גמילות התמכרויות התאהבויות מקושרות ונפילות עוד יותר מתוקשרות. לקורטני לאב יש תדמית ציבורית של שר-לי-לה מעופפת בגבעות הוליווד. אבל אם בוחנים את המקרה שלה בעיניים ביקורתיות ניתן לראות שמדובר בשורדת חזקה שכל חטאה הוא חוסר רצון לשחק את משחק הנחמדות של המדיה. היא אולי לא הבן אדם הכי אינטלגינטי בסביבה, חוש טאקט בטוח אין לה, אבל היא אומרת את כל מה שהיא מרגישה ישר בפנים, עושה את כל מה שבדגדגן שלה ובעיקר לא דופקת חשבון לאף אחד.

במקום להעריץ אותה על היותה אחרונת הפאנקיסטיות שדופקת את המערכת בדרכה שלה, כולם אוהבים לשנוא את קורטני. דמותה הפכה מזמן לקרטון המטרות של כל מבקר זב קולמוס שרוצה לצלוף בה למה ? כי זה קל וזה כיף. קורטני מודעת לכך ולכן התקליט החדש שלה הוא פאק יו אחד ענקי מטעמה לכל משמיציה ושוחרי רעתה. את זה ניתן ניתן לחוש בקלות. שומעים את הבעירה בקולה ואת היותה מפוצצת אנרגיות דוקרניות ובועטות כמו בסינגל ובשיר המוצלח ביותר בתקליט "מונו". "נו התגעגעתם אלי??" היא שואלת בציניות "אומרים שרוקנרול מת, והם בטח צודקים" היא ממשיכה ונשמעת כמו איגי פופ בימיו הטובים. הבעיה שמשם והלאה התקליט מתדרדר לעיסת פופ-גראנג' שטאנצית למדי בחסות המפיקים והכותבים שמאחורי זמרות כמו פינק, קריסטינה מגעילרה ודומתיה. אם שאר התקליט היה ממשיך באותה רמת של "מונו" ניתן היה להכתיר את הדיסק בתור יצירת מופת של שטחיות זועמת. במצבו הנוכחי הוא סינגל אחד מצויין פלוס אחד עשר מונולגים רועשים מהוגינה.

החשיכה, מעבר לטוב ולרע.

      

הדרקנס מגניבים!!!
רגע, רגע, מה זה בעצם אומר?

זה יפה? זה חכם? זה מרגש? מה זה בעצם המגניב הזה ?
הדרקנס היא להקת קטע, מין קריצת רטרו כזו, עור נמר מהסבנטיז, סולואים של מוטלי קרו מעלי עשן מהאייטיז, ופלצט שגורם לשלד של פרדי מרקורי להחוויר.

נשמע מלהיב ? תודו שלא. אז איך קורה שלהקה שעושה את המוזיקה הכי עבשה רקובה ורדודה מאז מודרן טוקינג, מצליחה כל כך?

התשובה פשוטה הדרקנס הם פשוט עוד גל, או אולי עדיף- שפל,  בשיטפון הטראש שנוחת על העולם המדושן שלנו.  סף הריגוש של האנושות עלה גבוה כל כך. שכבר אין כוח לחוות משהו בצורה ישירה אם אפשר לצחוק מהפרודיה עליו. זה פשוט הרבה יותר קל  ו מ ג נ י ב!!!
הדרקנס ובעיקר חסידיהם המגניבים, לועגים לכל מה שמריח ממחויבות ועמדה, יתרה מכך הם אפילו מתגאים בזה. כן, הם אומרים. כולנו יודעים שהכל פוסט מודרני היום. וממילא אין טוב ואין רע וזה לא משנה אם זה חרא טרי או חיקוי מפלסטיק. העיקר שכולם צוחקים, לא? עזוב אותך מרצינות דויד, זה כיף להיות סתם אדיוט ולשחק אותה טמבל לשעה או שתיים!! רוק'נ'רול!!
יאללה יאללה תתבגרו קצת האייטיז והניינטיז נגמרו, לא הגיע הזמן לחשיבה שונה?  אם אתם לועגים לכל דבר ואין טוב ורע, אז במה בדיוק אתם מאמינים?
הדיסק הזה מסוכן. בגלל שלמרות שישכנעו אתכם אחרת יש הבדל עצום בין תמימות להתממות, בין חכם למתחכם, בין שעשוע לציניות ובין שמחה לבהמיות. הצעד הראשון בדרך למטה הוא תמיד הקל ביותר. אתם תצחקו כשהם ילעגו לאהבה ויגידו ש"היא רק רגש", אתם תצחקו כשהם ילעגו למוזיקה ויעשו ממנה רינגטונים, אתם תצחקו שהם ילעגו לדיעות שלכם, לחלומות שלכם, ולכל מה שחי ומתרגש בכם, והם ילעגו ואתם תצחקו עד שיום אחד אתם תעמדו מול המקרר ותגלו שהאנשים היחידים שצוחקים בחייכם הם אלו על העטיפה על היוגורט. והם צוחקים עליכם.

" הוא המביט לתוך החשיכה החשיכה מביטה לתוכו …" ניטשה.

סוף של דבש מורעל – סקוט ווקר

בתאוריה כולם רוצים להתפרסם.

בעולם המעשי לא בטוח שכולם מוכנים או יכולים לשלם את תג המחיר שמתלווה לפרסום. נהוג לחשוב שמי שהגיע לעמוד במרכז הבמה לא הגיע לשם בטעות כי אם מתוך בחירה מודעת לפרטי העסקה הפאוסטית שבה תמורת הכסף הזוהר והתהילה אתה נאלץ לחשוף את נבכי נשמתך וכל פרט שולי בחייך לכל עובר אורח מזדמן, מציצן ומצלמה פולשנית. ישנם מקרים נדירים שבהם נלכד אדם באור הזרקורים המסנוור בטעות. כארנב הוא קופא שם ללא תנועה ממשיך לבהות באורות המתקרבים ולחכות בשיתוק מוחלט לרגע ההתנגשות. את הרגעים האלו בדיוק ניתן לשמוע היטב בקופסא מחומשת חדשה המסכמת את הקריירה המופלאה של סקוט ווקר, הכוכב הממאן הגדול ביותר אי פעם.

האיש שנולד תחת השם סקוט אנגל באוהיו ארה"ב, התפרסם דווקא באנגליה של שלהי שנות השישים כסולן של האחים ווקר,  הם לא היו אחים ולא היו ווקר, אבל בהחלט היו להקת יפיופים שזכו להצלחת מצעדים גדולה בן לילה עם כמה סינגלים נוטפי דבש היישר לאוזן. כל אחד יכל לראות שלזמר יש את כל התכונות המתאימות להיות כוכב על. הצירוף הקטלני של מראה גברי מרשים וקול מלא הוד והדר נדיר בעוצמתו, תורגמו להרבה מאוד מטבעות בעינהם הנוצצות של כמה וכמה אנשים בתעשיית המוזיקה הבריטית. והכוכב הצעיר הוחתם במהירות על חוזים ארוכי טווח.

ווקר שההערצה ההיסטרית של בנות אנגליה גרמה לו להסתגר מאחורי משקפיים שחורים ולפתח תסמיני פוביה מאור היום והעולם שבחוץ, ראה את עצמו כאומן המחוייב לחזון האומנותי שלו. אמרגניו והציבור ראו בו כוכב פופ שמאלצי, מעין גרסא מוצלחת יותר לטום ג'ונס שכל מה שנדרש ממנו היה להיות יפה ולשיר שירים לדודות בהתהוות.

במקום לבחור בדרך הקלה ולשחק את המשחק החל סקוט ליצור מוזיקה שלכאורה נשמעה מאוד מיינסטרימית. על רקע מצע סמיך ומתוזמר היטב של כלי מיתר וכלי נשיפה, במרחק אלפי שנות אור מהרוקרים החשמליים של אותה תקופה שר סקוט בצורה אובססיבית כמעט על בדידות, עצבות, התאבדות, מוות ושאר נושאים משמחים שכאלו. כל מי שהקשיב מקרוב הבין שסקוט ניסה להגשים בחייו את נבואות העש של יונה וולך : "באשמת עצבים רפופים בעוד שכל חריקה יכולה להיות לא רק סוף של דבש אתה עובר במשכנות הפרפרים בלילה ואלפים מתאבדים אל מול מנורותייך ".

התוצאה הינה גוף עבודות יחודי שיכול בקלות להיות מוגדר כמוזיקת לאונג' ללובי של גיהנום.

              

לאחר שלושים וכמה שנים של קריירה יחודית, הגיע גםזמנו של סקוט להצטרף אל המורטריום של עולם הרוק – הקופסא המסכמת.

סקוט שהיה מעורב בעריכת הקופסא, עשה מעשה נדיר ובחר לחלק את הדיסקים שבה לפי נושאים מה שהופך את חווית ההאזנה לקופסא למענגת במיוחד. ממרחק הזמן המסה והתדועה המצטברת של של השירים מעידנים שונים מעלה באוב את דמותו של סקוט כאומן מיוסר שנכלא על לא עוול בכפו, בכלוב הזהב בלב המיינסטרים .

דיסק אחר דיסק מתארת הקופסא את מסעו הארוך של סקוט מהמיינסטרים אל השוליים הסהרוריים של עולם המוזיקה.

לא מדובר פה במי שחינו סר מעיני הקהל, סקוט בחר את הדרך הזו בעקשנות מתוך חיפוש אמנותי שהוליך אותו בדרך המוזרה הזו. והנה היא נפרשת לפניכם במה שמכונה בשנינה חדה – חמישה חלקים קלים.

 "בחדרי"- הדיסק הראשועוסק כולו בבדידות ובדרמות מחדר השינה. "בחדרי, בקצה המסדרון, אני יושב ומתבונן בקירות, חושב כמה בודד הפכתי לבדי להיות". כל שיר כאן מאיר את הבדידות מזוית אחרת של החדר הבודד.  ממרחק השנים קשה להבין איך מישהו חשב שהטרגדיות המולחנות האלו יכולות להיות להיטי פופ להמונים, למזלנו התוצאה המשמחת של התאונה הזו היא אסופת שירים יפיפיה ומורבידית כאחד שמראה את ההשפעה הענקית שהיתה לווקר על דורות של מוזיקאים שימשכו אחריו לחומר האפל כבואי, מוריסי, ניק קייב והטינדרסטיקס.

"היכן הנערה ? " הדיסק השני מוגדר כשירים המוקדשים ל- על- ואודות נשים. מבחינה להיטית הוא הנגיש מבין החמישה. למרות שהוא אינו מכיל רק שירי פרידה, נדמה כי גם בשיאי ההתאהבות ווקר תמיד עסוק ברגע שבו הדברים יגמרו. "היכן הנערה שהקנריות יפסיקו לשיר ברגע כשהיא תצא מהדלת ? ", סקוט מצטייר כאן כאיש הנואש למגע אשה, למרות העובדה שחייו היו משופעים בהערצתן של אלפי נערות  שתלו פוסטרים שלו על קירות חדרן הוא עדיין נשמע אמין לחלוטין כשהוא שר על בדידותו והקושי למצוא מישהי שתשאר שם איתו.

 "אמריקאי באירופה" – הדיסק השלישי מתעד את הדיכוטומיה של סקוט כאדם החצוי בין התרבויות. לסקוט היתה אובססיה פנאטית למוזיקה של ז'אק ברל. הוא הקליט רבים משיריו ולטעמי האישי הפרשנות שלו היא המוצלחת ביותר שברל זכה לה באנגלית. צריך לשמוע את הדרך מלאת הלהט שבה הוא נכנס לעור הטרובדור המיוסר וחי עד הקצה את דמות השנסונר שזוכה לתהילה העולם והופך להיות בדיחה שלו עצמו כמו ב"ג'קי" שיר שנקרא כאילו ברל כתב במיוחד עבור סקוט – "ואם יום אחד אני אהפך לזמר ספרדי ששר לגבירות מהודרות, שמי יהיה אנטוניו ועם גיטרה מושאלת אני אשיר להן ואת כל גשרי אני אשרוף ואם אתן להם כמה נענועים מצידי אני אצפה למשהו בתמורה ואאלץ להשתכר כל לילה כדי לדבר על מוסריות עם איזו סבתא מקושטת כעץ חג המולד, וגם אם אראה פילים ורודים או אהיה שתוי ככל שאפשר, אני עדיין אשיר לעצמי את השיר על הימים שבהם כולם קראו לי ג'קי." בסוף הדיסק נמצאים שירים מתקליטו של סקוט משנות השבעים שבו הוא ביצע שירים בעלי אופי אמריקאי – קאנטרי משהו המלמדים על הגעגוגעים שאחזו בו באנגליה למולדתו הישנה.

 "כך אתה נעלם" שמו של הדיסק הרביעי הוא בדיחה עצובה על שנות הדעיכה והנפילה המסחרית מתחילת הסבנטיז ואילך. הדיסק חושף את הצד היותר נסיוני ומורכב של סקוט. ומתרכז ביצירה שלו מאמצע הסבנטיז והלאה. באייטיז בהשראת דור חדש של מוזיקאים מעריצים כמארק אלמונד וג'וליאן קופ עדכן סקוט את הצליל של שיריו והתוצאה היא מעין גל חדש מתוזמר ומוזר ביותר ובניינטיז הוציא סקוט את TILT . התקליט המוזר ביותר בקריירה שלו. סוויטה של שירים המתחברים לסימפוניית קינה כמעט בלתי חדירה מבחינה מוזיקלית, מעין מפגש דמיוני בין מאסיב אטאק וטורטויז שחברו יחדיו להפיק תקליט פוסט מורטום לפרנק סינטרה. האזנה לקטעים מתוכו (הדיסק הזה שסקוט אמר שהוא הכי שלם איתו מיוצג כאן כמעט במלואו) מבהירה היטב מדוע רדיוהד,דיויין קומדי, פאלפ (שאף לקחו אותו להפיק את אלבומם האחרון ) ציינו אותו שוב ושוב כמקור השפעה וכמודל לחיקוי.

"סקוט על המסך" הדיסק החמישי בקופסא כולל מוזיקה שסקוט עשה לפסקולים במשך השנים הן כזמר והן כמלחין. דיסק זה מכיל מספיק קטעים נדירים כדי לתת עילה מוצדקת ביותר לרכישת הקופסא גם למעריצים הכבדים ולמרות שהוא ידוע בעיקר בתור זמר סקוט מוכיח פה כשרון גם ליצירת קטעי אוירה יפים במיוחד. נדיר למצוא קופסאות שחושפות אותך בבת אחת לעולם יפיפה חדש וממש לא מוכר, נדיר למצוא כשרון גדול כל כך תקוע כמו יתד בלב המיינסטרים, ובכלל נדיר למצוא כזו כמות של איכות בחמישה דיסקים המגיעים יחדיו מאותו אומן. אם חייכם חסרים קצת דבש מורעל עכשיו אתם יודעים היכן למצוא אותו.

גיבור אמריקאי – סופיאן סטיבנס – שבעה ברבורים


Sufjan Stevens – Seven Swans

סופיאן סטיבנס הוא אדם עם מטרה. הפרוייקט המטורף-חלוצי שלו לתעד את כל חמישים מדינות ארה"ב אלבומים ובשירים, הוא פרוייקט חיים גדול ומסובך.

"ברכות ממישיגן, מדינת האגמים" שהתחיל את הסדרה בשנה שעברה, תעד את המדינה שבה נולד וגדל סטיבנס. "מישיגן" היה לא פחות מיצירת מופת. מהתקליטים הנדירים האלו שאני מוצא את עצמי חוזר אליהם שוב ושוב ושוב בהשתאות כבפעם הראשונה. אבל חמישים מדינות? חשבתי לעצמי, כמה שירים אפשר כבר לשיר על נבדה? אז מחשבות לחוד ותקליטים לחוד.
כעת סופיאן מוציא את "שבעה ברבורים". מדובר באלבום המכיל שירים שהוקלטו במקביל לפרוייקט מישיגן ופשוט לא היה מקום עבורם. "הממממ", הרהרתי לעצמי. "בטח מדובר באסופת שאריות חצי אפויות, משתעשעות,  קצת תמוהות,  ובטח לא מבריקות כמו התקליט ההוא". אוי כמה שטעיתי.
אינני יודע אילו מינרלים יש במי מישיגן,  ומאיפה בדיוק נובע כשרון חד-פעמי שכזה, אבל חששותיי היו לשווא. מדובר בתקליט מעולה שמשתווה ואף מתעלה על קודמו.

סופיאן מרשה לעצמו להיות קצת יותר מלנכולי והרבה יותר נסיוני בעודו ממשיך למפות בעיניים אוהבות,  את הנוף האנושי על רקע המדינה המדוכדכת. "אני רואה כל כך הרבה חיים בך" מאבחן סופיאן מתחת לעיניים הדהויות של אביו. כתייר רגשני עם באנג'ו מינימליסטי וכלי נשיפה קלאסיים, הוא משוטט בחצר האחורית של חייו כדי להשיג את הנדיר מכל – תקליט עצוב שמצליח לעודד אותך. בסופו של דבר סופיאן הוא מקרה נדיר של יוצר שמשתמש במוזיקה שלו כיד מושטת לעודד, לשמח לרומם את הרוח. הצלילים האלו חפים מציניות לחלוטין וכל ישותו אומרת חיוביות אחת גדולה.  הבעיה עם חיוביות כפי שיודע כל מי שמכיר את עדת השאנטי-שאנטי בארצנו, היא הקיטשיות היתרה ורעיונות הרדי-מייד בנפח מילימטר שנהגו כנראה במשרדי פרסום הודים עתיקים שהופכים את החיובי שבאדם למה שנראה כאוסף ציטטות מסדרות מתבגרים אמריקאיות אבל מסתכמות באמירה הדוניסטית בכיוון של "עשן ותן לעשן" . סופיאן מצליח להמנע מהבנאליות מאחר והוא אינו פוליטקאי  הוא אינו מציע פתרונות אינסטנט. הוא רק מתאר את המציאות הדוויה כפי שהוא מבין אותה עם שפע של חמלה וחום אנושי נדיר ברגישותו. המוענק לכל  חסרי המזל החולפים בשיריו. כהתגלמות מוזיקלית לפילוסוף הנרי דיויד ת'ורו, סופיאן מביט אל  הטבע שוב ושוב כדי למצוא תשובות אותנטיות ליחיד בחברה ששחקה את הקשר שלו לאדמה לקונקרטי לפלא הבסיסי שבקיום  "כל העצים נעמדו באור, חסרי פנים, וראיתי סימן בשמיים, שבעה ברבורים, שמעתי קול בראשי האומר אני אנסה, אני אנסה ".

במילים וצלילים יצר סופיאן שיר הלל מודרני לכל מה שמיוחד טוב וחיובי ברוח האדם, גם בעיתות משבר כלכלי חברתי ואישי עמוק. אם היה צדק בעולם היו קוראים לו היורש של וודי גאת'רי ודילן הצעיר, אם היה צדק בעולם הוא היה מנסה להיבחר למשרת נשיא ארה"ב ואולי היה הופך את העולם הזה לטוב יותר.  אם היה צדק בעולם היו מוסיפים את דיוקנו של סופיאן לצד האבות המייסדים של אמריקה בהר ראשמור,  אם היה צדק בעולם היו מחלקים את התקליט הזה בכל לשכות הרווחה עם תרגום לעברית, רוסית, אמהרית, תאילנדית…  מאחר ואין צדק לכו אתם לקנות אותו ואחרי שתגמרו להתפעם ממנו, צאו לרחוב ונגנו את הדיסק הזה לקבצן, לאם החד הורית, למובטל השכונתי המיואש, והאישה החולה מהמסדרון. אני בטוח שהם יודו לכם.


Sufjan Stevens – Future American Hero

לאמבצ'ופ – נו בוא כבר, לא אתה תבוא…

LAMBCHOP הם להקה שממש. אבל ממש לא יודעת לשווק את עצמה נכון. זה מתחיל בבחירת שם גרוע במיוחד   (מה שגרם להם כבר המון בעיות עם ארגוני נשים   בתקליטם הקודם שנקרא LAMBCHOP – IS A WOMEN )    ממשיך בעובדה שמדובר בהרכב- קולקטיב שצריך לפרנס 15 נגנים!! וזה עוד לפני שדברנו על נגני הכינורות!!. והגרוע מכל הם ממוקמים בנאשוויל. בירת הקאנטרי האמריקאי. כתוצאה מכך כבר קרוב לעשור שהם  מסווגים כאלט-קאנטרי או ניו-קאנטרי או רטרו-קאנטרי. הבעיה היא שמי שמצפה לשמוע מרחבים פתוחים במוזיקה שלהם יתאכזב קשות. מדובר בהרכב שפשוט עושה מוזיקת סול דרומי ישן. אם הם היו שחורים הם היו יכולים בקלות לטעון לכתר היורשים לאל גרין ואייזיק הייז רק שלאמבצ'ופ הם חבורה של בני 30 פלוס פלוס פלוס, לבנים למהדרין, והתוצאה היא שילוב מוצלח מאוד של מעט קאנטרי וכל הדברים הטובים שלא ידעתם שאתם זוכרים, מתקליטי סטאקס ישנים.
"אין שום דבר שישווה למתיקות של תקליטי סול ישנים" אמר פעם ריי צ'ארס ולמבצ'ופ יצאו מעורם בכדי להוכיח לכם את זה בשני האלבומים החדשים שלהם שיצאו בו זמנית עכשיו. הסיבה להתפרצות הכפולה נבעה במפתיע דווקא מבלוק יצירתי של סולן ההרכב קורט ואגנר,  שהכריח את עצמו לכתוב שיר מדי יום במשך כמה חודשים כדי לפתור את הבעיה.  את המיטב מתוכם הוא הביא ללהקה וכשהתברר שיש יותר מדי חומר טוב, נערכו שני תקליטים מצוינים מאותם הסשנים. בהכללה גסה ניתן לומר שAW COMON הוא הנוגה והמוצלח יותר בעוד שNO YOU CMON הוא היותר עליז וקצת מפוזר.
ואגנר זמר ההרכב. ניחן בקול בריטון רך. מה שמגביל את הלאמבצ'ופים להישאר בטריטוריה מוזיקלית של חדרי השינה במה שפעם היה מוגדר כמוזיקת מזמוטים. הם ממש לא פאנקיים וסוחפים. וגם שהם מנגנים יותר חופשי כבקטעים האינסטרומנטלים. נדמה שהם כמעט נזהרים שלא להקפיץ יותר מדי את האוירה. הריקודים שאליהם הם מייעדים את המוזיקה שלהם נרקדים בדרך כלל בין הסדינים אצל זוג לא צעיר במיוחד. בדרך כלל ביום שבת בצהריים כשהילדים הלכו לצופים. למרות מספר החברים הגדול במיוחד בלהקה, המוזיקה עצמה נשמעת מאוד לא נפוחה, מלאה בקסם יומיומי ואביבי של פסנתר כינורות וגיטרות אקוסטיות. שיריו של ואגנר מלאים באבחנות קטנות על החיים בהילוך שני. מעבר לשיא ומעבר למהירות. הוא יודע כבר שהוא לא יהיה הסטיב מקווין של אישתו ועדיין הוא רוצה שהיא תרצה אותו ככזה. בעיות המשקל שלו הם נושא ראוי לשיר מוצלח שישעשע כל גבר עם מודעות עצמית וכרס. "אתה הולך עם רוח רפאים שהתגשמה סביב חגורתך ואתה חושב שהיא לא שם" הוא מאבחן. גם נשים לא נמלטות ממבטו המשועשע כשהוא קובע בחדות "שהן עוזרות ליצור את סוג הגבר שאותו הן מתעבות". במה שנשמע כמו שיר שברח מסרט של דיסני ויצא לתרבות רעה. ואגנר מסוגל לקחת נושא ממש לא פוליטקלי-קורקט ביחסי המינים, ובחושפנות כותב על ההשתנות של בני הזוג במסגרת הנישואין ודן בו בדרכו היחודית. איכשהו זה לא נשמע תוקפני או אגרסיבי יותר כמו קינה נוגה לגבריות חדשה.
אם לא שמעתם על ההרכב הזה במסגרת ששת אלבומיהם שיצאו עד כה.  סביר להניח שזה לא התקליט שישנה זאת. חבל. הוא אולי לא חדשני או רדיקאלי במיוחד אבל מצד שני מתי היתה הפעם האחרונה שהרגשתם ככה, אתם?

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: