תבונת הביקורת הטהורה

אקו והבנימן – אנשי הגשם מסתתרים במעיליהם

עד 1980 כל מה שנותר מהפאנק היה חיוור כמו סיד וישס.  כתנועה חברתית ומוזיקלית המהפכה שהציעה תנועת הפאנק, התפוגגה תחת יד הברזל של תאצ'ר. אנגליה נדחקה למשבר כלכלי חמור, שביתות אינסופיות, ערימות זבל מלאו את הרחובות ולשכות התעסוקה התמלאו בתורים  של צעירים מתוסכלים וחסרי עבודה. מסך הברזל שחצה את אירופה, בין המזרח למערב הטיל עדיין צל קודר בלב היבשת העתיקה, וברקע  עמד לו חשש אמיתי למלחמה אטומית בכל רגע נתון.

מתוך הקדרות והפראנויה הזו צמחה וריאציה אחת לתנועת הפוסט פאנק -המוזיקה הגוטית. במנצ'סטר וברחבי אנגליה קידשו אלפי צעירים פולחן מוות מודרני, בעקבות התאבדותו של איאן קרטיס סולן ג'וי דיויז'ן. התאפרו בכבדות, התחפשו לרוחות רפאים והלכו לראות את הבהוהאוס,  הקיור וסוזי והבאנשיז. אנגליה ובעיקר מנצ'סטר חיכתה בשקט עד שהסמית'ס יגיעו כדי לתת מילים ושפה שתדבר ותגדיר את הבדידות ואת הדכאון הזה, מילים שיאייתו אומללות מחדש ככוח מניע, ולא כחויה משתקת. אבל בליברפול, כמו בליברפול, הדברים התנהלו אחרת, החספוס של אנשי הנמל ומסורת העבר המפוארת של עיר החיפושיות, יצרה עיר שבה הסיקסטיז לא ממש מתו, רק נמנמו ברקע. הלהקות שצצו מליברפול בעידן הפוסט-פאנק הביטו ברוח הדכאון החרוך שהשאיר אחריו הפאנק, ובמקום להתחפש לרוחות רפאים, ברחו לעולם הזוי של פסיכדליה. בניגוד לפסיכדליה החיובית והילדותית של הסיקסטיז, הניאו-פסיכדליה של תחילת האייטיז היתה כמו העידן עצמו, אפלה, מלודרמטית ונוירוטית. הלהקה שעשתה את השילוב הזה הכי טוב מכולן היתה אקו והבאנימן.

הבאנימן נוסדו ב~1978 על יד איאן מקלך בשירה וגיטרות, ו-וויל סרג'נט בגיטרות. מקלך כבר היה ידוע ברחבי העיר, גם בזכות היותו חבר בלהקת רוק שנקראה THE CRUCIAL 3  יחד עם ג'וליאן קופ ופיט וויילי, שלימים יתפרסמו כמוזיקאים בזכות עצמם, אבל שמו נודע לשמצה בעיקר בזכות הפה הגדול שלו, פיזית ומילולית, שהכניס אותו לצרות עוד לפני שהוקמו הבאנימן. עם מראה שחציו ג'אגר וחציו בואי, וקול מרשים במיוחד, היה ברור לכל שהאיש מיועד לכוכבים. יחד עם לס פטינסון בבאס. ומכונת תופים של חברת אקו, החלו הבנימן להופיע ברחבי העיר.  אחרי שני סינגלים כבר הוחתמו בתת-לייבל של חברה גדולה וצירפו אליהם את המתופף המבריק פיט דה פריטס כדי לגבש את הליינאפ הקלאסי של הבנימן.

במלאות 25 שנה ליסודם זכו הבאנימן להוצאה מחודשת של חמשת האלבומים הראשונים שלהם במהדורת צליל משופרת עם בונוסים ושאר ירקות וזה זמן טוב לבחון כיצד הם עומדים במבחן הזמן.

         

1980 – Crocodiles

מהרגע שהתקליט מתחיל אתה שם לב לעובדה שהבאנימן מזכירים כל כך את U2 המוקדמים. שתקליט הבכורה שלהם יצא אף הוא באותה שנה. אין מדובר פה בחיקוי אלא מקרה קלאסי של נקודת מוצא משותפת. שתי הלהקות הושפעו מאוד מלהקת טלויז'ן הניו יורקית. ואם הצליל הזה נשמע לכם מוכר, מתכתי רזה ואפלולי, זה כנראה בגלל שכל להקות הגל החדש, של הגל החדש  העכשוי מניו יורק ומאנגליה מאמצות את הצליל הזה אל חיקם. 

הטקסטים של מקלך בתחילת הדרך היו מפוזרים קצת "איש מת שמח עומד בשורה, איש מת שמח ללא חרטה" אבל לפעמים זה לא מה שאתה אומר, אלא איך שאתה אומר את זה. השירים הבולטים של התקליט "Pictures on the wall  "  ו"Do It Clean "  שיכנעו בעיקר בגלל הלהט שבו הם בוצעו,  והכאוס החינני שוויל סרג'נט טווה בגיטרות. מדובר בתקליט מרשים בבעירה הפנימית שלו, מעין להט המלודרמטי שבאייטיז התמחו בו, והתבסס על חטיבת הקצב השבטית של הבאנימן.

הוצאה המחודשת מעניינת במיוחד שכן כמו הרבה להקות שהסטריליות של אולפן ההקלטות לא עושה להם חסד,  כאן ניתן לשמוע את הלהקה במלוא הדרה הבימתי בביצועים מצוינים לשירי התקליט מההופעות חיות שצורפו לדיסק זה  כבונוסים.

1981 Heaven Up Here

למרות העטיפה המדהימה, אלבומם השני של הבאנימן הוא לטעמי החלש שלהם.  הטון הכללי כאן קודר יותר מהראשון אבל הבאנימן נשמעים פה כלהקה בחיפוש מתמיד אחרי שיר, הסאונד שלהם התעבה והשתכלל בסינטסייזרים עם צלילי המלחמה הקרה ההכרחיים לתקופה ההיא,  אבל הצליל עדיין לא מצליח להחזיק את המשקל של הטקסטים. כזמר, מקלך נשמע קצת מאולץ ועייף מדי ברוב הדיסק. דווקא הקטעים שלא זכו להרבה תשומת לב בזמנו מצליחים להפתיע. בעיקר zimbo ""  עם  הקצב האפריקאי והחלילים ההודים שמצליח להקדים בשנים את אניגמה ופיטר גבריאל בשילוב בין מוזיקה אתנית לרוק אולם הדיסק בכללותו מהווה בעיקר מתווה לשלב הבא של הלהקה.   

1983 – PORCUPINES

הכינור ההודי של שאנקאר (L. Shankar  ) פותח את התקליט הזה. הבאנימן מוסיפים לפלטת הצלילים שלהם מסתורין אקזוטי היישר מהמזרח, אולי עם טקסטים יותר ישירים ופחות אקספרסיוניסטים היה לזה סיכוי לתפוס אפילו פה בארץ, שכן כל הגל- חדש- מזרחי מזכיר מאוד את החיבור המוצלח של "מינימל קומפקט"  בין המערב והמזרח. מקלך שר פה כמו אדם בדיבוק. משוכנע לחלוטין בצדקת דרכו הוא מגיש את הטקסטים הסתומים-מיסתוריים שלו (תלוי את מי שואלים) באינטסביות נדירה. איאן ברודי שלימים יתפרסם כLIGHTNING SEEDS – הוצנח לעמדת המפיק המוזיקלי ועושה פה עבודה מצוינת.  לראשונה נשמעים הבאנימן נהדר גם בהקלטות אולפן. אבל הרמה של התקליט לא אחידה ולצד שירים נהדרים כשיר הנושא וTHE CUTTER ממשיכים הבאנימן לנפק שירים חלשים ותמוהים. אמריקה, המטרה המוצהרת של כל הלהקות הבריטיות בתקופה זו עדיין לא נכבשת תחת הקסם האפל של הבאנימן. וסקציית הבונוסים בדיסק הזה מספקת בעיקר גרסאות שונות טיפה לשירים שמופיעים בדיסק שלא מחדשות הרבה.

1985 OCEAN RAIN

יצירת המופת של הבאנימן , כל החלקים בפאזל נופלים למקום, התזמור הגדול מהחיים עם מיתרים וכלי נשיפה שמגבים היטב את הדרמה בשירה המקלכית. הגיטרות המזרחיות מלאות ההוד וההדר של סרג'נט מבריקות לאורך כל התקליט, ולמרות שהתקליט הרבה פחות בועט זמקודמיו, הבאנימן מביאים אותה בסוויטת שירים מוצלחת במיוחד כשמעל כולם זוהר לו,THE KILLING MOON " הלהיט הגדול, כמעט אפוס קולנועי מסחרר ומיסתורי בשש דקות (שלימים ישולב בצורה מבריקה בסקוונס הפתיחה של הסרט דוני דארקו ) .

מקלך מצליח לסחוט מעצמו טקסטים קצת פחות סהרוריים. ועדיין אנשי מערות, ממלכות אבודות וכתרי קוצים מאכלסים את שירי התקליט. העטיפה המרהיבה צולמה במערה איסלנדית ששימשה כנראה השראה לבלדה התת-מימית והיפיפה הנושאת את שם האלבום.

מבחינת סקציית הבונוסים הדיסק הזה הוא המשתלם מכולם, יש פה ביצוע מוזר ביותר  ל – All You Need I s Lve  בו מקלך נשמע כמי שכפאו שד לבצע את השיר הזה בליווי משהו כמו חמישה עשר  סיטארים לא מכוונים. כמו כן יש פה ביצוע הזוי ביותר ל –  KILLING MOON בלווית מה שנשמע כנגן סקסופון חרדי המאלתר בכלייזמריות. על השיר.   יכול להיות שבשלב הזה הבאנימן היו נואשים כל כך לכבוש את אמריקה שדרך הביצוע הזה הם ניסו לקרוץ ללובי היהודי בוואשינגטון?. לא משנה מה היתה הטקטיקה שעמדה מאחורי הדברים בסופו של דבר זה לא הועיל.  הבאנימן לא הצליחו לגדול בארה"ב אל מעמד שחרג מלהקת רדיו קולג'ים בארה"ב.  

במשך השנים התקליט הזה חילחל באיטיות לתוך התודעה האלטרנטיבית האמריקאית וזכה לכבוד הראוי לו רק כעשור אחר כך שגם פייבמנט וגם קורטני לאב התוודו על אהבתם הגדולה לתקליט הזה ולבאנימן בכלל.

1987- אקו והבאנימן

בגלל העטיפה שלו זכה האלבום הנושא את שמם של הבאנימן  לכינוי "התקליט האפור" , ואכן מדובר בתקליט אפור יותר מכל קודמיו.  אולם  ממרחק הזמן דווקא אלבום זה מפתיע  ומתגלה כהרבה יותר טוב מאיך שהתיחסו אליו בזמן צאתו.   הבאנימן שראו איך U2 כובשים את אמריקה ומשאירים אותם אלפי שנות דולר מאחור,  כתבו תקליט שלם על ההחמצה הגדולה שלהם.

מקללך פרק את כל אשר על ליבו ולראשונה כתב טקסטים ממוקדים על להקה בהתפוררות, על  חוקי המשחק בינם לחברת התקליטים ושאר תלאות הדרך לאי הצלחה. העובדה שבתקליט מנגן ריי מנזארק קלידן הדורס, ביססה סופית את הקשר העמוק בין הבאנימן לדלתות אבל גם חיזוק זה לא עזר. התקליט מתחיל' בשירים מצויינים כמו"THE GAME " " "BEDBUGS ַ BALLYHHO " שאגב נשמע כמו שיר שהסטון רוזס וכל גל המאדצ'סטר של סוף האייטיז ממש נולד ממנו,  אבל מהר מאוד נופל למחלת השירים הממש מיותרים. על התקליט הזה שרתה תחושת החמצה משום שנדמה שדווקא כשהם התחילו בכיוון חדש שהיה יכול להביא אותם להצלחה סוף סוף. הם הרימו ידיים ומייד אחריו החליטו להתפרק. הבונוסים בתקליט הזה שווים ביותר בעיקר בגלל הלהיט הכי גדול של אקו והבאנימן , BRING ON THE DANCING HORSES שיצא במקור כסינגל ללא שיוך אלבומי וכאן מופיע בגרסא המלאה והמאוד מרשימה שלו. מדובר בשיר שלבדו מצדיק את כל הקריירה המוקדמת של הבאנימן. השיר הוא מסע קסם מיסתורי של הבאנימן במרחבי הצליל הרוטט שלהם עם המון גיטרות מרוחקות,  נבל  וסינטיסייזרים מוארים ומעל הכל אחת השירות הכי טובות של מקללך כשהוא מסכם את כל המסע הארוך שלהם עד אותה עת – "קודם אני אעשה את זה ואז אני אקרע את זה עד שזה יתמוטט, שונא את כל הזיופים ורועד כשאתם שוברים את ליבי הפריך" . בצורה משונה דווקא השיר על חוסר היכולת שלהם להצליח מוזיקלית הפך ללהיט הגדול ביותר שלהם, גם כאן הדימויים של מקלאך אימפרסיוניסטים כתמיד אולם כשמתבוננים בהם בהקשר למסעותיהם של הבאנימן אל לב המאפליה של תעשיית המוזיקה באמריקה הם הופכים להיות ברורים מתמיד.

ב87 הבאנימן התפרקו רישמית, פיט דה פריטס נהרג בתאונת דרכים, מקלך הלך לקריית סולו לא מצליחה סרג'נט הביא זמר אחר במקום מקלך אבל אחרי כל מיני נסיונות לאורך עשור שלם הם הבינו שזה לא הולך להם לבד, וב97 הם החיו את הבאנימן והצליחו לעשות מה שאף להקה שהתקמבקה לא עשתה מימיה, ולהוציא תקליטים שהיו יותר טובים מעידן ימי התהילה שלהם .אבל עד שלתקופה זו יצאו רמסטרים נסתפק בחמישה תקליטים מרתקים אלו.

9 comments on “אקו והבנימן – אנשי הגשם מסתתרים במעיליהם

  1. אחי, הגהה!

  2. robert

    {-; }{ ;-}
    well written. don't know abouyt the eighties being so bad, though…
    bring on the dancing hair-dos

  3. דויד זו פעם ראשונה שאני מכירה אמן שאתה מדבר עליו, עכשיו הבנתי למה, שהרי גדלתי באייטיז, פסקול חיי היה מעורר בך נחירות בוז. אבל בגלל שהייתי צמודה לרשת ג' כל האייטיז הגעתי איתם גם לשעות המתות שבהם השמיעו מוסיקה "אלטרנטיבית". אני זוכרת במיוחד את bring on the dancing horses של אקו והבנימן ואת ה-water boys אבל היו עוד…ואיך היה אפשר בכלל להכיר משהו בתקופה ההיא מחוץ ההגמוניה הרשת גימלית? אפילו ברדיו ירדן שידרו בדיוק אותה מוסיקה. אבל אני לא מתלוננת. מה שרשת גימל לא עשתה, היא עדיין הייתה טובה לעין ערוך מגלגל"צ של היום.

  4. אני תמיד הכרתי את הבאנימן כמשהו שהוסתר ע"י יותר מדי סמית'ס (הגדולים ביותר, מה לעשות), ג'וי דיויזן ואחרים. את העדנה המחודשת אני חייב לסרט "דוני דארקו", יצירת מופת משל עצמה, שמכילה את "דה קילינג מון" וחיה איתו בכזו הרמוניה עד כי נדמה ש השיר נכתב במיוחד לסרט.

    אחלה כתבה דוד

  5. בועז כהן ממעריב תהה באחד הטוקבקים שראיתי איך זה שלא אימצו אותך לכתוב באיזשהו משהו. או שכן ואנחנו לא יודעים מזה?

  6. היי ליין ג'יין

    YNET – ממש לא משלמים לי כסף, למעשה אפילו בתקופה שבה ניהלתי את פורום המוזיקה האלטרנטיבית שלהם לא הוצע לי אפילו אינטרנט חינם ככה שאין ביננו ולא היו ביננו שום קשרים כלכליים.
    YNET הגיעו להסכם עם רשימות שבו הם מבקשים רשות מכותבים ברשימות לפרסם פוסטים שמצאו חן בעינהם. אצלם באתר.
    באופן עקרוני הם פונים אל הכותב ישירות ומציעים לו לפרסם פוסט מסויים כמובן שהם לא משלמים או משהו כזה. אני מניח שהעסקה הפאוסטית היא שהאתר מקבל תוכן בחינם והכותב זוכה לחשיפה רחבה ולטבילת אש אצל הטוקבקיסטים החופשיים.
    בשני המקרים שפנו אלי (הבאנימן ולנרד כהן ) הסכמתי. זהו עד כה.
    רק בשביל ההיסטוריה אז חוץ מתקופה קצרה שבה עבדתי בכל העיר ירושלים ואחרי זה ב-העיר תל אביב (כשהמערכת הירושלמית נדדה לתל אביב) וכמה חודשים בטיים אאוט (כשהיה שם עורך שהכיר את כתיבתי מהרשת) לא ממש פנו אלי מעיתונים יומיים כדי שאכתוב להם על מוזיקה או ווטאבר.
    למען האמת אף פעם לא ראיתי את עצמי כמבקר או כעיתונאי מוזיקה. תמיד השתדלתי לכתוב על מה שאני אוהב ולהמליץ לאחרים על מה שמרתק את האוזניים שלי ומרגש לי את הלב. בעיתונים שציינתי ובתקופות בהם עבדתי שם היו עורכים שאפשרו לי את החופש לכתוב על מה שבא לי וזה היה אחלה מבחינתי. מעודי לא ראיתי את היצירה שלי או את העיסוק המרכזי שלי ככתיבה על עבודות של אחרים. אני בפרוש ממליץ מוזיקלי ולא מבקר.

    זהו בקצרה על העבודה העיתונאית שלי עד כה. 🙂

    יום טוב

  7. ישי

    דויד,
    אולי לשם שינוי תראה את עצמך צפונה לקו המשווה הישראלי (שזה בערך בקרית גת) ותבוא לזאפה לראות קצת סוסים רוקדים?

  8. פינגבאק: גן עדן כאן למעלה – אקו והבאנימן הופעה בזאפה 07.03.06 « דויד פרץ – יוצר השיר

  9. נעם

    שוין , להגיד על HEAVEN IS UP HERE שזה התקליט החלש שלהם ? המקלוך בעצמו טוען שכל מה שהפך אותם ללהקה זה OVER THE WALL , והתקליט משופע בפסגות נוספות , המדהים הוא שלהיט כמו KILLING MOON שנוגן למוות , נשמע עדיין רענן קסום ואפל בכל השמעה. אבל נכון שלפחות שניים מהתקליטים בתקופה המאוחרת הם נהדרים. אבל בזמן אמת הבנימן היו הדבר האמיתי .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: