השפה הסודית של הפקה מוזיקלית # 1 – פול סיימון ודרלינג לורן

פעמים רבות אני מוצא את עצמי מהרהר מה משמעותה של הפקה מוזיקלית לשיר. זה  קורה לי בעיקר אחרי שאנשים מספרים לי כמה אהבו את השיר ההוא או האחר, רק  עם ליווי גיטרה, ואיך שרק השיר עם פסנתר נשמע הרבה יותר טוב מכל תקליט. אז עולה בי המחשבה, היי עבדו על השיר הזה שנה כך שכל אלמנט מוזיקלי יהיה במקום והנה אתם באים להגיד לי שזה היה לשווא?!

יש המון יופי ועוצמה רגשית בחשיפה של שיר עירום כמו שהוא, אין ספק.  אבל הפקה מוזיקלית נכונה, יכולה לספר את הסיפור של השיר בתוים צלילים ומקצבים המשתלבים יחד בדיוק מושלם. כמו כל תחום אמנות-אומנות, להפקה מוזיקלית יש שפה משלה.  נכון רוב ההפקות המוזיקליות  הן לא יותר מקלישאות שחוקות שנטחנו והמקסימום שאתה יכול לצפות לו, זו איזו מצוינות ביצור הקלישאה.  ועדיין ישנן הפקות מוזיקליות שמותירות אותך פעור פה ומוכיחות ששיר, בניגוד לדעה הרווחת, יכול להיות הרבה מעבר  לחיבור בין מילים מנגינה.
אני מעוניין לייסד פינה חדשה בבלוג הזה ולנתח הפקות מוזיקליות בכדי להראות את ההקשר הסמוי לרוב המאזינים, בין עולם התוים והצליל של השיר לבין מהותו. אני מאמין שהפקה מוזיקלית נכונה, מהווה רובד נוסף של פרשנות מוזיקלית לשיר. רובדשבדרך כלל עובד על המאזין ברמה הלא-מודעת. בין אם היא מודעת לעצמה או שמדובר באינטואיציה של המעבד או היוצר, אין זה משנה מבחינתי. מה שחשוב הוא היכולת לראות כיצד הפקה מוזיקלית מעבירה בחדות ובעדינות את המהות של השיר.
בשיר – דרלינג לוריין מתוך אלבומו של סיימון "Your'e The One", יצר  סיימון את אחד משיריו הגדולים ביותר. מדובר בשיר מהאמביציוזים שהוא כתב מעודו. הנסיון להקיף בשש וחצי דקות סיפור חיים שלם, ראוי בפני עצמו להערכה. המדהים הוא שסיימון, בעזרת הפקה מוזיקלית מדוייקת לחלוטין מצליח לספר את האפוס הזה על חייו של  "עוד זוג סטנדרטי" מהמעמד הבינוני ולמצוא את הפואטיקה במקום שנדמה כהכי רחוק ממנה, הבנאליות של חיי היום היום.
לאורך שנות היצירה שלו התמחה סיימון בתעוד אובססיבי כמעט של אותם אנשים שתמיד נמצאים באמצע, אמצע החיים אמצע המעמד הכלכלי.  סיימון במעין וודי אלן מוזיקלי, פרש בלמעלה משלושים שנות יצירה, אינסוף הבחנות אבחנות ותובנות קטנות וגדולות על החיים. לא במצבים קיצונים או בדרמות גדולות, סתם אחר הצהריים כזה. ולפחות בעיני ב"לורן  היקרה" הוא הגיע לפסגת היצירה שלו כיוצר שירים וכמפיק.

השיר נפתח במכה ונגינת מנגינה על קלימבה, כלי אפריקאי מלווה במחיאת כפיים שמסמנות את הקצב, כמעט מטרונומיות באופיין. ליצור נקישות בתחילת השיר שרק ידגישו את הקצב הוא מהלך אופייני למי שרוצה ליצור שיר מקפיץ קצבי. מדובר בהצהרת כוונות על אופיו העליז של השיר. אבל סיימון מתעתע במאזין. מי שמחיאות הכפיים יוצרות בו ציפיה לאיזו חפלה אפריקאית, הולך להתאכזב מהר מאוד.

0:08 – גיטרה חשמלית נכנסת ברמקול הימני, היא מנגנת תבנית קצבית מהוסה ומהוססת, תבנית של מבוכה פנימית שכמעט לכל אורך השיר תשאר ברגיסטר האמצעי כמו קול גברי.
0:12 – מופיע רעש מתגבר ומאיים ברמקול השמאלי ששואב את תשומת הלב אליו, עד הרגע שסיימון מתחיל לשיר. איך הוא קשור לסצנה? למה הוא משמש? סיימון, שותל כבר בתחילת השיר מודעות לסופו, ואכן הצליל הזה מופיע תמיד בסמיכות לרגעים הקשים בשיר.  אבל לא נקדים את המאוחר, הבה נבחן את המילים של הבית הראשון שבא מייד אחרי הפתיחה

"מהרגע הראשון שראיתי אותה
לא יכולתי להיות בטוח
אבל חטא חוסר-הסבלנות אמר לי:
"היא בדיוק מה שאתה מחפש"

סיימון מתאר פה מפגש טיפוסי של זוג במסיבה. הוא מתחיל עם אשליה של סוואנה עולצת, עולם פראי חושני ומשוחרר מחוקי החברה המערבית המדכאת, תמונה אפריקאית. אולם מרגע שהבית מתחיל, סיימון מרחיק את המצלמה אחורה, והמאזין מגלה שסיימון תעתע בו. זו איננה אפריקה, זו רק תמונה שתלויה בדירה ניו יורקית ומרכזת אליה את תשומת ליבו של המספר עד לרגע שבו משהו אחר חוצה את שדה ההכרה שלו. לורן.

0:14 – סיימון מתחיל לשיר ומייד מצטרפת גיטרה חשמלית נוספת ברמקול השמאלי. הגיטרה מנגנת מעין מנגינה מקבילה למנגינה הראשית של השיר. הצליל רך וענוג, שונה  מהגיטרה המהוססת והמחוספסת ברמקול הימני. שימו לב שלאורך השיר הגיטרה הימנית, הנשית יותר, תמיד תהיה באוקטבה הגבוהה מהגיטרה ה"גברית"  כמו הפרש הקולות בין גבר לאישה מבחינת הרגיסטרים של הקול האנושי. שימו לב, לאורך כל השיר יתנהל פה דיאלוג מתמיד בין שני הרמקולים כאילו חילק סיימון את המרחב הסטראופוני לשני חלקי המיטה. כל גיטרה ורמקול מייצגים צד אחר באותה זוגיות.

"אז ניגשתי אליה
ועם האיבר אצלי שאחראי על הדיבור 
הצגתי את עצמי כפרנק
מניו יורק, ניו יורק"

0:15  – הקצב של התופים וגיטרת הבס שנכנסים מתחת לשירתו של סיימון, מדגישים את אלמנט המתח של הפגישה הראשונה. אחרי שהאוזן התרגלה למקצב האפריקאי המהיר של הפתיחה עם מחיאות הכפיים, יוצר פה סיימון מתח גדול.כיצד?  הוא שובר את המקצב המהיר של מחיאות הכפיים, והבס-תופים מנגנים במקצב  שנקרא "חצי זמן",  הקצב עדיין מהיר, אבל המקצב  מנגן במחצית מהקצב. לפתע מחיאות הכפיים המהירות, כמו התמונה האפריקאית,  הופכות להיות מוזיקת רקע המתנגנת לה אי שם במסיבה.  המתח שבקצב החצוי, דופק כפעימת לב מתאר היטב את המתח המיני ושלל ההבטחות של הפגישה הראשונה.

"היא כל כך חמה, היא כל כך קולית
אני לא, אני רק טיפש מאוהב
בדארלינג לורן "

0:48 – לרגע נדמה שמדובר בפזמון של השיר, הקצב נהיה התקפי יותר,  מחיאות הכפיים בולטות שוב והגיטרה הענוגה בצד ימין של הרמקול הופכת באבחה לגיטרה צרודה קצת, מבחינה טכנית, היא מנגנת עם יותר דרייב, מעין דיסטורשן עדין שמקנה לגיטרה צליל מלוכלך, חי יותר, ומלא תשוקה. תשוקה שלמרבה הצער דועכת די מהר. סיימון כבמאי מיומן פשוט מתאר כאן את המיניות הנשית המתפרצת של לורן בצלילי הגיטרה השמאלית. "היא חמה היא קולית" משחק סיימון בתודעת המאזין, לכאורה מדובר בשתי מילים נרדפות- חמה,  ו-קולית אבל מדובר גם בשתי מילים שמתארות מצבים  הפוכים "קול" היא גם קרירות באנגלית.

סיימון מציג את התזה שלו על הבעיתיות של יחסי פרנק ולורן לאורך כל השיר על ידי שימוש במלכדות היוצרות דיסוננס קוגנטיבי הן במילים והן בהפקה. דיסוננסים שידגישו את הבעיתיות של יחסיהם, וישרתו את הסיפור שהוא מספר. סיימון מקפיד לעשות זאת בוירטואוזית קלילה, כך שהמאזין לא מודע כלל לעובדה ששותלים לו מידע שהוא לא מודע לו עמוק באוזניים.
0:54 – שימו לב כיצד סיימון מחדיר את מימד השינוי במערכת היחסים לאורך מימד הזמן.  כאשר הוא שר את השורה "רק טיפש מאוהב" – הוא שותל קול שני ברקע שיזכיר למאזין את המנגינה של להיט הדו-וואפ של האוריולס – ששמו הוא? "רק טיפש מאוהב",  סיימון סימן בתודעת המאזין איזו תמונת אהבה מושלמת, כזו שיכולה להיות רק בשירים תמימים משנות החמישים.  וכמובן שהוא תיכף הולך לנפץ את הקונספציה הזו.

"כל חיי  הייתי נווד
לא ממש, בעיקר גרתי ליד ההורים  
בכל מקרה לוריין ואני התחתנו
וכל עסקי הנישואין הרגילים 
ואז יום אחד מתוך הכחול היא אמרה לי
פרנק נמאס לי"

1:04 – סיימון מצייר פה את דמותו המאוד לא מרשימה של פרנק ובשתי שורות מבהיר לנו מי זה הטיפוס הזה.השם שלו הוא כמובן סימבולי "פרנק"באנגלית, אדם גלוי וכנה. אך כשהוא מתחיל את הבית בשורה "כל חיי הייתי נווד" כאילו אבק דרכים בנעליו ונופים פתוחים באישוניו, מייד תצוץ מקהלה שתשיר "לורן המתוקה", תזכורת לאיך שפרנק, מנסה להרשים את לורן, אבל מהר מאוד הוא נחשף כפי שהוא באמת, ילד טוב ניו יורק שכל חייו גר ליד ההורים.
סיימון חושף את הזיוף של פרנק, הנווד המיתולוגי בעיני עצמו, הוא סתם עוד בחור ממוצע שכל מה שיש לו להגיד על נישואיו  זה "התחתנו וכל עסקי הנישואין הרגילים ".  כמובן שללורן נמאס כשהיא מגלה שהיא התחתנה עם הבחור הממוצע. בואו נבחן איך סיימון מחדיר את ה"תקיעות" של מערכת היחסים אל תוך המוזיקה.

1:12 – התבנית של תוף הרגל (הקיק, הבום) בקטע הזה מתחיל בדיוק כמו בבית הקודם במין מתח מצטבר,  אולם  פה נוספת עוד מכה אחת סינקופית, מהירה שנדחקת בין שתי מכות אחרות בתבנית הקצבית שמנגן תוף הרגל והופכת את הקצב מהתלהבות חרמנית בבית הראשון, למשהו תקוע וקצת נקוע. בבחינת החיים תקועים? ככה יהיו גם התופים.

"רומנים? שבירת לבבות?
אני לא נועדתי להיות עקרת בית
ונמאס לי להיות לורן היקרה "

1:34 – רגע לפני שהיא פוצה פה, סיימון משתיק את הגיטרה השמאלית לחלוטין, זה השקט שלפני הסערה. סוף סוף לורן זוכה לומר את אשר על ליבה. לראשונה בשיר היא יוצאת מהקונכיה שלה ועומדת על דעתה. וכשהיא מתחילה לדבר מופיעה שוב פעם הגיטרה היצרית מהבית הקודם. שימו לב כיצד היא מדברת, הפעם היא נשמעת כמתנצחת.  שוב הקצב משרת את מטרות האמירה, התופים מתהפכים הקצב שגם ככה די מקרטע הופך להיות קצב הפוך ממש, אולי כדי להראות את המהפך שחל בלורן. מדובר במישהי ששתקה יותר מדי ובתשוקה שהיתה כבושה עמוק בפנים יותר מדי זמן ועכשיו היא מתפרצת. היי – היא אומרת, גם לי מגיע לחיות!!

"מה !? את לא אוהבת אותי יותר ?
מה!?  את יוצאת מהדלת ?
מה!? את לא אוהבת את איך שאני לועס?
היי תני לי להגיד לך משהו..
את לא האישה שאיתה התחתנתי..
את אומרת שאת מדופרסת,
אבל את לא, את רק אוהבת להישאר במיטה
אני לא זקוק לך לורן היקרה!!!"  

1:49 – סיימון בונה מתח לקראת התשובה של פרנק, הרעש המטריד מההתחלה חוזר שוב, ועוד לפני שפרנק פוצה את הפה, הפרקשן (כלי ההקשה) מנגנים מעבר מתגבר (1:53) כאילו מסמנים את שרידי התודעה שמצטברים בראשו של  פרנק שמעכל מה קורה פה סוף סוף.

1:57 – פרנק מגיב. וההגנה הטובה ביותר היא מתקפה. כל מה שנצבר והיה סמוי וחנוק מתחת לשמיכה הזוגית צף אל פני השטח.
סיימון משתמש בתופים כדי להדגיש את השוק והכעס של פרנק כשהוא מתקיף את לוריין. כל "מה!?" מודגש במכת תוף סנר סינקופית שנשמעת כמעט לא במקום. וממחישה את השוק והכעס שלו. כשלוריין יוצאת וטורקת לו את הדלת, התופים מנגנים את הטריקה (2:04) כלי ההקשה משתגעים לאורך כל הקטע ומנגנים בקופצנות כמעט לא הגיונית, רק כדי לתאר את סערת היצרים שבין השניים. ואם עדיין יש מאזין שלא מבין מה קורה כאן, שימו לב איך מתנהגות הגיטרות בשני הרמקולים.
הגיטרה של פרנק בצד ימין מנגנת תבנית די דומה לתבנית הקבועה שלו אבל הפעם הוא יורד לתוים הנמוכים כמלמלמל לעצמו בכעס, ואילו הגיטרה השמאלית של לוריין מסתבכת עם עצמה ועולה למעלה למעלה במעין תבנית מעגלית לא הגיונית, ההרחקה של שני האלמנטים המוזיקלים אחד מהשני בטווח הצלילים רק מעידה על הנתק שבינהם, העובדה שהם מדברים בו זמנית, וכל אחד אומר את שלו בלי להקשיב בכלל לצד השני רק מדגישה את  הקשר שנסדק.

2:13 – כשפרנק אומר ללורן "הי תני לי להגיד לך… את לא האישה שאיתה התחתנתי…. מה יצוץ ברקע ? מקהלת גברים אפריקאית ברורה לחלוטין,  זוכרים את התמונה האפריקאית מתחילת השיר ובכן גם פרנק נזכר בה עכשיו. אבל  איפה ההיא שהסיטה את תשומת ליבו,  ואיפה לורן שעכשיו מולו?!.

2:32 – מייד בסוף הקטע הזה מגיע משהו אחר לחלוטין. פרנק והגיטרה שלו נאלמים דום ברמקול הימני, משאירים חור במרקם המוזיקלי.  הגיטרה של לורן נשארת בתבניות רכות וענוגות הרבה יותר עגולות, וצ'לו משתוקק מופיע יש מאין במרחק, תזכרו את הצ'לו הזה הוא עוד יככב בהמשך, בבחינת אקדח שהוצג במערכה הראשונה וכו' . לרגע אחד סיימון נותן לפרנק קצת חמלה, כשהוא קורא בשמה של לורן הנראית כרוקדת עם עצמה במרחק. "לורן" הוא קורא עם סימן שאלה, את שם??  "לורן אני משתוקק לאהבתך….." הפרידה גרמה לו להבין מה הוא איבד. איכשהו הם הולכים לחזור אחד לשני. שימו לב למקצב החרישי עם רעשי תופי המצעד אולי סימון להתרחקות שבין השניים

2:57 – בכדי להדגיש שעשינו מחזור חיים שלם שותל סיימון את הרחש המתגבר שהקדים את הפגישה הראשונה שלהם ממש לפני שהם חוזרים אחד אל השני, בבית הבא והנה אנחנו במערכה השניה של הסיפור.
סקוט פיצ'רלד כתב פעם שבחיים האמריקנים, אין מערכה שניה. ומפתה לבחון את השיר הזה דרך האמירה שלו. כמו בחיים, אין ממש פזמון חוזר בשיר הזה. סיימון מצעיד אותנו דרך השיר במעין אוסף של אלמנטים מוזיקלים סביב אותו נושא, מעין "וריאציות סיימון" אם תרצו, על השגרה בחיי הזוגיות והתהליך שהם עוברים דרך חייהם. והנה שוב אנו חוזרים להתחלה של השיר אבל עם המטען הנצבר של התודעה על שני הטיפוסים האלו.

"מבחינה כלכלית 
כנראה שאני  גמור לחלוטין
כולם מוכרים וקונים וקונים ומוכרים
ובזה  מתמצה כל העניין
אם זה לא היה תלוי בלורן הייתי עוזב פה מזמן
הייתי צריך להיות מוזיקאי
אני אוהב לנגן בפסנתר "

2:57 – מבחינה מוזיקלית סיימון משתמש בבית הזה באותה תבנית הפקה של הבית הראשון (ללא  ההקפצה של הקצב) נדמה שחזרנו אחורה אחרי כל הבלאגן בחיי הנישואין אל השגרה שבהתחלה. כאן צריך לשים לב היטב לדרך שבה פול סיימון מחיה את דמותו של פרנק,  רק לפני כמה שניות, הוא השתוקק לאהבתה של לורן, בתחילת הבית סיימון מדבר מתוף פיו של פרנק ומציג אותו כאיש משועמם כמעט נעבך ניו יורקי שכזה, מלא בהבחנות על אחרים, ולא רואה את עצמו אפילו כשרון של ממש אין לו.  רק לחלום לעזוב וכמה שהוא היה רוצה להיות מוזיקאי שכן הוא מת על פסנתר, כלי שאגב לא מופיע בשיר כלל.

"היא כל כך קלה
היא כל כך חופשי
אני עייף,  וזה אני
ואני חש כל כך טוב
עם לורן היקרה "

3:29 – הבית הזה משמש בעיקר כאנטי תזה למה שיבוא מיד אחריו. סיימון מדגיש את השעמום הקיומי של פרנק באמצע החיים על ידי שימוש באותה הפקה מקודם. האוזן שמבינה שממחזרים חומרים מתעייפת, תוהה מה רוצים ממנה.  סיימון יודע זאת, הוא רוצה שנחוש את הסתמיות של חיי פרנק, את השגרה, את החזרה את התקיעות. וכך הוא ממחזר את כל תבנית ההפקה מהמקבילה הקודמת  כדי ליצור מתח וקונטרסט לקראת החלק הבא.

3:49 – שימו לב מה קורה פה הקצב נעלם, הגיטרות נעלמות, וכל מה שנותר הוא עם מצע של קרנות וחצוצרות מהוסות, מה זה מסמן?

"בבוקר כריסמס  פרנק מתעורר
לגלות שלורן הכינה ערימות של פנקייק
הם צופים בטלוזיה, בעל ואישה
כל הערב, אלו חיים נפלאים"

שוב פעם סיימון מפתיע ומתעתע במאזין. בונה תמונת נישואין מושלמת, בוקר חג,  החיים משותפים מלווים בפסנתר חשמלי רך וקרנות יער נימוחות כסירופ מייפל על הפנקייקים שלורן הכינה. כמעט ניתן לחוש את חום ההסקה בדירה אולם שימו לב כיצד שובר סיימון את התמונה האידאלית והפסטורלית על ידי משחק אסוציאציות וצלילים.
4:05 – לכאורה נדמה שזו תמונה משפחתית מושלמת, אך מייד אחרי עליה תרועתית של החצוצרה, שממקדת את תשומת לב המאזין למה שיבוא,  מופיעים צלילים גבוהים מכל השאר. שלושה צלילים של גלוקנשפיל, מעין ויברפון צעצועי שמזוהה מאוד עם ילדים ועם צעצועי ילדים, מעין תיבת נגינה להרדים את הילדים, סיימון מדגיש את הזוגיות העקרה של פרנק ולורן. התמונה מושלמת אך למרות ויברפון הרפאים שברקע אין ממש ילדים שיחלקו איתם את החויה המשפחתית.
הבית הענוג נחתם בשורה – "אלו חיים נפלאים". כאן סיימון משתעשע שוב על חשבון המאזין. לכאורה הוא מצייר תמונת מצב אידלית ומאושרת של חיי זוג מאושרים, אבל בפועל סיימון מצייר תמונת מצב עגומה של זוג שיושב ביחד בערב קריסמס בלי ילדים, בלי חברים, בלי ארוחה משפחתית, וכל מה שהם עושים זה לצפות בטלוזיה בסרט הקלאסי של פראנק קאפרה – אלו חיים נפלאים . התהליך יוצר הזדהות רגשית עמוקה יותר של המאזין.  כולנו רוצים להאמין שהחיים שלנו יהפכו להיות טובים יותר ביחד, שהחיים יהיו כמו בסרט, שנגלה שבעצם חיינו לא היו לשווא, וכוגדל הציפיה כך האכזבה. כשאתה מבין שסיימון שוב שיטה בך ומדובר על תמונה קולנועית של חיים נפלאים, לא הדבר עצמו.

היי תני לי להגיד לך משהו..
את לא האישה שאיתה התחתנתי..
תני לי חזרה את החלוק אני הולך למיטה ,
אני חולה עד מוות ממך לורן היקרה!!!"  

4:18 – זוכרים את כל ההקשה מלפני כן? הנה הם שבו, וכך בתוך האידיליה המושלמת הויכוחים הטפשיים יופיעו, כאילו שהכל חוזר על עצמו ללא שינוי. אבל סיימון החכם, יודע שאין דבר כזה חיים ללא שינוי. הכל משתנה כל הזמן, וגם כאן החזרה על אותה הפקה מקודם רק גורמת למה שיבוא להיות קשה ואכזרי עוד יותר.
4:57 -הנה מגיע קטע הציר של השיר. אחרי הריב, פרנק שוב קורא ללורן. אבל בעוד המשבר הקודם סומן כנקודת הבריחה של לורן שרקדה איפשהו במרחק, כאן הגיטרה השמאלית הולכת ונמוגה, כמעט מגמגמת מדי פעם. במרחב שנותר משתיקתם של פרנק ולורן  מופיע צ'לו עגמומי ביותר. ככלי מוזיקלי לצ'לו יש את מרקם הצליל בעל האיכות העצית ביותר. סיימון מכניס את הצ'לו כדי להדגיש את הפתלוגיה של לורן

"לורן?  לורן ??

ידיה כמו עץ

הדוקטור חייך

אבל החדשות לא היו טובות"

ההגשה הקולית של סיימון  בקטע הזה רכה ורחומה, שוברת לב. הקונטרסט בין הריב שקדם לה, לקבלת הידיעה שלורן חולה במחלה חשוכת מרפא, יוצרת את החרטה שתיכף תגיע במילותיו של פרנק שספק אם הוא מבין את גודל האסון שנחת עליו.

"לורן היקרה

בבקשה, אל תעזבי אותי עדיין  

אני יודע שאת דואבת

כאבים שאת לא יכולה לשכוח

הנשימה שלך היא הד של אהבתינו

אולי ארד לחנות בפינה ואקנה משהו מתוק

הנה שמיכה נוספת, מותק, לעטוף סביב רגלייך"

כמגיש ווקלי סיימון עושה פה עבודה מופלאה, תשוו את השורה "אבל החדשות לא היו טובות" לעומת הבית שבא לאחר מכן, כשהוא מדבר בקולו של פרנק, הוא נשמע כמעט מתחנן,  יש משהו כל כך נואש כמעט ילדותי בהצעתו להביא ללוריין ממתק ושמיכה נוספת, הגיטרה של לורן עדיין מנגנת, אבל יש משהו בנגינה שמנשמע כחולשה הולכת ודועכת לאורך הקטע כולו.  אי אפשר שלא לחוש אמפתיה כלפי פרנק האומלל, שרק עכשיו מבין שאותה לורן שלכאורה ממררת את חייו, היא אהובתו הגוועת.  הפחד שלו להישאר לבד גדול מהסבל לכאורה שהיא גרמה לו.

"כל העצים נשטפו בגשם אפריל

 והירח שבאחו

לקח את לורן המתוקה  "

6:14 – מיד לאחר הקטע הזה סיימון חותם את השיר על ידי בניה של אלמנט מוזיקלי מתרחק. שוב אנו שומעים את לוריין הרוקדת מרחוק בשדות אבל ברקע נוספים כלי נשיפה חרישים , על גבול הבלתי שמיע, אולי מסמנים את מסע ההלויה של לוריין המתוקה. זוהי הנקודה ממנה היא לא תחזור אל פרנק שוב.

עם היופי הנמוג הזה בוחר סיימון לסיים את השיר באבחה. ממש כמו המילה -סוף-  בסוף הספר. שימו לב למכת המשולש שחותמת את השיר כנקודה בסוף המשפט.  סיימון אינו מעוניין למכור לנו אשליה הוליוודית של חיים אחרי המוות או אנשים שקמים לתחיה וניצלים ממחלה נוראית ברגע האחרון. המשולש הזה אומר עד כאן זה היה, ומכאן זה לא יהיה.

אם הגעתם עד לפה, אז אתם ראויים לכל הכבוד וההערכה על יכולת ההתמדה. מקווה שהצלחתי להבהיר את כוונתי ואיך הדברים מתחברים אחד לשני. אם יש שאלות או נקודות שאתם מעוניים להעיר ולהאיר, אשמח לשמוע. חשוב לי להדגיש שכל הפרשנות שלעיל, היא פרשנות אישית ואינה מבוססת על איזה ראיון או חומר כתוב אחר.
יום טוב ומטיב.

אומרים לנו שיש ברוס אחר – האוסף המשולש של ספרינגסטין

המוזיקה של ברוס ספרינגסטין מייצגת את כל מה שטוב ורע באמריקה. המשונה הוא שהיא עושה את זה בו זמנית. אין דרך להתחמק מזה שהאהבה או השינאה שלך לספרינגסטין נובעות מזה שהוא מגלם בדמותו את הג'וקר האמריקאי המושלם -שומר תמיד על מבט חצי מיוסר וחצי מחויך.

כבר שלושים שנה שספרינגסטין מתמרן בלב המיינסטרים האמריקאי, חותך ביד אחת ומחבק ביד השניה. הוא יוצא בשיר זועם ונוקב נגד שוטרי משטרת ניו יורק אשר יורים מהגרים רקבגלל שהעור שלהם לא אמריקאי מספיק, ועדיין המוזיקה שלו נשמעת כמו המנוני בייסבול מושלמים. הוא עולה על הבמה עם ג'ינס וחולצה מביתם של מעצבי על ועדיין הוא מתעקש להכתים אותם בזיעה כמוסכניק פשוט. נדמה שלאורך השנים, הפנים ספרינגסטין את הפרדוקס הבסיסי שטמון בהיותו הגיבור האולטימטיבי של מעמד הפועלים האמריקאי, כולם רוצים גיבור לשאת אליו עיניים ומצד שני אף אחד לא רוצה שהגיבור שלו יסתכל עליו מלמעלה.

את האוסף החדש, והמאוד לא ממצה של של ברוס ספרינגסטין, ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות. הדיסק הראשון מעורר הכי הרבה עניין, והוא עוסק בברוס של הסבנטיז עם עיניים סקרניות ותאבות חיים, ילד הפלא מג'רזי בן העניים שכתר מושיע הרוק הונח על ראשו כמעט בכוח.

בניגוד לפאנקיסטים שצצו במקביל לו בבריטניה, ברוס ידע שאנרכיה זה רעיון נחמד, אבל הוא לא יכול להחזיק מעמד כמערכת חיים חברתית. בשנים אלו הוא היה הדבר הכי קרוב שניתן ל-"פאנקיסט נחמד". הקונצרטים הארוכים שלו היו חוויה דתית למעריציו שראו בו כמשקף הנאמן ביותר לאיך זה מרגיש להיות איש צעיר הבוער בפרברים עם תחושה שאין לאן ללכת .

ספרינגסטין  מצידו ידע לכתוב אפוסים אמריקאים כמו דילן בסיקסטיז.  בניגוד לבוב הוא נשאר תמיד ישיר ועממי העובדה שהוא לקח את הפיזיקליות הרוקית של אלביס וצרף לה נוכחות קולית של זמר סול הפכו אותו בעצם לעסקת חבילה אולטימטיבית לקהל ההמונים האמריקאי. למרות שזה נראה כמעטו מובן מאליו שהוא יהיה כוכב ענק,  חרשו ספרינגסטין ולהקת האי-סטריט בנד את ארה"ב במסע הופעות אינסופי ומפרך כשהם מנגנים באקסטזה פראית כאיש אחד.  בדיסק הזה מיוצג הצד הסוחף של הסבנטיז די טוב עם האפוסים  כמו SPIRIT IN THE NIGHT ו BLINDED BY THE LIGHT, המצער הוא שדווקא השירים היותר יפים של ספרינגסטין בשנים אלו, אותם יהלומים קטנים אישיים וקטנים שנצצו בחושך כמו  The Angel  המופלא, נשארו מחוץ לדיסק הלהיטים.
עם ההצלחה באה האחריות וספירנגסטין ידע לאזן את הלהיטים שלו עם תקליטים אישיים כמעט אנטי מסחריים בעליל כמו נברסקה אותו הקליט על טייפ ארבע ערוצים ומיוצג היטב באוסף הזה. זהו ברוס במיטבו, צלם מזהיר וחושפני של חלומותיה כאביה שקריה וטירופה של סברביה – אותה מדינת פרברים אינסופית השוכנת בשולי הערים. ברוס נתן פואטיקה לרוח הנעורים היוצאת מדי יום שבת לדהור ברחובות הריקים בחיפוש נואש אחרי הווה אחר ועתיד שונה מהכלא עם הגאראז' ושביל הגישה. דווקא הברוס הזה זכה למעט הכרה בישראל,  וחבל שכן ברוס המתבגר היה אחד מהמוזיקאים הכי סוחפים מרגשים ומדוייקים על הפלנטה.

הדיסק השני מתחיל בברוס "הרע" של האייטיז. התבוננות בבחירת השירים, מבהירה כמה מורכבות שנות השמונים לספרינגסטים העורך את האוסף, עם הקריקטורה שלו  כמלך מלכי רוק-האיצדיונים מאז. נפוח שרירים כמו בן דודו המעוות של רוקי "רמבו" סטלונה, צורח ה"בוס" כשורידיו משורגים, וסרט לראשו.

"Born in the U.S.A" אולי השיר הכי פחות מובן בקריירה שלו, מה שהתחיל כשיר מחאה נוקב נגד ארה"ב הפך להמנון איצטדיונים ולשיר המענה שבויים בגואנטמו ביי. ספרינגסטין יכול לנסות ולהתחמק מפה עד הודעה חדשה. אבל מי שהפך את השיר ההוא להפקת פאר של וולט-דיסניות  כוחנית זה ברוס בעצמו.  העידן הרייגני הפך את בן הפועלים לסופר סטאר ברמה העולמית, ומה שנראה כמו הגשמת החלום האמריקאי הפך לשיעור מזהיר בכוחו המשחית של הכוח, ספרינגסטין נכנס לסחרור שבסופו הוא מפטר את הלהקה המופלאה שלו, נפרד מאישתו והופך לאדם מבודד בלב היכל התהילה שלו.  המוזיקה שהוא יצר באותה תקופה היתה נפוחה, גדולה מהחיים, ועל גבול המקדונלד של הרוק. קשה וכמעט שלא יאומן שמדובר באותו אדם שכמה שנים לפני כן הוציא יצירות מופת מתחת ידיו. העידן הזה זוכה באוסף ליצוג בשלושה שירים בלבד!! כמעט כדי לצאת ידי חובת "אוסף להיטים"  ולהמשיך הלאה.

החל מאמצע האייטיז ולאורך הניינטיז ברוס משנה כיוון שוב. הדהרה הפראית ברחובות התחלפה במשברי אמצע החיים והתבוננות פנימה. הוא זוכה באמינותו מחדש שהוא שר על טרדות האהבות והאבהות, על חשבונות הבנקים המרוקנים של אנשי השומקום השוכנים בלב אמריקה, אלו המביטים בפרצוף דומם עם באדוויזר ביד, כיצד החלום האמריקאי חומק מהם והותיר אותם בחצר האחורית של הפרברים.
החלק הזה מצויין. וחבל מאוד שדווקא תקליטו הכי טוב בעשורים האחרונים לטעמי "רוחו של טום ג'אד" (אסופת שיר פולק מורבידיים על דרום ארה"ב) מיוצג פה בשיר אחד בלבד. הדיסק נחתם בברוס של השנים האחרונות- פוליטי מצד אחד ומאוד נחמד לקהלו, מחוייב לגוד-טיים, אבל מנסה לשלב את זה עם המודעות החברתית והמצפון שלו. ככזה הוא נמצא בפאזה הכי מצליחה שלו מסחרית אבל ברמה האמנותית, בשנים האלו ברוס הפך להיות אמן שמעניין בעיקר אמריקאים שהתבגרו איתו. קשה להאמין שמישהו שלא שמע אותו עד עכשיו, ימצא בו הרבה עניין בזכות תקליטו האחרון, ואכן כזה הוא המקרה שעולה מהדיוידי החדש שיצא במקביל לאוסף ובו מתועדת בצורה מרהיבה הופעה שלמה של ברוס ספרינגסטין מלפני שנה בברצלונה. מי שאוהב אותו יתמוגג מכל רגע מי שלא, עושי לתהות מה ההתלהבות ממלך רוק האצטדיונים. ואם תרצו להסביר לו, כוונו אותו אל אוסף שנות השבעים של ברוס.

הדיסק השלישי של האוסף הוא דיסק בונוס במהדורה מוגבלת המרכז מספר רב של קטעים שלא יצאו עד היום. בהתחשב בעובדה שברוס כבר הוציא קופסאת דיסקים מרובעת (!) של קטעים נדירים שכאלו, ברור שמדובר על תחתית התחתית של החבית ובהחלט הדיסק הזה אינו שווה את המאמץ. מצד שני הטירוף להשיג כל קטע-נדיר ככל שיהיה – הוא בדיוק מה שהופך את הפנאטים לכאלו, ממילא הביקורת הזאת כלל לא מעניינת אותם והם יקנו כל דבר של הבוס ויהי מה.

המלצה אישית שלי? עזבו אתכם מהאוסף הזה. לכו להכיר את ה"תמצית" של ספרינגסטין החולם הצעיר ממהסבנטיז בתקליטים מופתיים כמו  The Wild,The Innocent, And the E Street Shuffle,  את הפורטרט הכרומטי בשחור ולבן  של נברסקה,  ומעל כולם את ברוס של The Ghost Of Tom Joad  מפוכח, מפוקס, כואב ודואב,  כמו אב האומה המקונן על קריסת האימפריה מבפנים.

באמת מזל טוב – הצעות לשירי חתונה קצת אחרים


אברהם ושרה חביב ז"ל יום הנישואים 17.10.47 בקיבוץ הגושרים

בגילי הם נופלים כמו זבובים על שרבט. חתונות מימין, וחתונות משמאל. כמו אצל יוסי בבליקיף גם אלי הגיעו זוגות מאוהבים  כל הלילה ובאו להתייעץ כ"מומחה למוזיקה". רצו  שאמצא להם את השיר המיוחד להם, ואך ורק להם.  השיר שיעשה את האירוע הזה למשהו יחודי באמת.  רק לא "בואי כלה" או "התנשאי לי" בפעם המיליארד.  אז הנה לרגל  ל"ג בעומר כמה הצעות וערכות חבילה,  עצות ומסקנות לדרך צלחה וחתונה קצת שונה.  וכמובן שאתם מוזמנים לשרשר עוד ועוד שירים שנראים לכם מתאימים בתגובות לטובת אלו שיבואו אחר כך.

קיטץ' מדמם וול-דאן

ניק קייב – SHIP SONG – INTO MY ARM
למה כן ? קיטש מדמם עשוי וול-דאן לדודות ולאחיינים.

למה לא ? כי זה מתאים לכנסיה בריטית, ואין מקום לדודות לעשות לולולולולולוווווו

TEENAGE FUNCLUB – WHAT YOU DO TO ME . –
למה כן ? לחובבי ההומור והגיטרות המכסחות במשך שתי דקות על כל מה שאת עושה לי …. שיר חמוד ומתוק.
למה לא ? כי אחרי כל הדיסטורשנים האלה מגיע כבוד הרב…

בל וסבסטיאן – WAITING FOR THE MOON TO RISE –
למה כן ? "אם יש מקום שאליו אני רוצה ללכת, זה ללכת איתך כי בחלומותי הדברים שאני רוצה ממשיכים להתגשם" ואפילו הדודות ישבעו שזה שיר צרפתי משנות השישים…
למה לא ? כי רק אתם ועוד שני אנשים יבינו מה  לוחשת שם הזמרת של להקת החננות הנחמדים האלו.

בל וסבטיאן – SLEEP THE CLOCK AROUND
למה כן? כי אם יש לך צעדה ארוכה זה חתיכת שיר שבונה אוירה ומתח לקראת משהו מגניב במיוחד. והוואו-וואו של הסינטים נשמעים בדיוק כמו המוח שלך כשאתה הולך להתחתן, בעוד כל האנשים המשונים האלה מסתכלים עלייך….
למה לא ? אין שום סיבה 🙂

AIR – CHERRY BLOSSOM GIRL
למה כן ? כי זה חתיכת שיר חגיגי, עכשווי, ומלאאאא אהבה.
למה לא ? לא יודע, אבל אשתך לעתיד  כבר כבר תמצא סיבה טובה

AIR – CE MATIN LA
מתוך מון ספארי הנפלא. בעיני זה עדיין הקטע האולטימטיבי י ואחד הכי מרגשים כדי להיכנס איתו לחופה.  ממש באך-רך לעידן החלל.
למה לא ?  כי זה כל כך חגיגי שכל מה שיבוא אחרי זה נפילה.

STONE ROSES – SHE BANGS THE DRUMS (ליציאה מהחופה )
למה כן ? כי אחרי הטקס המייגע עם הרב אתה רוצה משהו משמח, וחוץ מזה את זה יזכרו לכם לשנים וזה אחלה שיר שמשמח אנשים .
הבעיה היחידה ? מתחיל טיפה לאט. המלצה ? להגיד לדיג'י שישים רעש של זיקוקים על ההתחלה עד שנכנסת הגיטרה ואתם מסודרים.

MERCURY REV – OPUS 40
למה כן? קלאסיקה בהתהוות, כמו שיר מעוות של וולט דיסני. הבעיה שהקטע המרגש ביותר בתוכו מגיע בערך אחרי שתי דקות.
למה לא ? חוץ מהעובדה שהוא אומר שם משפט אחד על "לילות לבד לצידך " רוב השיר הזוי מכדי להבין על מה לעזאזל הוא מדבר ומה המשמעות של כל זה .

VERVE – BITTERSWEET SYMPHONY
אין על המיתרים החגיגיים האלה, ומרגע שהתופים נכנסים זה יוצר אימפקט חגיגי ביותר ותחושת עילוי רוחנית אם תצרפו את הגיטרות החשמליות שמהוות זיקוקים מסביב ניתן להבין למה זה מועמד רציני להיות  שיר החתונות הקאולטימטיבי  לזוגות רוקרים  שמעוניינים להתחתן עם מעילי עור (לבנים ?:)

הקלאסי המעונב והמזרחי

LEONARD COHEN – I'M YOUR MAN
למה כן ? ברור לחלוטין.
למה לא ? כי אתה בטוח שאתה רוצה להתחייב לכל מה שהוא מבטיח שם 🙂

LEONARD COHEN- DANCE ME TO THE END OF LOVE
למה כן ? "הרקידי אותי לילדים שמבקשים להיוולד, הרימי אותי כמו ענף זית,  והיי לי היונה שמכוונת אל הבית, רקדי אותי עד סוף האהבה"
אפילו הדודות הפולניות יגידו "נו, טוף.   זה מרגש… ".  חגיגי ומלא הומור, מקהלתיעם שירת "לה לה" מדבקת  ומהצד השני יש פה מקום לדפוק מחיאות כפיים באמצע וכינור מזרחי כדי לצאת ידי חובת הדודות המרוקאיות.  בנוסף לכך גם מי שלא שמע את השיר הזה אף פעם בחייו יתחיל לשיר את הלה לה לה לה לה לה בפעם השניה.
למה לא ? שמתם לב מה קורה פה ליונים לבנות בשנים האחרונות?

מוזיקה אינטימית לחתונות קטנות של יום שישי בצהריים אביבי ושטוף שמש

NICO-THESE DAYS
למה כן ? עם כל תזמורת המיתרים שיש כאן זה נשמע בדיוק כמו הכלאה בין הנדל לבין מחתרת הקטיפה מבצעים את מארש החתונה.
למה לא ? כי הטקסט לא בדיוק מעודד חיים ביחד… ומצד שני מי כבר מבין מה היא שרה ?

VELVET UNDERGROUND – I'LL BE YOUR MIRROR
למה כן ?
כי זה שיר כמעט ילדותי ומקסים לכל האנשים ה"מעוותים" בעיני עצמם. וההצהרה הזו "אני אהיה הרוח, הגשם, השקיעה, האור על הדלת כדי להראות לך שאת בבית" נו מה צריך יותר ?
למה לא ?  כי זה מסוג הדברים שאומרים במיטה אחד לשני,  כשאף אחד לא שומע.

 

האולטימטיבי

SPIRITUALIZED – LADIES AND GENTELMENS WER'E FLOATING IN SPACE

למה כן ? תגידו יש שיר יותר מושלם מזה ?
כל כך הרבה אהבה ומקהלות שלמות של ג'יסון ספייסמן מוכפל בשיא היצירתיות שלו. תחושות מלאות התרגשויות מעופפות בחלל החיצון,  ציטוטים מאלביס בשביל הדודות, והצהרת האהבה האולטימטיבית מוגשת בקול סדוק ומלא תקוה.
"כל מה שאני רוצה מהחיים זה מעט אהבה כדי לקחת את הכאב שגודל בצעדי ענק מדי יום"
" אמרו לי שרק טפשים ממהרים, אבל אני לא מאמין שאני עדיין מתאהב בך.."
"אני אוהב אותך כל חיי אז קחי את ידי ונצוף בחלל ונסחף בזמן"
אם לרגע נסיר את מעטה הקיטשיות והדביקות מסביב לעניין, הרי שאם אלו  לא כל המחשבות שמסכמות את האירוע בשיר אחד,  אני כבר לא יודע מה כן.

אייטיזים

קטיגוריה מיוחדת בפני עצמה כי נדמה שבאייטיז התמחו בשירי אירועים.

TALKING HEADS – DREAM OPERATOR
למה כן ? "כי לכל חלום יש שם וזהו סיפורך האישי" חגיגי מהודר מוזר וקצת משונה אבל יש בו הגיון מסויים. מתאים לחתונות של אנשי הייטק בעלי מודעות והומור עצמי (אם יש כאלה בכלל) .
למה לא ? כי אף דודה לא תתחבר לזה

WATERBOYS- THE WHOLE OF THE MOON
למה כן ? בגלל הקצב המצעדי, בגלל החצוצרות, בגלל הפיצוצים, בגללל הלה לה לה, בגלל שאתה תמיד תראה את הירח הצר והיא תראה את הלבנה במלואה (איפה דן כנר כשצריך אותו) ובעיקר בגלל שלשיר הזה כתוב חגיגה על המצח.

THE CURE
LOVE SONG – FRIDAY I'M IN LOVE – INBETWEEN DAYS – JUST LIKE HEAVEN
לקיור יש כמה שירים שמתאימים לכניסה אבל נדמה לי שרוב השירים שלהם מתאימים יותר דווקא ליציאה מהחופה. שמחים ועליזים מאושרים ומלאי קצב. ובאנגלית פשוטה מספיק שגם דודות חרשות יכולות להבין ולרצות חמות חמומות מוח לעתיד

The Royal Family And The Poor – I Love You –  Restrained In A Moment
למה כן ? כי הרבה בוגרי אייטיז יזהו את הקטע הזה למרות שסביר להניח שהם לא מכירים את השם שלו. לחתונות של אנשים שמתלבשים כל הזמן בשחור. לא כל כך חגיגי וציבורי אבל היי זה טקס אלטרנטיבי, לפעמים מותר לנו לעשות דברים אחרת ? לא ? אם הכלה לובשת משהו אחר חוץ מלבן או מאופרת בשחור זה השיר בשבילכם

CINDY LAUPER – TRUE COLORS
למה כן ? למרות שזה היה להיט ענק וידוע, יש בו משהו תמים ואמיתי ובכל זאת האייטיז פגו מזמן והיום זה כבר בגדר שיר כמעט מחתרתי.
למה לא ? כי מעדכנים אותי שגלגל"ץ לא ממש חושבים כמוני 🙂

REM- THE ONE I LOVE
למה כן ? כי זה שיר שיתן בראש לכולם ויוציא אתכם מהחופה בתמרות אש עשן וזיקוקים עם הטקסט "השיר הזה לאחת/אחד שאני אוהב, אשששששששששששששששששש."
למה לא ? האמת היא שזה חתיכת שיר אכזרי אם מבינים את המילים במלואן, מצד שני אתם יכולים להיות בטוחים וסמוכים שאף אחת מהדודות לעולם לא תבין את המשמעות הכפולה של השיר.

NEW ORDER – TRUE FAITH
זה קלאסי ליציאה מהחופה עם התופים שנשמעים כמו מחיאות כפיים וכוסות נשברות בו זמנית, כי מה שיזכרו מהשיר זה את השורה "חשבתי שהיום לעולם לא יבוא.." כי אפילו הרב יתחיל לזוז מצד לצד בקורת רוח. כי גם צלם הוידאו יוכל לעשות לכם אחלה קליפ אחר כך עם מלא חיתוכים מהירים תמונות של איביזה ברקע, וכמובן סלו מושן.
למה לא? הממ  יש למישהו  אקסטה??

TERRY HALL – FOREVER J
(לפני שיצלבו אותי, כן אני יודע שטכנית זה קצת אחרי האייטיז אבל האווירה והכוונה אייטיזיות לחלוטין )
למה כן ? כי זה שיר קיטש-רוק מעולה, כי יש בו את האוירה החגיגית הזו של ציפיה למשהו טוב שיקרה.

כי כל חתן יודע שמה שהיא באמת חושבת זה –  "אתה לא מל גיבסון אבל זה אוקיי, היום יכול להיות יום המזל שלך".   כי יש בו את הבחורה שעושה ברקע "אה אה אה אה" הכי סקסי שאפשר בציבורבלי שהדודות יחנקו מהסושי שהן זוללות בשקט מאחורי ההמונים.  כי יש בו את הKISS ME KISS ME KISS ME  הזה שעושה לך שפתיים אדומות על הפה. כי שיר מעולה אם קוראים לבחורה שלך משהו בJ כמו אהה אההה אוהההה הממממ JULIA נאמר

ECHO & THE BUNNYMEN- WHAT ARE YOU GONNA DO WITH YOUR LIFE ?
למה כן ? תקראו את השם של השיר עוד פעם, כי בסופו של דבר רוב הזוגות שמתחתנים הם כבר באמצע הדרך להיות הבורגנים הישראלים, כי בקול של איאן מקללך יש  הוד והדר כדי שגם אם תתחתנו בחירבה,  זה עדיין יראה כמו ארמון.  כי כלי הקשת פה נפלאים, כי גם כשמתחתנים צריך לדעת להיות אתה בתוך השניים. כי זו הצהרת כוונות כל כך יפה ומציאותית לזוג.

(ולאנאלים וחובבי הדיוק בשנים ראו הערה קודמת 🙂

THE CHURCH – UNDER THE MILKY WAY
שוב האוירה החגיגית הזו, ושוב זה משהו "מוזר בוהק נוצץ ולבן שמוליך אותך לכאן למרות יעודך מתחת לשביל החלב הערב… "  מושלם גם כדי לגשר פערים בין זוג שאחד חובב מוזיקה גוטית והשני חובב מוזיקה סקוטית.  עם חמת החלילים הקורעת באמצע שהיא בעצם סולו הגיטרה שיש כאן.

Talk Talk – It's  My Life

למה כן ? "משונה איך אני מוצא את עצמי מאוהב בך". כי הוא כל כך חגיגי ועם זאת מלא קצב, שעושה לכולם להזיז את הראש למעלה למטה ולחייך חיוך חגיגי.  כי יש לו קליפ נפלא להקרנה על מסך הוידאו עם מלא פלמינגו וגורילות מתנשקות (כל מין בנפרד,  במיוחד בשביל כבוד הרב).   כי מלא ילדות קטנות לא יבינו מי הליצנים האלה שעושים כזה ביצוע רטרו ל NO DOUBT .

למה לא ? "כי אני שואל את עצמי כמה את מחויבת לזה ? אלו הם חיי אל תשכחי" וואחד תהיה גדולה לשים על מישהי ביום שבו אתה כבר אמור לדעת  לא ?

Dexy's Midnight Runners – Come On Eileen

למה כן ? כי זה מתחיל בכינור קלטי אופנתי להחריד, כי הבאס תופים בהתחלה פשוט משובבי נפש ויגרמו לכולם להצטער שלא נולדו בסקוטלנד או באירלנד לחלופין, כי "יאללה בואי,  בואי איילין" כי החלק האמצעי שהם מאיטים את הקצב ובונים אותו מחדש בהתלהבות עולה וסוחפת זה אחד הקליימקסים הכי טובים שהונצחו אי פעם על סרט הקלטה.

למה לא ? ובכן זה להיט גדול מידי ובהרבה מובנים מזוהה מדי. פחות מתאים למי שרוצה את החתונה שלו יחודית.  מצד שני   אף אחד לא משתמש בזה בדיוק מהסיבות האלו אז אולי אתם כן ?

הקינקים

NANCY SINATRA – KINKY LOVE
למה כן ?
מלא מיתרים שופעים, הרמוניות נינוחות ומרגשות,  מחוייך לחלוטין,  ועוסק בתובנות של האישה ש"אתה גבר ואתה צריך קצת אהבה קינקית" כי זה מסוג ההצהרות בחתונה שאחרי זה תוכל לפרוע בדרישה לסקס בשלישיה ושאר ירקות וחיות צמריריות לגיוון חיי הנישואין.
למה לא ? קצת איטי בשביל האירוע. ככה שיותר מתאים לקבלת הפנים. וחוץ מזה אתה צריך להיות מוכן לאפשרות שגם היא תרצה סקס בשלישיה, אבל עם עוד גבר 🙂  אגב יש לשיר הזה ביצוע נפלא של להקת PALE SAINTS שנשמע הרבה יותר חגיגי גם אם יותר בריטי.

JIM O'ROURKE – WOMEN OF THE WORLD
נכון זה קצת תבוסתני להגיד- יאללה אישה קחי שליטה כבר בערב החתונה, ומצד שני אם אתה כבר הולך בדרך לחופה כנראה שכבר הפסדת בקרב הזה, וכל מה שנשאר לך עכשיו זה לתת לה להנות ממצעד המנצחים. פרט לכך זה שיר חגיגי שנמשך מאתיים שנה בערך ככה שתוכל לאחר ולהגיד שלום לכל מי שאתה רוצה בדרך, להספיק חפוז עם השושבינה הראשית ( אתה יודע זה עדיין מותר לך רשמית 🙂 ולהספיק להגיע לפני שהשיר יגמר. ועם טקסט כזה אף דודה לא תכעס עליך גם אם תתפס.

היחודי והמוזר ביותר לאנשים באמת,  באמת מיוחדים (או במילים אחרות מכאן והלאה אנחנו לא אחראים לתביעות על עוגמת נפש מצד הדודות 🙂

CAN- SHE BRINGS THE RAIN
למה CAN ? כי אם אתה רוצה באמת שיר שאף אחד אחר לא התחתן איתו הנה לך אחד כזה. "אכפת לי שהיא מביאה אביב וחוץ מזה לא אכפת לי כלום" קצת ג'אזי וביזארי לחלוטין אבל אחלה קטע.

PATTY SMITH- FEDERICK
שוב אחד מהמוזרים האלה שאיך ששמים אותם אומרים פאק איך אף אחד לא התחתן איתם
חגיגי ויחודי,  רוקי ודיסקוטקי באותה מידה. אז מציעים לכם מלאכים, סינטיסייזרים טארנסואידים כמעט, ודרמה גדולה מהחיים עם מקהלה מגניבה ופאטי סמית' כולל שפם וגבות בעסקת חבילה לא תקחו ? בעצם אם אתם כבר מתחתנים כנראה שלקחתם את העסקה במלואה.

STROKES – IS THIS IT
לבעלי ההומור העצמי. מתחיל כל כך מגניב וכל כך אמיתי למי שיוצא מהחופה.
אז זהו זה?  כן זהו זה ולא אחרת.

הרבה דודות שמחות שבולסות ושני אנשים בדרך להשתכר.

SUEDE – MY DARK STAR
חכו שניה לפני שאתם פוסלים את השיר הזה. תקשיבו לו, תדמיינו את עצמכם הולכים לאורך השדרה שאין בה איש, שימו לב לגיטרה שמרעידה שמה את הרקע, לבניה של השיר קדימה, קדימה, להתפרצות הזו בפזמון  ובסולו גיטרה. כמה עוד רגעי שיא בשיר אחד אתם רוצים
"היא תבוא מהודו עם אהבה בעיניה… היא תבוא מארגנטינה… היא תבוא מאיפה שזה לא יהיה עם עיני בית הקברות שלה ותגיד אוה איך שהכוכב האפל שלי יזרח …"
טוב אולי בעצם לא

התמים נאיבי וחגיגי.

GOD ONLY KNOWS.
למה כן ? נו באמת צריך להסביר שזה אחד מהשירים הכי רומנטים אי פעם ? אפשר את הביצוע החגיגי של הביץ' בויז ואפשר את הביצוע הילדותיח של הלאנגלי פרוג'קט
שניהם מקסימים בדרכם היחודית.

הלהיטי שהוא בסדר לחברה.

WORLD PARTY – SHE'S THE ONE
נכון רובי וויליאמס הקליט את זה מחדש ועשה אותו ללהיט ענק אבל הביצוע המקורי עדיין מוצלח פי אלף. דווקא בגלל שהוא קצת מחופף וכנה הרבה יותר. אז למה כן ? כי כוווווולם מכירים אותו ועדיין יופתעו מהגרסא החמודה והשונה ולמרות הכל זה באמת שיר יפה.

הדואטים

על פניו זה שילוב אידאלי. הצד שלו והצד שלה של המיטה בשיר אחד. הנה כמה שירים שמתחלקים היטב לשניים וקשורים לחתונה.

ערכת חבילה # 1
LEE HAZLEWOOD ַ NANCY SINATRA

כניסה לחופה – SOME VELVET MORNING
דרמטי, מלא הוד והדר תמים וסוטה אפלולי ומלא פרחי סביונים ברקע. והכי גדול יש פה גם ואלס וגם קצב רגיל באותו מחיר. מעבר לכך יש גרסא בעברית של פורטיס שתשאיר את האורחים הרוקיסטים מרוצים והשיר הזה להזכירכם היה בטופ-טן האמריקאי אי שם בשנות השישים.

ליציאה מהחופה JACKSON
"התתחתנו בקדחת יותר חריפה מרוטב פלפלים" שיר שמתחיל ככה חייב להיות טוב. דיאלוג נפלא ומשעשע בין נסיך האופל עם הקול הנמוך מים המלח ומלכת הפלקט. לו כל הנישואים המסובכים היו נשמעים שמחים כמו השיר הזה.

FRANK AND NANCY SINATRA – SOMETHING STUPID
ושוב אנו בפינתנו "שרים רובי וויליאמס".   משום מה הרבה אנשים חושבים שזה שיר של אבא לילדה שלו. ובכן פדופילים רדו מהגג. זה שיר על גבר שפוגש בחורה הבושם שלה ממלא לו את המוח ומרוב שהוא רוצה להריח אותה מקרוב נפלט לו איזה "אני אוהב אותך" קטן. זה הכל, לא ביג דיל בכלל.  אז בשביל דבר כזה קטן עושים סצינה שלמה? מזמינים ארבע מאות אורחים,  רבים מי ישב איפה?   ואיזה שבט של המשפחה לא הביאו צ'קים ראויים בפעם שעברה ולכן לא נזמין אותם יותר, עד שהחותנת תתנצל ותפסיק להביא את הדודים ממגדל העמק, שרק אוכלים ומביאים מעטפה ריקה, וחושבים שלא נשים לב ואולי הכי טוב זה כמו אצל הגרוזינים לפתוח כל המעטפה בכניסה להכריז ברמקולים כמה כל אחד הביא כי אז אתה בטוח מכסה את המנה שלך ב40 דולר לבן אדם, מה זאת אומרת לא מהמרים בחתונות,  זה עסק יא חתיכת דביל,  ולא נורא עד החתונה זה יעבור לך.

TINDERSTICKS – BURIES BONES

טינדרסטיקס מתמחים בדואטים ופה השירה של אן מגנוסון הופכת את זה למשהו מלא חן והומור כדי להכנס לחופה ואם הדיאלוג הזה נשמע לכם מוכר…

הוא : אני יכול לקחת את השגעון הזה ממך …
היא:סתכל עלי טוב זה נראה לך כל כך קל ?
הוא : אני מכיר בחורים רעים אני לא עוזב אף פעם
היא: ואתה תהיה בדיוק כמותם…

כמובן שבסוף זה יש הפי אנד והזוג מתנשק ולמרות שזה שיר בלי פזמון בכלל, הכינורות עושים עבודה מעולה להסתיר את זה. יפה וחגיגי בלי להיות פומפוזי .

TINDERSTICKS – SOMETIMES IT HURTS
לפעמים זה בזבוז זמן לנסות שוב ושוב, לפעמים זה כואב ולפעמים זה פשוט נגמר בחתונה. למי שהדרך שלהם לחופה לא היתה קלה במיוחד עד עתה.

TINDERSTICKS – CAN WE START AGAIN ?
למי שהדרך לפה היתה ממש, אבל  ממש קשה.  לכל אלה שנתקעו חמש שנים בתהיות לא יכול איתה לא יכול בלעדיה, הנה משהו שמבטיח לכם התחלה חדשה במקום ישן. שיר פיצוץ שנבנה ונבנה עם מחיאות כפיים זמרות שחורות שתומכות ברקע והשורה שנשים הכי  אוהבות לשמוע "אני באמת מצטער, עכשיו אני מוכן להשתנות, האם נוכל להתחיל מחדש ?"   כמובן שרק אחרי "אהה כן כמעט שכחתי הנה המפתחות למרצדס החדשה שקניתי לך. יקירתי" המיתולוגי.

WHITE STRIPES – WE ARE GONNA BE FRIENDS
לא בדיוק דואט אבל נשמע כמו שיר שיום אחד עוד יהיה כזה. למתחתנים הצעירים הזוכרים את בית הספר היסודי עדיין, הנה הדרך שלכם להגיד את זה.

HOLLY COLE – I WANT YOU


הולי קול היא זמרת ג'אז פופ מאוד לא ידועה שהוציאה לפני כמה שנים דיסק נהדר של שירי טום וויטס בשם TEMPTATION ובתוכו גם כמה שירים שהוא כתב במיוחד לדיסק הזה. זו אחת הפנינים הכי נדירות בקטלוג של וויטס, שיר קטן ומקסים שהולם אך ורק חתונות קטנות מאוד בחיק המשפחה וחברים הקרובים באמת. מומלץ מאוד לחובבי וויטס.

קטעים אינסטרומנטלים

לאלו שלא רוצים יותר מדי מילים בדרך לחופה כדי שחס וחלילה לא ישכחו את הרי את מקודשת לי בטבעת זו …

 

Angelo Badlamenty – Laurens Walking

(מתוך הפסקול של סיפור פשוט) מעולה לחתונות בגורן או על כף של קומביין. קאנטרי אוירתי מרגש ומאוד איטי. לא בטוח כמה זה מרשים בפיצוצים וזיקוקי דינור  אבל מה בטוח שזה לא יגנוב את תשומת הלב מכם ההולכים.

LEFTFIELD-MELT

אני לא מבין איך אף אחד לא קלט שזה הקטע הכי מגניב של הרכב אלקטרוני להכנס לחופה. עם חצוצרות מוטרפות והתופים שלא שנבנים לאט כל כך עם הרבה מתח.  זה מלא אוירה ואם תדמיינו את מחיאות הכפיים שמשתלבות ברקע אתם תבינו למה זה נשמע כאילו השיר הזה נכתב לחתונה של הזוג המלכותי.

יחיד ומיוחד

פרוייקט הגומיה – שתרגישי את אהבתי.
נשמע לי מוזר להמליץ על משהו שאני מעורב בו בהפקה, אבל אחרי שארי פולמן השתמש בשיר המקסים הזה ברקע הסדרה שלו – משהו קטן על אהבה. אני חושב שאפשר להמליץ על השיר הזה בלי לחשוב שזה בעייתי מדי ונפטוניזם. בכל אופן זה מהשירים הקטנים והמקסימים של דילן בתרגום עברי של אילן בורנשטיין. והיתרון שזה בעברית ואפשר להבין את המילים שלו.

"כשהגשם בפנייך נושב

כל העולם על כתפייך יושב,

אוכל לתת לך אז חיבוק אוהב

שתרגישי את אהבתי

כשצל הערב והכוכבים

אין אף אחד לייבש את פנייך הדומעים

אוכל לאחוז בך כך מיליון שנים.

שתרגישי את אהבתי. "

יאללה אדון חתן וגברת כלה יש לכם  מספיק מה לחפש. אז שיהיה במזל טוב והרבה הצלחה, ואל תשכחו להודיע לנו מה בחרתם (יותר נכון מה היא בחרה 🙂 בסוף. ומי שרוצה אותי לארועים, חתונות, בר מצוות, ברית מילה והלוויות. יכול למצוא אותי במדריך בידור ובמה תחת השם "דויד שלח אותי מיוזיק"

מזל טוב.

מאם – הקיץ העצוב מכולם

MUM – SUMMER MAKES GOOD
ענף המסחר העיקרי של איסלנד הוא דייג.  האי הצפוני שיושב מעל אירופה המערבית שכל אוכלסייתו קטנה בחצי מאוכלוסיית ירושלים,  מייצא לעולם סוג אחר של דייגים בשנים האחרונות. אחרי ביורק וסיגור רוס, הפעם משגרים האיסלנדים את להקת מאמ, היושבים מעל אירופה כדייגים חולמנים במיוחד ומטילים את רשתותיהם עמוק אל מצולות היבשת הישנה כדי לשלות ממנה חזיון מוזיקלי יחודי ויוצא דופן. זאת   בתקליטם השלישי והטוב ביותר עד עתה "הקיץ עושה טוב".
מאמ ההרכב של אורוואר פורייג'רסון סמרסון איש המחשבים וגונר נרן טיינס בכלים אקוסטים, ביחד עם שתי האחיות – גיואה  (שפרשה מהלהקה לטובת העולם האקדמי לפני ההקלטות של התקליט ) וקריסטינה- אנה ואלטסידוטי, המוכרות לרוב העולם בתור בתור הנערות שצולמו לעטיפת התקליט "שלב את ידייך נער, אתה הולך כמו איכר"  של בל וסבסטיאן.
כדי למצוא לעצמם צליל יחודי לתקליט זה החליטו החבורה להקליט את התקליט שלהם במגדלור נטוש על קו החוף האיסלנדי, במרחק הליכה של יום מכל ישוב.  ללא טלפונים, טלוזיה או כל דבר שיקשר אותם לציוליזציה המודרנית הסתגרו המאמים בבידוד מרצון, שעשה למוזיקה שלהם רק טוב.
בתוך כל החלל הגדול והנטוש של התקליט  הנוכחי מכליאים מאם את המסורות הימית העתיקה של אירופה.  משירת הסירנות וחזיונות מפלצות האגמים  עם צלילי אלקטרוניקה אורגנית ומודרנית, והתוצאה היא תקליט בעל יופי זר שדומה רק לעצמו. שום דבר שאתם מכירים לא יכין אתכם לקראת המפגש עם יופיו התת מימי של התקליט הזה.  התחושה היא שהמוזיקה כאן נסחפת לאוזני המאזין כמו צלילים שנלכדו  בצדפים אי-שם בעבר הרחוק ורק עכשיו הם מגיחים מתוך הזמן אל אוזני המאזין.  השירים הללו  צורבים בקסם הלא הגיוני שלהם- רגע  הם כאן, רגע לא ברורים,  כאילו מחצית מהקולות והצלילים אבדו אי שם בדרך וכל מה שנותר הוא שברי  שירים  מלוחים, שבורים ועצובים כשלדי ספינות טרופות המוטלות על חופים רחוקים.  קריסטינה נשמעת כספק מכשפה ספק ילדה בת שש המפזמת לעצמה שירים מומצאים כלאחר יד בעודה משחקת ברחבי המגדלור הנטוש.
היא שרה על "אי הילדים של הילדים" וממש קשה להבין מה היא בדיוק אומרת, האם היא מתכוונת לאיסלנד, האי שבו טרולים ועוד יצורי פנטזיה נחשבים לאזרחים מן המנין? גם בשיר הכי מפוענח בתקליט -" הרוחות שציירת על גבי"  יש תחושה שהשימוש במילים הוא אימפרסיוניסטי להחריד ומי שמכיר את הסרט דוני דארקו, בהחלט יתענג על השימוש בביטוי  Cellar Door בשיר הזה.
המשונה הוא שגם מבעד לשבבי המלים המלוחששות של קריסטינה בספק אנגלית, ספק איסלנדית, עדיין צפות תמונות מקצף גלי הקול אל התודעה שלך, כאילו נלחשו המילים בשפה סודית העוקפת את  חוקי השפה וחודרות היישר אל התת-מודע .  כשהיא שרה "כמה רחוק האוניות הנסחפות "  אתה ממש יכול לראות כיצד בין הרמקולים שלך  מועלים באוב ערפילי אותם  מלחים חסרי שם שבמשך מאות שנים הפליגו מחופי אירופה אל הלא-נודע הכחול הגדול מכולם באומץ לב נדיר רק כדי למצוא את עצמם פעמים רבות נסחפים אל מותם  האנונימי.  יש תחושה שכל התקליט הזה עם שלל צלילי פעמונים מרוסקים, הבהובי סונרים בודדים,  קריאות לוויתנים נוגים   ואקורדיונים רחוקים מהמזחים של נמלי אירופה, כולם נמזגים מהרוח הצפונית אל חלל החדר ליצור רקוויאם אמביינטי חלומי ונוגה מאוד, המלווה  את שירת הסירנות הקטינות.
מעל הכל יש בתקליט הזה תחושה של חנק גדול מול כל היופי הכחול הזה. למרות שמו של התקליט והקיץ המתקרב זהו תקליט מלנכולי במיוחד, רוח השטותניקיות הילדותית ששררה על תקליטי מאמ הקודמים נעלמה כליל ובמקומה נשארה רק עצבות קיצית של ילדים המטילים את חכותיהם לים ומביטים אל האופק הרחוק בשעת השקיעה.

תכלית בתחתית – ויקטוריה חנה, הופעה בבור המים.

ויקטוריה חנה

 אם לודוויג וויטגנשטיין צדק כשאמר ש"גבולות השפה הן גבולות העולם" הרי שמופעה של ויקטוריה חנה בורא עולמות חדשים. בכדי לגלות כיצד היא עושה את זה,   צריך לעזוב את הבית בערב פסח ירושלמי נעים, ולרדת במורד רחוב הלני המלכה, עד לתחתיתו של בור מים מ-1880  שהוסב לאחרונה לחלל הופעות.
"הערב כולו יהיה אלתור" ממתיקה ויקטוריה סוד עם הבאים לפני ההופעה, ואני מודה, שאלמלא הייתי שומע זאת, לא הייתי יודע שכך הוא. שעה אחרי הזמן הנקוב לתחילת ההופעה, קורעת יללת סירנה פצועה הבוקעת מגרונה של ויקטוריה את חלל הבור. צרחה הקוטעת באבחה את המהום הרקע, הבורגני משהו של כארבעים איש היושבים בשלושה מפלסים צרים אחד מעל השני.
כאורפאוס היורד אל השאול בעודו מנגן, יורדת ויקטוריה המייללת במדרגות הלולייניות מקצהו העליון של הבור ועד תחתיתו. כמחפשת למצוא תכלית בתחתית יחד עם שני שותפיה למופע הערב, ג'יי. סי. ג'ונס בקונטרבס וטקסטורות אלקטרוניות. ונורי יעקובי בויולה ובחליל. השניים מסתערים מיד על המיתרים בקשתות שלופות, ומייצרים כמות רעש מפתיעה בעצמתה לשני אנשים.

בניגוד לתפיסה שכל האוונגרד הדיסהרמוני הוא דיסהרמוני באותה צורה, השניים יוכיחו בהמשך ההופעה, יכולת מפתיעה ומרשימה לעבור גם לרגעים ליריים, יפיפים ונוגים, במידת הצלחה לא פחותה. לאורך המופע כולו הם יתפקדו בתור המלווים, הפרשנים, הגששים והשותפים למסעה של ויקטוריה אל מגוון הקולות הנשיים שהיא אוצרת בתוכה.
ויקטוריה מקבצת אוסף מרהיב של דמויות נשיות וכקוסמת שולפת אותן אחת אחת מגרונה אל מול עיני הצופים. רגע אחד היא הילדה בת הארבע שמשחקת לה בגן ובמשנהו היא פרטיזנית צ'כית הממררת על המוות בתנועת ראש היא מוכרת העשבים הכורדית ממחנה יהודה ובהינף יד היא הצוענייה החושנית מהבלקן.
היכולת הווירטואוזית שלה לשלוט במעבר בין כל הדמויות ולתת להן אפיון צורה והבעה הוא מקסים. המרתק הוא שהיא עושה את כל אלו, מבלי לדבר בשום שפה קונקרטית. ויקטוריה שרה לוחשת, צועקת, מגחכת, מתפתלת, ומפיקה מפיה מגוון עצום של קולות שנאמרים בשפה על אנושית שאיננה שום שפה כלל והיא כל השפות כולן. האספרנטו הפרטי שלה שהיא ממציאה על המקום עוסקת בהבעה שטמונה בתוך ההברות והקולות עצמן ולא במשמעותן המילולית. מדי פעם מבליחים טקסטים דתים וקבליים בעברית ומייד צצות מולן כתובות אינטרנט אנגליות המציגות היטב את הניגודיות של הזמנים המוזרים בהם אנו חיים. לאחר האלתור הראשון יוצאים הנגנים והקהל להפסקת סיגריות סושי ויין קצרה, שלאחריה חוזרים ויקטוריה ומלוויה בכוחות מחודשים לאלתור נוסף משועשע קצר ונינוח יותר. קינוח מוצלח לערב תרבותי שלא מתבייש להיות כזה. ראוי לציין שהבור עצמו הוא מקום מקסים ואכסניה ראויה למופעים שכאלו ונותר לקוות שבפעמים הבאות יגיע קהל גדול יותר למקום מיוחד זה ולאמנית ייחודית שכזו.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: