פעמים רבות אני מוצא את עצמי מהרהר מה משמעותה של הפקה מוזיקלית לשיר. זה קורה לי בעיקר אחרי שאנשים מספרים לי כמה אהבו את השיר ההוא או האחר, רק עם ליווי גיטרה, ואיך שרק השיר עם פסנתר נשמע הרבה יותר טוב מכל תקליט. אז עולה בי המחשבה, היי עבדו על השיר הזה שנה כך שכל אלמנט מוזיקלי יהיה במקום והנה אתם באים להגיד לי שזה היה לשווא?!
יש המון יופי ועוצמה רגשית בחשיפה של שיר עירום כמו שהוא, אין ספק. אבל הפקה מוזיקלית נכונה, יכולה לספר את הסיפור של השיר בתוים צלילים ומקצבים המשתלבים יחד בדיוק מושלם. כמו כל תחום אמנות-אומנות, להפקה מוזיקלית יש שפה משלה. נכון רוב ההפקות המוזיקליות הן לא יותר מקלישאות שחוקות שנטחנו והמקסימום שאתה יכול לצפות לו, זו איזו מצוינות ביצור הקלישאה. ועדיין ישנן הפקות מוזיקליות שמותירות אותך פעור פה ומוכיחות ששיר, בניגוד לדעה הרווחת, יכול להיות הרבה מעבר לחיבור בין מילים מנגינה.
אני מעוניין לייסד פינה חדשה בבלוג הזה ולנתח הפקות מוזיקליות בכדי להראות את ההקשר הסמוי לרוב המאזינים, בין עולם התוים והצליל של השיר לבין מהותו. אני מאמין שהפקה מוזיקלית נכונה, מהווה רובד נוסף של פרשנות מוזיקלית לשיר. רובדשבדרך כלל עובד על המאזין ברמה הלא-מודעת. בין אם היא מודעת לעצמה או שמדובר באינטואיציה של המעבד או היוצר, אין זה משנה מבחינתי. מה שחשוב הוא היכולת לראות כיצד הפקה מוזיקלית מעבירה בחדות ובעדינות את המהות של השיר.
בשיר – דרלינג לוריין מתוך אלבומו של סיימון "Your'e The One", יצר סיימון את אחד משיריו הגדולים ביותר. מדובר בשיר מהאמביציוזים שהוא כתב מעודו. הנסיון להקיף בשש וחצי דקות סיפור חיים שלם, ראוי בפני עצמו להערכה. המדהים הוא שסיימון, בעזרת הפקה מוזיקלית מדוייקת לחלוטין מצליח לספר את האפוס הזה על חייו של "עוד זוג סטנדרטי" מהמעמד הבינוני ולמצוא את הפואטיקה במקום שנדמה כהכי רחוק ממנה, הבנאליות של חיי היום היום.
לאורך שנות היצירה שלו התמחה סיימון בתעוד אובססיבי כמעט של אותם אנשים שתמיד נמצאים באמצע, אמצע החיים אמצע המעמד הכלכלי. סיימון במעין וודי אלן מוזיקלי, פרש בלמעלה משלושים שנות יצירה, אינסוף הבחנות אבחנות ותובנות קטנות וגדולות על החיים. לא במצבים קיצונים או בדרמות גדולות, סתם אחר הצהריים כזה. ולפחות בעיני ב"לורן היקרה" הוא הגיע לפסגת היצירה שלו כיוצר שירים וכמפיק.
השיר נפתח במכה ונגינת מנגינה על קלימבה, כלי אפריקאי מלווה במחיאת כפיים שמסמנות את הקצב, כמעט מטרונומיות באופיין. ליצור נקישות בתחילת השיר שרק ידגישו את הקצב הוא מהלך אופייני למי שרוצה ליצור שיר מקפיץ קצבי. מדובר בהצהרת כוונות על אופיו העליז של השיר. אבל סיימון מתעתע במאזין. מי שמחיאות הכפיים יוצרות בו ציפיה לאיזו חפלה אפריקאית, הולך להתאכזב מהר מאוד.
0:08 – גיטרה חשמלית נכנסת ברמקול הימני, היא מנגנת תבנית קצבית מהוסה ומהוססת, תבנית של מבוכה פנימית שכמעט לכל אורך השיר תשאר ברגיסטר האמצעי כמו קול גברי.
0:12 – מופיע רעש מתגבר ומאיים ברמקול השמאלי ששואב את תשומת הלב אליו, עד הרגע שסיימון מתחיל לשיר. איך הוא קשור לסצנה? למה הוא משמש? סיימון, שותל כבר בתחילת השיר מודעות לסופו, ואכן הצליל הזה מופיע תמיד בסמיכות לרגעים הקשים בשיר. אבל לא נקדים את המאוחר, הבה נבחן את המילים של הבית הראשון שבא מייד אחרי הפתיחה
"מהרגע הראשון שראיתי אותה
לא יכולתי להיות בטוח
אבל חטא חוסר-הסבלנות אמר לי:
"היא בדיוק מה שאתה מחפש"
סיימון מתאר פה מפגש טיפוסי של זוג במסיבה. הוא מתחיל עם אשליה של סוואנה עולצת, עולם פראי חושני ומשוחרר מחוקי החברה המערבית המדכאת, תמונה אפריקאית. אולם מרגע שהבית מתחיל, סיימון מרחיק את המצלמה אחורה, והמאזין מגלה שסיימון תעתע בו. זו איננה אפריקה, זו רק תמונה שתלויה בדירה ניו יורקית ומרכזת אליה את תשומת ליבו של המספר עד לרגע שבו משהו אחר חוצה את שדה ההכרה שלו. לורן.
0:14 – סיימון מתחיל לשיר ומייד מצטרפת גיטרה חשמלית נוספת ברמקול השמאלי. הגיטרה מנגנת מעין מנגינה מקבילה למנגינה הראשית של השיר. הצליל רך וענוג, שונה מהגיטרה המהוססת והמחוספסת ברמקול הימני. שימו לב שלאורך השיר הגיטרה הימנית, הנשית יותר, תמיד תהיה באוקטבה הגבוהה מהגיטרה ה"גברית" כמו הפרש הקולות בין גבר לאישה מבחינת הרגיסטרים של הקול האנושי. שימו לב, לאורך כל השיר יתנהל פה דיאלוג מתמיד בין שני הרמקולים כאילו חילק סיימון את המרחב הסטראופוני לשני חלקי המיטה. כל גיטרה ורמקול מייצגים צד אחר באותה זוגיות.
"אז ניגשתי אליה
ועם האיבר אצלי שאחראי על הדיבור
הצגתי את עצמי כפרנק
מניו יורק, ניו יורק"
0:15 – הקצב של התופים וגיטרת הבס שנכנסים מתחת לשירתו של סיימון, מדגישים את אלמנט המתח של הפגישה הראשונה. אחרי שהאוזן התרגלה למקצב האפריקאי המהיר של הפתיחה עם מחיאות הכפיים, יוצר פה סיימון מתח גדול.כיצד? הוא שובר את המקצב המהיר של מחיאות הכפיים, והבס-תופים מנגנים במקצב שנקרא "חצי זמן", הקצב עדיין מהיר, אבל המקצב מנגן במחצית מהקצב. לפתע מחיאות הכפיים המהירות, כמו התמונה האפריקאית, הופכות להיות מוזיקת רקע המתנגנת לה אי שם במסיבה. המתח שבקצב החצוי, דופק כפעימת לב מתאר היטב את המתח המיני ושלל ההבטחות של הפגישה הראשונה.
"היא כל כך חמה, היא כל כך קולית
אני לא, אני רק טיפש מאוהב
בדארלינג לורן "
0:48 – לרגע נדמה שמדובר בפזמון של השיר, הקצב נהיה התקפי יותר, מחיאות הכפיים בולטות שוב והגיטרה הענוגה בצד ימין של הרמקול הופכת באבחה לגיטרה צרודה קצת, מבחינה טכנית, היא מנגנת עם יותר דרייב, מעין דיסטורשן עדין שמקנה לגיטרה צליל מלוכלך, חי יותר, ומלא תשוקה. תשוקה שלמרבה הצער דועכת די מהר. סיימון כבמאי מיומן פשוט מתאר כאן את המיניות הנשית המתפרצת של לורן בצלילי הגיטרה השמאלית. "היא חמה היא קולית" משחק סיימון בתודעת המאזין, לכאורה מדובר בשתי מילים נרדפות- חמה, ו-קולית אבל מדובר גם בשתי מילים שמתארות מצבים הפוכים "קול" היא גם קרירות באנגלית.
סיימון מציג את התזה שלו על הבעיתיות של יחסי פרנק ולורן לאורך כל השיר על ידי שימוש במלכדות היוצרות דיסוננס קוגנטיבי הן במילים והן בהפקה. דיסוננסים שידגישו את הבעיתיות של יחסיהם, וישרתו את הסיפור שהוא מספר. סיימון מקפיד לעשות זאת בוירטואוזית קלילה, כך שהמאזין לא מודע כלל לעובדה ששותלים לו מידע שהוא לא מודע לו עמוק באוזניים.
0:54 – שימו לב כיצד סיימון מחדיר את מימד השינוי במערכת היחסים לאורך מימד הזמן. כאשר הוא שר את השורה "רק טיפש מאוהב" – הוא שותל קול שני ברקע שיזכיר למאזין את המנגינה של להיט הדו-וואפ של האוריולס – ששמו הוא? "רק טיפש מאוהב", סיימון סימן בתודעת המאזין איזו תמונת אהבה מושלמת, כזו שיכולה להיות רק בשירים תמימים משנות החמישים. וכמובן שהוא תיכף הולך לנפץ את הקונספציה הזו.
"כל חיי הייתי נווד
לא ממש, בעיקר גרתי ליד ההורים
בכל מקרה לוריין ואני התחתנו
וכל עסקי הנישואין הרגילים
ואז יום אחד מתוך הכחול היא אמרה לי
פרנק נמאס לי"
1:04 – סיימון מצייר פה את דמותו המאוד לא מרשימה של פרנק ובשתי שורות מבהיר לנו מי זה הטיפוס הזה.השם שלו הוא כמובן סימבולי "פרנק"באנגלית, אדם גלוי וכנה. אך כשהוא מתחיל את הבית בשורה "כל חיי הייתי נווד" כאילו אבק דרכים בנעליו ונופים פתוחים באישוניו, מייד תצוץ מקהלה שתשיר "לורן המתוקה", תזכורת לאיך שפרנק, מנסה להרשים את לורן, אבל מהר מאוד הוא נחשף כפי שהוא באמת, ילד טוב ניו יורק שכל חייו גר ליד ההורים.
סיימון חושף את הזיוף של פרנק, הנווד המיתולוגי בעיני עצמו, הוא סתם עוד בחור ממוצע שכל מה שיש לו להגיד על נישואיו זה "התחתנו וכל עסקי הנישואין הרגילים ". כמובן שללורן נמאס כשהיא מגלה שהיא התחתנה עם הבחור הממוצע. בואו נבחן איך סיימון מחדיר את ה"תקיעות" של מערכת היחסים אל תוך המוזיקה.
1:12 – התבנית של תוף הרגל (הקיק, הבום) בקטע הזה מתחיל בדיוק כמו בבית הקודם במין מתח מצטבר, אולם פה נוספת עוד מכה אחת סינקופית, מהירה שנדחקת בין שתי מכות אחרות בתבנית הקצבית שמנגן תוף הרגל והופכת את הקצב מהתלהבות חרמנית בבית הראשון, למשהו תקוע וקצת נקוע. בבחינת החיים תקועים? ככה יהיו גם התופים.
"רומנים? שבירת לבבות?
אני לא נועדתי להיות עקרת בית
ונמאס לי להיות לורן היקרה "
1:34 – רגע לפני שהיא פוצה פה, סיימון משתיק את הגיטרה השמאלית לחלוטין, זה השקט שלפני הסערה. סוף סוף לורן זוכה לומר את אשר על ליבה. לראשונה בשיר היא יוצאת מהקונכיה שלה ועומדת על דעתה. וכשהיא מתחילה לדבר מופיעה שוב פעם הגיטרה היצרית מהבית הקודם. שימו לב כיצד היא מדברת, הפעם היא נשמעת כמתנצחת. שוב הקצב משרת את מטרות האמירה, התופים מתהפכים הקצב שגם ככה די מקרטע הופך להיות קצב הפוך ממש, אולי כדי להראות את המהפך שחל בלורן. מדובר במישהי ששתקה יותר מדי ובתשוקה שהיתה כבושה עמוק בפנים יותר מדי זמן ועכשיו היא מתפרצת. היי – היא אומרת, גם לי מגיע לחיות!!
"מה !? את לא אוהבת אותי יותר ?
מה!? את יוצאת מהדלת ?
מה!? את לא אוהבת את איך שאני לועס?
היי תני לי להגיד לך משהו..
את לא האישה שאיתה התחתנתי..
את אומרת שאת מדופרסת,
אבל את לא, את רק אוהבת להישאר במיטה
אני לא זקוק לך לורן היקרה!!!"
1:49 – סיימון בונה מתח לקראת התשובה של פרנק, הרעש המטריד מההתחלה חוזר שוב, ועוד לפני שפרנק פוצה את הפה, הפרקשן (כלי ההקשה) מנגנים מעבר מתגבר (1:53) כאילו מסמנים את שרידי התודעה שמצטברים בראשו של פרנק שמעכל מה קורה פה סוף סוף.
1:57 – פרנק מגיב. וההגנה הטובה ביותר היא מתקפה. כל מה שנצבר והיה סמוי וחנוק מתחת לשמיכה הזוגית צף אל פני השטח.
סיימון משתמש בתופים כדי להדגיש את השוק והכעס של פרנק כשהוא מתקיף את לוריין. כל "מה!?" מודגש במכת תוף סנר סינקופית שנשמעת כמעט לא במקום. וממחישה את השוק והכעס שלו. כשלוריין יוצאת וטורקת לו את הדלת, התופים מנגנים את הטריקה (2:04) כלי ההקשה משתגעים לאורך כל הקטע ומנגנים בקופצנות כמעט לא הגיונית, רק כדי לתאר את סערת היצרים שבין השניים. ואם עדיין יש מאזין שלא מבין מה קורה כאן, שימו לב איך מתנהגות הגיטרות בשני הרמקולים.
הגיטרה של פרנק בצד ימין מנגנת תבנית די דומה לתבנית הקבועה שלו אבל הפעם הוא יורד לתוים הנמוכים כמלמלמל לעצמו בכעס, ואילו הגיטרה השמאלית של לוריין מסתבכת עם עצמה ועולה למעלה למעלה במעין תבנית מעגלית לא הגיונית, ההרחקה של שני האלמנטים המוזיקלים אחד מהשני בטווח הצלילים רק מעידה על הנתק שבינהם, העובדה שהם מדברים בו זמנית, וכל אחד אומר את שלו בלי להקשיב בכלל לצד השני רק מדגישה את הקשר שנסדק.
2:13 – כשפרנק אומר ללורן "הי תני לי להגיד לך… את לא האישה שאיתה התחתנתי…. מה יצוץ ברקע ? מקהלת גברים אפריקאית ברורה לחלוטין, זוכרים את התמונה האפריקאית מתחילת השיר ובכן גם פרנק נזכר בה עכשיו. אבל איפה ההיא שהסיטה את תשומת ליבו, ואיפה לורן שעכשיו מולו?!.
2:32 – מייד בסוף הקטע הזה מגיע משהו אחר לחלוטין. פרנק והגיטרה שלו נאלמים דום ברמקול הימני, משאירים חור במרקם המוזיקלי. הגיטרה של לורן נשארת בתבניות רכות וענוגות הרבה יותר עגולות, וצ'לו משתוקק מופיע יש מאין במרחק, תזכרו את הצ'לו הזה הוא עוד יככב בהמשך, בבחינת אקדח שהוצג במערכה הראשונה וכו' . לרגע אחד סיימון נותן לפרנק קצת חמלה, כשהוא קורא בשמה של לורן הנראית כרוקדת עם עצמה במרחק. "לורן" הוא קורא עם סימן שאלה, את שם?? "לורן אני משתוקק לאהבתך….." הפרידה גרמה לו להבין מה הוא איבד. איכשהו הם הולכים לחזור אחד לשני. שימו לב למקצב החרישי עם רעשי תופי המצעד אולי סימון להתרחקות שבין השניים
2:57 – בכדי להדגיש שעשינו מחזור חיים שלם שותל סיימון את הרחש המתגבר שהקדים את הפגישה הראשונה שלהם ממש לפני שהם חוזרים אחד אל השני, בבית הבא והנה אנחנו במערכה השניה של הסיפור.
סקוט פיצ'רלד כתב פעם שבחיים האמריקנים, אין מערכה שניה. ומפתה לבחון את השיר הזה דרך האמירה שלו. כמו בחיים, אין ממש פזמון חוזר בשיר הזה. סיימון מצעיד אותנו דרך השיר במעין אוסף של אלמנטים מוזיקלים סביב אותו נושא, מעין "וריאציות סיימון" אם תרצו, על השגרה בחיי הזוגיות והתהליך שהם עוברים דרך חייהם. והנה שוב אנו חוזרים להתחלה של השיר אבל עם המטען הנצבר של התודעה על שני הטיפוסים האלו.
"מבחינה כלכלית
כנראה שאני גמור לחלוטין
כולם מוכרים וקונים וקונים ומוכרים
ובזה מתמצה כל העניין
אם זה לא היה תלוי בלורן הייתי עוזב פה מזמן
הייתי צריך להיות מוזיקאי
אני אוהב לנגן בפסנתר "
2:57 – מבחינה מוזיקלית סיימון משתמש בבית הזה באותה תבנית הפקה של הבית הראשון (ללא ההקפצה של הקצב) נדמה שחזרנו אחורה אחרי כל הבלאגן בחיי הנישואין אל השגרה שבהתחלה. כאן צריך לשים לב היטב לדרך שבה פול סיימון מחיה את דמותו של פרנק, רק לפני כמה שניות, הוא השתוקק לאהבתה של לורן, בתחילת הבית סיימון מדבר מתוף פיו של פרנק ומציג אותו כאיש משועמם כמעט נעבך ניו יורקי שכזה, מלא בהבחנות על אחרים, ולא רואה את עצמו אפילו כשרון של ממש אין לו. רק לחלום לעזוב וכמה שהוא היה רוצה להיות מוזיקאי שכן הוא מת על פסנתר, כלי שאגב לא מופיע בשיר כלל.
"היא כל כך קלה
היא כל כך חופשי
אני עייף, וזה אני
ואני חש כל כך טוב
עם לורן היקרה "
3:29 – הבית הזה משמש בעיקר כאנטי תזה למה שיבוא מיד אחריו. סיימון מדגיש את השעמום הקיומי של פרנק באמצע החיים על ידי שימוש באותה הפקה מקודם. האוזן שמבינה שממחזרים חומרים מתעייפת, תוהה מה רוצים ממנה. סיימון יודע זאת, הוא רוצה שנחוש את הסתמיות של חיי פרנק, את השגרה, את החזרה את התקיעות. וכך הוא ממחזר את כל תבנית ההפקה מהמקבילה הקודמת כדי ליצור מתח וקונטרסט לקראת החלק הבא.
3:49 – שימו לב מה קורה פה הקצב נעלם, הגיטרות נעלמות, וכל מה שנותר הוא עם מצע של קרנות וחצוצרות מהוסות, מה זה מסמן?
"בבוקר כריסמס פרנק מתעורר
לגלות שלורן הכינה ערימות של פנקייק
הם צופים בטלוזיה, בעל ואישה
כל הערב, אלו חיים נפלאים"
שוב פעם סיימון מפתיע ומתעתע במאזין. בונה תמונת נישואין מושלמת, בוקר חג, החיים משותפים מלווים בפסנתר חשמלי רך וקרנות יער נימוחות כסירופ מייפל על הפנקייקים שלורן הכינה. כמעט ניתן לחוש את חום ההסקה בדירה אולם שימו לב כיצד שובר סיימון את התמונה האידאלית והפסטורלית על ידי משחק אסוציאציות וצלילים.
4:05 – לכאורה נדמה שזו תמונה משפחתית מושלמת, אך מייד אחרי עליה תרועתית של החצוצרה, שממקדת את תשומת לב המאזין למה שיבוא, מופיעים צלילים גבוהים מכל השאר. שלושה צלילים של גלוקנשפיל, מעין ויברפון צעצועי שמזוהה מאוד עם ילדים ועם צעצועי ילדים, מעין תיבת נגינה להרדים את הילדים, סיימון מדגיש את הזוגיות העקרה של פרנק ולורן. התמונה מושלמת אך למרות ויברפון הרפאים שברקע אין ממש ילדים שיחלקו איתם את החויה המשפחתית.
הבית הענוג נחתם בשורה – "אלו חיים נפלאים". כאן סיימון משתעשע שוב על חשבון המאזין. לכאורה הוא מצייר תמונת מצב אידלית ומאושרת של חיי זוג מאושרים, אבל בפועל סיימון מצייר תמונת מצב עגומה של זוג שיושב ביחד בערב קריסמס בלי ילדים, בלי חברים, בלי ארוחה משפחתית, וכל מה שהם עושים זה לצפות בטלוזיה בסרט הקלאסי של פראנק קאפרה – אלו חיים נפלאים . התהליך יוצר הזדהות רגשית עמוקה יותר של המאזין. כולנו רוצים להאמין שהחיים שלנו יהפכו להיות טובים יותר ביחד, שהחיים יהיו כמו בסרט, שנגלה שבעצם חיינו לא היו לשווא, וכוגדל הציפיה כך האכזבה. כשאתה מבין שסיימון שוב שיטה בך ומדובר על תמונה קולנועית של חיים נפלאים, לא הדבר עצמו.
היי תני לי להגיד לך משהו..
את לא האישה שאיתה התחתנתי..
תני לי חזרה את החלוק אני הולך למיטה ,
אני חולה עד מוות ממך לורן היקרה!!!"
4:18 – זוכרים את כל ההקשה מלפני כן? הנה הם שבו, וכך בתוך האידיליה המושלמת הויכוחים הטפשיים יופיעו, כאילו שהכל חוזר על עצמו ללא שינוי. אבל סיימון החכם, יודע שאין דבר כזה חיים ללא שינוי. הכל משתנה כל הזמן, וגם כאן החזרה על אותה הפקה מקודם רק גורמת למה שיבוא להיות קשה ואכזרי עוד יותר.
4:57 -הנה מגיע קטע הציר של השיר. אחרי הריב, פרנק שוב קורא ללורן. אבל בעוד המשבר הקודם סומן כנקודת הבריחה של לורן שרקדה איפשהו במרחק, כאן הגיטרה השמאלית הולכת ונמוגה, כמעט מגמגמת מדי פעם. במרחב שנותר משתיקתם של פרנק ולורן מופיע צ'לו עגמומי ביותר. ככלי מוזיקלי לצ'לו יש את מרקם הצליל בעל האיכות העצית ביותר. סיימון מכניס את הצ'לו כדי להדגיש את הפתלוגיה של לורן
"לורן? לורן ??
ידיה כמו עץ
הדוקטור חייך
אבל החדשות לא היו טובות"
ההגשה הקולית של סיימון בקטע הזה רכה ורחומה, שוברת לב. הקונטרסט בין הריב שקדם לה, לקבלת הידיעה שלורן חולה במחלה חשוכת מרפא, יוצרת את החרטה שתיכף תגיע במילותיו של פרנק שספק אם הוא מבין את גודל האסון שנחת עליו.
"לורן היקרה
בבקשה, אל תעזבי אותי עדיין
אני יודע שאת דואבת
כאבים שאת לא יכולה לשכוח
הנשימה שלך היא הד של אהבתינו
אולי ארד לחנות בפינה ואקנה משהו מתוק
הנה שמיכה נוספת, מותק, לעטוף סביב רגלייך"
כמגיש ווקלי סיימון עושה פה עבודה מופלאה, תשוו את השורה "אבל החדשות לא היו טובות" לעומת הבית שבא לאחר מכן, כשהוא מדבר בקולו של פרנק, הוא נשמע כמעט מתחנן, יש משהו כל כך נואש כמעט ילדותי בהצעתו להביא ללוריין ממתק ושמיכה נוספת, הגיטרה של לורן עדיין מנגנת, אבל יש משהו בנגינה שמנשמע כחולשה הולכת ודועכת לאורך הקטע כולו. אי אפשר שלא לחוש אמפתיה כלפי פרנק האומלל, שרק עכשיו מבין שאותה לורן שלכאורה ממררת את חייו, היא אהובתו הגוועת. הפחד שלו להישאר לבד גדול מהסבל לכאורה שהיא גרמה לו.
"כל העצים נשטפו בגשם אפריל
והירח שבאחו
לקח את לורן המתוקה "
6:14 – מיד לאחר הקטע הזה סיימון חותם את השיר על ידי בניה של אלמנט מוזיקלי מתרחק. שוב אנו שומעים את לוריין הרוקדת מרחוק בשדות אבל ברקע נוספים כלי נשיפה חרישים , על גבול הבלתי שמיע, אולי מסמנים את מסע ההלויה של לוריין המתוקה. זוהי הנקודה ממנה היא לא תחזור אל פרנק שוב.
עם היופי הנמוג הזה בוחר סיימון לסיים את השיר באבחה. ממש כמו המילה -סוף- בסוף הספר. שימו לב למכת המשולש שחותמת את השיר כנקודה בסוף המשפט. סיימון אינו מעוניין למכור לנו אשליה הוליוודית של חיים אחרי המוות או אנשים שקמים לתחיה וניצלים ממחלה נוראית ברגע האחרון. המשולש הזה אומר עד כאן זה היה, ומכאן זה לא יהיה.
אם הגעתם עד לפה, אז אתם ראויים לכל הכבוד וההערכה על יכולת ההתמדה. מקווה שהצלחתי להבהיר את כוונתי ואיך הדברים מתחברים אחד לשני. אם יש שאלות או נקודות שאתם מעוניים להעיר ולהאיר, אשמח לשמוע. חשוב לי להדגיש שכל הפרשנות שלעיל, היא פרשנות אישית ואינה מבוססת על איזה ראיון או חומר כתוב אחר.
יום טוב ומטיב.
ניק קייב – SHIP SONG – INTO MY ARM
🙂
