תבונת הביקורת הטהורה

אומרים לנו שיש ברוס אחר – האוסף המשולש של ספרינגסטין

המוזיקה של ברוס ספרינגסטין מייצגת את כל מה שטוב ורע באמריקה. המשונה הוא שהיא עושה את זה בו זמנית. אין דרך להתחמק מזה שהאהבה או השינאה שלך לספרינגסטין נובעות מזה שהוא מגלם בדמותו את הג'וקר האמריקאי המושלם -שומר תמיד על מבט חצי מיוסר וחצי מחויך.

כבר שלושים שנה שספרינגסטין מתמרן בלב המיינסטרים האמריקאי, חותך ביד אחת ומחבק ביד השניה. הוא יוצא בשיר זועם ונוקב נגד שוטרי משטרת ניו יורק אשר יורים מהגרים רקבגלל שהעור שלהם לא אמריקאי מספיק, ועדיין המוזיקה שלו נשמעת כמו המנוני בייסבול מושלמים. הוא עולה על הבמה עם ג'ינס וחולצה מביתם של מעצבי על ועדיין הוא מתעקש להכתים אותם בזיעה כמוסכניק פשוט. נדמה שלאורך השנים, הפנים ספרינגסטין את הפרדוקס הבסיסי שטמון בהיותו הגיבור האולטימטיבי של מעמד הפועלים האמריקאי, כולם רוצים גיבור לשאת אליו עיניים ומצד שני אף אחד לא רוצה שהגיבור שלו יסתכל עליו מלמעלה.

את האוסף החדש, והמאוד לא ממצה של של ברוס ספרינגסטין, ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות. הדיסק הראשון מעורר הכי הרבה עניין, והוא עוסק בברוס של הסבנטיז עם עיניים סקרניות ותאבות חיים, ילד הפלא מג'רזי בן העניים שכתר מושיע הרוק הונח על ראשו כמעט בכוח.

בניגוד לפאנקיסטים שצצו במקביל לו בבריטניה, ברוס ידע שאנרכיה זה רעיון נחמד, אבל הוא לא יכול להחזיק מעמד כמערכת חיים חברתית. בשנים אלו הוא היה הדבר הכי קרוב שניתן ל-"פאנקיסט נחמד". הקונצרטים הארוכים שלו היו חוויה דתית למעריציו שראו בו כמשקף הנאמן ביותר לאיך זה מרגיש להיות איש צעיר הבוער בפרברים עם תחושה שאין לאן ללכת .

ספרינגסטין  מצידו ידע לכתוב אפוסים אמריקאים כמו דילן בסיקסטיז.  בניגוד לבוב הוא נשאר תמיד ישיר ועממי העובדה שהוא לקח את הפיזיקליות הרוקית של אלביס וצרף לה נוכחות קולית של זמר סול הפכו אותו בעצם לעסקת חבילה אולטימטיבית לקהל ההמונים האמריקאי. למרות שזה נראה כמעטו מובן מאליו שהוא יהיה כוכב ענק,  חרשו ספרינגסטין ולהקת האי-סטריט בנד את ארה"ב במסע הופעות אינסופי ומפרך כשהם מנגנים באקסטזה פראית כאיש אחד.  בדיסק הזה מיוצג הצד הסוחף של הסבנטיז די טוב עם האפוסים  כמו SPIRIT IN THE NIGHT ו BLINDED BY THE LIGHT, המצער הוא שדווקא השירים היותר יפים של ספרינגסטין בשנים אלו, אותם יהלומים קטנים אישיים וקטנים שנצצו בחושך כמו  The Angel  המופלא, נשארו מחוץ לדיסק הלהיטים.
עם ההצלחה באה האחריות וספירנגסטין ידע לאזן את הלהיטים שלו עם תקליטים אישיים כמעט אנטי מסחריים בעליל כמו נברסקה אותו הקליט על טייפ ארבע ערוצים ומיוצג היטב באוסף הזה. זהו ברוס במיטבו, צלם מזהיר וחושפני של חלומותיה כאביה שקריה וטירופה של סברביה – אותה מדינת פרברים אינסופית השוכנת בשולי הערים. ברוס נתן פואטיקה לרוח הנעורים היוצאת מדי יום שבת לדהור ברחובות הריקים בחיפוש נואש אחרי הווה אחר ועתיד שונה מהכלא עם הגאראז' ושביל הגישה. דווקא הברוס הזה זכה למעט הכרה בישראל,  וחבל שכן ברוס המתבגר היה אחד מהמוזיקאים הכי סוחפים מרגשים ומדוייקים על הפלנטה.

הדיסק השני מתחיל בברוס "הרע" של האייטיז. התבוננות בבחירת השירים, מבהירה כמה מורכבות שנות השמונים לספרינגסטים העורך את האוסף, עם הקריקטורה שלו  כמלך מלכי רוק-האיצדיונים מאז. נפוח שרירים כמו בן דודו המעוות של רוקי "רמבו" סטלונה, צורח ה"בוס" כשורידיו משורגים, וסרט לראשו.

"Born in the U.S.A" אולי השיר הכי פחות מובן בקריירה שלו, מה שהתחיל כשיר מחאה נוקב נגד ארה"ב הפך להמנון איצטדיונים ולשיר המענה שבויים בגואנטמו ביי. ספרינגסטין יכול לנסות ולהתחמק מפה עד הודעה חדשה. אבל מי שהפך את השיר ההוא להפקת פאר של וולט-דיסניות  כוחנית זה ברוס בעצמו.  העידן הרייגני הפך את בן הפועלים לסופר סטאר ברמה העולמית, ומה שנראה כמו הגשמת החלום האמריקאי הפך לשיעור מזהיר בכוחו המשחית של הכוח, ספרינגסטין נכנס לסחרור שבסופו הוא מפטר את הלהקה המופלאה שלו, נפרד מאישתו והופך לאדם מבודד בלב היכל התהילה שלו.  המוזיקה שהוא יצר באותה תקופה היתה נפוחה, גדולה מהחיים, ועל גבול המקדונלד של הרוק. קשה וכמעט שלא יאומן שמדובר באותו אדם שכמה שנים לפני כן הוציא יצירות מופת מתחת ידיו. העידן הזה זוכה באוסף ליצוג בשלושה שירים בלבד!! כמעט כדי לצאת ידי חובת "אוסף להיטים"  ולהמשיך הלאה.

החל מאמצע האייטיז ולאורך הניינטיז ברוס משנה כיוון שוב. הדהרה הפראית ברחובות התחלפה במשברי אמצע החיים והתבוננות פנימה. הוא זוכה באמינותו מחדש שהוא שר על טרדות האהבות והאבהות, על חשבונות הבנקים המרוקנים של אנשי השומקום השוכנים בלב אמריקה, אלו המביטים בפרצוף דומם עם באדוויזר ביד, כיצד החלום האמריקאי חומק מהם והותיר אותם בחצר האחורית של הפרברים.
החלק הזה מצויין. וחבל מאוד שדווקא תקליטו הכי טוב בעשורים האחרונים לטעמי "רוחו של טום ג'אד" (אסופת שיר פולק מורבידיים על דרום ארה"ב) מיוצג פה בשיר אחד בלבד. הדיסק נחתם בברוס של השנים האחרונות- פוליטי מצד אחד ומאוד נחמד לקהלו, מחוייב לגוד-טיים, אבל מנסה לשלב את זה עם המודעות החברתית והמצפון שלו. ככזה הוא נמצא בפאזה הכי מצליחה שלו מסחרית אבל ברמה האמנותית, בשנים האלו ברוס הפך להיות אמן שמעניין בעיקר אמריקאים שהתבגרו איתו. קשה להאמין שמישהו שלא שמע אותו עד עכשיו, ימצא בו הרבה עניין בזכות תקליטו האחרון, ואכן כזה הוא המקרה שעולה מהדיוידי החדש שיצא במקביל לאוסף ובו מתועדת בצורה מרהיבה הופעה שלמה של ברוס ספרינגסטין מלפני שנה בברצלונה. מי שאוהב אותו יתמוגג מכל רגע מי שלא, עושי לתהות מה ההתלהבות ממלך רוק האצטדיונים. ואם תרצו להסביר לו, כוונו אותו אל אוסף שנות השבעים של ברוס.

הדיסק השלישי של האוסף הוא דיסק בונוס במהדורה מוגבלת המרכז מספר רב של קטעים שלא יצאו עד היום. בהתחשב בעובדה שברוס כבר הוציא קופסאת דיסקים מרובעת (!) של קטעים נדירים שכאלו, ברור שמדובר על תחתית התחתית של החבית ובהחלט הדיסק הזה אינו שווה את המאמץ. מצד שני הטירוף להשיג כל קטע-נדיר ככל שיהיה – הוא בדיוק מה שהופך את הפנאטים לכאלו, ממילא הביקורת הזאת כלל לא מעניינת אותם והם יקנו כל דבר של הבוס ויהי מה.

המלצה אישית שלי? עזבו אתכם מהאוסף הזה. לכו להכיר את ה"תמצית" של ספרינגסטין החולם הצעיר ממהסבנטיז בתקליטים מופתיים כמו  The Wild,The Innocent, And the E Street Shuffle,  את הפורטרט הכרומטי בשחור ולבן  של נברסקה,  ומעל כולם את ברוס של The Ghost Of Tom Joad  מפוכח, מפוקס, כואב ודואב,  כמו אב האומה המקונן על קריסת האימפריה מבפנים.

6 comments on “אומרים לנו שיש ברוס אחר – האוסף המשולש של ספרינגסטין

  1. אהוד בן-פורת

    באוסף הזה. אני באופן אישי מעדיף את ספרינגסטין ביצירות שלו "נברסקה" ו-"רוחו של טום ג'ואד", כי בשניהם אני מצליח למצוא את הקירבה שלו למוסיקה של וודי גאטרי.
    לגבי DVD אני ממליץ על Complete video anthology שאפשר למצוא בו את כל הוידיאו קליפים שנעשו לשיריו בין השנים 1978-2000.

  2. צפריר

    THE SPIRIT OF TOM JOAD
    לא עומד ברמה של תקליטיו הקודמים
    בטח לא נברסקה
    ובכל זאת הדרך הטובה ביותר להתחיל להכירו היא ב
    Born in the U.S.A

  3. נכון שהיצירות הראשונות עד 1982 (NEBRASKA) שונות וטובות יותר אך עדיין כל מה שמוציא ברוס מלא עוצמה שרק הוא ניחן בה
    ומי שלא ראה אותו בהופעה לא מבין מה זאת הופעת רוק עוצמתית לגבי The ghost of Tom Joad נא לדייק בשם

  4. כמי שממעריץ את ספרינגסטין עשרות שנים אני חייב לומר שהאוסף לא יכול להחליף את התקליטים שיצאו לאורך השנים
    בכל תקליט של ספרינגסטין אתה מוצא את השיר שגורם לך להבין שהשירים שלו הם השירים שלך
    שנמשיך ליהנות מכל רגע

  5. יונתן קוריאל

    באמת שניסיתי להבין את מה שנאמר כאן בכתבה או בסקירה הכרונולוגית של ספרינגסטין.
    לא הצלחתי.
    ברוס הינו היה ותמיד ישאר נאמן למה שהנחה אותו- והוא מה שהוא מרגיש שנכון לכתוב ולשיר למען מאזיניו ולמען עצמו.
    אני נוטה להסכים ש"נולד בארה"ב" הינו אלבום פחות מוצלח (אולי רק מסחרית), אבל שאר אלבומיו תמיד ייצגו את הלך רוחו, את המכאובים שראה וחווה וכמובן את רגעיה של אומתו האהובה.
    ספרינגסטין במיטבו הוא ספרינגסטין ב"נולד לרוץ" וב"חשכה בקצה העיר" ו"דה רייזינג"-שם ברוס גם מפוכח, גם רגיש וגם רוקנרולי.
    ולהבא רצוי להביא כתב שיביא את מלוא מיצוי של קריירה ברמת הספרינגסטין- שהינו הזמר /אומן החשוב ביותר בימינו.

  6. מסכים עם יונתן בהחלט!אין כמו נולד לרוץ וחשכה בקצה העיר
    אגב,אין איזה מועדון מעריצים בארץ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: