"השגתי לי סרט, ואני רוצה שתדעו
עוקר גלגלי עיניים, אני רוצה שתדעו,
הנערה כל כך מגניבה רציתי שתדעו
לא יודע לגביכם אני רק כלבלב מאנדלוסיה
וכשאגדל אני רוצה להיות דיבייסר" (או דודי בלסר ? לא ברור)
יש לי ויכוח מתמשך עם אנשים שעוד לא עברו את גיל 30 ומשום מה משוכנעים שכל המסטיק~פלסטיק~פנטסטיק של האייטיז היה אחלה עידן. לך תספר להם שהיה רק ערוץ אחר די מעאפן בטלויזיה. מבט שני היתה התוכנית הכי נצפית אחרי החדשות, ודכאון היה הדבר הכי גדול ששלט פה אחרי שהסקס צונזר לחלוטין בגלל האיידס. מבחינה מוזיקלית הרגשת כמי שנידון למאסר בתוך תוכנית אירוויזיון אינסופית, בהנחיית שוש עטרי וטוני פיין ובהשתתפות צעירי קרית מלאכי בשירם "אמא שלי ממרוקו". הכל נוצף וכלום לא אמיתי היה פשוט רע סינטטי ומאופר לתפארת. אז פלא שאמני הרוק הכי פופלרים בסוף אותו עשור היו אבירי דכאון כמו ניק קייב ומוריסי?
הרגע המדוייק שבו המוח שלי פגש את הצלילים הראשונים של דוליטל, תקליטם השני של הפיקסיז מ-89, היה הרגע שבו האייטיז נגמרו לנצח עבורי. הבאס הילדותי והמהיר, הגיטרות שמתרוצצות לאורך השיר כמו תרנגלות שחוטה הזמר שנשמע כמי שהולכים לכרות לו אונה ואשך בו זמנית. הפיקסיז זרחו על רקע הסביבה שלהם כמו סופרנובה מטורפת של צלילים מלאי חיוניות. עבור דור החנונים של האייטיז זו היתה הפעם הראשונה ששמעת רוקנרול אמיתי עם כל הטירוף בלבן ובאדום של העיניים מלהקה שפעלה בזמן אמת. מהרגע שנחשפת לשילוב הבלתי אפשרי הזה בין מוזיקה רועשת בטירוף והרמוניות מתוקות על מקצבים שבורים ומקפיצים מתחת לטקסטים פסיכוטים להחריד שלמרות שלא הבנת אף פעם מה הם אומרים הבנת הכל בעצם.
בשני האלבומים הראשונים שלהם הפיקסיז היו הלהקה היחידה ששווה משהו על הפלנטה. דוליטל וסרפר רוזה היו גלגל הצלה בצורת תקליט ויניל שחור לכל מי שנותר בו משהו חי אחרי עשור של דיאטת סטינג קיצונית.
אז יהיו כאלה שיגידו שכל ההמולה התקשורתית סביב הקאמבק ומסע ההופעות שלהם זה בסך הכל מניפולציה מסחרית לסחוט עוד כמה דולרים ואני אגיד שהם צודקים, ויהיו כאלה שיגידו שהיום הם נראים כמו יותר איחוד של רוזאן וג'ו גודמן מאשר השדונים של פעם ואני אגיד שהם צודקים, ויהיו כאלה שיגידו שהאוסף החדש של הפיקסיז זה בסך הכל דיסק עם עטיפה מכוערת ו23 שירים ישנים ואני אגיד להם שזה דיסק מושלם עם 23 סיבות לחיות, וכן לגבי העטיפה הם צודקים.
