הפיקסיז – גל של מוטילציות

"השגתי לי סרט, ואני רוצה שתדעו

עוקר גלגלי עיניים, אני רוצה שתדעו,

הנערה כל כך מגניבה רציתי שתדעו

לא יודע לגביכם אני רק כלבלב מאנדלוסיה

וכשאגדל אני רוצה להיות  דיבייסר" (או דודי בלסר ? לא ברור) 

 יש לי ויכוח מתמשך עם אנשים שעוד לא עברו את גיל 30  ומשום מה משוכנעים שכל המסטיק~פלסטיק~פנטסטיק של האייטיז היה אחלה עידן. לך תספר להם שהיה רק ערוץ אחר די מעאפן בטלויזיה. מבט שני היתה התוכנית הכי נצפית אחרי החדשות, ודכאון היה הדבר הכי גדול ששלט פה אחרי שהסקס צונזר לחלוטין בגלל האיידס.  מבחינה מוזיקלית הרגשת כמי שנידון למאסר בתוך תוכנית  אירוויזיון אינסופית, בהנחיית שוש עטרי וטוני פיין ובהשתתפות צעירי קרית מלאכי בשירם "אמא שלי ממרוקו". הכל נוצף וכלום לא אמיתי היה פשוט רע סינטטי ומאופר לתפארת. אז פלא שאמני הרוק הכי פופלרים בסוף אותו עשור היו אבירי דכאון כמו ניק קייב ומוריסי?

הרגע המדוייק שבו המוח שלי פגש את הצלילים הראשונים של דוליטל, תקליטם השני של הפיקסיז מ-89, היה הרגע שבו האייטיז נגמרו לנצח  עבורי.  הבאס הילדותי והמהיר, הגיטרות  שמתרוצצות לאורך השיר כמו תרנגלות שחוטה הזמר שנשמע כמי שהולכים לכרות לו אונה ואשך בו זמנית. הפיקסיז זרחו על רקע הסביבה שלהם כמו סופרנובה מטורפת של צלילים מלאי חיוניות.  עבור דור החנונים של האייטיז זו היתה הפעם הראשונה ששמעת רוקנרול  אמיתי עם כל הטירוף בלבן ובאדום של העיניים מלהקה שפעלה בזמן אמת. מהרגע שנחשפת לשילוב הבלתי אפשרי הזה בין מוזיקה רועשת בטירוף והרמוניות מתוקות על  מקצבים שבורים ומקפיצים מתחת לטקסטים פסיכוטים  להחריד שלמרות שלא הבנת אף פעם מה הם אומרים הבנת הכל בעצם. 

בשני האלבומים הראשונים שלהם הפיקסיז היו הלהקה היחידה ששווה משהו על הפלנטה. דוליטל וסרפר רוזה היו גלגל הצלה בצורת תקליט ויניל שחור לכל מי שנותר בו משהו חי אחרי עשור של דיאטת סטינג קיצונית.

אז יהיו כאלה שיגידו שכל ההמולה התקשורתית סביב הקאמבק ומסע ההופעות שלהם זה בסך הכל מניפולציה מסחרית לסחוט עוד כמה דולרים ואני אגיד שהם צודקים,  ויהיו כאלה שיגידו שהיום הם נראים כמו  יותר איחוד של רוזאן וג'ו גודמן מאשר השדונים של פעם ואני אגיד שהם צודקים,  ויהיו כאלה שיגידו שהאוסף החדש של הפיקסיז זה בסך הכל דיסק עם עטיפה מכוערת ו23 שירים ישנים ואני אגיד להם שזה דיסק מושלם עם 23 סיבות לחיות, וכן לגבי העטיפה הם צודקים.

 

לסרט או להתפלל – יוסף בבליקי הופעה בבית המוזיקה

     

 

יוסי בבליקי – הופעה חיה בבית המוזיקה

 באמצע ההופעה של  יוסף (יוסי) בבליקי אני רואה דרך הזגוגיות הגדולות של חנות "בית המוזיקה", איש מבוגר עם  משקפיים עבים, בחולצה צהובה מיוזעת ומכנסיים קצרים הולך ברחוב. האיש הולך כפוף, כמעט בתשעים מעלות לרצפה, ופוסע לו  במורד רחוב קרן-היסוד בלילה ירושלמי קר, ובכל יד הוא נושא משקולות אימתנית.  למה שאדם המכופף כולו, ירצה ללכת עם משקולות שיקרבו אותו עוד יותר אל האדמה, אני תוהה לעצמי באיטיות?  בדיוק באותו הרגע אני מבחין שיוסף בבליקי  שר על אנשים המקבלים קולות מגבוה. תקראו לזה הקסם הלא ידוע בשיריו של בבליקי, שהופכים את הבנאלי שבמציאות למשהו פיוטי, תקראו לזה סינדרום ירושלים,  תקראו לזה העיר שבה הכל יכול לקרות, ובפועל שום דבר אינו קורה, אבל כנראה שכבר אין בעיר הזאת מספיק אנשים שמקבלים קולות מגבוה לצאת מחשכת ביתם המוגן לעת ערב ולמצוא את עצמם בהופעה של בבליקי.

כשכל מוסדות התרבות בעיר קורסים,  קמים יזמים פרטיים כמו  "בית המוזיקה", שעלו על קונספט אנארכיסטי משהו – לערוך סדרת הופעות בחינם. פעם בשבועיים בימי חמישי הם מזמינים אמנים ונותנים להם חלל ושלט של  "מוזיקה יהודית מסורתית" מתנפנף מעל הראש. כל מה שנדרש מהקהל זה לבוא, לשבת על השטיח  ולהקשיב למוזיקה בגובה הברכיים.  בבליקי יושב שחוח  מעל המקלדת כאילו מימש את שורתו של נרודה "רכון בערבים אני משליך את רשתותיי העצובות אל ים עיניך" עם כל האמונה ששירים עוד יכולים  לשנות את העולם, בבליקי שר את שירי תקליטו החדש  "הגברת עם היהלומים" לקהל של פחות מארבעים איש.  מלווה באנסמבל משתנה של חברי פונץ' (אלי שאולי בגיטרות, בועז כהן בקלידים ודנה בקר בשירה וטמבורין) מנווט בבליקי את ההופעה דרך שירים  מכל שנות יצירתו, למרות שרשום לו תל אביב בתעודת הזהות, בבליקי הוא אולי המוזיקאי הירושלמי האולטימטיבי: "אני אקח אותך לסרט או להתפלל" הוא מציע ומודד בדיוק רב את המרחק בין הקודש לחילוניות, בין האור והחושך, הקדושה והשינאה  במרחב שבין האור השמימי של העיר הזאת לרחובותיה הקשים. 

"חליפות לרעב, עניבות לטובע וסוד, כשהסוד יתנפץ, זה הזמן להיכנס" הוא מציע מבט מיסטי ומתפעם בתוך השיגרה היום יומית לאנשים שיושבים מולו מרותקים. ברגע כזה נדמה לי שקולו צריך להיות מוגבר במערכת הכריזה השמימית דרך כל המסגדים ופעמוני הכנסיות, ולהזכיר לאנשים שתרבות זה לא רק הפייטנות של מוכרי הירקות במחנה יהודה  או הביטים הרועשים ממכוניות חולפות  

לפני כחמש עשרה שנה הזדמנתי להופעה של פונץ' יחד עם אפור גשום, 3ח', ונושאי המגבעת. זה היה מסוג האירועים שכיום נחשבים למיתולוגים, המקום היה מלא באנשים צעירים שחשו אינטואיטיבית שאחרי אלפיים שנות גלות, סוף סוף, יש כאן מוזיקה שמדברת אלינו ולא לדודינו. אבל איפה היו כל אותם האנשים השבוע כשבבליקי, סולנם של פונץ', בא להופיע בירושלים? חמש עשרה שנה אחרי, כבר אין חמישים צדיקים בסדום הקדושה, אין ולו קומץ אנשים שבשבילם שווה לא להחריב את העיר הזאת.  אל תסתכלו על בבליקי כלוזר שרק ארבעים אנשים באים להופעה שלו.  הלוזרים הם אתם שלא הייתם בהופעה הזו.

יוסף בבליקי הוא אדם שאני מכיר אישית, אני גאה לומר שהא חבר שלי.  הייתי מעריץ גדול של העבודה שלו לפני שהכרתי אותו אישית וגם כיום, הוא היוצר האהוב עלי.  מעבר לזאת, גם אני הופעתי בבית המוזיקה.  על הנייר מדובר בבעיה של אתיקה עיתונאית. אבל תבחנו שניה את הפרטים. כמו שוק קח~תן שהתרחש בירושלים למחרת ההופעה,  מציעים לכם לבוא ולתת את מה שאתם לא צריכים ולקחת את כל מה שאתם רוצים והכל ללא תמורה, אז מי בדיוק מרוויח פה ? ואיפה יש פה  יד רוחצת יד ? במקרה הטוב אני רוחץ את ידייכם הקוראים ואומר לכם; צאו מהבית לעת ערב לכו במורד רחוב קרן~היסוד, ותזכרו שרק אתם הם אלו שמחזיקים בידכם את המשקולת שמכופפות אתכם כלפי מטה.