תבונת הביקורת הטהורה

הפיקסיז – גל של מוטילציות

"השגתי לי סרט, ואני רוצה שתדעו

עוקר גלגלי עיניים, אני רוצה שתדעו,

הנערה כל כך מגניבה רציתי שתדעו

לא יודע לגביכם אני רק כלבלב מאנדלוסיה

וכשאגדל אני רוצה להיות  דיבייסר" (או דודי בלסר ? לא ברור) 

 יש לי ויכוח מתמשך עם אנשים שעוד לא עברו את גיל 30  ומשום מה משוכנעים שכל המסטיק~פלסטיק~פנטסטיק של האייטיז היה אחלה עידן. לך תספר להם שהיה רק ערוץ אחר די מעאפן בטלויזיה. מבט שני היתה התוכנית הכי נצפית אחרי החדשות, ודכאון היה הדבר הכי גדול ששלט פה אחרי שהסקס צונזר לחלוטין בגלל האיידס.  מבחינה מוזיקלית הרגשת כמי שנידון למאסר בתוך תוכנית  אירוויזיון אינסופית, בהנחיית שוש עטרי וטוני פיין ובהשתתפות צעירי קרית מלאכי בשירם "אמא שלי ממרוקו". הכל נוצף וכלום לא אמיתי היה פשוט רע סינטטי ומאופר לתפארת. אז פלא שאמני הרוק הכי פופלרים בסוף אותו עשור היו אבירי דכאון כמו ניק קייב ומוריסי?

הרגע המדוייק שבו המוח שלי פגש את הצלילים הראשונים של דוליטל, תקליטם השני של הפיקסיז מ-89, היה הרגע שבו האייטיז נגמרו לנצח  עבורי.  הבאס הילדותי והמהיר, הגיטרות  שמתרוצצות לאורך השיר כמו תרנגלות שחוטה הזמר שנשמע כמי שהולכים לכרות לו אונה ואשך בו זמנית. הפיקסיז זרחו על רקע הסביבה שלהם כמו סופרנובה מטורפת של צלילים מלאי חיוניות.  עבור דור החנונים של האייטיז זו היתה הפעם הראשונה ששמעת רוקנרול  אמיתי עם כל הטירוף בלבן ובאדום של העיניים מלהקה שפעלה בזמן אמת. מהרגע שנחשפת לשילוב הבלתי אפשרי הזה בין מוזיקה רועשת בטירוף והרמוניות מתוקות על  מקצבים שבורים ומקפיצים מתחת לטקסטים פסיכוטים  להחריד שלמרות שלא הבנת אף פעם מה הם אומרים הבנת הכל בעצם. 

בשני האלבומים הראשונים שלהם הפיקסיז היו הלהקה היחידה ששווה משהו על הפלנטה. דוליטל וסרפר רוזה היו גלגל הצלה בצורת תקליט ויניל שחור לכל מי שנותר בו משהו חי אחרי עשור של דיאטת סטינג קיצונית.

אז יהיו כאלה שיגידו שכל ההמולה התקשורתית סביב הקאמבק ומסע ההופעות שלהם זה בסך הכל מניפולציה מסחרית לסחוט עוד כמה דולרים ואני אגיד שהם צודקים,  ויהיו כאלה שיגידו שהיום הם נראים כמו  יותר איחוד של רוזאן וג'ו גודמן מאשר השדונים של פעם ואני אגיד שהם צודקים,  ויהיו כאלה שיגידו שהאוסף החדש של הפיקסיז זה בסך הכל דיסק עם עטיפה מכוערת ו23 שירים ישנים ואני אגיד להם שזה דיסק מושלם עם 23 סיבות לחיות, וכן לגבי העטיפה הם צודקים.

 

11 comments on “הפיקסיז – גל של מוטילציות

  1. אהוד בן-פורת

    שאתה מקשיב / שהיית מקשיב למוסיקה כזו, למרות שהיו כבר הפתעות בעבר. אני רואה אותך כמי שמחובר יותר למוסיקה האקוסטית, אבל מצד שני גם אני (ומי לא בעצם?) האזנתי בעבר לדברים שאני לא מאמין שיכולתי בכלל להאזין להם. רק חלק מהם אני אוהב עד היום והם עמדו מבחינתי במבחן הזמן, והפיקסיז בעיניי הם כאלו. כייף לדחוף את המוסיקה שלהם ולהינות ממנה בנסיעה. הרי מי כמוך יודע שיש מוסיקה שלא מתאימה לנסיעה. כמה שאני אוהב המוסיקה האמריקאית הישנה אין לה מקום בזמן שאני נוהג. אני אוהב להקשיב לה ולתת לה להחליף לי את התפאורה. לסיום תרשה לי לקוות שתחזור לכתוב על המוסיקה הישנה, כמו שכבר אמרתי נראה לי שאתה מחובר אליה יותר וסלח לי אם אומר לך בכנות שיש לך הרבה יותר לומר עליה. מה גם שאני באופן אישי ואני בטוח שיש עוד כמה כמוני שנהנים לקרוא כשאתה כותב עליה, כי לא כולנו מכירים אותה וזה מעניין לגלות דרכה את המוסיקה שאתה בעצמך יוצר.

  2. ומי שיש לו את האוסף צריך את האלבומים. אמנם לא הייתי בשל לשמוע את הפיקסיס בדמן אמת, אבל מהרגע שגיליתי אותם (ואני חייב להודות שזה היה די מאוחר. פשוט האנשים ששמעו פיקסיס לא היו חביבים עלי במיוחד, לכן ניסיתי להתרחק מכל דבר שהם ראו בו ערך. הפסד נקי שלי.) ברגע שבאמת הקשבתי לדוליטל וסרפר רוזה… אח, הם מעולם עזבו את מקום הכבוד השמור רק לדיסקים שקשה לחיות בלעדיהם (זאת אומרת, זרוקים בלי עטיפה ליד המערכת).

  3. עומר

    אני אגב חושב שדוליטל הוא אחד מאותם תקליטים בודדים ונדירים בהיסטוריה בהם כל רצועה היא אמנות. פשוט תקליט מושלם.

    אגב, מהיכן התרגום הנורא הזה?
    gouge זה לעקור איבר גוף, לא לשסף אותו (עדיף עם כפית – זה מעביר את המשמעות יותר טוב)

  4. שיסוף הוא התאור הנכון של מה שרואים ב"כלב אנדלוסי", למרות שנהוג לנקר עיניים בדרך כלל.

  5. ואן אוליבר, שעשה גם את שאר עטיפות הפיקסיז, הוא אמן מופלא, והדבר האחרון שהייתי מדביק לעטיפה הזו הוא התואר "מכוער".

  6. ואן אוליבר הוא באמת אומן מופלא אין ויכוח. אבל זו אחת העטיפות הכי מכוערות דוחות ולא קשורות שראיתי בחיי. הייתי אומר שהיא בעיקר מעידה על הרצון להולדתם של שטרות ירוקים. ההשוואה ליצירות המופת של ואן אוליבר מימי השיא שלו באייטיז עד אמצע הניינטיז רק מדגישות את הפער בין השיאים שלו אז לדבר הנורא הזה.

  7. לא ברור לי למה אנשים מתעלמים מהאלבום המצויין (והאחרון) של הפיקסיז. אני מודה, בבוסה-נובה הם בהחלט איבדו משהו מהאגרסיביות שהייתה להם והפכו ללהקה שונה, אבל טרומפ לה מונד בהחלט חזר לאגרסיביות של פעם, אפילו אם הצליל שונה קצת. יש כאלה שאומרים שהם ניסו לעשות יותר מדי, שבאלבום ההוא ההפקה הייתה מוגזמת, אבל אני לא מסכים. העובדה היא שהאלבום הרבה יותר רועש, יש בו הרבה יותר רעש לבן ודיסטורשן מכוסח (שירים כמו יו-מאס, פלאנט אוף סאונד, דה סאד פאנק, ספייס וכו').

    Oh dance with me
    Oh don't be shy
    Oh kiss me cunt
    Oh kiss my cock

    Oh kiss the world
    oh kiss the sky
    Oh kiss my ass
    Oh let it rock"
    U-Mass

    טרומפ לה מונד הוא הפיקסיז בחלל, למעשה. צריך להתרגל אליו.

  8. גיאחה

    אבל הרגת אותי מצחוק עם המשפט האחרון שלך.

    הו, פיקסיז גאלור!

  9. מי שנשבע אמונים לפיקסיז, ילך איתם עד למוות (או עד למבוכה).

  10. האיחוד המתבקש דיבייסר וכלב אנדלוסי
    תהנו

  11. אין על הפיקסיז.

    הדבר היחידי שהפריע לי היה לגלות עד כמה הם אהובים, כאילו גנבו לי את האהובה הפרטית שלי…

    ולגבי הטקסטים ההוזיים, כמו שכתבת, יש הגיון בשיגעון. כתבתי בבלוג שלי על איך פרנק בלאק מספר את סיפור דוד ובת-שבע:
    https://batatakara.wordpress.com/2017/06/22/%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%A2-%D7%92%D7%A8%D7%A1%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%A1%D7%99%D7%96/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: