בגלל נסיבות שונות ומשונות מצאתי את עצמי כבר בתיכון מתיימר לנגן ג'אז ובעצם מנגן תוים ללא כיוון. במקום ללכת לצבא הלכתי לאחר התיכון לעתודה בירושלים רק מפני שאמרו לי שבירושלים יש מורים מעולים לנגינת ג'אז ואני ממילא רציתי להגיע לברקלי (בבוסטון) כמה שיותר מהר ולנג'ז ולנג'ז.
עד לאותה תקופה כל מה שלא היו בו חמש מאות אקורדים ואילתורים של שעתיים עם מיליון תוים נחשב בעיני כנחות ולא "מוזיקה אמיתית", "הא, שירים" זילזלתי בכל מה ששמעתי ברדיו דאז, פרט לתוכנית של דני קרפל ששידר מדי יום באחת עשרה בלילה ג'אז בגל"ץ. חוץ ממנו לא שמעתי רדיו כלל.
האובססיביות לג'אז היתה כמעט פנאטית וחפשתי את כל מה שאני יכול לשמוע, כך שתמיד היתה לי קסטה מוכנה בתוך הטייפ להקליט.
ערב אחד מתוך טעות או השד יודע מה, פתחתי את הרדיו כמה דקות לפני השעה 11 בלילה ולראשונה בחיי שמעתי את הדקות האחרונות של הפסקת עשר עם מיכל ניב. מהרדיו בקעו צלילים של שיר שלא הכרתי אז ולמרות ששמעתי אותו מהאמצע הוא הדהים אותי לחלוטין.
אחרי שתי שניות בערך התחלתי להקליט את הגיטרה הפסיכוטית שנישמעה כמו "אלף ציפורים כחולות ומצווחות" כהגדרתה של פטי סמית'. במשך כל אותו הלילה, שמעתי את הדקות האלה שוב, ושוב, ושוב, ושוב.
בסיומן כמו חידת רדיו מסתורית לאטה לה מיכל ניב בחיתוך הדיבור הבלתי אפשרי שלה, משפט שלקח לי עשרות הקשבות לפענח את כל מילותיו המדויקות. "אהה, טלויז'ן עם טום ורליין מסיימים היום את התוכנית עם "וילון קרוע" המופתי, (נשימה עמוקה) כמה נחמד להיזכר בחברים ישנים"
למחרת נעמדתי כבר בתשע בבוקר במול בית התקליט ברחוב ש"ץ בירושלים, ועל הבוקר קניתי את "מארקי מון". מאותו רגע הכל נהיה אחרת לחלוטין.
או שבעצם נשארתי פנאטי באותה מידה, רק זזתי שעה אחורה להפסקת עשר.
ראיתי אותה פעם אחת ויחידה בחיי. זה היה בהופעה של אלמנט אוף קריים, שגם אותם הכרתי בזכותה.
כך מצאתי את עצמי צופה באחת ההופעות הכי גדולות שראיתי בחיי, ומבין בהפתעה שמיכל ניב עומדת מטר וחצי לידי. סיגריה שמוטה בין האצבעות, מתנועעת באיטיות. אני מודה שבאותו רגע לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. זה שהאלמנט התחילו לנגן את "I Long For You" רק פיסקל תיסכל ומיקד את הרגע ההוא.
כל מה שרציתי היה להגיד לה תודה, על כל האושר שהיא גלתה לי והכניסה לחיי. תודה, על התחושה שאי שם במרחק יש מישהו שהבין בדיוק את חוסר המובנות שלך. אבל לא יכולתי.
היא נראתה שקועה כל כך במוזיקה, בעולם אחר ושברירי משל עצמה שלא רציתי לנפץ אותו במילים חסרות בינה וסיבה של מעריץ נלהב מדי.
שנים אחרי זה כששמעתי ברדיו שמיכל ניב התאבדה, התחילה הפתיחה של "Torn Curtain " להתנגן לי בראש שוב ושוב עד שאי אפשר היה לעצור את השנים, את הדמעות, ואת התחושה החנוקה הזו, שבאיזה מקום זה היה סוף ללא התחלה.
משהו טוב פשוט נגרע מן העולם באותו יום, ומאז הוא חסר. הקול הרך שלה, הדרך בה היא נשמעה תמיד כאילו התעוררה משינה, או על סף דמעות, או חנוקה מצחוקה המבויש, ובדרך כלל כולם ביחד.
אז הנה המילים הקטנות שלי לזכרה של האישה ששינתה את חיי לחלוטין.
כמה נחמד להיזכר בחברים ישנים, מיכלי.
מסך קרוע
"מסך קרוע, חושף עוד מחזה
מסך קרוע, איזה מחזה
ואני לא בטוח כשהיופי פוגש בהשחתה
מסך קרוע, האהבה שבמגוחך
דמעות… דמעות,
מגלגלות אחורה את השנים
שנים… צפות כמו דמעות
דמעות… מחזיקות את השנים
שנים…הדמעות שלא אבכה
השנים שראיתי בעבר.
דמעות, דמעות, שנים, שנים."
Torn Curtain
מילים טום ורליין
ביצוע Television
