מהיום שבו יצאו בני ישראל המטאפורים מעבדות מצרים לעבדות חדשה במפעלי המתכת והפלדה, מהרגע שבו רוצח סדרתי התחפש לליצן והצטלם עם אשתו של נשיא ארה"ב, מהנקודה שבה היאוש הפולני של המהגרים ממזרח הופך למרה שחורה מצבע עורם של המהגרים מהדרום. מהרגע שאינספור רוחות רפאים של עדרי בקר משוטטות להן חסרות מנוחה לאורך מסילות הברזל בערבה החרושה בואכה בית המטבחיים שיקגו, מהרגע שבו כלי נשיפה כלי מיתר, מרימבות ופסנתר בחמש רבעים התחילו לתת קרב אמיתי לגיטרות חשמליות, מכל אלה ועוד אינסוף הברקות נוצק אלבומו החדש של סופיאן סטיבנס – השלישי בסדרת פרוייקט חמישים המדינות שלו. והפעם על הפרק מדינת אילינויז.
אני מאוהב בבן אדם ובמוזיקה שלו מאז אלבומו המופתי "מישיגן" מלפני שנתיים שהחל את פרוייקט המדינות שלו (פרוייקט חלוצי בו עובר סופיאן ממדינה למדינה בארה"ב חי במקום במשך שהותו שם ומתאר כל אחת מהן בצלילים ובמילים משהו כמו "צפון אמריקה עם טייפ ארבע ערוצים ותזמורת וכלי נשיפה" )
למרות שבאילנויז שוכנת אחת הערים הגדולות והחשובות בארה"ב – שיקגו, סופיאן מקדיש לה רק שיר אחד בלבד (במישרין) ולמרות שמדובר בשיר יפיפה ניכר שליבו של הבחור שוב יוצא אל המרחבים שבין הבין לבין. הוא אוהב את המקומות הנידחים בקצה הדרך. אותם המקומות בהם אנשים מדווחים על ראיית חייזרים פעם בשבועיים, כי הוא מבין שכשאתה נכנס לסמטאת העצב החד סטרי בקצה כביש החיים ללא מוצא, חייזרים יכולים להיות החבר הכי טוב שלך, או גרוע מכך, היחיד שלך.
האלבום כולו (שבאורך שעה ורבע יכול להחשב בקלות כאלבום כפול) אינו מהווה סטייה גדולה מהקו המוזיקלי שהותווה ב"מישגן". למרות שהוא מגיע מחברת אינדי אמריקאית ונחשב למוזיקאי רוק הרי שזו תהיה טעות צרה במיוחד להכתיר אותו כיורש של דילן וודי גאטרי או כל זמר אמריקאי אחר מארבע העשורים האחרונים. בהרבה מובנים סופיאן הוא ממשיך דרכם של מוזיקאים כגרשווין, אהרון קופלנד, צ'ארלס איבס, הארי פארץ' וליאונרד ברנשטיין שחפשו לרשום ולתעד בצלילים את המדינה הגדולה מהחלומות. חלק מהם כמו פארץ' אף יצאו לדרכים לחיות כנוודים וחסרי בית כדי לתעד את המוזיקה של האנשים הפשוטים בצפון אמריקה.
סופיאן אינו מתעלם מחצי מאה של רונקרול, אבל התפיסה שלו לגבי הצליל האמריקאי היא הרבה יותר רחבת יריעה מרוב המוזיקאים בני דורו הצליל שלו כולל בתוכו במקביל למוזיקה הפופלרית על כל גווניה גם מוזיקה תזמורתית דתית, מנגינות פולק צליל מקהלות החובבים, ג'אז פולני, מוזיקה קלאסית קלה ומחזמרים קהילתיים. למי שלא מכיר את אלבומיו הקודמים צפוי מפגש מרתק עם הצליל שהבחור רוקח . מדובר בתזמור מרהיב שמצליח להשמע כמו תזמורת כלי נשיפה בתיכון המנגנת שירי עם (ולהיטי רוק הם כבר בהחלט יכולים להחשב ככאלו) מעורבת בכלים עממיים כבנג'ו וגיטרות אקוסטיות, אורגנים ומרימבות שכאילו נלקחו היישר מחדרי קבלה של בתי מלון אפלוליים בהם אלביס הוא עדיין המלך הבן ורוח הקודש בו זמנית.
יאמר כבר עכשיו שאין שום דבר דומה לצליל של סופיאן בעולם הרוק. שום דבר שאתם מכירים לא יכין אתכם לצליל המבהיק ומלא בשמחת חיים שופעת מצד אחד אך מאוד מלנכולי מצד אחר, ארצי חלומי עממי ויחודי באותה עת.
ב"אילנוי" מרחיב סופיאן את פלטת הצלילים שלו להכיל גם דרונים (צלילים ארוכים מתמשכים ) מוזרים, בנוסף נדמה שהאוירה האורבנית של שיקגו יצרה אצלו כמה קטעי אוירה במובן המצמרר של המילה (בקטע הנפלא The Seer's Tower שם שמהווה משחק המילים על "מגדל הנביא", או "מגדל חברת סיר" השוכן בלב שיקגו).
ב"ליל הזומבים" הוא נשמע לראשונה כמעט כמו תזמורת Fאנק שמנגנת יצירה קלאסית. ואם יש נקודת חולשה או יותר נכון תהיה, באלבום זה הרי שהיא קשורה ישירות למיעוט ההתיחסות של סופיאן למוזיקה השחורה שאילינוי ובעיקר שיקגו התברכה בה בתוך המרקם החלומי והשופע הזה (הן קיימות אבל ממש במשורה).
למרות ששיקגו משופעת במסורת מוזיקלית שחורה מפוארת (הבלוז החשמלי של שיקגו בשנות החמישים היה החצץ שעליו הונחו פסי הרכבת של הרוק הבריטי בסיקסטיז, ההאוס השיקגואי היה החלוץ הגדול של המוזיקה האלקטרונית המודרנית) .
נכון שהאלבום שלו אינו תוכנית דוקו-ריאליטי המחויבת לכלול כל אספקט של המדינה אבל נראה לי שלא לספוג חלק מההשפעות השחורות שנוצרו בשיקגו ובעיקר הבלוז השחור הוא התעלמות מחלק ניכר מהאופי והנוף של המדינה הזו. יכול להיות שאני טועה ואולי זה עצם הפוליטרוק-לי-קורקט שבי המקשקשת בזנב, ובהחלט יכול להיות שכמו ב"מישגן" יצא בהמשך השנה עוד אלבום טיפה שונה שירחיב את מכלול החויות שלו מאותה מדינה (במישיגן זה היה שבע ברבורים המלנכולי והחשוף ). בכל מקרה כולי תקוה שסופיאן ישלב את הבלוז ואת מוזיקת ההאוס השיקגואית אל תוך פלטת הצלילים שלו כי לבן אדם יש תכונה מבורכת, כשהוא נוגע במשהו נוצר מייד קסם נדיר של חום אנושי.
אמרתי זאת כבר בעבר (ואפילו כאן בבלוג 🙂 אבל עם כל אלבום חדש שלו אני הולך ומתחזק בעמדתי שסופיאן הוא המוזיקאי האמריקאי החשוב ביותר שצמח בעשור האחרון. אני חושש שהחשיבות שלו נובעת בעיקר בזכות העובדה שהוא מהווה כמעט אנטי תיזה לכל מה שמוזיקאי רוק אמור לייצג פרט למהות.
אם נבדוק סוציולוגית את תפקידם של גיבורי הרוק הראשונים כמודלים חברתיים, הרי שתמיד נמצא אותם בצד של המהפכנים בין אם במודע ובין אם אינטואיטיבית. היו אלה אנשים שבאו לתת בעיטה לכל מה שקדם להם ולנסות להציע דרך חדשה לחשוב, להרגיש, ולחוות את העולם המוזר הזה בדרכים חדשות. כיום חצי מאה אחרי שהמהפיכה הזאת קרתה הרוק הפך כמו הרבה מהפיכות לפניו, לדרך חיים עם חוקים ואסטטיקה משלה. בהרבה מובנים להיות כיום מוזיקאי רוק הפך להיות קריירה כמעט ככל הקריירות האחרות, מלמדים את זה בבתי ספר, לומדים לכתוב שירי רוק מהפכנים בסדנאות יצירה, ואפילו נוצר מעין קוד מוסכם לגבי תלבושת פרועה אחידה והתנהגות הדוניסטית מתבקשת.
סופיאן מציע מודל אחר לחלוטין של מוזיקאי מודרני. הוא מחוייב למטרה שלו, אין בו טיפת ציניות, הוא צנוע במידות שהדעת לא סובלת כמעט ביחס לכשרון שלו, הוא אדם דתי מאמין במלוא עומקה של המילה, הוא שם את העבודה שלו מעל הכל, וחשוב מכל הוא לא בורח לעיסוק בדלת אמותיו הפנימיות כי אם מחפש את המבט הגדול, את היריעה הרחבה ביותר שעליה הוא יכול לצייר את הפרטים הקטנים ביותר, כדי למפות ישירות את המציאות, כדי לראות את החיובי והטוב שבה, אבל במבט שמכיר ומכיל את הקושי היאוש והרוע שהאנושות מייצרת בקלות כה רבה.
במשך כל ההאזנות שלי לאלבום הזה (שיוצא רק השבוע לחנויות אבל קיים ברשת כבר למעלה מחודש) מצאתי את עצמי חושב לא מעט על העובדה שברבים משיריו נותן סופיאן חלק גדול מתפקידי השירה למקהלה בעלת קולות מרובים, שלו ושל אחרים (אם לשפוט מנסיון העבר סביר להניח שאלו בני משפחת דניאלסון שעימם הוא חולק דרך ואמונה דתית משותפת ) . מעבר לעובדה שמדובר בדבר די נדיר-יוצר החולק את שיריו עם גרונות מרובים, נדמה לי שסופיאן מסמל בצעד זה את הרצון שלו ליצור שוב תחושת "אנחנו" במוזיקה ובכלל. וזאת אחרי ששנים היתה מוזיקת הרוק בעיקר תפילתו הפרטית של היחיד כמעט מקדש מעט ליחודיות.
נדמה לי שסופיאן מחפש את המכנה המשותף שזהה בכולנו. את ה99.9 אחוז של זהות מוחלטת בדי.אנ.איי האופיינית לכל בני האדם, אבל בהחלט בלי להתעלם ממאית האחוז שמפרידה ביננו. לכן המוזיקה שלו מחוייבת לנושאים חברתיים, לקשיים אנושיים ובעיקר היא מחויבת גם אם לא בהפגנתיות, ליצור תקוה. לא חשבתי שניתן לצרף את המושג תקוה למוזיקת רוק מבלי לקבל בן כלאיים מזויע צדקני ופומפוזי במקרה הגרוע, או משמים במקרה הפחות גרוע (ראה מקרה לייב-8 ) ובכן, אני שמח להודות שטעיתי.
בדרכו העדינה והמדוייקת סופיאן מצליח ליצור בדיוק את הפלא הזה מוזיקה מחוייבת שאינה מטיפה, יופי טהור שאינו קיטץ' ומוזיקה מלאת חום תקוה ואנושיות שופעת ונוגעת, מבלי להיות פטרון צדקן ונפוח. אין חשש שהוא יפגש עם מזכ"ל האו" ם כדי לדון בחובות מדינות העולם השלישי, אבל בטוח שהוא יסע לעיירה הנידחת ביותר באילינוי ויתן שם, צלילים, ובעיקר כבוד לקיום של כל אותם שחיים בשולי החלום האמריקאי. בעיני ההכרה באחר, והמגע המנחם בלחיו של הנזקק, חשובה לא פחות מכל כספי הפילנטרופים שישפכו על דלותו בעיקר כדי למרק את מצפונם של אדוני הממון
לרוב אנו נוטים לחשוב על גיבורים בהגדרה ההוליוודית של המילה, בבחינת – גיבור הוא לא אדם על, אלא אדם רגיל שבנסיבות לא רגילות מתנהג בצורה לא רגילה.
בעיני גיבור הוא דווקא אדם רגיל שמתנהג בצורה בלתי רגילה דווקא בנסיבות הרגילות. הקרב הקשה מכל לא נערך לאורך יום אחד מלא תהילה, כי אם לאורך שנים בלתי נגמרות, דווקא עם הנסיבות הרגילות מאוד של החיים. לכן בעיניי הגיבורים האמיתיים הם אלו שנאלצים לסבול בעבודות מנצלות ששוחקת את האנושיות שלהם מדי יום, כדי לחזור הביתה ולגדל ילדים. הגיבורים האמיתיים הם המהגרים שמנקים את הרחובות בחשכת הלילה כדי לשרוד במדינה זרה להם והפועלים הבלתי חוקיים שמפנים את הזבל באור הראשון של הבוקר כדי שההמון הדומם לא יאלץ לראות אותם ולהשפיל את מבטו. הגיבורים האמיתיים הם אלו שנלחמים כדי להשאר אנשים בעלי ערכים וכבוד עצמי גם במקומות ובסיטואציות שלמושגים האלה אין כל ערך.
סופיאן סטיבנס הוא גיבור על אמריקאי בדיוק משום שהוא אדם רגיל שמתנהג בצורה בלתי רגילה בנסיבות הכי רגילות שיש. לכן אי אפשר לדון במוזיקה שלו בניתוק מהנסיבות בה היא נוצרה ולכן שום דיון על המוזיקה שלו לא יכול להתמצות ב-יפה, לא יפה ו-אוהב, לא אוהב. משום שאצל סופיאן המוזיקה היא רק האמצעי ולא המטרה. בעוד שתשעים אחוז ממשוררי וכותבי הרוק יוצרים אומנות שמסתפקת בבחינה מחודשת של המציאות הרי שסופיאן כמעט מכריח אותך לענות לשאלה המסובכת מכל. אוקי ואם הבחנו והבנו את המציאות מחדש אז מה עכשיו ? מה עושים עם כל זה ? נדמה לי שבמוזיקה שלו לא קיימת העצירה הזאת על סף העשיה. אין בה הפרדה בין האידאל למעשה. למרות שהוא לא מטיף לזה כלל, הרי שהאלבום הזה בדרך של דוגמא אישית כמעט, מכריח אותך לעשיה כלשהי, עשיה חיובית למען הכלל, עשיה שהיא מעבר לך ובכל זאת אתה, עשיה שהיא מעשה גבורה יום יומי, עשיה שהיא כולה אקט של אהבה לעולם לא מושלם.
אם הביטלס שרו פעם על זה שבסוף האהבה שאתה נותן שווה לאהבה שתקבל. סופיאן מייצר פה כמעט דוקטורינה נוצרית מחודשת בעלת אוריינטציה זנית משהו. בדרכו הצנועה הוא מציע משוואה חדשה ישנה – האהבה שאתה נותן היא בעצם התמורה, היא האהבה שאתה מקבל, היא האהבה שבעצם יצירתה אתה נותן אותה לעצמך, היא המטרה ולא רק האמצעי לקבל תמורתה. לכן האלבום הזה מלא באהבה טהורה לכן הוא מצליח להקרין אותה החוצה בטוטאליות מדבקת שחורגת מסקלת המוזיקה גרידא, לכן יש בדיסק הזה משהו מנחם וחיובי שעובר כחוט שזור בצלילים גם מבלי להיות דביק ורדוד ולכן סופיאן סטיבנס הוא גיבור-העל שלי ולכן עם כל הכבוד לאפיפיור החדש אני משוכנע שבחרו באיש הלא-נכון למשרת שליחו של אלוהים על פני כדור הארץ. וביננו מזל שכך, שכן נותרו עוד 48 מדינות-תקליטים-פנינים לפרוייקט הפלאי הזה.
