למצוץ ללו ריד את הזין

Lou-Reed-with-his-dachshund

באביב שעבר יצאתי עם נערה שהיתה מנהלת ההופעות של להקת רוק. כשסיפרה להם שהיא מתראה איתי הם אמרו לה, "אה, כל מה שהוא רוצה לעשות, זה למצוץ ללו ריד את הזין."
אני אמצוץ ללו ריד את הזין, בגלל שאני גם אנשק, את כפות רגליהם של מנסחי המגנה- כארטה.
אני משאיר לך לשפוט את ההצהרה הזאת כרצונך.  משום שזה לא ללו ריד אלא למי שקורא את המילים האלו, אני מכניע את עצמי. לא אכפת לי מכלום כמעט, אבל אני יודע שאני תמיד נמצא בידיים טובות איתך.
אני אדם ריאלי. לכן אני מאזין ללו ריד. וזו הסיבה שבגללה אני מאליל אותו. בגלל שהדברים שהוא כתב ושר וניגן ב"מחתרת הקטיפה" היוו עבורי חלק מתחילתה של מהפיכה אמיתית בתוכנית השלמה שבין אישה לגבר, גבר לגבר, אישה לאישה, בן אנוש לבן אנוש. ואני לא מתכוון לשיבוטים. אני מתכוון לרבגוניות שנמתחת עד הכוכבים.
כולם מניחים שהמוח והגוף מנוגדים אחד לשני. למה בעצם ? ( אם נתעלם לרגע מששת אלפים שנים של היסטוריה ) הקוף כנגד המחשבה . כמה משעמם. אבל עדיין אנו קונים את זה, כולנו.

"מחתרת הקטיפה" היתה הלהקה הכי גדולה שאי פעם התקיימה בגלל שהם התחילו להציע שהדברים אינם כך, בעצם עובדת המעשה שהכרה בניגודיות זו היא טראגית ברמה הבסיסית ביותר של הזויות המוקצנות.
הזויות ? הא!!
מהו ההבדל בין עיקול החזה של אלילת מין,  לבין עצמות הירך של סוס הרבעה, והסנפירים שעל שברולט מודל 57 ? הצגתה של השברולט לתוך ההשוואה היא רעיון אמריקאי שאנדי וורהול הביא לכלל שלמות, ולכן הוא נביא החורבן שלנו.
לו ריד הבין כבר בשלב מוקדם שכל מה שנחוץ הוא לגעת בלחי של האחר, לתת להם מעט הכרה, להניח להם להיות,אולי להקליט את זה וכך להצדיק את הטרגדיה דרך האומנות .

וכל אמנות הינה מעשה אהבה למין האנושי בכללותו.
אה לו, זו המוזיקה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם.
הפתיחה של "כל מסיבות המחר" היא כמו לצפות בשחר מבקיע מעל גדות של בנינים, דרך החלונות של אותם כלובים אלגנטיים והרמטיים, שמרגישים כאילו היו כתובים טוב מדי, ואני חושד שהם הסכין הנוספת שחותכת דרך הקרביים שלך, היבשות שמפרידות בין ספרות ומוזיקה מבלי שיהיה אכפת להן אחת מרעותה .
לפני שני לילות אחד מחברי הטובים והיה כאן ודברנו על אירן ועתידה של השגרירות שבה אנו חיים.
בסופו של דבר הסכמנו שאנו גולים בארצנו, אז איפה זה משאיר אותנו ?
גלות ברחוב הראשי .
שזה בדיוק המקום שבו אתה תמיד היית, לו, שהוא לא כזה מקום גרוע להיות בו, אבל אם אתה מרגיש שם בבית, אתה כנראה פסיכופאט, אבל אתה ידעת את זה כל כך מזמן.
אנחנו נגמור שם בצורה זו או אחרת, בטח נחלוק בירות בבר כשהורינו לצידנו, והם ידעו את מה שאסור שאף אחד אחר ידע , החטא שעליו אין מדברים, האהבה שאין מעזים לומר את שמה, המכור הגיע סוף סוף הביתה.

לסטר באנגס
1980

הקואן של הולגר שוקאיי בישראל- ראיון וביקורת הופעה

כל מי שהיה בהופעות של "אגדות רוק" מהעבר. יודע שזה בדיוק כל מה שנשאר מהם ברוב המקרים – אגדות. האמת המרה היא היא שהם נתונים במלכודת הלהיטים שלהם. העייפות נושבת מהם בכל פעם שהם מתחילים לנגן את האקורדים הידועים, וברחש מחיאות הכפיים שמזהות את המוכר, כבר ניתן לחוש כמה רחוקים מהם השירים-להיטים שהיו משמעותיים לחייהם לאחרונה לפני שלושה עשורים. ומצד שני עם כל הכבוד לארטיסטיות, הקהל דורש את שלו, ושלו זה תמיד להיטים.
ככל שעולם הרוק הולך ומזדקן ניתן לראות אמנים רבים שפשוט הופכים להיות להקות מחווה לעצמם פה ושם הם יגניבו איזה שיר חדש בכדי לתת לעצמם צידוק כלשהו למעמדם כאמנים, ועשויים אפילו לחשוב שהם אולי מאתגרים את הקהל במשהו. אך בסופו של יום, הסידור הזה די נוח לשני הצדדים. הקהל רוצה לסמן וי נוסף ליד ארון הדיסקים ולחשוב שהוא ראה אגדה בשיאה, והאמן מצידו בעיקר שמח שהכסף עדיין זורם, ושמישהו בכלל מוכן להקשיב. אין מה לעשות זיקנה זה לא דבר נחמד כל כך.
דווקא אמנים שמשוחררים מלהיטים בעברם, יכולים ללכת עם החזון הפנימי שלהם לכל מקום. מבחינתם ומבחינת הקהל כל גוף היצירה שלהם הוא רק תחנות בדרך ארוכה ולא שיאים שהוא נאלץ לשחזר מדי ערב. אין לו אימג' נוצץ מימי זוהרו שמולו הוא נמדד,  ומאחר והוא לא היה החלום הרטוב של אלפי ילדות קטנות, לאף אחד או אחת, לא ממש איכפת אם האמן הקריח השמין נחרץ או ששיערו הלבין. הבעיה היא שנדירים המקרים בהם מישהו מצליח להתפרנס מעשיית מוזיקה כל חייו, אם לא היו לו להיטים מסוג כלשהו בעברו.

הולגר שוקאיי הוא מקרה נדיר שכזה ובאוקטובר של 2003 הוא הגיע לישראל כדי להופיע. הנה לפניכם ראיון שערכתי עימו לרגל הגעתו ארצה ומייד לאחריו ביקורת על הופעתו היחודית.

שוקאיי נולד בגדנסק ב1938 ובשיחה עימו מתגלה כאחד האנשים החכמים והמשעשים ביותר בסביבה. הוא למד קומפיזציה עם מלחין האוונגארד שטוקהאוזן וחשב על קריירה של מנצח ומלחין. אולם היה זה דווקא תלמידו למוזיקה- מייקל קרולי,  שהכיר לו את עולם הרוק ויחד עם אירמין שמיט וג'קי ליבזיט הם הקימו ב1968 את CAN בעיני אחת מהלהקות הכי מעניינות ויחודיות שהוקמו אי פעם.

כשנשאל מדוע הקים את הלהקה ענה:

" הציעו לנו קצת כסף כדי לנגן בפתיחת תערוכה לציורי פיקאסו, אמרו לנו לנגן משהו מודרני, אז ניגנו משהו דוחה לחלוטין וזה מאוד עניין אותם"

האם ניסיתם להיות שונים בצורה מודעת ?

"ניסינו ליצור משהו שהיה חסר לנו, גדלנו בגרמניה שלאחר מילחמת העולם השניה וחיפשנו זהות יחודית מנותקת מהמצפון הגרמני, אבל לא רצינו להיות כמו האמריקאים אז ניסינו ליישם את הרעיונות המוזרים שלנו בתוך מוזיקה לא קלאסית"
והרעיונות היו יחודיים לחלוטין : " היינו כמו קבוצת כדורגל לא ידענו מה אנו הולכים לנגן ברגע הבא אבל ידענו שנגיב בספונטניות לכל סיטואציה שתיוצר"

CAN היו מנגנים במשך שעות במעין אילתור קולקטיבי ואחרי זה עם סכין חיתוך וזוג ידיים יציבות עורכים את כל הסרטים ליצירה חדשה.

" כנגנים היינו פשוט קקי מוחלט והיינו חייבים לחתוך החוצה את כל הקטעים הגרועים שלנו" מתוודה צוקי בשימחה " אבל כשגלינו כמה טובים נשמענו פתאום היינו חייבים לנסות להגיע לרמה הזו ".

מלקום מוני חבר פסל וצייר אמריקאי בא להקשיב להם לפתע ניגש למיקרופון והתחיל לשיר איתם

"זו היתה פשוט חויה בסיסית כזו, כמו שהיינו ילדים, וההמצאנו מישחק חדש חשבנו שזה יכול להיות מעניין להיות להקת רוק "

למה הקמתם לייבל משלכם ?

"חברות התקליטים הגדולות התעלמו מאיתנו, הם אמרו שאנחנו לא נמכור שום דבר, אז הקמנו חברה שלנו ולהפתעתנו כל התקליטים נמכרו מהר מאוד בהופעות, ואז הם התחילו לרדוף אחרינו "
אחרי תקליט וחצי, עזב מוני לטיפול פסיכולוגי בארה"ב בגלל סיבה טריוויאלית במיוחד. "זה הפך להיות משימה בלתי אפשרית לשמור עליו 24 שעות ביממה כדי שלא יתאבד" עונה צוקי בטון מהורהר.  את מקומו של מוני בהרכב תפס זמר יפני מטורלל לחלוטין – דמו סוזוקי.

 "ראינו אותו צועק באמצע הרחוב והיה ברור שאין לו שום מושג מה הוא עושה אבל הוא עושה את זה טוב. ניגשתי אליו והזמנתי אותו להופיע איתנו כזמר באותו אחר הצהריים. עלינו להופיע לפני מועדון מלא. דמו היה רגוע בהתחלה אבל פתאום הוא הפך לסמוראי לוחם ואנחנו נסחפנו אחריו לאנרכיה שיבטית כזו, עד סוף ההופעה נשארו רק עשרים איש" לטענת שוקאיי, השחקן דיויד ניבן שנכח במקום נשאל על ידי צוות צילום מה הוא חשב על המוזיקה, "זה היה פנטסטי, אבל לא ידעתי שזו מוזיקה"

האם הספונטניות היתה טקטיקה מכוונת ? לא עשיתם חזרות?
"חזרות ?" מתפקע שוקאי מצחוק "אף פעם לא עשינו חזרות להופעה, לשאר הלהקה היה חשוב להיות ספונטנים וליצור כמו תינוקות שלא חושבים. אצלי זה היה אחרת, הראש שלי פשוט ריק לחלוטין רוב הזמן" ובכל זאת נהיית המפיק וטכנאי ההקלטות של הלהקה? " הייתי עושה הרבה טעויות על הבאס והיו צועקים עלי שלא אנגן איפה שהאחרים מנגנים אז כדי שאנגן פחות הפכתי ל לאחראי על ההקלטות בזמן הנגינה"

ב 1978 עזב שוקאי את CAN

"קאן היתה אורגניזם שגדל ונתחיל להתנוון רצינו להפתח לדברים מבחוץ וכך הבאנו נגנים נוספים ואני הייתי אמור לאתגר אותם באמצעות שימוש ברעשים אקראיים מרדיו ומהקלטות שהכנתי מראש אבל זה לא התאים ללהקה להיכנס לסצינה האלקטרונית ואני פשוט עזבתי "
שוקאי המשיך לפתח את קריירת הסולו שלו לכיוונים אלקטרונים והיה מחלוצי הדגימה ," עבדתי על קטע והיה לי ליווי מצויין אבל היה חסר לי קול אנושי שישיר, פתחתי רדיו ושטטתי בין התחנות השונות בגלים הקצרים ופתאום שמעתי זמרת שרה בפרסית , מייד לחצתי על כפתור ההקלטה " התוצאה היא אהבה פרסית אחד הקטעים הראשונים ששילבו דגימות אתניות במוזיקה אלקטרונית.

 

במשך שנות השמונים והתשעים צוקי ניהל קריירת סולו נסיונית שמרבה בשיתופי פעולה (רוברט פריפ, דיויד סילביאן, ועוד) " שיתוף פעולה בעיניי הוא כמו בטריה אתה מינוס הוא פלוס, והופס יש חשמל ".
בתקליטו ROME REMAINS ROME – הוא עשה רמיקס לדרשה של האפיפיור. " הוא נראה נחמד והיה לו חוש קצב מצוין הדבר היחידי שהיה חסר לו זו להקה שתתמוך בו, אז התנדבתי…"


כיום שוקאיי נמצא בתהליך של רכישת הזכויות על כל אלבומי הסולו שלו והוא מתכנן רמסטרינג הוצאה מחודשת ואפילו דיוידי. האתר שלו ברשת מהווה מקום מפגש בלתי אמצעי עם קהלו " אני יודע סוף סוף מי האנשים האלה שמתעניינים במה שאני עושה" הוא צוחק ומרחיב על האפשרויות שהרשת מציעה, זה דבר כל כך טוב שאתה יכול ליצור עם אנשים שאתה לא מכיר, יש בחור שאחראי על 27 בארות נפט במפרץ ניו-מקסיקו והוא שולח לי כל הזמן מהעבודה קטעי תופים שהוא יוצר בשבילי"

איך אתה רואה את המחשב והרשת ככלי ליצירת מוזיקה ?

"כיום יש כל כך הרבה אנשים שעושים מוזיקה בבית, זה טוב מצד אחד ומצד שני בלי שיתוף פעולה אתה מהר מאוד חוזר על עצמך, ולגבי הרשת זה התחיל מעניין מאוד אבל כיום הבעיה היא שיש כל כך הרבה זבל שלפעמים קשה לבחור מה לשמוע, ודברים טובים נבלעים בערימה של חרא"

למה בחרת להגיע לישראל?

"המנהל שלי הוא ישראלי-יהודי והוא אמר לי : "הולגר אתה חייב להופיע בירושלים", נראה לי שהוא פשוט רצה לבקר את בני המשפחה שלו על חשבוני" הוא צוחק
ומה צפוי לנו בהופעה הקרובה "אני לא כל כך יודע, אבל אבוא עם כמה הקלטות שהכנתי מראש ואנסה לעשות איתם דברים ספונטנים ומעניינים מה שבטוח הוא שאני לא אנגן מחרוזת אנפלגד של שירי קאן-קאן"
תגיד הולגר ידעת שמאז שפרסמו שאתה בא, הפכת לכמעט אליל תרבות פה ? כל זאטוט בן 16 פתאום מספר לך שהוא שמע CAN עוד ביסודי בקיצור נהיה הייפ מסביבך.
"באמת ? תשמע זה זמנים מוזרים מאוד אם איש זקן בן 65 הופך להייפ, באמת מוזר…"

קונצ'רטו לפנטומימאי קרן-יער ודיסק

הולגר שוקאיי הופעה חיה בתיאטרון החאן ירושלים.

מה חשוב לכם בקונצרט ? מה מייחד הופעה והופך אותה לחויה שונה מדיסק? האם זה הביצוע החי או שמא זה המוזיקה נטו ?
האם יש דבר כזה מוזיקה נטו בכלל ?
ובכן המילניום החדש מציב שאלות קשות בפני המאזינים. בשורה התחתונה ההופעה של שוקאי היא לא פחות ממרתקת מבחינה מוזיקלית, אבל מבחינה ההופעה היא נעה בין ההזוי למביך מאוד.
הבמה מינמליסטית ביותר ועליה מונחים מקלדת שליטה מלפנים, שולחן בצד עם מיקסר קטן, כמה סמפלרים, קומפקטים, רדיו ומאחור מונחים גיטרה חשמלית וקרן יער. שוקאי עולה לבמה ונראה כמו סנטה קלאוס באמצע טיול לקאריבים. לוחץ פליי על הדיסק שלו. ומאז ועד סוף ההופעה עושה תנועות כאילו שהוא מנגן וכאילו שהוא שר. ובאופו כללי מנצח על המוזיקה. עכשיו מישהו שלא יודע ולא מכיר כל כך את המכניקה של הכלים עלול לחשוב ששוקאי מנגן גיטרות רדיו וקלידים חי, בפועל 90% מהחומר מוקלט מראש. וכל מי שאי פעם החזיק גיטרה יכל לראות ששוקאי עושה כאילו שהוא מנגן. לעיתים הוא לא בסינק לחלוטין והוא שוכח לנגן שכברקע יש גיטרה לעיתים המיקרופון בורח לו הצידה ובכל זאת קולו נשמע ברמה הדבר היחידי שהוא ממש מנגן זה קרן היער שמדי פעם הוא מרים אותה מהרצפה כדי לייצר כמה נפיחות פיליות ורדיו שמדי פעם עבד ומדי פעם לא, אגב לאורך כל ההופעה הוא לא הצליח למצוא אף תחנה חרדית או ערבית על הסקאלה ומשום מה שדרנים בריטים וגרמנים פלשו לאיזורינו
מה שמחזיר אותי לתהיה הבסיסית, האם זה חשוב בכלל שהוא מנגן חי או לא ? ואם הוא לא מנגן חי למה לעשות את הפנטומימה המשונה הזו ?
ובכן כל אחד והפתרונות האישיים שלו, אני חשבתי שהיה עדיף אם שוקאיי לא היה עושה פנטומימה כזו שרוב הזמן הסיחה את המוח לשאלה האם הוא מנגן עכשיו או לא? אבל בסופו של דבר גם אם הוא היה רק לוחץ פליי ויושב עם ספר על כיסא לצד הקומפקט הייתי מאוד מרוצה.
תחשבו על זה צייר בתערוכה, צריך לצייר באותו הרגע? סופר חייב לכתוב לידך את הסיפור? מעניין למה רק במוזיקה נשארנו מקובעים לחשיבה של המאה ה17 שבה הביצוע של היצירה הוא הדבר החשוב ולא הקיום האובייקטיבי שלה. צוקי בנה סט מצויין לא דומה לתקליטים שלו ובעל קיום עצמאי נכון לאותו רגע.
ומצד שני כל ישראלי טוב יגיד אז למה לי לשלם 90 שקל ולשבת בהופעה ולהקשיב לדיסק שאני יכול לשמוע בבית ?
ואכן מה האלמנט של ההופעה כאן?
אין תשובה ברורה וחותכת וגם שוקאיי עצמו שנשאל העדיף להתחמק באלגנטיות מהנושא. אני חשבתי חלק מההופעה כמה המוח שלי כבול לחוטים האלה שמכריחים אותי לתהות האם הוא מנגן או לא, וכמה שגישת זן היתה אומרת לי תתעלם מהפרטים הלא חשובים האלה ופשוט תתהנה מזה תקשיב לצליל ותחווה אותו עזוב אותך ממחשבות גשטאלטיות.

אם צוקיי היה מורה זן (האמת? הוא לא רחוק מזה ) הייתי אומר שההופעה שלו היא מעין קו-אן שהוא נותן לתלמידיו. סוג של מטלה-שאלה מאתגרת שעליהם להרהר בה עד שהם מגיעים להארה. אני לא יודע אם זו היתה כוונתו המקורית של האיש המופרע והחביב הזה אבל אני בטוח שאני אהרהר בכל צידי העניין עד שאמצא תשובה נכונה לעצמי.
מה שכן ברגעים שבהם לא חשבתי על כלום ורק הקשבתי למוזיקה חוויתי חוייה יחודית כי האלקטרוניקה של צוקיי שונה מאוד ממה שמוגדר כאלקטרו במחוזותנו, יש לו יכולת לקחת אלמנטים כמו מוזיקת עם בווארית ולשזור אותה בקלות עם ג'אנגל רצחני, לחבר מוזיקה קלאסית מודרנית עם רעשים גליצ'ים ואז לקחת דאב ולחבר בלי סדקים לניו אייג' תעשייתי. יש לו חשיבה מקורית שימוש ממש מופרע בצליל. פשוט יחודי.
שמעתי הרבה מוזיקה אלקטרונית בחיי (למרות שאני לא מדבר על זה יותר מדי ) ואף פעם לא שמעתי מישהו שעושה דברים כל כך שונים באלקטרוניקה, אין שום קטע של פילטר סגור, פילטר פתוח. לצוקי יש הנאה פרוורטית מחיתוכים מטורפים בין עולמות שלא נפגשים, והקצב שלו זה משהו לחלוטין לא לינארי כמו רוב המוזיקה מבוססת מכונות שבסביבה. חבר בא איתי להופעה אמר שזה הזכיר לו את קרודר ודופמייסטר אני אישית חושב שזה הרבה יותר רחוק ונסיוני מזה אבל זה רפרנס טוב בכיוון בערך כמו שהפנס הרחוב שלי מזכיר את הירח.
בסוף ההופעה בהדרן השלישי כשהוא הרהר איזה קטע לנגן צעק לו מישהו מהקהל "נגן את אהבה פרסית" (שיר-חצי להיט מתקליטו העתיק של צוקי – סרטים ) 

"לא!" עונה לו צוקי בשעשוע רב – "את זה אתה כבר מכיר, אני לא צריך לנגן אותו"
ואכן צוקאי מייצר מוזיקה זנית שנועדה להקשבה באותו רגע ותו לא.
הקיום שלה לא נשאר בתודעה אחרי שההופעה נגמרה ובזה גם מתמצה סוד הקסם שלה. מצמצת? פספת את הרגע, התעסקת במשהו אחר? פספת עוד רגע, חשבת אם הוא מנגן או לא ? פספת שלושה רגעים.
אני לא חושב שמי שיאזין למוזיקה הזו בבית ישיג מתוכה משהו שלא נקלט במכה הראשונית כשהמוזיקה זורמת מהבמה לקהל בעוד צוקי מנצח על המחשבות שלנו בעזרת הפנטומימה המשונה שלו ומצליח ליצור משהו שבבית לעולם לא תוכל. מעין הקשבה ממוקדת עם הרצאה בתנועות גוף מאוד מעניינת, כמו שהיתה אמש בחאן.
לכן בסיכומו של עניין אני חושב שזו היתה הופעה מצוינת מוזיקלית ושונה לחלוטין במימד הפרפורמנסי שלה.
חבל שצוקי לא עמד בהתחיבויותיו וניסה לעשות משהו ספונטני, כמו להזמין נגנים אורחים שיעלו ויאלתרו איתו ועם המוזיקה, היו שלבים שכמעט קפצתי ממושבי ופלשתי לו לבמה כדי לקחת את הגיטרה ולנגן איתו משהו, אבל כרגיל עסקי ה"לא נעים, פאדיחה" מנעו ממני.
בסופו של יום לצוקיי יש את הזכות המלאה לעשות כל מה שהוא רוצה על הבמה, הוא קנה את זה בצדק בעשרות שנות יצירה מרתקת מאתגרת חריגה ואקצנטרית אז קחו מההופעה הזאת את כל מה שאתם רוצים, אבל מי שהגיע להופעה עצמה הפך להיות חלק מהיצירה של צוקאי שכן ההופעה והמפגש-עימות עם המעריצים לאחר ההופעה צולמו עבור דיוידי שאמור לצאת יום אחד.

היציאה האחרונה של קדוש

אריק קלפטוו, גיטרה פנדר סטרטוקסטר ומגברי פנדר טוויד

הכל התחיל בזה שחיפשתי לעצמי כמה תמונות של בלוזיסטים מזכרת מלונדון. "לך לקמדן-מרקט" אמרו לי, שמה תמצא הכל. 

שנים לא ראיתי אותו, הזמן עובר מהר שנהנים, אני חושב שפעם אחרונה שנתקלנו אחד בשני היתה בישיבה, קיומו פרח מראשי עד שהרגשתי מכה אימתנית על הכתף.  "פרץ שרץ," קרא לי בכינוי הבני"ש שלי, "היי גברי", אמרתי מופתע.  מכל העולם דווקא אותך לא ציפיתי לראות בשוק האורוות של קמדן!!"  

"מה העניינים איתך ?" הוא שאל. בטון הכל כך, גברי שלו. 

וואלה אתה יודע, חייכתי, תיירים בלונדון, מה כבר אפשר לעשות? הולכים לחפש דברים מגניבים בקמדן.

"אה עזוב אותך, הכל פה זיופים", הוא השיב לי, "שנים שאני מוכר כאן ועוד לא מצאתי קונה לשיריון החזה ומעילי הגשם של כל הפורשים, שלא לדבר על הכנפיים… "

אז זהו? אמרתי, החלטת לוותר על הכל כולל הכנפיים בשביל איזו קוזינה בריטית ?

איזה קוזינה? אני נראה לך איש של קוזינות בריטיות, תביא לי ג'מאייקניות, תימנית… משהו עם דם לא פאי כליות שכזה. אבל בתכלס זה הכל בגלל קדוש והקריזות שלו, אתה יודע איך הוא כשהוא מתעצבן, יחרב העולם והוא עם השטויות שלו. רק שיום אחד גם אני חטפתי קריזה –  עד פה אמרתי לו, עד פה!!

די חלאס כמה אפשר ??  או שאתה מפסיק עם המתיחות שלך או שאני פורש.." 

נו ו..

"תשמע לא היתה לי ברירה,אתה יודע מילה של גברי, אז פרשתי.  "

אהה קדוש, הרהרתי לעצמי…  שנים שלא הזכירו את השם הזה לידי,  בטח אחרי החשבון הלא סגור שלנו,  אבל מה הוא עשה הפעם ?

"אל תשאל סיפור ארוך…, יש לך זמן ככה לשבת לדבר קצת על איזה קפה?" הוא שאל עם החיוך הרחום שלו, מהסוג שלא יכולת להגיד לו לא.

יאללה גברי, אני תייר חופשי על הבר. לאן כבר יש לי למהר בלונדון?

כמה דקות אחרי זה מצאנו את עצמנו יושבים בתוך בר-קפה איטלקי ממול לשוק. גברי לקח שאיפה עמוקה מהסגריה, והביט בי ארוכות, "תשמע שרץ מה שאני מספר לך כאן נשאר ביננו נכון?"

נו גברי אתה מכיר אותי למי אני כבר אספר את זה ? לקוראים שלי אינטרנט ?? הצחקת אותי…

טוב, בסדר, אבל אני סומך עליך הא?, תראה הכל התחיל כשאיזה טמבל מתלהב אחד רשם ממש מזמן גרפיטי מעפאן ש"קלפטון הוא אלוהים", נו  אתה יודע קראת על זה",

כן כן. אמרתי לו בכל זאת הבחור היה ביארדבירדס, ועם ג'ון מאייל והבלוז ברייקרס הוא היה בכלל חלוץ גיטרה, וב"קרים" הוא נתן בראש עם סולואים בדיסטורשנים…

"איזה נתן בראש?"   גברי הפסיק אותי וצחק, כולם  היו אז מסטולים מהתחת, לא ראו ולא שמעו כלום בחייך…"

אז איך התחיל העניין הזה של קלפטון הוא אלוהים?  מה אף אחד לא שמע לא ראה?

תשמע זה הכל בגלל שקדוש לקח את הגרפיטי ההוא קשה. אתה יודע הוא די קנאי למעמד שלו. בקיצור קדוש החליט להתעלל בו קצת, שלח לו את הנדריקס בתור מעריץ, קלפטון היה בטוח הנה עוד מסטול עם בגדים מצחיקים, ינגן קצת סולמות עולים ויורדים והבן אדם ישתחווה לפניו, אבל קדוש לא פראייר, כשקלפטון ראה את הנדריקס מנגן הוא הבין שעלו עליו, אף אחד לא יכול לנגן ככה בלי שקדוש יזיז לו את האצבעות עם החוטים שלו. אתה יודע לאיזה דכאון הוא נכנס??"

מי הנדריקס ?

"לא, טמבל, קלפטון! הוא אשכרה חיכה וחיכה שמישהו יעלה על זה וישלח אותו לעבוד בבנין שוב. אבל הקטע עם קדוש שהוא נקמן אחול שרמוטה, אחרי שהוא הרג את הנדריקס, כולנו חשבנו שהוא ירגע עם הנקמה שלו וסגר את העניין בינהם, אבל אז קלפטון ברח לאמריקה כי חשב שלקדוש אין שם השפעה.  אתה יודע איך האמריקאים האלה מפרידים דת מהמדינה,  וזה רק עצבן את קדוש עוד יותר,  שלח לו את הבלונדיני המתוק ההוא…"

אה דואן אולמן?

"יפה שרץ!! אני רואה שהמשכת להשקיע במוזיקה, בכל מקרה קדוש שלח את אולמן רק כדי להראות לו שזה לא משנה לאן הוא יברח קדוש תמיד בעקבותיו…"

אז אתה רוצה להגיד לי שגם הסלייד של אולמן זה עם חוטים מלמעלה?

אחח שרץ שרץ, נשארת טמבל ותמים הא? נראה לך שיש איזה בן אדם  שמסוגל להזיז חתיכת זכוכית או מתכת על האצבע ולגרום ללס פול לצרוח ככה? כמה שנים עברו מאז? 30? אתה מכיר עוד מישהו שעושה ככה?"       

וואלה, צודק  אף פעם לא חשבתי על זה…

"טוב זה מה שאמרתי לך, אבל קדוש הרג גם את דואיין, רק בכדי להראות לקלפטומן הזה שהוא יודע שאת הריף של "ליילה"  אולמן המציא, אתה יודע כמה פעמים היינו שומעים את קדוש מתפקע מצחוק מול הטלוזיה הענקית שלו באמצע הלילה, כל פעם שמישהו ראיין את קלפטון על ליילה, קדוש היה מסתכל על המבט המובס של קלפטון וצוחק, צוחק צוחק…"

רגע גברי אז אתה רוצה להגיד לי שגם סטיבי ריי ווהן?  והבן  של קלפטון ? זה גם הקטע של קדוש?

נו מה אתה חושב שרץ? ככה סתם נופלים הליקופטרים  מהשמיים ותינוקות מהחלון של קומה חמישים ושתיים?"

אבל למה גברי? למה הוא לא עזב אותו??

הוא השתתק לכמה דקות המבט שלו בהה ברחוב דרך הזגוגיות הגדולות  כאדם שנזכר שוב ושוב באירוע בעייתי מעברו, הוא לקח עוד שאיפה מהסיגריה ונראה  כאילו הוא בעולם אחר לחלוטין…   

טוב, אבל זה רק כי אני מחבב אותך עוד מהימים שלך בתור ילד עם גיטרה, אבל זה נשאר לגמרי ביננו? אתה מבין ? שום מילה לאף אחד…  

נו?! אני מבטיח שפתי חתומות….

האמת היא שקדוש  פשוט חיכה, וחיכה, וחיכה,  אבל לקלפטון לא היה אף פעם אומץ להודות,  שהוא זה שריסס את הגרפיטי ההוא,  אז על הקיר… "

מה? וואלה!!

"כן, תראה באייטיז היינו בטוחים שזה שהוא הצמיד לו את פיל קולינס כמפיק לתקליטים שלו, זה זה עונש מספיק ביותר. אבל אחרי הקטע עם התינוק היה כזה בלאגן למעלה, כולם שמה התלחששו  שזה לא בסדר, בחייאת קדוש מה הילד אשם? אבל קדוש לא מוותר בקלות – "שמעתי יש המצאה חדשה "אנפלגד" ואני חייב להזכיר לו, זה לא עניין של אשמה,  אני פשוט עושה לו טובה הא הא הא הא".

אחרי הקטע הזה כבר לא יכולתי להתאפק, יום אחד נשברתי – די כבר קדוש תעזוב את הבן אדם בשקט… יש עוד דברים בעולם".

קדוש תקע בי את המבט שלו אתה יודע זה שהופך אותך לנציב מלח במקום, ואחרי נצח אמר לי. "גבריאל…" אתה יודע  איך קדוש לא בעניין של קיצורי שמות… גבריאל הוא  אמר לי… אני מצפה לראות את ההתפטרות שלך והכנפיים  אצלי על השולחן עד יום ראשון….

אז עזבתי והנה אני כאן" סיים גברי ושקע בשתיקה .

שנינו הבטנו החוצה אל השמש השוקעת מעל גגות קמדן ובמשך כמה דקות היה נדמה לי שגברי במקום אחר, ואז הוא התעשת על עצמו, חייך אלי חיוך עצוב  "אבל אתה יודע מה היתה היציאה  הכי טובה של קדוש??

לא מה ?

שמכל המתופפים בעולם הוא ציוות לקלפטון את סטיב גאד בתור מתופף. תגיד מה שתגיד לקדוש היה תמיד חוש הומור אלוהי….