כל מי שהיה בהופעות של "אגדות רוק" מהעבר. יודע שזה בדיוק כל מה שנשאר מהם ברוב המקרים – אגדות. האמת המרה היא היא שהם נתונים במלכודת הלהיטים שלהם. העייפות נושבת מהם בכל פעם שהם מתחילים לנגן את האקורדים הידועים, וברחש מחיאות הכפיים שמזהות את המוכר, כבר ניתן לחוש כמה רחוקים מהם השירים-להיטים שהיו משמעותיים לחייהם לאחרונה לפני שלושה עשורים. ומצד שני עם כל הכבוד לארטיסטיות, הקהל דורש את שלו, ושלו זה תמיד להיטים.
ככל שעולם הרוק הולך ומזדקן ניתן לראות אמנים רבים שפשוט הופכים להיות להקות מחווה לעצמם פה ושם הם יגניבו איזה שיר חדש בכדי לתת לעצמם צידוק כלשהו למעמדם כאמנים, ועשויים אפילו לחשוב שהם אולי מאתגרים את הקהל במשהו. אך בסופו של יום, הסידור הזה די נוח לשני הצדדים. הקהל רוצה לסמן וי נוסף ליד ארון הדיסקים ולחשוב שהוא ראה אגדה בשיאה, והאמן מצידו בעיקר שמח שהכסף עדיין זורם, ושמישהו בכלל מוכן להקשיב. אין מה לעשות זיקנה זה לא דבר נחמד כל כך.
דווקא אמנים שמשוחררים מלהיטים בעברם, יכולים ללכת עם החזון הפנימי שלהם לכל מקום. מבחינתם ומבחינת הקהל כל גוף היצירה שלהם הוא רק תחנות בדרך ארוכה ולא שיאים שהוא נאלץ לשחזר מדי ערב. אין לו אימג' נוצץ מימי זוהרו שמולו הוא נמדד,  ומאחר והוא לא היה החלום הרטוב של אלפי ילדות קטנות, לאף אחד או אחת, לא ממש איכפת אם האמן הקריח השמין נחרץ או ששיערו הלבין. הבעיה היא שנדירים המקרים בהם מישהו מצליח להתפרנס מעשיית מוזיקה כל חייו, אם לא היו לו להיטים מסוג כלשהו בעברו.

הולגר שוקאיי הוא מקרה נדיר שכזה ובאוקטובר של 2003 הוא הגיע לישראל כדי להופיע. הנה לפניכם ראיון שערכתי עימו לרגל הגעתו ארצה ומייד לאחריו ביקורת על הופעתו היחודית.

שוקאיי נולד בגדנסק ב1938 ובשיחה עימו מתגלה כאחד האנשים החכמים והמשעשים ביותר בסביבה. הוא למד קומפיזציה עם מלחין האוונגארד שטוקהאוזן וחשב על קריירה של מנצח ומלחין. אולם היה זה דווקא תלמידו למוזיקה- מייקל קרולי,  שהכיר לו את עולם הרוק ויחד עם אירמין שמיט וג'קי ליבזיט הם הקימו ב1968 את CAN בעיני אחת מהלהקות הכי מעניינות ויחודיות שהוקמו אי פעם.

כשנשאל מדוע הקים את הלהקה ענה:

" הציעו לנו קצת כסף כדי לנגן בפתיחת תערוכה לציורי פיקאסו, אמרו לנו לנגן משהו מודרני, אז ניגנו משהו דוחה לחלוטין וזה מאוד עניין אותם"

האם ניסיתם להיות שונים בצורה מודעת ?

"ניסינו ליצור משהו שהיה חסר לנו, גדלנו בגרמניה שלאחר מילחמת העולם השניה וחיפשנו זהות יחודית מנותקת מהמצפון הגרמני, אבל לא רצינו להיות כמו האמריקאים אז ניסינו ליישם את הרעיונות המוזרים שלנו בתוך מוזיקה לא קלאסית"
והרעיונות היו יחודיים לחלוטין : " היינו כמו קבוצת כדורגל לא ידענו מה אנו הולכים לנגן ברגע הבא אבל ידענו שנגיב בספונטניות לכל סיטואציה שתיוצר"

CAN היו מנגנים במשך שעות במעין אילתור קולקטיבי ואחרי זה עם סכין חיתוך וזוג ידיים יציבות עורכים את כל הסרטים ליצירה חדשה.

" כנגנים היינו פשוט קקי מוחלט והיינו חייבים לחתוך החוצה את כל הקטעים הגרועים שלנו" מתוודה צוקי בשימחה " אבל כשגלינו כמה טובים נשמענו פתאום היינו חייבים לנסות להגיע לרמה הזו ".

מלקום מוני חבר פסל וצייר אמריקאי בא להקשיב להם לפתע ניגש למיקרופון והתחיל לשיר איתם

"זו היתה פשוט חויה בסיסית כזו, כמו שהיינו ילדים, וההמצאנו מישחק חדש חשבנו שזה יכול להיות מעניין להיות להקת רוק "

למה הקמתם לייבל משלכם ?

"חברות התקליטים הגדולות התעלמו מאיתנו, הם אמרו שאנחנו לא נמכור שום דבר, אז הקמנו חברה שלנו ולהפתעתנו כל התקליטים נמכרו מהר מאוד בהופעות, ואז הם התחילו לרדוף אחרינו "
אחרי תקליט וחצי, עזב מוני לטיפול פסיכולוגי בארה"ב בגלל סיבה טריוויאלית במיוחד. "זה הפך להיות משימה בלתי אפשרית לשמור עליו 24 שעות ביממה כדי שלא יתאבד" עונה צוקי בטון מהורהר.  את מקומו של מוני בהרכב תפס זמר יפני מטורלל לחלוטין – דמו סוזוקי.

 "ראינו אותו צועק באמצע הרחוב והיה ברור שאין לו שום מושג מה הוא עושה אבל הוא עושה את זה טוב. ניגשתי אליו והזמנתי אותו להופיע איתנו כזמר באותו אחר הצהריים. עלינו להופיע לפני מועדון מלא. דמו היה רגוע בהתחלה אבל פתאום הוא הפך לסמוראי לוחם ואנחנו נסחפנו אחריו לאנרכיה שיבטית כזו, עד סוף ההופעה נשארו רק עשרים איש" לטענת שוקאיי, השחקן דיויד ניבן שנכח במקום נשאל על ידי צוות צילום מה הוא חשב על המוזיקה, "זה היה פנטסטי, אבל לא ידעתי שזו מוזיקה"

האם הספונטניות היתה טקטיקה מכוונת ? לא עשיתם חזרות?
"חזרות ?" מתפקע שוקאי מצחוק "אף פעם לא עשינו חזרות להופעה, לשאר הלהקה היה חשוב להיות ספונטנים וליצור כמו תינוקות שלא חושבים. אצלי זה היה אחרת, הראש שלי פשוט ריק לחלוטין רוב הזמן" ובכל זאת נהיית המפיק וטכנאי ההקלטות של הלהקה? " הייתי עושה הרבה טעויות על הבאס והיו צועקים עלי שלא אנגן איפה שהאחרים מנגנים אז כדי שאנגן פחות הפכתי ל לאחראי על ההקלטות בזמן הנגינה"

ב 1978 עזב שוקאי את CAN

"קאן היתה אורגניזם שגדל ונתחיל להתנוון רצינו להפתח לדברים מבחוץ וכך הבאנו נגנים נוספים ואני הייתי אמור לאתגר אותם באמצעות שימוש ברעשים אקראיים מרדיו ומהקלטות שהכנתי מראש אבל זה לא התאים ללהקה להיכנס לסצינה האלקטרונית ואני פשוט עזבתי "
שוקאי המשיך לפתח את קריירת הסולו שלו לכיוונים אלקטרונים והיה מחלוצי הדגימה ," עבדתי על קטע והיה לי ליווי מצויין אבל היה חסר לי קול אנושי שישיר, פתחתי רדיו ושטטתי בין התחנות השונות בגלים הקצרים ופתאום שמעתי זמרת שרה בפרסית , מייד לחצתי על כפתור ההקלטה " התוצאה היא אהבה פרסית אחד הקטעים הראשונים ששילבו דגימות אתניות במוזיקה אלקטרונית.

במשך שנות השמונים והתשעים צוקי ניהל קריירת סולו נסיונית שמרבה בשיתופי פעולה (רוברט פריפ, דיויד סילביאן, ועוד) " שיתוף פעולה בעיניי הוא כמו בטריה אתה מינוס הוא פלוס, והופס יש חשמל ".
בתקליטו ROME REMAINS ROME – הוא עשה רמיקס לדרשה של האפיפיור. " הוא נראה נחמד והיה לו חוש קצב מצוין הדבר היחידי שהיה חסר לו זו להקה שתתמוך בו, אז התנדבתי…"

כיום שוקאיי נמצא בתהליך של רכישת הזכויות על כל אלבומי הסולו שלו והוא מתכנן רמסטרינג הוצאה מחודשת ואפילו דיוידי. האתר שלו ברשת מהווה מקום מפגש בלתי אמצעי עם קהלו " אני יודע סוף סוף מי האנשים האלה שמתעניינים במה שאני עושה" הוא צוחק ומרחיב על האפשרויות שהרשת מציעה, זה דבר כל כך טוב שאתה יכול ליצור עם אנשים שאתה לא מכיר, יש בחור שאחראי על 27 בארות נפט במפרץ ניו-מקסיקו והוא שולח לי כל הזמן מהעבודה קטעי תופים שהוא יוצר בשבילי"

איך אתה רואה את המחשב והרשת ככלי ליצירת מוזיקה ?

"כיום יש כל כך הרבה אנשים שעושים מוזיקה בבית, זה טוב מצד אחד ומצד שני בלי שיתוף פעולה אתה מהר מאוד חוזר על עצמך, ולגבי הרשת זה התחיל מעניין מאוד אבל כיום הבעיה היא שיש כל כך הרבה זבל שלפעמים קשה לבחור מה לשמוע, ודברים טובים נבלעים בערימה של חרא"

למה בחרת להגיע לישראל?

"המנהל שלי הוא ישראלי-יהודי והוא אמר לי : "הולגר אתה חייב להופיע בירושלים", נראה לי שהוא פשוט רצה לבקר את בני המשפחה שלו על חשבוני" הוא צוחק
ומה צפוי לנו בהופעה הקרובה "אני לא כל כך יודע, אבל אבוא עם כמה הקלטות שהכנתי מראש ואנסה לעשות איתם דברים ספונטנים ומעניינים מה שבטוח הוא שאני לא אנגן מחרוזת אנפלגד של שירי קאן-קאן"
תגיד הולגר ידעת שמאז שפרסמו שאתה בא, הפכת לכמעט אליל תרבות פה ? כל זאטוט בן 16 פתאום מספר לך שהוא שמע CAN עוד ביסודי בקיצור נהיה הייפ מסביבך.
"באמת ? תשמע זה זמנים מוזרים מאוד אם איש זקן בן 65 הופך להייפ, באמת מוזר…"

קונצ'רטו לפנטומימאי קרן-יער ודיסק

הולגר שוקאיי הופעה חיה בתיאטרון החאן ירושלים.

מה חשוב לכם בקונצרט ? מה מייחד הופעה והופך אותה לחויה שונה מדיסק? האם זה הביצוע החי או שמא זה המוזיקה נטו ?
האם יש דבר כזה מוזיקה נטו בכלל ?
ובכן המילניום החדש מציב שאלות קשות בפני המאזינים. בשורה התחתונה ההופעה של שוקאי היא לא פחות ממרתקת מבחינה מוזיקלית, אבל מבחינה ההופעה היא נעה בין ההזוי למביך מאוד.
הבמה מינמליסטית ביותר ועליה מונחים מקלדת שליטה מלפנים, שולחן בצד עם מיקסר קטן, כמה סמפלרים, קומפקטים, רדיו ומאחור מונחים גיטרה חשמלית וקרן יער. שוקאי עולה לבמה ונראה כמו סנטה קלאוס באמצע טיול לקאריבים. לוחץ פליי על הדיסק שלו. ומאז ועד סוף ההופעה עושה תנועות כאילו שהוא מנגן וכאילו שהוא שר. ובאופו כללי מנצח על המוזיקה. עכשיו מישהו שלא יודע ולא מכיר כל כך את המכניקה של הכלים עלול לחשוב ששוקאי מנגן גיטרות רדיו וקלידים חי, בפועל 90% מהחומר מוקלט מראש. וכל מי שאי פעם החזיק גיטרה יכל לראות ששוקאי עושה כאילו שהוא מנגן. לעיתים הוא לא בסינק לחלוטין והוא שוכח לנגן שכברקע יש גיטרה לעיתים המיקרופון בורח לו הצידה ובכל זאת קולו נשמע ברמה הדבר היחידי שהוא ממש מנגן זה קרן היער שמדי פעם הוא מרים אותה מהרצפה כדי לייצר כמה נפיחות פיליות ורדיו שמדי פעם עבד ומדי פעם לא, אגב לאורך כל ההופעה הוא לא הצליח למצוא אף תחנה חרדית או ערבית על הסקאלה ומשום מה שדרנים בריטים וגרמנים פלשו לאיזורינו
מה שמחזיר אותי לתהיה הבסיסית, האם זה חשוב בכלל שהוא מנגן חי או לא ? ואם הוא לא מנגן חי למה לעשות את הפנטומימה המשונה הזו ?
ובכן כל אחד והפתרונות האישיים שלו, אני חשבתי שהיה עדיף אם שוקאיי לא היה עושה פנטומימה כזו שרוב הזמן הסיחה את המוח לשאלה האם הוא מנגן עכשיו או לא? אבל בסופו של דבר גם אם הוא היה רק לוחץ פליי ויושב עם ספר על כיסא לצד הקומפקט הייתי מאוד מרוצה.
תחשבו על זה צייר בתערוכה, צריך לצייר באותו הרגע? סופר חייב לכתוב לידך את הסיפור? מעניין למה רק במוזיקה נשארנו מקובעים לחשיבה של המאה ה17 שבה הביצוע של היצירה הוא הדבר החשוב ולא הקיום האובייקטיבי שלה. צוקי בנה סט מצויין לא דומה לתקליטים שלו ובעל קיום עצמאי נכון לאותו רגע.
ומצד שני כל ישראלי טוב יגיד אז למה לי לשלם 90 שקל ולשבת בהופעה ולהקשיב לדיסק שאני יכול לשמוע בבית ?
ואכן מה האלמנט של ההופעה כאן?
אין תשובה ברורה וחותכת וגם שוקאיי עצמו שנשאל העדיף להתחמק באלגנטיות מהנושא. אני חשבתי חלק מההופעה כמה המוח שלי כבול לחוטים האלה שמכריחים אותי לתהות האם הוא מנגן או לא, וכמה שגישת זן היתה אומרת לי תתעלם מהפרטים הלא חשובים האלה ופשוט תתהנה מזה תקשיב לצליל ותחווה אותו עזוב אותך ממחשבות גשטאלטיות.

אם צוקיי היה מורה זן (האמת? הוא לא רחוק מזה ) הייתי אומר שההופעה שלו היא מעין קו-אן שהוא נותן לתלמידיו. סוג של מטלה-שאלה מאתגרת שעליהם להרהר בה עד שהם מגיעים להארה. אני לא יודע אם זו היתה כוונתו המקורית של האיש המופרע והחביב הזה אבל אני בטוח שאני אהרהר בכל צידי העניין עד שאמצא תשובה נכונה לעצמי.
מה שכן ברגעים שבהם לא חשבתי על כלום ורק הקשבתי למוזיקה חוויתי חוייה יחודית כי האלקטרוניקה של צוקיי שונה מאוד ממה שמוגדר כאלקטרו במחוזותנו, יש לו יכולת לקחת אלמנטים כמו מוזיקת עם בווארית ולשזור אותה בקלות עם ג'אנגל רצחני, לחבר מוזיקה קלאסית מודרנית עם רעשים גליצ'ים ואז לקחת דאב ולחבר בלי סדקים לניו אייג' תעשייתי. יש לו חשיבה מקורית שימוש ממש מופרע בצליל. פשוט יחודי.
שמעתי הרבה מוזיקה אלקטרונית בחיי (למרות שאני לא מדבר על זה יותר מדי ) ואף פעם לא שמעתי מישהו שעושה דברים כל כך שונים באלקטרוניקה, אין שום קטע של פילטר סגור, פילטר פתוח. לצוקי יש הנאה פרוורטית מחיתוכים מטורפים בין עולמות שלא נפגשים, והקצב שלו זה משהו לחלוטין לא לינארי כמו רוב המוזיקה מבוססת מכונות שבסביבה. חבר בא איתי להופעה אמר שזה הזכיר לו את קרודר ודופמייסטר אני אישית חושב שזה הרבה יותר רחוק ונסיוני מזה אבל זה רפרנס טוב בכיוון בערך כמו שהפנס הרחוב שלי מזכיר את הירח.
בסוף ההופעה בהדרן השלישי כשהוא הרהר איזה קטע לנגן צעק לו מישהו מהקהל "נגן את אהבה פרסית" (שיר-חצי להיט מתקליטו העתיק של צוקי – סרטים ) 

"לא!" עונה לו צוקי בשעשוע רב – "את זה אתה כבר מכיר, אני לא צריך לנגן אותו"
ואכן צוקאי מייצר מוזיקה זנית שנועדה להקשבה באותו רגע ותו לא.
הקיום שלה לא נשאר בתודעה אחרי שההופעה נגמרה ובזה גם מתמצה סוד הקסם שלה. מצמצת? פספת את הרגע, התעסקת במשהו אחר? פספת עוד רגע, חשבת אם הוא מנגן או לא ? פספת שלושה רגעים.
אני לא חושב שמי שיאזין למוזיקה הזו בבית ישיג מתוכה משהו שלא נקלט במכה הראשונית כשהמוזיקה זורמת מהבמה לקהל בעוד צוקי מנצח על המחשבות שלנו בעזרת הפנטומימה המשונה שלו ומצליח ליצור משהו שבבית לעולם לא תוכל. מעין הקשבה ממוקדת עם הרצאה בתנועות גוף מאוד מעניינת, כמו שהיתה אמש בחאן.
לכן בסיכומו של עניין אני חושב שזו היתה הופעה מצוינת מוזיקלית ושונה לחלוטין במימד הפרפורמנסי שלה.
חבל שצוקי לא עמד בהתחיבויותיו וניסה לעשות משהו ספונטני, כמו להזמין נגנים אורחים שיעלו ויאלתרו איתו ועם המוזיקה, היו שלבים שכמעט קפצתי ממושבי ופלשתי לו לבמה כדי לקחת את הגיטרה ולנגן איתו משהו, אבל כרגיל עסקי ה"לא נעים, פאדיחה" מנעו ממני.
בסופו של יום לצוקיי יש את הזכות המלאה לעשות כל מה שהוא רוצה על הבמה, הוא קנה את זה בצדק בעשרות שנות יצירה מרתקת מאתגרת חריגה ואקצנטרית אז קחו מההופעה הזאת את כל מה שאתם רוצים, אבל מי שהגיע להופעה עצמה הפך להיות חלק מהיצירה של צוקאי שכן ההופעה והמפגש-עימות עם המעריצים לאחר ההופעה צולמו עבור דיוידי שאמור לצאת יום אחד.