בקצה קצהו המרוחק של החלל, ממש מעט לפני סוף היקום הידוע לאדם, ישנה חומה ענקית המורכבת כולה משברי אסטרואידים דבוקים אחד לשני על ידי החומר האפל של היקום.  החומה הזו מייצגת בעיה קשה בפני אסטרופיזיקאים. בעוד שכל גל אור שמגיע אליה מצליח לעבור דרכה  הרי שהחומה הזו מחזירה כמראה את כל גלי הקול שמגיעים אליה  ממרחקים.  זה יכול להיות הלמות ננס לבן שקורס לתוך עצמו או רעש המהומם הנמוך של הפלנטות במסלולם, אין זה משנה. גלי אור עוברים דרכה וגלי קול לא. מדענים תוהים על התופעה הזו כבר שנים, וכמה וכמה סברות הוצעו לתופעה המוזרה. אולם לאחרונה עקב תצפיותיו של פרופסור כוכבי  ממצפה הכוכבים בבית יציב, באר שבע. נדמה שפתרון החידה קרוב מכל.

פרופסור כוכבי  ניסח תיאוריה מקורית וחדשה – "הבעיה היתה, שעד עתה ניסו להתבונן באסטרואידים מקרוב ולבחון את תנועתם, אני הלכתי לכיוון אחר ובחנתי את הבעיה מרחוק ואז שמתי לב שהאסטרואידים מסודרים לפי  צורות ותבניות שחוזרות על עצמן שוב ושוב."

אם כן אתה נוטה לחשוב שזהו סוג של מסר מהיקום?

"ובכן מאחר וכל האופציות האחרות לא נותנות לנו הסבר נדמה לי שזה הססבר ההגיוני היחידי שנותר."

ובכן יש לך רעיון מהו אותו מסר?

האמת, כן. הרצנו את זה במחשבים שלנו וניסינו לפענח את התחביר שמרכיב את הצורות וליצור ממנו מילים…"

וזה הצליח ? תשמע זה מאוד מרגש מה שאתה מספר לי, מה המסר בדיוק?.

"עד כמה שאנחנו מבינים את זה, מה שכתוב שם הוא "די כבר עם מוזיקת האמביינט הזו!!!"

למזלו של דניאל לנואה פרנסתו מתבססת על  מהאלבומים שהוא מפיק ולא מיצירתו כמוזיקאי. לנואה הוא מפיק דגול שעבד עם דילן על שני אלבומים הטובים ביותר בשלושים השנה האחרונות Oh Mercy  ו- Time Out Of My Mind) הוא היה חניכו של בראיין אינו ולמד ממנו המון דברים שניתן לשמוע במהלך עבודתו עם  U2,  ואומנים אחרים. אחד הדברים שהוא יודע לעשות הכי טוב  ועל כך הוא נערץ בקרב טכנאים ומפיקים, זה ליצור סביב השיר של האומן אוירה קסומה ומכשפת של חלל, סביבה אורגנית שבה השיר נוטה לנשום בשלושה וארבעה מימדים ולא רק בסטראו רחב. הצליל שלו עוטף את הזמר והוא יודע איך לביים את השיר כמו בסרט רחב יריעה. הסאונד שלו השפיע וממשיך להשפיע על אינספור הפקות (גם בישראל ) אולם להמונים  נותר לנואה אלמוני לחלוטין.

זהו אלבומו הרביעי כאומן אולם בעוד שלושת אלבומיו הקודמים היו בעלי אופי שירי, הרי שבלה דונה הוא תקליט של חלל ללא קול אנושי. מי שיגדיר את האלבום הזה כאמייבנט יחטא לאמת  משום שלאלבום הזה יש נוכחות גדולה מכדי להחשב למוזיקה שמייצרת אוירה ותו לא. בהרבה מובנים לנואה שייך לדור הראשון של האמביינט, אותו דור שהגדיר ויצר ברייאן אינו בשנות השבעים. מוזיקה שמשתלבת בחלל מסביבך  ומאירה לך את העולם אחרת. אין לו שום קשר למוזיקת המעליות שהחל משנות התשעים המאוחרות מתכנה אמביינט או האח המפגר שלה ה- צ'יל אאוט הנוראי.  וגם לא מדובר על הקלטות שטח חורקות שהיום מגזיני המוזיקה האמריקאים הנחשבים נוטים להגדיר כאמביינט. מדובר באלבום בעל מספיק תוכן משלו כדי להיות מוזיקה שניתן להקשיב לה בפני עצמה גם אם זה דורש ממך לשכוח שאתה מקשיב לה ממש.  זהו דיסק מעולה לכל מי שצריך פסקול למסע חורף מהורהר,  אבל דיסק רע מאוד לבתי קפה טרנדים.  לנואה מנגן פה בעיקר על גיטרות כשהוא מתרכז בחלל שסביב למיתרים ולשקט שבין הצלילים.  מפתיע לגלות כמה לנואה תרם את הצליל שלו לאלבומים של אחרים בדרכו השקטה. חלק מהשירים כאן נשמעים ממש כקטעי אוירה בשירים של U2 ללא הנוכחות המעיקה משהו של בונו. וזה מצליח לו בעיקר כי הוא מספיק מלודי ומספיק אוירתי באותה עת. אם יש הסגה אחת על האלבום הזה זו עובדת היותו כמעט אלבום רטרו שכן אם הדיסק הזה היה יוצא ב1978 עד 1980 הוא היה נחשב לאחד מאלבומי האמביינט היותר מוצלחים שיצאו אי פעם מכיוון אינו וחבורתו , אולם ב2005 זה בהחלט נשמע כמו משהו שכבר שמעת לא מעט פעמים אצל אחרים, אבל בפרוש עשוי טוב מאוד.