"נדמה שהשירים שאנו שירים
הם תמיד על המחר,
מנגינות של הבטחות שלא נוכל לקיים
אל תבטיח את מה שאתה לא יכול לקיים"
Don't Make Promises
~
אל תשכח שהצל שרודף אותך הוא בסך הכל העקבות שאתה מותיר בדרך אל האור.

~

"אני זוכר את האהבה הראשונה שלנו,
כל הכאבים, הגשם שירד כל הזמן…
זה לא יקרה שוב
זה פשוט לא יקרה שוב."

it'll never happen again
~

לעיתים אני שוכב במיטה,  בוהה בתקרה ונזכר בכל השעות הריקות בהן שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה.

"מה אוכל לומר ?
היא הולכת לדרכה
ממה שראינו
מה אוכל לעשות ?
עדיין אוהב אותך
זה הכל חלום.
איך נוכל להאחז בחלום ?
איך זה יכול להיות כפי שזה באמת נראה ? "
how can we hang on to a dream
~

ד: אז איך אתה יודע שכשאתה חולם זה לא באמת קורה,  כמו שעכשיו זה קורה?  אולי כל זה רק חלום שתתעורר ממנו עוד מעט ?

דון ספדי (בן שש) : מה פ ת א ו ם ?? כשאני כאן,  אני מרגיש שיש לי חלומות, בחלום אין לי חלומות על כאן…

~

"נהיה כה קר בשילה
הציפורים לא יכולות לשיר
הנערות היפות עוזבות את העיר
הן לא יחזרו עד האביב
המלחמה נגמרה
אבל מי בדיוק ניצח ?
אני רואה איש ואישה לבדם
האם המחיר היה שווה ? "
Shiloh Town
~
יש מלחמה מתמדת בין הנרקומן שמזריק מתחת למדרגות לבין הרגעים הקצרים בהם הזמן מפסיק להיות ההורס הגדול.
בעמימות העוטפת של חדר המדרגות המהדהד, הוא יודע, שבאיזה מקום יש  לו פגישה עם זריחה שמחכה רק לו, והוא הולך לפספס אותה…
~
"קניתי לעצמי בלון אדום
וקיבלתי הפתעה כחולה
"
Red Ballon
~

רציתי לכתוב מילים יפות על טים הארדין האיש שהשירים שלו עבורי הם הרבה יותר ממילים יפות ומנגינה נוגה.

אז רציתי.

אי אפשר לכתוב דימויים עם דמעות במקום דיו. ניסיתי, זה לא עובד.  הבדידות הזו גדולה מכדי שכל כלי המיתר ברקע יוכלו לחפות על החללים השחורים שפעורים במוזיקה של הרדין. עיניים כבויות חודרות, מחפשות אהבה בנואשות של יתום המחפש את שורשיו.  קול חנוק  לנצח רועד בפער שבין חלומות מושלמים של ילד על בלונים אדומים שעפים לשמיים, לבין הפחד הגדול מהחושך. למרות שהשנים בהן הוקלטו אלבומיו של הרדין הולכות ומתרחקות אל עבר העבר, שיריו של הרדין נמשכים יותר ויותר אל ההווה . כמו להביט בסרטים ישנים, השמחה נראית נאיבית אווילית ותמימה, רק הכאב, הכאב לא משתנה אף פעם.

יש אמנים, ריץ' רץ', קרועים מבפנים ורק תפר קטן מחזיר אותם יחד. ביחס לביוגרפיה הקרועה של הרדין, הופכים שיריו מפזמוני פופ "קלילים" מהסיקסטיז למורשת עגומה במיוחד. לטעמי הרדין היה ונותר קול בודד בחשיכה, יוצר ייחודי שנבלע תחת המולת ילדי הפרחים בשנות השישים. ערבוב התחומים בין עצב כחול שברון הבלוז, הרמוניות מעושנות של ג'אז,  והגשה שחורה של אדם לבן עם מורשת קאנטרי, ותזמור מיתרים קאמרי, הצטרפו יחדיו כדי לתת לעולם אוסף של שירים שחיפשו יורת מכל סיבה להאמין.

מילותיו של הרדין אייתו תמיד ובכל גוון של אור וחושך את אותו כאב ישן ונושן שוב ושוב ושוב, עד שנדמה כי חלף. כאב הבדידות, כאב האהבה שאינה אפשרית, גם כשהיא שלך. כאב האהבה האמיתית שלא ישנה לצידך.  כאב הפחדנות האנושית שקורסת בכל פעם מחדש כדי להקרע על חוטי התיל של שגרה, משכורת קבועה, בטחון לטיפולי שיניים, וחימום טוב בחורף.

הכל נמוג לרחשי רקע כשהרדין שר:

"את

, את שיר האהבה היחיד שאני יכול לשיר,

את האמת בליבי,

היחידה שאני רוצה "

ושאר המילים דועכות למלמול בלתי ניתנן להבנה.

 

תקשיבו לשני האלבומים הראשונים שלו בשביל לקבל את כל מנת הלהיטים המלנכולים של האיש. אלו הלהיטים שהבורגנים בסיקסטיז ובערוץ 2 אימצו בשמחה, אלו הלהיטים שאינשטיין ביצע, אלו השירים הידועים שלו, נהדרים.
אבל אל תסתפקו בהם. צאו לשוטט גם בצד הפראי של הרוח הנושבת מליבו של האדם. ותכירו את אלבומו הנדיר והמיוחד –  "סוויטה לסוזאן מור ולדמיון : כולנו אחד, אחד, אחד בכל ".  אלבום קונספט פרום שהוקדש לאשתו ולבנו. דווקא באלבום האידאליה הביתית הזו  שר הרדין את עצמו מבודד מהם.  דווקא תקליט קונספט נוגה ומהורהר זה היה  מהאחראים העיקריים להתפוררות נישואיו.
הרדין העביר את האולפן אליו הביתה והשאיר את טכנאי ההקלטות והמפיק בבית מלון קרוב כדי שיוכל להזעיק אותם, כל אימת שנחה עליו הרוח להקליט. בין אם זה בשעות הבוקר או באמצע הלילה. ככל שהתקליט הלך והוקלט החל הרדין להפרם, שירים התחילו במנגינות ומהר מאוד הפכו למונולגים אישיים המותירים אותך עם התחושה שאתה פולש לחדרי חדריו הפרטיים של אדם בשעת צערו וכאביו הגדולים ביותר.

הרהורים פילוסופים על מהות הנישואים, על אהבה גב אל גב, צמודים לשירי בדידות קרועים וקורעים לחלוטין, מה שהיה אמור להיות אלבום הנצחון של הרדין, זה שיזניק אותו לקריירה חדשה ככוכב על, הפך להיות אלבום בו הרדין קובר את כולם. את שיריו את משפחתו את חייו ובעיקר את עצמו. מדובר באחד מהתקליטים האבודים הגדולים ביותר שיש. אף סינגל לא יצא ממנו וגם אם היה יוצא סביר להניח שלא היה זוכה להצלחה גדולה.  אולם זוהי יצירת מופת שבורה וזנוחה שלא מומלצת למי שיכול להיגמל מזה.

הרדין לא הצליח לממש את ההבטחה של שני אלבומיו הראשונים מסוף שנות השישים. בשנות השבעים הוא הלך ודעך. בין המחט והגיטרה, הוא נדד חסר מנוחה בין ארה"ב לאירופה ואף לישראל הגיע. הוא ניסה שוב ושוב להוציא אלבומים שיחזירו אותו אל רגעיו הגדולים.  אולם יצר ההרס העצמי שלו גבה ממנו מחיר כבד.  מנותק ממשפחתו,  מאהבתו, מעצמו,  מהמוזה שלו,  הארדין מת ב- 1980. עוד נרקומן חסר תקנה, נפש מקולקלת שמתה מאוברדוז מיותר, רק שהרדין היה  מסוג הנרקמונים שהמחט שהם כיוונו לוריד, פגעה תמיד, ואף פעם לא בטעות, בעצב.

אז הנה החיים, אינסוף מסלולי בחירה בלתי אפשרית. הצורך שלנו במיתוסים שיחיו מעבר לאותם קוי הפרדה מוגדרים היטב, אלו הם החלומות שקרעו אותו. אלו השירים שלו שקורעים אותי.  אפשר לומר שהרדין כתב שירים כדי לבנות מהם גשר כדי להסיע עליו כרכרות קטנות של צער שישפכו את תכולתם בחפירים שסביב ליבך עד שהן יסתמו, ודום הלב המיוחל יגיע.

ואפשר פשוט לומר שהרדין ביצע את שיריו כציפור על התיל,  כאדם התלוי בקצה החוט, כנרקומן שמאמין שהזריקה הבאה היא, הזריקה האחרונה, והיא פתח המילוט.  הרדין שר  אשכבות לעצמו באגואיזם חסר תקנה, בצורך נואש להשיג את רגע השיא הבא ולהתעלם מכל שאר הרגעים המתים שאתה צריך בכדי לתחזק רגע אחד מאושר בחיים.

הרדין כבש מהר כל כך את הפסגה שאליה הוא שאף להגיע,  אבל פשוט לא יכל להתמודד עם השעמום וחוסר התוחלת של הדרך הארוכה למטה. לכן הוא קפץ, שוב ושוב הוא קפץ מהקצה, בכדי לעוף בפעם האחרונה. בכל פעם מתקרב יותר אל האדמה, עד שלבסוף, קפץ הרדין מהגובה היחידי שיכל, מחייו אל מותו.

את אחד משיריו היפים ביותר הוא כתב כ-"קינה ללני ברוס",  הייתי רוצה לחשוב שהמילים הקטנות שלי יהוו  קינה לטים הרדין,  מוזקאי בחסד, יוצר שירים אדיר, ונשמה מקולקלת שבאה לתקן בחיי אחרים את מה שלא הצליחה בעצמה.

7 comments on “קינה לטים הרדין

  1. איזי

    הידעם שטים הרדין ביקר בארץ מתי שהוא בשנות השבעים.אפילו הופיע ביחד עם אריק אינשטיין. הם הגיעו לקולנוע הוד בנהריה. טים הרדין בחצי הראשון , נותן חימום לאריק.
    הופעה של 45 דקות. 40 מתוכה הוא ישב וכוון את הגיטרה שלו. הקהל המאופק מנהריה שתחילה הגיב בנימוס, התחיל להראות סימנים של חוסר
    סבלנות.טים הרדין נפגע והתחיל לצעוק

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    האנדרסטייטמנט של האנדרסטייטמנט.

  3. דויד פרץ

    בגלל זה איינשטיין שר את 'Reason To Belive " שלו ?
    מודה, לא ידעתי שהבחור הגיע הנה. כמובן שאז הייתי קטן מכדי ללכת להופעה שלו, ועוד לנהריה. מעבר לכך לכוון ארבעים דקות את הגיטרה ?
    וואו. כמה אומץ או טמטום צריך הבן אדם בשביל זה?
    תודה לך על התגובה והמידע איזי.

  4. יאיר י.

    גיבור אמיתי שנשכח מאחור. מגיעה לו כל קינה שבעולם.

    אם הייתי נגר
    ואת היית גברת
    האם היית מתחתנת איתי
    האם היית יולדת לי ילד?

  5. אריק איינשטיין ושם-טוב לוי כל כך התלהבו מההופעה שלו בתל אביב, בינואר 1972, שהם כללו גירסה של אריק לשיר REASON TO BELIEVE – באלבום "יסמין".

    הדבר הכי טרגי, בעיני, בסיפור של טים הרדין זה שכל מי שהקליט שיר שלו הצליח יותר ממנו – ולא שהוא היה כזה זמר מחורבן. הוא פשוט היה מופנם יותר. יותר קרוב לניק דרייק וטים באקלי, מאשר למבצעים כריזמטיים כמו – נניח – בובי דארין, שלקח את השיר הכי יפה (לטעמי) של טים הרדין "אם הייתי נגר", ועשה ממנו להיט מתוק לכריסמס ב-1966, או סקוט ווקר, שבקולו המופלא והעמוק ביצע את "הליידי חזרה מבולטימור" (ואף אחד לא יודע ולא זוכר שזה של טים הרדין במקור) וכלה ברוד סטיוארט שלקח את "סיבה להאמין" ובקולו הצרדרד עשה ממנו להיט מצעדים גדול.

  6. רמי

    טים הארדין הופיע בישראל בקיץ 1974

  7. עפר

    אכן,טים הרדין הופיע בישראל בקיץ 74, באמפי תאטרון שער הנגב. (ליד שדרות)
    היינו בהופעה מספר חברים שהגענו מבאר-שבע וטים הרדין הופיע לאחר הופעה מקדימה של להקת תמוז.
    תוך כדי ההופעה עלה הירח מולו, גדול, יפה, מאוד מרשים וטים הרדין קרא:
    LOOK AT THE MOON וסובב את ראשי כולם לאחור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: