קדחת קצה המילניום

בינו לבין עצמו הוא גיחך על הזקנה ההיא בצרפת שנוכל ממולח ובעל תושייה מכר לה גלולות נגד ה – Y2K, איזה הבלה נאיבית, איך הוא הצליח לשכנע אותה  שאם היא רק תבלע כמה כדורים היא תנצל מוירוס המחשבים של שנת אלפיים.
"אבל בעצם מה ההבדל בינינו?"  תהה, " גם אני בדיוק כמוה, מגבה,  ומגבה,  מתוך מחשבה שזה ישנה משהו. אם כל האנושות הולכת להימחק הלילה מעל פני האדמה  הלילה,  וראשי נפץ אטומים יעופו מימין לשמאל את מי זה יעניין  שיהיו לי גיבויים של כמה מסמכי וורד ישנים? אם התחזיות הקודרות נכונות אז לא יהיה לי  בכלל חשמל כדי להפעיל את המחשב שלי, וזה בהנחה שהכור בדימונה לא יתפוצץ וימחק אותנו לגמרי….
צלצול הטלפון קטע את מחשבתו, "כן, בטח שאני מגיע… נראה לך שאני רוצה להישאר לבד בסילבסטר הגדול מכולם?? מה אתה רוצה שאני אביא למסיבה ? כמה דיסקים לרקוד איתם ? בטוח שאני לא אביא טראנס… כן, כן ברור… מי יהיה??? וואלה? הוא עושה את הקייטרינג למסיבה? אשתו גם תהיה?  להביא יין? שני אדומים יספיקו סבבה.. אוקי סגרנו… אני אצלך בסביבות עשר אם תיזכר בעוד משהו תתקשר.. ביי.""
הוא המשיך לגבות את המחשב בקדחתנות,  מחליף דיסק אחד במשנהו, מארגן את הקבצים של המחשב בסדר הגיוני, מסמכי וורד יחד, רשימות עם חשבונות יחד,  דפים מהאינטרנט שהוא אהב ושמר במחשבו, על כל אחד מהדיסקים הוא רשם בטוש בלתי מחיק –  PRE MILLENIUM FEVER.
הוא הגיע אל תיקיית הפורנו שלו,  עבר על תמונות הנשים חשופות וללא גדים וחייך לעצמו, "לך תדע מה יקרה,  אולי באמת לא ישארו אתרים כאלו ברשת…"
בלחיצות עכבר מדודות החל לגבות את התמונות, בעודו ממתין לצורב שיגמור את מלאכתו הוא הציץ החוצה דרך החלון הצר כדי לראות את השקיעה הורודה-אפורה של הערב היורד לאיטו.

היא ישבה ליד שולחן האוכל במטבח הביטה בו מכין את האוכל למסיבה הלילה, הוא לש את הבצק בזריזות,  ידיו הרזות התעסקו בעיסה שוב ושוב, מנסות  לרכך את הגודש הזה לדרגה המדויקת של מוצקות נזילה,   היתה לה תחושה עזה של דז'ה-וו, האצבעות שלו התערבלו והתערפלו בין הגבעות והעמקים הלבנים, כשהוא קימח את המשטח שעליו הוא עבד,  התפזרה כמות קמח רצינית על הרצפה, היא שמעה את עצמה מרחוק, כאילו קולה הגיע אל המטבח מחדר אחר: "ברור לך שאתה מנקה את זה הערב,  אין לי כוח למצוא את המטבח מחר עוד פעם הפוך לחלוטין. לא אכפת לי קייטרינג או מה שזה לא יהיה, אם זה העסק שלך תנקה גם אתה,  זה לא צריך להיות ככה אתה יודע… תיקח פעם אחת אחריות על הדברים שלך."
התבונן  בה במבט צר וסגור,  כאילו הביט דרכה,  וראה את הסדקים בקיר שמאחריה, הסירים המשיכו להמות ולבעבע ,  דרך כל ההמולה הוא יכל לשמוע את הזרות שלה מבעבעת בה חדה וברורה כבועות מים מתפקעות  ברוטב המאדים של הפסטה.
"אני כבר לא מכיר אותה" " הוא חשב לעצמו, " אני יודע מי היא,  אבל אני כבר לא יודע מה אני איתה.." הוא   ניקה את הקמח מהרצפה בעזרת ידיו,  שטף אותם בכיור גדוש הכלים,  וחזר לעבוד בשתיקה.

הלילה האחרון של המילניום ירד על העיר. מגרד את תקרות הבנינים החדשים והגבוהים בנהמתו השחורה, מכסה את כול הרחובות המאובקים, ומותיר רק קרעי אלומות אור כתום וחיוור.  היתה באויר תחושה של ציפיה חגיגית למשהו שישתנה, שישנה בעצמו, צפיה דרוכה,  מאוזנת בחשש מסערה מתקרבת, שתאפיל על רחש המכוניות החולפות אל האופק המרוחק.  רחש שהופר רק בקללותיה הנמרצות של בריג'יד שפקדה על חיות המתכת לעצור בדרכן  החוצה מהעיר שוב ושוב ושוב.  כמו בכל הלילות,  גם הלילה החיות הפרועות והמהירות לא נענו לה והמשיכו  את מסען החרישי  אל תוך הלילה הכהה,  צפונה הרחק אל הריק שמעבר לאופק.

הוא החנה את המכונית, העביר את מזוודת הגיבויים אל הבאגאז', וחצה את הרחוב לעבר הבית שלהם.  היא פתחה לו את הדלת ביד אחת ובידה השניה המשיכה להחזיק את המטאטא כאילו היה התורן האחרון בספינה שוקעת, הוא ידע שהיא בכתה.  עיניה היו טהורות מדי, חשופות מדי, צלולות כפי שרק משהו שזה עתה נשטף במים יכול להיות.
הוא הביט בה לכמה שברירי שניה ללא מילים,  היתה לו תחושה כאילו בין עיניהן נבנה לו גשר אלמוגים מקושת,  היה בה משהו ששאב אותו פנימה, עמוק לתוכה, מחשבות על ים מרוחק וקריאות שחפים כחולים חלפו במוחו בהבזקים,  הוא כמעט שכח למה הוא עומד שם, כשהיא הזמינה אותו להיכנס.
"בכית ?" הוא שאל במבוכה, והתחרט על השאלה הגולמית עוד לפני שקיבל את תשובתה.
היא הנהנה באיטיות בראשה, כמעט מתנצלת על חולשתה.
"לא נורא,  יהיה בסדר"  קולה לחש לעברו, "האוכל נמצא  במטבח,  אתה יכול לעזור לו,  תסעו שניכם, אני אגיע מאוחר יותר…."
הוא חלף על פניה,  הריח של שיערה הכה בו חזק כל כך מקרוב. הוא הריח את מליחות הדמעות שהותירו מסלולים חלולים על לחייה, את משא הבדידות שלה,  את החושניות שלה..  שאף אותה לתוכו כאדם שנזכר במשהו שעדיין לא קרה. הוא רצה לקחת אותה עמוק לתוכו,  לקפל אותה אל מתחת לעור,  להעלם איתה אל קצה  השקיעה, לחכות שם לצידה כדי לראות אותה מתעוררת,  ולא לתת לה לצאת אל העולם שבחוץ עוד פעם.
"אוקי נפגש" הוא מלמל בחצי פה והמשיך לעבר המטבח מתוך תנועה מכאנית.

היה נדמה לו שהוא ממש שמח מהנוכחות הזרה שלו שם בלב המשבר שלהם,  "היי…,  מה שלומך בן אדם? , אני מקוה שאתה רעב הערב,  הכנתי לכם אוכל מעולה לחגיגת הסילבסטר והעסק החדש שלכם. מה שבטוח זה שאתם תזכרו את הסילבסטר הראשון של המילניום הזה היטב…"
היה לו קשה להסתכל אל תוך עיניו,"כן, הא?"  הוא חייך חיוך מאולץ, "איזה ארגזים מכל אלה  לקחת ? "

בידו הפנויה הוא דפק על הדלת ועוד לפני שנפתחה, הוא  הושיט את בקבוקי היין לפניו,  כאילו היו ההזמנה שלו למסיבה, "אוה הנה אתה!!" היא חייכה בקלילות לעברו "כבר תהינו אם החלטת שוב פעם להעלם לך, בוא תכנס,  כולם כבר כאן, ורק אתה , כרגיל  מאחר למסיבה של העסק שלך" היא ציחקקה ונתנה לו להיכנס.  המסיבה היתה בעיצומה, הסלון הוסב למעין דיסקוטק קיבוצי, מזרונים  צמודים לקירות החדר הגדול,  ובקצהו הרחוק של החדר מתחת לחלומות הגדולים עמדה מערכת הקול  שממנה בקעו מיטב להיטי הדיסקו משנות השבעים והשמונים, כמה אנשים הביטו לעברו,  הוא הרגיש את התחושה החלולה הזו בבטן  כאילו הגיע בטעות אל מסיבה שלא הוזמן אליה,  כאילו אף אחד לא ממש מזהה אותו אבל הם שמחים לקראתו מתוך אותה תחושת חובה המכריחה אנשים במסיבה להעמיד פנים שהם נהנים בכל כוחם.
על המזרונים היו שרועים כל החשודים הקבועים, החברים שלו מהאוניברסיטה, החברות שלה מהקיבוץ,  וכל האנשים שבינם.   הוא עבר בכבדות מה את מסלול החיבוקים  שהוא החליף עם אנשים בדרכו אל מעמקי החדר, "היי מה שלומך בן אדם שנים לא ראינו אותך!!"  המבט שלו שוטט על פני החדר, הוא חיפש את דמותה הקטנה בכל מקום "תתחדש על העסק החדש, אחלה,  אחלה מסיבה" הקולות הגיעו אליו מרחוק   ברקע התחיל להתנגן "Don't Leave Me This Way  ",   הוא הביט לעבר פינת האוכל וראה אותה עומדת ליד התנור. מבטה היה נעוץ הרחק באיזו נקודה נעלמת בחלל שלפניה, למרות השמלה הספק שחורה ספק שקופה שהיא לבשה,  היא נראתה לחלוטין לא שייכת למסיבה שסביבה. יותר משהשמלה הפרובקטיבית חשפה את גופה, נדמה היה לו שהיא מכסה בקושי על הנפש שלה שמשתוקקת לצאת החוצה, כאילו מבוך הקוים המצטלבים של שמלתה נטווה בידי מאות עכבישים היישר מסביב לגופה, כאילו נתפרה על פי מידותיה ולא הותירה  שום קו מתאר מגופה באלמוניותו. הוא הביט בה שוב, כגולש מאוהב נתן למבטו לשוטט סביב החזה החצוף שלה, במרחבי גווה הבהיר שבהק באור הצהוב שהגיח מהתנור, בברכה המכופפת והחשופה מבעד קפלי המלמלה השחורה. לראשונה הוא שם לב לכתם הלידה במעלה ירכה השמאלית , הוא רצה לגשת אליה אולם  שלל העיניים שבחנו את צלליתה מכל עבר שיתקו אותו.
היא הפנתה את ראשה אליו,  המבט שלהם הצטלב, הוא חש את נואשותה זועקת לעברו כנהר ללא מוצא,  הוא אפילו לא יכל להעמיד פנים אדישות, לא היה שום דבר שהוא רצה יותר ממנה בעולם כולו,
"היי,  זה מתחיל, עוד דקה, הספירה לאחור תנמיכו את המוזיקה … "
"איזה מגניב" , "ווהו – כן",  הקריאות מילאו את החלל של החדר,  היה ניתן לשמוע את קולם של השדרנים בטלויזיה, מדבררים את עצמם לדעת  בטון הרגיל לשעת ריגושים  על השעה הקרבה והולכת, כולם החלו להסתדר במעגלים מסביב למכשיר ולאט לאט נפרדו הזוגות מהקהל, הוא חש יד נשית אוחזת בו

"תגיד לי  עם מי אתה מתנשק השנה ? יש לך מישהי כבר ? " הקול לחש מעבר לכתפו, הוא הכיר אותה שטחית ביותר,  החברה לשעבר של אחד החברים שלו, "אה, לא. באתי לבד" , "מצויין"  היא פסקה באסרטיביות: "גם לי אין עם מי, בוא נתנשק ביחד… "  הוא לא הגיב,  הוא חש כאילו משהו חשוב מאוד חומק ממנו במהירות האור, על המסך התרוצצו התמונות של הזוג הראשון שהתנשק באחד האיים הנידחים אי שם בלב אוקיינוס הפאסיפי שם החל המילניום החדש להפציע, הוא הסתובב בגבו אל הטלויזיה עומד עם הפנים אליה כשהחלה הספירה לאחור, 10,9,8 העיניים שלה נפערו כלפיו,  מבטה רוקן אותו מאויר  7,8,6  הוא ראה אותה עומדת עדיין באותה הנקודה 5,4 הוא רצה להתנתק מחיבוקה הרך,  להבקיע את דרכו בקהל אליה לצד התנור לאחוז בה, 3, 2, הוא הניח את מגשי הפיצה ומשך אותה אליו, בשאון הרעש הבוקע היא נענתה לו כאילו מתוך הרגשת חובה, 1 שפתיה סגרו עליו כמנעול, שפתיו גלשו עליה,  הוא שנא את עצמו באותו רגע, הוא שנא אותה, את  הדרך שבה היא נענתה לו כמו שאישה נענית לבעלה, על זה שהוא היה איתה,  והיא איתו,  הוא רצה אותה, הוא חש את לשונה, זרה ומוזרה בלב הזיקוקים והרעש הפוצח של השנה החדשה עם – " I WILL SURVIVE" .
מעבר לכתפה, הוא הביט  אל המסך, שום טיל אטומי לא התפוצץ. סוף העולם סרב להפציע,  ורק המחשבים עברו למילניום החדש בדרכם הדיגטלית והשקטה,  כתמהים על הרעש הגדול.

מסקינג-טייפ

בתחילת העשור הנוכחי פתחתי עם חבר עסק באיזור העיר העתיקה בבאר שבע, באחד מימי החורף הקיצי שנדמה שרק בבאר שבע מתמחה בהם,  נזקקתי למסקינג טייפ וכך יצאתי לחפש חנות למוצרי כתיבה ברחבי העיר.  קיויתי שאיפשהו בין הבנינים העותמאנים המוזנחים והחנויות העצובות של המדרחוב,  אני אמצא איזו חנות למוצרי כתיבה ולא אצטרך לכתת רגלי עד הקניון.
איך שפניתי לרחוב שמתי לב אליו.  הוא עמד על המדרכה בחוץ, איש קטן במכנסיים אפורים וחולצת בד שפשוט חיכה לצד החנות שלו עם ידיים שלובות מאחור. הוא חיכה כאדם שהתייאש מלחכות, כאדם שלא האמין שמישהו יכנס ככה סתם לחנותו, באמצע היום.  היה נדמה לי שיותר משחיכה ללקוחות מזדמנים, היה הוא רגיל לפתוח את חנותו מכוח האינרציה,  מתוך המחשבה שאם יש לך חנות אז כנראה שזה מה שצריך לעשות, פשוט  לקום בבוקר ולפתוח אותה.
באיזה מקום  חשתי את מבטו בוחן אותי מהרגע שנכנסתי אל  הרחוב.  עם קרחת מבהיקה מצריבת השמש ומשקפיים מרובעים שהיו מונחות בחצי גובה האף וזוג עיניים שבחנו אותי מעל הזגוגיות.
עצרתי לידו והתבוננתי בו ובחלון הראווה שמאחוריו.  שנים של סופות חול, ונסיונות פריצה ביצעו  את זממם בזכוכית המאובקת והשבורה, שריטות הזמן שגרמו לכל המוצרים בחלון הגדול להראות כאילו הבטת דרך הזגוגית היישר אל עידן אחר.  מכשירי כתיבה שונים,  סרגלים גדולים וישנים ומחוגות שנדמה כאילו היו תלויים שם מאז ימי סוקראטס,  כולם מפוזרים באי סדר חינני בחלון. פינתו הימנית של חלון הראווה היתה שבורה לחלוטין ובמקום הזכוכית החליפו אותה לוחות עץ ישנים.
מה אתה מחפש?  הוא שאל אותי בקול סקרן כשהבחין במבטיי הבוחנים את חלון הראווה שלו.
אולי יש לך  מסקינג טייפ ? שאלתיו.
"אה?? בודאי שיש לי." הוא ענה בקול גבוה ומעט חנוק, כמתרעם ונעלב בו זמנית מהשאלה החצופה.  "בוא תכנס לחנות אני אתן לך את מה שאתה צריך"
עקבתי אחריו לתוך החנות החשוכה.  במעבר בין האור שבחוץ לחשיכה שבפנים הפכו עיני לחסרות תועלת לכמה שניות עד שהתרגלו לאיטן לאפלולית ששכנה שם כבדרך קבע גם בצהרי היום.
מרגע שהתחילו להופיע הפרטים מתוך החשיכה היה נדמה לי כאילו במעבר בין הרחוב לחנות  נכנסתי במקביל למימד זמן אחר אינספור פריטים מילאו את תודעתי , בריסטולים, מהדקים, סרגלים, גיליונות נייר ולוחות כתיבה היו מאוכסנים במדפים שהשתרעו מהרצפה ועד התקרה. אינסוף פרטים קטנים שנדמה כי נצברו וצברו אבק בחנות הזו במשך שנים, המממ הרהרתי לעצמי הרי זו ממש חנות שראויה להיכלל בסימטאת דיאגון של הארי פוטר.     .
בזמן שלקח לעכל את שפע הפריטים שמסביב , שמתי לב שאני לבד בחנות  ובן שיחי נעלם לחלוטין. לפתע שמעתי קול מגיע מאי שם במעבה החנות. "חכה, רק שניה אחת" . ולפני שהספקתי להבחין  מהיכן הגיע הקול, הופיע האיש לפתע, ממש לצידי,  אך כבמעשה קסם הוא נעמד מצידו השני של הדלפק העמוס  דברים, לבין המדפים שמאחוריו  במרווח שהיה כל כך צר עד שנדמה שהוא נוצר אך ורק לפי מידותיו של האיש הקטן .
. "יש לי שלושה סוגים, של מסקינג טייפ אחד של עשרה שקלים, אחד בעשרים שקלים ואחד של שלושים,"
"אז מה ההבדל בינהם ?" שאלתי אותו בחצי חיוך.
"המחיר," הוא ענה בממזריות . למה אתה צריך אותו ?"  הוא שאל בחקרנותו הבלתי נלאית.  חייכתי לעצמי על התשובה המשונה ופירוט סוגי הסרטים לפי המחיר,  " אני צריך אותו כדי להדביק אותו לאורך המיקסר שלי ולרשום מה זה כל ערוץ וערוץ "
אה ?? מה זה מיקסר ?  אתה עושה עוגות ? או בטון ? איזה ערוצים, של טלויזיה ? " שאל אותי .
"לא, לא,  אני עושה מוזיקה ומיקסר זה מכשיר שמעבירים דרכו המון ערוצים  מוזיקלים כדי לעשות שירים"
"אה,  מוזיקה זה יפה מאוד, אבל זה לא צריך להחזיק את החלונות מפני התקפה כימית נכון ? אז תיקח את  זה של העשרה שקלים הוא הכי טוב בשבילך"   קבע בפסקנות.
חייכתי בגין התשובה הכל כך מפתיעה ולא קפיטליסטית,
"למה אתה מחייך ?"  הוא שאל בסקרנות ומצחו נמלא קמטים של תמיהה.
"תראה,  אני לא מבין למה אתה מחזיק שלושה סוגים של מסקינג-טייפ אם אתה חושב שהזול ביותר הוא הכי טוב ??  "
"אה, זה….."  הוא חייך,  כאילו רק חיכה לרגע שאשאל אותו על כך.  "פשוט מאוד,  בגלל שאני לא רוצה שיגידו שאין לי מבחר,  ואני מוכר רק את אלו שיש לי. וגם ככה,  מי שרוצה לשלם יותר,  עבור אותו מוצר,  יש לי מה לתת לו"
מבטי המשיך לשוטט על פני המדפים הגדושים של החנות ובעודי מתפעל  מהחנות וממבחר האוצרות שטמונים בה שאלתיו :  "תגיד אתה נמצא פה בחנות הזו  כבר הרבה זמן ?"   כאילו שלא יכולתי לדעת את התשובה לפי עשרות הפריטים העתיקים שהיו פזורים מסביב.
"אני? " הוא שאל בקולו החנוק והגבוה. שהיה נדמה כאילו הגביה עוד ועוד רק מתחושת העלבון ששאלתי עוררה בו – " אני הייתי הראשון בבאר שבע!! הראשון !! כשלא ידעו מה זה מחוגה היו לי כבר סרגלי שרטוט…"  היה משהו מלא גאווה בדרך שבה הוא זקף לזכותו את זכות הראשונים במכירת מכשירי כתיבה בבאר שבע שהבנתי מייד כי האיש שייך באמת ובתמים לדור המייסדים של העיר.
הוא לא היה מהמייסדים שהתווכחו במסדרונות העירייה,   לא מהמייסדים שבנו את האנדרטה (למרות שלפי הדרך בה הוא דיבר על המחוגות וכלי השרטוט היה ניתן לחשוב שהוא שירטט אותה על הגבעה מעל העיר כפרסומת לחנותו ), האיש היה ממייסדי העיר
בפועל,  מהאנשים שבאו הנה,  פתחו בה את העסק שלהם וניסו ליצור כאן  חיים בלב המדבר כמשסביב הכל באמת עוד היה חול וחול והרבה גמלים  של בדואים .
"וואי תודה הצלת אותי, כבר עמדתי ללכת לקניון…" איך שהזכרתי את הקניון,   קפץ האיש הקטן כנשוך נחש וראיתי שכולו נרגש  ונסער כאילו דרכתי על עצב חשוף – " הקניון? למה לך ?  בגלל שהם יכולים למכור יותר זול באיזה חצי שקל מאשר אצלי אז אתה קונה אצלם ? אבל  לאן הולך הכסף של מי שקונה שם ? נוסע רחוק,  רחוק לבנקים של תל אביב, מעבר לים,  אף פעם לא חוזר לכאן, נעלם,  עד שכל העסקים הקטנים יסגרו כי לאף אחד לא ישאר  כסף כאן,  ואתה יודע מה יקרה ביום שלאנשים פה יגמר הכסף?? כל הקניונים האלה  פשוט יסגרו את החנות הגדולה שלהם וימשיכו הלאה לעיר אחרת,  ככה זה, אבל למי אכפת ? לאף אחד, מה שחשוב לכולם זה רק שהם יותר זולים,  בחצי שקל… " .
ברבע השעה הקרובה זכיתי לשמוע ממנו את סיפור החנות, את בעיות הלב שהיו לו,  ואת תלונותיו וטרונותיו כלפי  העיריה  שהזניחה את העיר העתיקה, על הלקוחות שנעלמו עם השנים ועברו אל הקניונים הגדולים ולרשתות השיווק הענקיות. "אתה  מבין" הוא אמר לי,  "אומרים שהזמנים משתנים, שהכלכלה משתנה, שהעיר משתנה, אבל זה לא נכון בכלל, זה רק האנשים עצמם שמשתנים" הוא הוסיף באנחה, "טוב מה אני מעכב אותך עם הדיבורים שלי  אתה רוצה עוד משהו ? " הוא  שאל, "לא,  תודה." כמעט התנצלתי " אני צריך רק מסקינג טייפ."  הוא חייך בעצבות מסויימת – "טוב – עשר שקל… "
השבוע חלפתי במקרה ברחוב שלו וראיתי את השלט הלבן והשחור על החנות  המודיע שהאיש נפטר. הסתכלתי במודעת האבל כמה שניות ולא יכולתי שלא לשים לב כי מתחת לשמו של האיש,  צויינה בסוגריים שם חנותו כאילו היה האיש חלק בלתי נפרד ממנה והיא ממנו,  למרות שבקושי הכרתי אותו אני רוצה להקדיש את הטור הזה לזכרו של אחד ממייסדי העיר האמיתיים של באר שבע ,  שלמה  דהן – וחנותו,  נורמנגרף.

שבוע התווים הכחולים שלי

זה התחיל בטפטוף והפך לשטפון. במשך עשורים היתה עבורי סקציית הג'אז בחנויות הדיסקים מחלקה מחוץ לתחום, כמו נאמר המקום הזה שבו אתה יכול למצוא את האקסית המיתולוגית שלך משוטטת להנאתה עם החבר החדש שלה פוסי-הבן? פוסי-הל? פוסי-HELP .
סיור קצר בהיסטוריה הפרטית שלי, אי שם בשנות השמונים ראיתי מעל מסך הטלויזיה בישיבה, שלושה גיטריסטים יושבים בהופעה ומנגנים במהירויות שחוקי הפיזיקה מגדירים כבלתי אפשרית, מי אלה? תהיתי מסונוור ממהירות הברק ומנצנוץ הבזק,  זה אל דמיולה, ג'ון מקלפלין, ופאקו דה לוסיה.
איזה מוזיקה מנגנים האנשים האלה,  עם האצבעות הכל כך מהירות ? אה.. זה ג'אז.
אאוריקה, ג'אז
מאותו רגע מתחיל רומן רומנטי שלי עם מוזיקת הג'אז, שנמשך לאורך כל התיכון. ההתחלה היתה עם הטכנאים הוירוטאוזים כאל דמיולה (סוג של מכונת תפירה שמייצרת צלילים על גיטרה ) וכל מיני פיוז'ניסטים (מפאת הבושה לא ננקוב בשמם רק נמסור שזו המוזיקה הכי מעצבנת, EVER ) אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי מדלג אל מחוזות הפט מת'יני והסאונד האטמוספרי של ECM, ומשם לג'אז החופשי של אורנט קולמן סוני שירוק וכדו'. ככה הלכתי מחיל אל חיל והפכתי לנגן ג'אז ביזארי (לפחות בעיני:) עוד לפני שידעתי לנגן שירים של הביטלס, סולואים של קלפטון או כל שיר רוק פופ אחר. "מוזיקה קלה, זו לא מוזיקה" . זו היתה הקביעה שלי על כל מה שלא הכיל אינסוף תוים מאולתרים, הרמוניות מתחכמות ברמת מאסטר בפילוסופיה, אכן אין מה להגיד, הייתי מקרה קלאסי ועצוב במיוחד. של פוץ מוזיקלי קטן שחצן ומעצבן, אכן מחזות עגומים כאן בבאר שבע גדי, ועכשיו לתחזית…..
בכל מקרה בסוף התיכון העתיד נראה לי ברור מתמיד, אני גומר  איכשהו את הצבא, מוצא את דרכי אל ברקלי בבוסטון שם לומדים להיות ג'אזיסטים אמיתי ומנגן בגיטרה שלי אלתורים חסרי מנוח אל תוך הלילה אבל קודם כל הולכים לירושלים כי שמה יש הופעות ג'אז כל הזמן.
עד היום אני תוהה כיצד נוצרה לה אותו קואליציה מוזרה במיוחד בפרגוד. מצד אחד חבורת נושאי המגבעת ושלל להקות אלטרנטיביות שבאות לנגן בשישי בצהריים ומייד אחריהן ג'ם סשן של ג'אזיסטים ירושלמים ואורחים מהשפלה. בהפסקות הקצרות שבין לבין, ברגעים שהגעתי עם הגיטרה לפני כולם כדי לתפוס מקום טוב בהתחלה, בהופעות של האנרכיסטים הצעירים שנמשכו מעבר לשעה היעודה, באותם רגעי מעבר נטמן זרע הפורענות כשגילתי שאני לאט לאט מתחבר יותר לחבורה המופרעת של אנשים צעירים ובוערים בגילי. כאלו שבקושי מסוגלים לנגן שני תוים ברצף, אבל איזה שני תוים ואיזה חוסר רצף מופלא
מיכל ניב וטלויז'ן, המירו את דתי סופית.  ולפתע מצאתי את עצמי מתבונן על שנות הג'אז שלי בתמהון גדול, וסלידה גדולה מאוד מהטוטאליות שבה פסלתי כל דבר אחר. מאז למדתי את עצמי לקבל את מילותיו של סאצ'מו הגדול "בשבילי יש רק שני סוגים של מוזיקה, טובה ורעה" . אותי לא מעניין הז'אנר ולא הבאנר.
אותי מעניינת המוזיקה
במשך השנים היו פה ושם טפטופים של אלבומים שקניתי והגיעו מסקציית הג'אז. איזה פט מת'יני אחד פה,  שם איזה קיט ג'ארט, לאט לאט התחלתי להביט אחורה,  לא בזעם כי אם בחמלה משועשעת. השבוע מצאתי את עצמי מגיח לחנות הדיסקים כדי לצ'פר את עצמי על הדברים הטובים שקורים לי לאחרונה.  כפי שקורה לי לא מעט בשנים האחרונות שוב חשתי שאין לי מה לקנות בחנות הזאת. כל סקציית הרוק-פופ-אלטרנטיב-בלוז  כבר ידועה לזרה או נרכשה לפני שנים. ולצערי הרב דיסקים שאני ממש אוהב לא מיובאים לארץ בכלל, אז מה לקנות ?
בעוד מתלבט ומשוטט הוליכוני רגלי לסקציית הג'אז ושם גיליתי שיש כל כך הרבה מבצעי ג'אז כרימון מיובש ובעיקר כשיש פסטיבלים של ג'אז, אז אמרתי לעצמי נו איזה מינגוס אחד או שניים לא יזיקו, והופס אני מוצא את עצמי בקופה עם קרוב לעשרים דיסקים של ג'אז ודמעות של נוסטלגיה מוחבאות היטב במוחי לפני שהקופאית תשים לב, אז לפני שתשלחו אותי לעשרים שנות גלות בעוון חוסר עקביות,   אציין שהיום אני שומע ג'אז הרבה יותר קלאסי פחות מתחכם נסיוני או ווטאבר.
הדבר שהכי ריתק אותי לגלות היה שמוזיקה שנכונה לזמנה תשמע רעננה גם במרחק השנים. יש משהו שנשמע נכון יותר בתקליטי ג'אז ישנים משנות הארבעים חמישים ושישים שולא יעזרו כל ההסברים המלומדים התירוצים הקלושים או ההתפתלויות המילוליות ג'אז כיום זו מוזיקה מאוד בעייתית, חנוטה לחלוטין בעידן של מוזקאי פורמה-פורמלין שיודעים לנגן כל כך טוב טכנית וכל כך משעמם בהתאמה. כל מה שהיה חדש ומהפכני מלא חיות וחיוניות באלבומי הג'אז הישנים, הפך תוך כמה עשורים למסורתי מיושן שמרני חסר חיות ומשמים להחריד, זאת הסיבה העיקרית שלא תמצאו אותי בפסטיבל הג'אז באילת, כי אם הם באמת היו בעניין של מוזיקה מקורית או מעניינת באמת מהיום הם היו מביאים לשם אומנים כמו טורטויז וטריה ריפדאל ולא כל מיני בדרנים מליגה ב', נגנים שנגנו באיזה סשן נשכח עם קולטריין ומשווקים כיורשי חזונו,  ועוד שלל בוגרי אקדמיות עם תואר שלישי בניג'וז מתקדם שמייצרים מוזיקת גרנולה לייט. עזבו אתכם מזה לכו תנצלו את המבצעים שיש עכשיו בחנויות בכדי לקנות מוזיקה נהדרת ומרגשת מעידן שלא יחזור שוב.  הנה כמה המלצות ותקליטים שהסתובבו על הפטיפון הדיגטלי שלי השבוע .

                           צ'ארלס מינגוס – מינגוס דיינסטי

הענק הזועם, הילד הרע של הג'אז, האיש שדפק מכות לנגנים שלו באמצע הופעה ושבר לטרומובניסט שלו את השיניים במכת אגרוף, שסגר את המכסה של הפסנתר לנגן שלא ניגן מספיק בלהט באמצע הופעה כמעט קוטע לו את אצבעותיו, שהיה מתחיל לצרוח על הקהל שלו אם רק העזו לראות חוסר תשומת לב למוזיקה שלו. הפאנק רוקר הראשון שאף אחד לא סבל אבל לא היה מי שלא העריך והעריץ.
הרבה פאנקיסטים זועמים היו מזדהים עם המילים שלו על מוזיקה, מזהים את המידייות שלו, את הרצון העז להביא את האמת שלך בפרצוף כמה שיותר חזק ובלי גרם של בולשיט. מינגוס, פשוט אגדה.
רגע אחד אחרי אלבום השיא שלו ( AH HUM שגם הוא במבצע ומומלץ מאוד להתחיל דווקא איתו למי שלא מכיר ) מוציא מינגוס אלבום שני פנטסטי ברצף עם תזמורת הסירנות העולצת שלו. איכשהו ההבזקים שבהם המוזיקה נעה מטונאליות לאילתורים פסיכוטים במקביל לאותה תחושת בלוז שורשית ששורה אצלו בכל גורמת לכל העסק להישמע כמו הדבר הכי נכון ומעורר להתחיל איתו את היום ביחד עם חלב-וניל ודגני הבוקר טוב שלי.

בנוסף לדיינסטי שאותו הכרתי בויניל רכשתי את  LET MY CHILDREN HEAR MUSIC המאוחר יחסית, שאותו לא הכרתי.
מתוך שארית ימיו של מינגוס מגיח האלבום הזה כמו סרט של וולט דיסני שחטף את הבלוז קשה במיוחד ובכל המקומות הנוגעים מתחת ללב. מינגוס מוכיח שאפשר לעשות מוזיקה צבעונית ומהורהרת גם לילדים, הההתבססות שלו על ג'אז היא רק פתח לתמרונים תזמורתיים אה לה גרשווין שהוא מבצע כאן. עם כתיבה כמעט סימפונית באופיה. יחד עם אלבום זה ניתן למצוא גם את  OH YEAH האנרגטי שגם הוא מומלץ בטירוף, אבל מספיק עם מינגוס (למרות שכל מה שבא לי לדבר עליו השבוע זה האלבומים שלו 🙂

                           CHET BAKER – SINGS
אני מתקשה להאמין שיש מישהו שלא מכיר את צ'ט בייקר אולם נדמה לי שגם בלי להכיר את כל הטרגדיות והטראגיות של חייו (מה שמוביל לתמיהה שלי מתי יעשו טלנובלה אמיתית על נגני ג'אז בשנות החמישים ) יש את הקול הרך הזה שמכיל בתוכו את כל הסיפור כולו. האיש הסובל של הג'אז, האיש שתיאר הכי טוב את העצב  הקיומי של חיי הנרקומן, הנרקומן של העצב, והזמר הכי קול אי פעם (ואם תשאלו אותי גם הבן אדם שהשפיע הכי הרבה על וינסנט גאלו ).
יש מיליון ואחד אלבומים הנושאים את שמו כהבטחה ללילה סוער ומתגלים כפלירטוט קר ומנוכר. אלבומים  שסוחרי סמים ובעלי חברות תקליטים קיקיוניות ספסרו בכשרונו,  וסחטו ממנו עוד טיפת כשרון  אולם נדמה לי שדווקא כאן בתחילת הקריירה,  דווקא בימים שהוא עוד לא הכיר את העצב מצידו המתמשך, דווקא בשירים הלכאורה רגועים,  מתגלה צ'ט כזמר הג'ז הכי בלוזי שהיה.

                              מקויי טיינר – סהרה
הפסנתרן שפסנתרים עדיין חוששים ממנו, האיש שיכל לנגן שני אקורדים עשר דקות רצוף ולגרום להם להישמע שונה בכל פעם. מי שניגן עם קולטריין בתקופות האלתורים הפסיכודלים שלו וגרם לפסנתר שלו להישמע כמו סט תופים שני בלהקה, לא מצא את עצמו לאחר מותו של המנטור ומעבידו המוזיקלי. באלבום הזה הוא מנגן יצירת מקוריות שלו על הפסנתר וגם על כמה כלים פחות שגרתיים כמו קוטו יפאני. מומלץ מאוד ולו רק כדי לשמוע את צליל מרכזי הערים המתפוררות הופכות לגיטאות לחוצים ודחוקים. יש באלבום הזה הרבה מהזעקה הכחולה שמאפיין את התרבות האפרו-אמריקאית, כאילו ניסה מקוי טיינר באלבום זה למפות מחדש את הקשר הגורדי בין אפריקה לבין ארה"ב. הרבה אחרי "אפריקה בראס" של קולטריין, טיינר מחפש את המיסטי מהמזרח את השבטי מאפריקה,  ומגלה בעיקר את אמריקה כפי שהיא בתחילת הסבנטיז, מרוטשת מויאטנם, שסועה חברתית והלומת קוקאין. הג'אז לא נשמע אף פעם פחות בידורי או יותר מחאתי מזה.

                            GRANT GREEN – IDLE MOMENT'S

"על מה חושב אדם ברגעים חסרי מעש שכאלו ? האם הוא נזכר ברגעי עונג מעברו, מהרהר בכשלונותיו ? או שמא יושב הוא וחולם בהקיץ על הישגים, תשוקות, או מטרות שהוא רוצה להשיג יום אחד ? " דיוק פירסון, הפסנתרן שמנגן באלבום זה. מתוך הLINER NOTES (איך מתרגמים את זה לעברית לעזאזל ?) שצורפו לאלבום.
פעם אלבומים היו מגיעים עם המלצה ביקורת או דף מידע לאדם (בהתחלה כתבתי כאן צרכן אבל אז הבנתי כמה עוול זה להפוך בן אדם שרוצה לשמוע מוזיקה, לצרכן ) שקונה את האלבום המתאר את המוזיקה, דן בה בצורה אימפרסיוניסטית משהו, או מספר קצת על התהוותה. כל כך חבל לי שהפסיקו לעשות את זה. היום מגיע האלבום בצורה פונקציונאלית במיוחד. הנה הדיסק הנה המוזיקה, המפתחות בפנים סע לשלום ותשכח את העטיפה באיזה שהוא מקום. מה זה חשוב ? סתם תמונה אבסטרקטית או גרוע מזה של חברי הלהקה, עם מילות השירים בחלק מהמקרים. פונקציונאלי להחריד.
חבל על דאבדין דלא משתכחין , ואני חושב שהעידן הזה שבו אנשים כתבו משהו בסמוך למוזיקה שלהם (פרט לכתובת האתר שלהם:), היה עידן נפלא שאני אישית מתכוון לחדש באלבומים שאני מעורב בהוצאתם.  כיום, מקובל לחשוב שמי שמצהיר על כוונותיו במקביל למוזיקה הוא פלצן אינלקטואלי בעל יומרות או ווטאבר, ברגעין אלו אני שם לנגד עיני את המשפט הכי שווה שז'יזי'ק כתב ב"תהנו מהסימפטומים" משהו כמו : – " האויב הגדול של התרבות המערבית אינם ארגוני הטרור,  כי אם הציניות" למרות שמדובר באחד הספרים הכי בלתי נסבלים שקראתי בימי חיי,  עדיין היה שווה לפתוח אותו בשביל לקבל את התובנה הזו. וציניות  במקרה שלנו היא להתייחס לכל רעיון שחורג במקצת מהסטנדרטי,  כאל אירוע פלצני.
הרבה מילים ולא אמרתי כלום על המוזיקה, ובכן בעקבות התהיות שמעלה דיוק פירסון אי שם למעלה.עלו התהיות שלי לגבי אותם רגעים חסרי מעש בחיי, נדמה לי שכיום פשוט אי אפשר למצוא אותם. כמה חסר מעש אתה יכול להיות כשיש לך תמיד עוד ערוצים בממיר הדיגטאלי שממיר את החיים שממולך לתמונות נעות במרחק, כמה משועמם אתה יכול להיות כשהאינטרנט כל כך קרוב ותמיד יש מיליון ואחד סרטוני פלאש מפגרים לראות, ותוכניות להוריד, ודיסקים לשמוע ומייל לקבל, ומסנג'ר, וסולסיק וSMS וכל הדברים האלה שגורמים לי להרגיש את מלוא עוצמת פארדוקס הבדידות המודרני, למרות שאני תמיד מחובר ואף פעם לא לבד, בכל זאת התחושה היא של בדידות נוראה.
ושוב לא דברתי על המוזיקה עצמה הא? אתם לא קולטים שרק על זה אני מדבר ? או לפחות על רבע השעה הראשונה בדיסק הזה שהיא סוג של סלוקור בלוז ג'אזי ומלא אוירה (מה, עכשיו תגידו לי שזו הגדרה פלצנית ? 🙂

                              Kenny Burrell – Midnight Blue

לשים את האלבום הזה בתוך הדיסק זה בהרבה מובנים כמו להכנס לעולם מקביל של סרטי מתח או פילם נואר.  עולם שבו נשים הן חתיכות קשות להשגה, גברים לובשים חליפות ונעליים מעור, והמין הוא עסק מסתורי חושני ואפלולי. הדיסק הזה מצליח לקחת אתכם למסע אל עידן מוזיקלי ואישי אחר. למרות שהוא הוקלט ב1967 הוא מרגיש הרבה יותר עתיק מזה. אין בו טיפת פסיכדליה ויש בו רק את מה שהעטיפה שלו משדרת והכותרת מתארת, תחושת חצות כחולה ומעושנת מתמיד, המלווה את הגיטרה המעודנת של קני בורל. אם היה רגע בחיי הבוגרים שבו חשבתי שאולי הגיע הזמן ואתחיל לעשן , היה כשקניתי את הדיסק הזה אי אז בעבר. למזלי ( ולצערם של רוב המוזיקאים שעובדים איתי) המחשבה הזאת חלפה תוך שניה כשהבנתי שאת העבר אי אפשר לשחזר. אני, או כל אחד אחר לצורך העניין, לעולם לא אוכל לחיות כמו שאנשים חיו בפיפיטיז. אבל זה שאי אפשר לשחזר אותו לא אומר שזה לא כיף להקשיב לו ולחוש את ההווה שלהם לכמה דקות.

נ.ב. ואן מוריסון גנב-השאיל-העתיק את MOONDANCE  מקטע ההנושא של האלבום. כך שאם אתם רוצים לעשות גרסאת קריוקי לגידי גוב או ל- VAN THE MAN אתם מוזמנים לשמוע את הקטע הזה.
תהנו.

טיו חיים והמוות

כבר כילד חשתי שיש משהו עגמומי בדמותו הגבוהה ושחוחה כאחת.  עגמומיות, כפי שהיא מתבטאת בהליכתו האיטית, מהלך לו ברחובות צפון ד' נעזר במקל הליכה ארוך. גם אם צבעי בגדיו התחלף מדי פעם, נדמה היה כאילו לבש תמיד את אותם הבגדים עצמם.  חליפה עתיקה, סוודר מכופתר בחורף ובקיץ, ומכנסיים שאף פעם לא יכולתי לקבוע אם הן חומות מהמפעל או שנצרו כענתיקות שדהו והפכו לחום מהשנים,  או מהטבק שהיה מצוי בכיסיו דרך קבע.  כל אלו בצרוף מגבעת אפורה שנחה על ראשו כבדרך קבע,  הקנו לטיו חיים מראה מזוהה היטב גם מרחוק.
היינו צועדים בשבת בבוקר לבית הכנסת, אבי אני וטיו חיים.  בעודנו מתקרבים אל בית-הכנסת, שמתי לב לתופעה משונה. מדי פעם היה אחד מזקני השכונה צועד לפנינו או מגיח מהרחוב שליד,  אולם,  כשחש בדמותו העגמומית של טיו חיים מתקרבת לעברו, היה אותו זקן עובר למדרכה שממול בדחיפות ומרץ,  מאוד לא אופיינים לגילו.  במקרים אחרים פשוט הסתובב אותו ישיש ונעלם אל תוך אחת החצרות, כאילו שיחק עם הדוד מחבואים. בכל פעם שזה קרה הבטתי על טיו חיים,   שמעתי  את האנחה הכבדה שבקעה מפיו, וראיתי איך מבטו מתקשה ונשאר תקוע עמוק באדמה שלפניו. היה נדמה לי שהוא מנסה בכל כוחו לא להביך את עצמו ואת הישישים המתחמקים.
לכשהגענו אל בית הכנסת עצמו, היתה כניסתו אל ההיכל מלווה בדעיכת ההמולה הקבועה,  של מתפללי בית הכנסת. ברגע אחד נעצרו כל השיחות על חוויות השבוע החולף,  הדיונים על העבודה במכתשים,  התהיות אם הפועל באר שבע תרד או תעלה ליגה, כל אלו נותרו תלויים רגע אחד במקומם ואז נמוגו כשכל מבטי האנשים הופנו לכל הכיוונים כולם, פרט מאשר לעברו, כאילו ידעו כולם משהו על האיש,  שאני כילד, לא ידעתי. משהו שהפחיד אותם.
טיו חיים עצמו התעלם במפגיע מהשתיקה המביכה שהשתררה סביבו מרגע כניסתו, ועטף את עצמו בטלית באותה איטיות מגושמת שבה שירך את דרכו בעולם.  לאחר דקות מספר ניגש אליו מי מבאי בית הכנסת,  ובחרדת קודש אומר לו, "שבת שלום". טיו-חיים  היה נועץ בו מבט בוחן במשך שניה, היישר ועמוק אל תוך עיניו, ואז כמגיח משנת חורף,  היה מניד את ראשו ועונה בשקט- "שבת שלום".  בבת אחת היה חוזר בית הכנסת לשגרת התפילה הקבועה.
"אבא, תגיד"שאלתי אותו באחת מארוחות השבת, "למה כל האנשים בבית הכנסת מפחדים מטיו חיים, מה הוא כבר עשה ?? הוא מאפיונר ? "
אבי הביט בי בבמשך שניה כאילו התלבט אם לחשוף לפני סוד גדול  "מאיפה אתה יודע שכולם מפחדים ממנו ?", שאלני בסקרנות.
"אני לא יודע בוודאות, אבל הכל פעם שאנחנו הולכים איתו, הזקנים בורחים ממנו וכל הצעירים מתייחסים אליו ממש, ממש בכבוד… נראה לי שהם קצת חוששים ממנו"
"כן זה נכון" השיב אבי, ואחרי שניה הוסיף  "תראה, הוא ממש לא מאפיונר, טיו-חיים הוא "חאברי",  יש לו סגולה. משהו מיוחד מאוד, הוא יודע דברים על אנשים,  הוא יודע מתי הם ימותו…"
וואו,  אבא אתה עובד עלי ! מה זאת אומרת, הוא יודע מתי הם ימותו ?"
"זו הסגולה שלו, הוא מסתכל על בן אדם לתוך העיניים, ואומר לו: מה אתה עושה פה?  לך להיפרד מאשתך, אין לך זמן לבזבז פה היום,  באים לקחת אותך, לך הביתה ! האיש הולך לביתו, ואחרי כמה שעות, "משאת אל מזרוב", (לטובת בני האליטות הישנות נתרגם – הלך המסכן),  מת "
כבר בתור ילד הייתי ספקן רציני, איכשהו התקשיתי להאמין שאותו טיו חיים, הדוד שתמיד היה  היה נותן לי ולכל בני הדודים סוכריות, שריח עראק היה נודף מהם, סוכריות שאהבנו כל כך לרחרח עד שהתמסטלנו מריחן בלבד, אותו טיו-חנניה, הוא הוא, דוברו של מלאך המוות בשכונה ד'?
"אבל אבא" התעקשתי, "איך הוא יודע מתי הם ימותו ? מה הוא רופא? "
"זו הסגולה שלו" חתם אבי את הדיון כאילו לא רצה לדבר על העניין מעבר לכך.
בתחילה פטרתי את העניין בחיוך, חשבתי שזה עוד אחד מסיפורי האגדות והמעשיות שנדחקו באישון לילה עם המוני האנשים אל תוך האוניות הצפופות שלקחו את העולים לישראל ממרוקו למרסי, ומשם לישראל. ,  "אם הם מאמינים שהבאבא סאלי עשה ניסים מהקבר, ושהרב אבוחצירה עשה סקי מים עם שטיח במצרים, אז מצידי שגם יאמינו  שטיו חיים יודע מתי אנשים ימותו… ". ובכל זאת, למרות שהבנתי את הצורך להאמין ברב שיכול לעשות  ניסים איפה שאבדו כל הסיכויים או  לשפר את חייהם של חולים שהרופאים התייאשו מהם, לא הצלחתי להבין למה זה טוב להאמין שיש מישהו  היודע מתי המוות בא לקחת אותך מכאן.

למה זה טוב  לדעת מתי אתה מת ? תהיתי ביני לבין עצמי שוב ושוב ושוב

.במשך שנות התבגרותי הטרידה אותי לפרקים המחשבה על הסגולה המוזרה של טיו חיים,  אבל איכשהו לא נוצרה אף פעם הסיטואציה שבה יכולתי לגשת אל הדוד המזדקן ולשאול אותו על העניין, אך פעם אחר פעם החלה המציאות להוכיח לי שאולי יש דברים בגו, ולאיש אכן יש  איזו תכונה פלאית שכזו.
בערוב ימיה של סבתא רחל, שכבה היא על ערש דווי במשך כמה שנים, מפרפרת ומרפרפת בין החיים לבין המוות. כל פעם שהתקף חדש של המחלה תקף אותה הייתה נשנקת ונחנקת בחרחורי גסיסה, כאילו מלאך המוות שולח את ידיו  הארוכות מהעולם הבא והוא פורט על מיתרי קולה באצבעות חלודות . מיד היו מזעיקים את טיו חיים, שיבוא ויראה מה קורה. טיו חנניה היה מגיע, בהליכתו האיטית , נעמד שעון על מקלו בפתח החדר, מעיף מבט אחד בעיניה הכחולות, מתעצבן על כולם שהזעיקו אותו לשווא,  וצועק עליהם  "לכו הביתה, אין לה כלום, היא רק משתעלת".
יום אחד, שוב השתנקה סבתא רחל במיטתה, טיו חיים הגיע בדרכו האיטית, העיף בה מבט אחד, וציווה  בקולו  השקט – "תקראו לכולם".  התיישב בכסא ליד המיטה, שם את משקפיו על עיניו,  שלף ספר תהילים מכיסו ומיד החל לקרוא בקולו, כמה שעות לאחר מכן נפטרה סבתא רחל ז"ל.
מאחר ובארוע הזה הייתי נוכח, שבתי לתהות שוב על הסגולה המיוחדת של טיו-חיים, אולי בכל זאת יש משהו במה שהם אומרים? אולי הדוד  באמת יודע מתי ימותו אנשים?    לאט לאט אחרי תחקורים בלתי נלאים מצידי, התחלתי לחשוף עוד ועוד סיפורים דומים, מאנשים שהכרתי, עד שאפילו ספקן שכמוני התחיל להטיל ספק ספקנותו.
אולם עד שאזרתי אומץ בליבי לדבר עם טיו-חנניה על המוות  ואיך הוא מצליח לראות מי אנשים הולכים למות, קרה  המקרה וטיו חיים בעצמו נפטר.
חבל הרהרתי לעצמי,  יכולתי להיות מין קוסם טלוויזיוני למדוכאים, פינה כל שבוע באיזו תוכנית ארוח להסתכל עמוק בעיני המתארחים ולהגיד לאחד מהם שעוד שבוע הוא מת, וכולם היו מוחאים לי כפיים כששבוע  לאחר מכן מיכל זוארץ תחייך את החיוך הגדול שלה ותגיד  "בשבוע, שעבר, הבטחנו, לכם, והנה השבוע, הוא, אכן, מת (חיוך ענקי מסתכלת בכרטיסיות שלה) קבלו במחיאות,  כפיים את,  האיש,  שכולם, אבל כולם,  פוחדים  ממנו,  בטלויזיה… "
טיה שמחה – אשתו של טיו חיים,  ניחנה באריכות ימים. בערוב ימיה כבר לא היתה דעתה צלולה כבצעירותה.  היתה משוטטת בבית  וקוראת לדוד שיבוא לדבר איתה, שואלת אותו  שאלות, ופשוט ממשיכה לחיות. אני תמיד האמנתי שלפני שנפטר טיו-חיים ,  הוא סיפר לדודה מתי היא תמות.  אולם בגלל האלצהיימר שלה, שכחה טיה סימי  את העניין ולכן המשיכה והמשיכה לחיות, מחכה שחנניה יבוא ויזכיר לה מתי שעתה להפרד מהעולם.  כשלבסוף היא נפטרה בגיל מופלג, שאלתי את אבי שוב, אם יש לו מושג איך ידע טיו חיים  מתי מגיעה שעתו של הבן אדם?
אבי הרהר כמה  דקות ואמר לי, "יכול להיות שזה בגלל שכשטיו חיים  היה צעיר, נאלץ לעזוב את לימודיו ולצאת ולפרנס את המשפחה. בכדי למצוא את פרנסתו, היה טיו-חיים, מקריא תהילים לאנשים על ערש דווי, כך הוא היה עובר מבית גוסס אחד,  לבית גוסס אחר ומקריא תהילים בקבלנות עד שנשמתם יצאה.  אולי בגלל זה הוא ידע כל כך טוב מתי מתים אנשים. הוא הכיר את המוות כמעט אישית,  בערך כמו שאתה מכיר את עמיתך לעבודה בעיתון למשל…
אבל, אבא " השבתי לו, "אני לא מכיר אותם ממש, אני רק כותב הכל אצלי בבית ושולח להם את הכתבות באימייל דרך הרשת… "
"חבל מאוד", ענה אבי  "כנראה שיש עוד כמה יתרונות לעולם המציאותי על פני העולם הוירטואלי…"

קזבלנקה.

"כל אשה יפה מתה פעמיים," היתה אומרת דודה לאה.   "פעם אחת כשמגיע יומה לעבור לעולם הבא, ופעם אחת,  הרבה לפני כן,   כשיופיה מסתלק ממנה,  ומשאיר לה רק זכרונות חרושי קמטים מאיך שהיא נראתה פעם".  למרות גילה המתקדם יכולת לראות בקלות שדודה לאה היתה  אשה יפה מאוד בצעירותה. מהרגע שהיית מתבונן בעיניה הכחולות כמרינה יוונית,  ושיערה השחור והשופע כלילה סביב הירח המלא,  ידעת שאלו פנים,  ובעיקר עיניים שגברים יהיו מוכנים לצאת למלחמה בעבורן,
"לצאת למלחמה בשביל אשה זה קל.", היא היתה אומרת ונאנחת, "הקושי הוא לשקם את ההריסות אחרי שהקרבות נגמרו,  זה המבחן האמיתי לגברים".   בצעירותה זכתה לכינוי  "אווה גארדנר של קזבלנקה" כינוי קצת מטעה, אם תשאלו אותי, מפני שדודה לאה, היתה יפה אפילו יותר מכוכבת הקולנוע הנוצצת של אותה תקופה.  מיטב בני העיר הלבנה הסכימו עם קביעה זו, וחיזרו אחרי דודה לאה  ללא הרף רק כדי להדחות שוב ושוב.

כמו נסיכה על לא עוול בכפה,  חיכתה דודה לאה לגבר האחד והמיוחד שיגיח ממסכי הקולנוע,  ברליאנטין בשערו,  שפמו גזוז ומטופח היטב,  ויקח אותה הרחק מהיום יומי של קזבלנקה המרוקאית,  אל עבר "קזבלנקה"  הפרושה על מסך הכסף הלבן. אל אותה "קזבלנקה"  של האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן מהסרט שהיא כל כך אהבה.
כשהגיע היום וז'אקוב הגיח לו משום מקום, נסחפה דודה לאה אחרי הקזנובה המרוקאי מהמלאח (לטובת בני האליטות הישנות נסביר שמלאח היה הרובע היהודי של העיר )   שהבטיח הרים בחיוכיו הנוצצים,וגבעות בגומותיו המחייכות. מילותיו החלקלקות  והמתנות שהרעיף עליה כאילו אין מחר,  סינוורו את עיניה היפות,  עד שלא שמה לב שמאחרי עיניו של ז'אקוב מסתתרות בעיקר אגדות והבטחות למשהו שלא יקרה. לא היו שם  קירות תומכים מפני רוחות השרב,  או קורת גג לא דולפת לימים גשומים,  רק אינסוף חלומות שהזינו את עצמם מתוך עצמם וללא שום  בסיס במציאות .  לקח לה כמה שנים ומספר זהה של ילדים,  להתפכח ולגלות שקזבלנקה של האמפרי בוגארט קיימת כנראה רק בסרטים,  ושהכוכב הראשי שלצידו היא מתעוררת כל בוקר בסרט של חייה,  הוא בסך הכל ניצב עם אשליות גדולה,מתוך סרט שלעולם לא יוסרט. המציאות הקשה של ילדים רעבים הבוכים לאוכל,  ובעל שלא מסוגל לעשות עם זה כלום,  טפחה  בפניה והחלה לחרוץ אותם בקמטי הדאגה והאכזבה שהחיים בצל המצוקה יודעים כל כך טוב לחרוץ.
"על יופי שכזה משלמים בסבל לא פחות גדול" נאנחו השכנות.

כשכבר לא ניתן היה להסתיר את המריבות, הצעקות, וטריקות הדלת הקרות.  היתה דודה לאה לוקחת את ילדיה, ובימים קשים נוסעת לאחותה עד יחלוף הזעם.
באחת מהגיחות  אל אחותה,  שמה לב הדודה לאה לתכונה מיוחדת בבית, בגדים הנארזים בחופזה , ילדים שמסתובבים  חסרי מנוחה, התלחששויות בפינות החדר מהולות בדמעות התרגשות שפרצו את הסכר מדי פעם…
"מרי", שאלה דודה לאה את אחותה, "מה קורה כאן ?"
"הלילה באים השליחים לקחת את הילדים לישראל, הם עושים עליה בלתי לגאלית". ענתה מרי,  בהיסוס מה, כבוחנת האם ניתן לתת אמון באחותה קלת הדעת.
"את שולחת את הילדים לישראל? לבדם ?"  התפלאה לאה,   "כן,  אין להם מה לעשות כאן,  יהיה להם יותר טוב שם." ענתה אחותה וחתמה את הנושא בנימה שאין היא מעונינת להרחיב מעבר.
כשהערב ירד הגיחו השליחים כצללים אל הבתים של המלאח ,  בעודם עוברים עם מרי על הפרטים הקטנים, הבחין אחד מאנשי הסוכנות בלאה המציצה בסקרנות  מתוך חשכת המטבח.

"ומי זו ?" הוא שאל כשהקסם האפל של שיערה היכה בו, "זאת אחותי" ענתה מרי באנחה של מי שרגילה שאחותה עוקפת אותה בכל סיבוב ומישור גם בלי להתאמץ.
"ומה היא עושה כאן ?" הקשה השליח, "לא דברנו על זה שהכל סודי  ולא מספרים לאף אחד?, את רוצה שנשאיר את הילדים שלך כאן?"
"עזוב אותה בשקט", אמרה לאה בנחרצות.
השליח התבונן בה מוקסם, "תגידי, מה את עושה הערב?" הוא שאל אותה,  "רוצה לעלות לישראל ?"

אולי היו אלו המחשבות המדכאות על החזרה לשגרת המריבות עם ז'אקוב  שדחפו אותה, אולי היה זה השליח הנלהב שמשך אותה בהבטחתו להרפתקאה חדשה, בגחמה של רגע,   החליטה דודה לאה לקחת  את כל ילדיה ולעלות עימם לישראל, עוד באותו לילה.
המכונית השחורה נסעה אל תוך הלילה בחשאיות גדולה.  בתוכה היו דודה לאה, ילדיה, ושליח סוכנות עצבני ומשולהב באותה מידה.  אחייניה שהופקדו בידה למשמרת נסעו במכונית שמאחריהם. לאחר נסיעות בדרכים לא דרכים ועיקוף מורט עצבים של מחסום הממשלה המרוקאית, הגיעה המכונית אל החוף. בנקודת האיסוף יצאה דודה לאה מהמכונית, וכאילו לפי אות החלו ילדיה לבכות ; "קראו לאחיינית שלי אלגריה, היא נסעה במכונית השניה,  היא יודעת מצויין איך להרגיע את הילדים  שלי", אמרה לאה לשליח הסוכנות שהראה סימנים של עצבנות, לנוכח בכי הילדים שמילא את דומיית הלילה באלפי אפשרויות גרועות.
לאחר כמה דקות חזר שליח הסוכנות בפנים חתומות, "לאה" הוא אמר לה ברצינות רבה, כנראה שהיתה בעיה במכונית השניה, כל האחיינים שלך לא הגיעו לחוף"
"אההה, ווילי ווילי" החלה דודה לאה ליבב ולעשות גז'דור (שוב לטובת האליטות הישנות נסביר שמדובר בסוג של התמודדות מרוקאית עם מצוקה גדולה או אבל, מעין שיר קינה מרוקאי, מלווה בטקס של שריטת הלחיים ויבוב מונוטוני מתמשך המופרע מצווחות המתפרצות מדי פעם ) .
"אל  תדאגי", אמר לה איש הסוכנות ושלף אקדח שחור מכיס מעילו, "אני הולך למצוא אותם. בנתיים תשארי כאן על החוף ואם יעבור אוטו, תורידי את הראש ותשתיקי את הילדים".
לאה יבבה בשקט. הילדים שראו את אמם במצב כזה הבינו איכשהו שזה לא זמן ליבב והשתתקו מלאים בחרדה.
הדרך חזרה היתה יותר ארוכה ממה שנדמה לו, כל עיקול האיץ לו את הדופק, המחשבות על שלל האפשרויות הגרועות שחיכו לו מעברו, התנגשו חזיתית במחשבה על האשה המדהימה שהוא פגש ונתנה לו אומץ להמשיך ולנסוע, אולם בפנים הוא פחד.  הוא לא רצה לאבד אותה כל כך מהר…
"תגיד זה לא האוטו השני ?" שאל אותו  הנהג והחווה אל עבר  המכונית הכהה שעמדה בצד הדרך.  לכשהתקרבו אל האוטו,  נעמד מולם המלווה של הקבוצה עם אקדח שלוף ורועד,  רק בכדי להאנח לרווחה כשזיהה את הבאים, "ההגה  של האוטו נשבר לנו, חיכינו שתבואו למצוא אותנו",
"ששש,"  היסה אותו השליח, "תעבור עם הילדים לאוטו שלנו, סע מאה מטר וחכו לי" הוא שלף מכיסו מברג והחל לפרק את לוחית המספרים של הרכב.
הרכב עלה באש מאחריהם, שום רחש לא נשמע במכונית פרט להמהום המנוע, עוד עיקול אחד והחוף התקדם לעברם במהירות. הוא זיהה את דמותה הטמירה מרחוק, וכשראתה את הילדים יוצאים מהמכונית,  בהקו פניה כירח מלא  בהכרת תודה.
הוא נעמד מולה והתבונן לעברה,  ואז התכופף אל אוזנה, ולחש לה משהו. לרגע אחד היא חייכה, והוא יכל לראות בחשיכה שדמעה קטנה נצנצה בזוית עיניה.
סירת דייגים עמוסה ומסריחה מדגים לקחה אותם דרך המפרץ האפל,  אל האי ג'ילברטר, אחרי יום מורט עצבים הם המשיכו  משם בטיסה אל מחנה העליה במארסי.
במשך השבועות שהמתינו שם העולים המקריים  היה שליח הסוכנות מכרכר ומכרכר סביב דודה לאה מדי יום,  עד שזו שאלה אותו  אם הוא חושב שהוא סביבון של חנוכה, ומתי הוא מתכוון להוציא אותה ואת הילדים ממחנה הפליטים הזה ולהעבירם לישראל?.
"לאה, אני עושה את כל מה שאני יכול" ענה  שליח הסוכנות, מודע לחרדותיה של דודה לאה לעזוב את המחנה, מתוך חשש שז'אקוב יגיח לו אי שם מעברה ויגרור את האשה הבורחת  בחזרה למרוקו.
שליח הסוכנות היה הכל פרט לגבר מהסרטים, גבר מקריח שהסתיר את  חסרונו על ידי שלל כובעים שאף אחד מהם לא הלם את פניו העגלגלות והמיוזעות דרך קבע בלחות הים תיכונית. אולם  קיננה בו דאגה אמיתית והרבה מעבר לה,  אל אותה אשה בעלת קסם אפל.

לאחר שהפעיל את כל קשריו הגיעה דודה לאה אל המנוחה והנחלה בארץ המובטחת. נחלה שהתבררה כדירת שיכון ובינוי קטנה,  בבלוק רחב מימדים,  בקצה שכונה ו' הישנה.  יחד איתה השתכן לו בדירה  שליח הסוכנות לשעבר. עמוק בליבו הוא ידע  שהוא לא הגבר  שלצידו חלמה דודה לאה להתעורר מדי בוקר, אולם בחריצות ועקשנות נאיבית הוא הצליח להשיג לה את הגט המשחרר מז'אקוב, נשא אותה לאשה, התיחס לילדיה כאילו היו שלו ולדודה כאל מלכה. היא לא נדרשה לצאת ולעבוד אפילו יום אחד. השליח לשעבר,  פרנס את משפחתו החדשה מעבודתו הבלתי נלאית כנהג אמבולנס במגן דויד אדום,  ומדי בוקר הודה לגורלו שזימן לו לו את אחת הנשים היפות ביותר שיש.

אולם הגורל הוכיח שוב שהוא לועג במידה שווה לאלו המתכחשים לו ולאלו המודים לו, ודווקא יהודה, שכולם הכירו אותו בשם  "יהודה  אמבולנס"  נפטר מדום לב כשלא היה במשמרת, והאמבולנס של מד"א בושש מלהגיע בזמן.
"תגידי דודה לאה", שאלתי אותה יום אחד כשסיפרה לי בפעם המאה את סיפור עלייתה לארץ, מה  לחש לך  דוד יהודה שם על החוף שהרגיע אותך, וגרם לך לרצות ולהתחתן איתו ?
"אה  נעביבש" נאנחה הדודה, "הוא אמר לי את המשפט הכי יפה  שמישהו אמר לי: "לאה", הוא לחש באוזני, "אני יודע שזה נדוש, אבל זו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה".

הקלאסיקייה # 1 : לאונרד כהן – עור חדש לטקסים הישנים -1974

לפני חודש התבוננתי בספריית הדיסקים שלי ותהיתי כמה זמן יקח לי לשמוע את כל הדיסקים שיש בה מתחילתם ועד סופם. חישוב מהיר העלה שאם אקשיב למוזיקה 12 שעות ביממה, חמישה ימים בשבוע אני אוכל לצלוח את המשימה תוך כמעט שנה (45 שבועות ליתר דיוק). שזה המון זמן.  אם כך הרהרתי לעצמי מה משמעותה של ספריה שכזו? הרי אני לא ממש מקשיב לאלבומים שבה אלא פעם ב…מחשבה איומה עלה במוחי, האם הפכתי להיות כאותם אספנים שמעריכים את הכמות על פני האיכות? מתי אתה יודע שעברת את הגבול, לרוב רק אחרי שאתה רואה אותו מתרחק מאחוריך. אולי כדאי לקחת חלק מהדיסקים למכור אותם ליד שניה ולהיפטר מדיסקים שסר חינם או שאינני מקשיב להם,  אך באותו רגע נזכרתי בכל האלבומים שברוב טפשותי "ניקיתי" יום אחד מהבית, רק כדי להצטער צער גדול על אובדנם לאחר תקופת זמן. ועדיין חשבתי שמין הראוי להתיחס בכבוד לאוסף המוזיקה שלי ואולי אתחיל בפרוייקט שיתעד אותו. מדי יום אקשיב לדיסק אחד ואכתוב עליו כמאה מילים, ככה יהיה לי תיעוד של הדיסקיה בתוך כמה חודשים. אולם חישוב מהיר הראה לי שגם אם אהיה חרוץ מאוד,  ולא אפספס אף לא יום אחד,  הרי שאני אגמור לתעד את הדיסקיה בערך בעוד עשור. (!) הרבה זמן ללא ספק.

לכן החלטתי לעשות משהו אחר ובמקום לתעד כל גחמה קניינית  שלי,  אני אתעד את האלבומים שאני הכי אוהב בתקליטיה שלי. וכך נוצר לו פרוייקט הקלאסיקיה (שילוב מנצח של תקליטייה וקלאסים, מנצח בעיקר מפני שהוא מזכיר לי את הלהקה הדגולה, קלקסיקו) ובו אני אשלוף מדי שבוע את אחד האלבומים שאני ממש אוהב ואכתוב עליו ממרחק הזמן ומתוך מערכת היחסים שלנו. לא כי הוא חדש או מהפכני או יעשה למישהו את היום, אלא כי זה תקליט שאני אוהב ולשמוע ובטח  הוא יעשה לי את היום.

אני מקווה שתהנו מהפרוייקט ואני מקווה להתמיד בו יותר משבוע אחד, (במצבי זמני הנוכחי אני לא אתפלא אם זה לא יקרה 🙂  שבוע טוב והנה אחד הדיסקים הראויים ביותר להתחיל איתם את הפרוייקט הזה 

את היית הבטחת השחר / אני הייתי הבוקר שאחרי"

באמצע שנות השבעים ללאונרד כהן היתה אחראיות להיות בלתי אחראי ככל שניתן. המשורר והסופר שהפך למוזיקאי בגיל מאוחר יחסית, חי את חיי הכוכבות של התקופה והגיע בתקליטו הרביעי צעד אחד לפני אמצעם השפל של שנות השבעים. מקום שתועד באלבום המצלצל ממרחק השנים כמדוייק מריר מרושע  ובעיקר מרשים בעומק ובחדות תיאור הנפילה שבו .

כל שיר כאן דן בצורה זו או אחרת בשפע המוגזם של חברה שיצאה מהסיקסטיז הלומת ערכים עמוקים, שהפכו במחי יד, לאבק מלאכים רדוד.  נהוג לראות את זרם הסינגר-סונגרייטרס שאליו שוייך כהן,  פעמים רבות למרות מחאתו הקולנית, כזרם המסתכל בשיריו פנימה, אל עבר  העמימות שבין שמיכות הנשמה, לציפיות העור.

כהן עושה באלבום זה את ההפך מכל הזמרים המסתגרים בחדרי השינה,  ומסובב את מבטו החוצה, אל הסלון. אותו מקום שבו יושבים אבודים, גברים ונשים,  מתחת משקפי שמש גדולות מדי. הוא מישיר מבט אל הדילרים במסיבות קוקוטייל סליזיות, אל  מסיבות חילופי הזוגות והאורגיות,  וכשוחט מיומן מבתר את אורח החיים של אומה מסניפה בהקיץ,  למעגל חיים הדונסטי של סקס, בגידות, גרושים, סמים התאבדויות ומיתות  משונות.

כל התופעות הללו,  אינן נחלתם הבלעדית של שנות השבעים. ניתן לטעון שחיינו כיום משופעים בהם לא פחות שלושים וכמה שנים אחרי.  ועדיין הסבנטיז היו נקודת המהפך בין הדור ששר "אנו נתגבר", לבין הדור שכונה במידה רבה של צדק "דור ה-אני!".  הדור שלראשונה מיקם את ערך עצמו והכסף מעל כל דבר אחר, כאידאולוגית ברירת מחדל של מחוסרי אידאולוגיה.

כהן שהתעורר אל הבוקר שאחרי הבטחת  הסיקסטיז, מציב לדור ההוא וגם לעצמו במידה רבה, מראה מאובקת ומדממת,  הממקמת את דור התוהים, הטועים, והתועים לשווא כפי שהוא באמת,  דור אבוד בשבעת  מדורי גהנום.

נכון, מדובר בגהנום הרבה יותר "גרובי-מגנובי" מהציורים של הירונימוס בוש,  אבל אל תטעו זהו אכן הגיהנום לכל דבר. ישנן כמה צירים שדרכם בוחן כהן את הקריסה הטוטאלית שמסביבו.  ציר ראשון המאפיין את רוב השירים הוא מערכות יחסים דיספונקציונאליות  בצילה של אהבה חופשית.

"והאם זה מה שרצית ?  " שואל כהן רטורית את האישה שממנה הוא נפרד בשיר הפותח את האלבום. לכל מי שקטלג  את כהן  כזמר רגיש נוגה ואפל מצפה הפתעה. באלבום זה, יותר מכל,  לאונרד שר כליצן ממורמר.  הוא זועק, מצטעק,  שולף את הבדיחות הכואבות שלו, ומטיח אותן בזו אחר זו באישה שלצידו.

כפי שמרומז בשמו של האלבום,  הדיאלוג הרטורי של כהן,  הוא בעצם תרגיל עקר בלוגיקה. כהן  מציב בכל פעם זוג משתנים אחרים במשוואות מוסד הנישואים,  רק כדי לגלות שהתוצאה היא תמיד אותם סורגים מוזהבים הכובלים יחדיו את האוהבים,  שכעת הם לשעבר, ודנים את הבאים במוסד הנישואין למאסר עולם.  בבתים רדופי רוחות רפאים של הזוג מימים עברו.

אם בשלושת אלבומיו הקודמים שר לאונרד על אהבות הרואיות, יחסי שליטה,  גבירות ענוגות שבגופן הוא  השתוקק לגעת, גבירות חורף נודדות, אהבות פטאליות,  ומערכות יחסים של שולט ונשלט, באלבום זה זונח כהן,  את אותן אהבות גדולות מהחיים,  ומישיר מבט אל המציאות הקרה והיומיומית של מיטה זוגית וחומות ההפרדה שגובהות  בתוכה מדי לילה.

כהן מתאר בהומור שחור וכואב את היחסים המתפוררים שלו עם האשה עימה חי ועשה שני ילדים (סוזאן, דווקא לא זו מהשיר סוזאן )  בדיאלוג העובר כחוט בין שירי האלבום.  גם בשיר כמו "סמ"ר כהן" הוא מוליך את המאזין בערמומיות מדיונים שברומו של עולם כמסיבות קוקטייל דיפלומטיות, מרגלים, ופידל קסטרו . רק כדי לעמתו עם  המציאות הקשה והבנאליות של השגרה המשעממת,   שמתמצה בחדרי המתנה, תורים לכרטיסים, שבסופן מצפות התאבדויות בקליע כסוף.

סאגת היחסים הלא פתורים נמשכת  גם בשיר "ניסיתי לעזוב אותך".  ושוב עולה אותה תמונה של זוג בהתפרקות שלא מצליח לפרק את השותפות. "סגרתי את הספר שלנו לפחות מאה פעמים, ועדיין אני מתעורר לצידך, השנים חולפות אתה מאבד מגאוותך, התינוק בוכה בחדר השני, וכל עבודתך נמצאת מולך "  הוא שר בעגמומיות מובסת משהו.

גם בשיר החותם את האלבום צצות שוב מערכות היחסים המעוותות. במקרה הזה מדובר בעיבוד לבלדת  הטרובדורים העתיקה "שרוולים ירוקים" המקבלת כאן מימד סאדו-קומי "שרתי את שירי, שיקרתי את שקריי, רק כדי לשכב בין מושלמות ירכייך"   כהן ממשיך ולועג לעצמו ולכל גבר שניסה למצוא את הגאולה בין רגליה של מישהי. ל-"ליידיז" לכאורה שנקרות בדרכו, ולמערכת היחסים שבה הוא נתון.  "שרוולים ירוקים את לבד עכשיו, העלים נפלו והגברים הלכו" הוא חותם ברישעות.

"צ'לסי הוטל # 2"  הוא השיר הידוע ביותר באלבום. הרקע המציאותי להתרחשות השיר כבר הפך לפולקלור אורבני. לטובת הדור שלא מכיר, נציין שלאונרד וג'ניס ג'ופלין ככל הנראה קיימו בינהם יחסים כלשהם בבית המלון המוזנח צ'לסי כשהלימוזינה חכתה בחוץ, היא ביצעה בו מין אורלי על מיטה הלא מוצעת, הוא התרשם ממנה,  וכתב לזכרה את השיר,  כמה שנים אחר מותה.  למרות שמדובר בסוג של הספד,  מעניין לגלות כיצד ניתן לקרוא בין השורות קריאה חתרנית,  על יחסו של לאונרד אל הנשים בחייו באותה תקופה. מספיק לשמוע את הדרך בה הוא שר את סוף הפזמון בשנאה יוקדת ולעגנית,  ולשים לב לעובדה שהדבר הכי טוב  שיש לו  לומר בשבחה של אותה גברת מדוברת,  זה שהיא לא  שיחקה איתו את משחקי ה"אני צריכה אותך,  אני לא צריכה אותך וכל הקשקושים שמסביב ".

מצד שני לאונרד חושף פה את ההערכה שלו לג'ניס כעמיתה ומתחרה  "אלו היו הסיבות, והיתה זו ניו יורק, שנינו רצנו  כדי להשיג את הכסף והסקס" ההערכה הגדולה שלו לג'ניס,  נובעת מהעובדה שגם היא, כמוהו, לא היתה "נטורל בורן איינג'ל" של שנות השישים.

ג'ופלין כוכבת הרוק הכי אאוטסיידרית של אותם זמנים, היתה אשה יחידה כמעט במועדון מצומצם של גברים כוכבי רוק. היא נצלבה וסומנה כשר-לי-לה, ואול-אמריקן בימבו, בעקר בגלל שהיא הלכה עם הקטע הזה של אהבה חופשית, כמה זיונים רחוק מדי. כמובן שמי שסימן אותה היו דווקא אותם היפים ליברלים,  ועוד כמה מורליסטים מטעם עצמם.

לאונרד מזהה בה את אותו אלמנט פגיע מתחת לזוהר

"הדקת את אגרופך למען אותם שכמונו,

המדוכאים בידי מודלים של יופי,

התארגנת על עצמך ואמרת לא נורא

אנחנו מכוערים, אבל לנו יש מוזיקה ".

בשורות  ספורות ובדיאלוגים קצרים, יוצר כהן, את אחד הפורטרטים המדויקים האנושיים והיפים ביותר שצוירו אי פעם בשיר, כשמקלפים את השורות הזוהרות מתגלה דמותה הבודדה של ג'ניס הנעלמת לתוך הלילה בלימוזינה שלה במלוא אנושיותה הפגיעה, (אגב בורסיה הראשונה של השיר צ'לסי הוטל # 1 היא רצה אל תוך הלילה ערומה ורצה ורצה ורצה.., ) ובאותו זמן ממש חושפת גם את אנושיותו הלא מושלמת של המשורר,  שמסכם בהצהרה כמעט מתנצלת בבית האחרון "אני זוכר אותך היטב ממלון צ'לסי, זה הכל אני לא חושב עלייך יותר מדי ".

ציר נוסף ביצירתו של כהן הוא ציר המוות. כהן, שמבקרים רבים הכתירו כזמר אובדני (מה שזה לא יהיה…) עוסק פה באלבום, לא מעט במוות ובעיקר בתהיה על קנקנו. המוות הוא נוכח קבוע בשירי כהן, מחכה מעבר לכתף הדמויות והנאהבים כדי להושיט את ידיו הקרות. אבל אצל כהן המפוכח בעל העיניים האדומות מחוסר שינה, המוות לא נתפס כאיזו דרמה קווין גדולה מהחיים, יש בתקליט הזה נוכחות כמעט צינית, של מוות העושה את מלאכתו כסנדלר מיומן בשקט ובלי מהומה.
ההספד האנטי רגשני לג'ניס ג'ופלין הוא רק הסמן ההתחלתי, כאשר הוא לוקח את התפילה מיום הכיפורים "ועל המדינות יאמר מי בחרב מי באש… " ומשתמש בה כדי להספיד דור שלם שנידון למיתות שונות ומשונות. קולו נשמע על גבול האדיש , כקריין משועמם המדווח מהלובי של גיהנום, הוא מקריא את כל סוגי מיתות האפשריות כאופציות שרופא נותן לחולה הסופני שמולו.
"מי באש,
מי במים,
מי באור השמש,
מי בחשכת לילו,
מי מסמי הרגעה,
מי בדעיכה איטית".
האדישות בקולו מהווה קונטרסט ישיר להתגברות המוזיקלית שברקע, נאמן לתצורת הבלדה, אין בשיר הזה פזמון של ממש ולכן הוא מתנהל במעין מחזור מוזיקלי החוזר על עצמו. מבחינה עיבודית, העובדה שבכל סיבוב מצטרפים עוד עוד כלים אל מחול המוות הזה, גורמת לו להישמע כנשף ריקודים שבין החיים לעצמות היבשות, שיאו של השיר מגיע בכינורות הספק מייללים באימה, ספק מגחכים, החותמים את השיר ומביאים אותו לשיאו האבסורדי. אפילו המוות עצמו נתפס כסוג של ציניות כפולת משמעות בשורה המרכזית של השיר
"ומי הוא זה המתקשר?"
או במשמעות אחרת – "ומי נאמר שקובע ?".

למרות שהחזון האפוקליפטי שלו,  עדיין אינו מפוקס כאן בחדות ובבהירות כפי שיבוא לידי ביטוי באלבומו   "העתיד" הרי  שניתן לקרוא את מחזור השירים הזה,  כמעגל שלם של החטא ועונשו, כל המיתות הללו שמובאות כאן אחת אחרי השניה,  אינן אלא העונש שנגזר, על כל אותם החיים את חלומותיהם בחייהם,  ומסרבים להתמודד עם המציאות השבורה המקיפה אותם מכל עבר האם מוות מכדורי שינה אינו עונש תנ"כי כמעט, על השינה הגדולה שהדור הזה לקה בה?

"יש מלחמה בין העשיר והעני מלחמה בין האשה לגבר " לאונרד ממשיך לצרוב את התודעה הרכה עם האבחנות וההשוואות שלו,  ויאטנם ומלחמת יום הכיפורים עדיין ברקע הוא מעז לגחך את כל שירי המחאה האנטי מלחמתיים ואומר שהמלחמה היא בין אלו שחושבים שיש מלחמה לבין אלו שלא. הכל שווה, והכל שפיט הוא אומר. אין זה משנה אם אתה ימין או שמאל, זוגי או אי זוגי, שחור או לבן, יש מלחמה ואתה לא יכול להתחמק ממנה. המשעשע הוא שהפזמון נפתח לאקורדים מאז'ורים, כמעט חפלאים. ומעל כל אלו השירה של לאונרד במלוא ציניותה,  לועגת  לאלו שחושבים שהם יכולים לברוח מהמלחמה "אולי תחזור אל המלחמה? כן, כן בוא וכנס אליה…"  גם פה הוא מעמיד את היחסים בין הגבר לאשה במשוואות המלחמה  – "אני חי פה עם אשה ועם ילד, המצב הזה עושה אותי קצת עצבני, כשאני קם מבין זרועותיה, היא אומרת לי אני חושבת שאתה קורא לזה אהבה, אני מעדיפה להתיחס לזה כאל שירות חובה" , הוא מבריק שוב ושוב.

ואם המלחמה התמידית משתוללת מסביב, גם הזמר אינו יכול להתחמק ממנה. כפי שנראה בשיר הבא,  אתה לא יכול להצהיר שרק עברת שם במקרה.

"בית המשפט כה שקט,

אבל עכשיו מי יודה?

האם בנו בגדת ? 

התשובה היא רק: כן!

אם כך הקריאו נא עבורי,

את רשימת כל פשעיי

ואתחנן אל החסד

שתדחו מעלי

והגבירות מתייפחות

ולשופט אין ברירה

בגלל כל שקריו

הזמר חייב במיתה

ואני מודה לכולכם

על עבודה ללא דופי

שומרי האמת

משמריו של היופי

חזונכם היה נכון,

שלי שגוי בודאי

ואני מצטער אם זיהמתי

את האויר בשיריי

לאונרד מתעסק ביכולת של שיריו להגיע אל משהו מעבר. שקריו וזיופיו השיריים,  מחייבים אותו מבחינתו בגזר דין מוות מטעם  בית הדין של האתיקה השירית. אין לו נחמה בשירים, הם אינם מעניקים לו חסינות מפגעי השנים הרעות שבהן הוא משוטט. לאונרד  אומר אל המאזין, אני לא באמת יודע או מבין יותר טוב מכל אלו שעליהם אני מדבר כל הזמן. אני לא מצביע על ואומר הנה אתה רואה זה לא בסדר… וזה מושחת. אני חלק מהמשחק.  בבית הגנוז של השיר שיצא רק בספר השירים שלו, העניין נהיה אפילו יותר ברור.

"ותשמרו לי מקום,

בקברים הזולים.

עם אלו שלוקחים כסף

עבור ההנאה שהם מספקים

עם אלו אשר תמיד

מוכנים להתפשט

כדי שאתם תחזרו הביתה

ותשנו על חזה רוטט".

מבחינה מוזיקלית הליווי המינמלי סביב קולו  של כהן בתקליטיו הקודמים מתעבה באלבום זה ועדיין לא מדובר פה בהרכב רוק של ממש. המוזיקה נשארת דרך קבע במחוזות התזמור הקאמרי הבנוי בעיקר סביב נגינת הגיטרה הספרדית  המאוד יחודית של כהן.

רבות נאמר עליו כמשורר, כזמר, כיוצר, אולם מעט מאוד מודעים לעובדה שמדובר באחד מנגני הגיטרה היחודיים ביותר שיש. הוא לא וירטואוז סולואים גדול,  או ידען מרשים של אקורדים,  אולם מעטים מאוד האנשים שמסוגלים לנגן את הליווי  לשיריו באותה דהרת סוסים מתפרצת, שלא מפסיקה לרגע.

מבחינה הרמונית מותח לאונרד באלבום זה,  את תצורת השירים שלו למקומות שאחרי זה הוא מיעט לבקר בהם. שירים כמו "סמ"ר כהן", ו-"ניסיתי לעזוב אותך"   מתפתלים ומפותלים הרמונית הרבה מעבר לגבולות המוכרים של שירי פולק "פשוטים".  למעשה בדיקה מקרוב של "סמ"ר כהן" תחשוף שיר כמעט פרוגרסיבי בגישה ובעושר ההרמוניות, ובפרוקו של השיר לכמה שירי משנה.

העיבודים של השירים שעליהם אחראי ג'ון ליסאור (שגם היה שותף לכהן בהפקת אלבום) עשירים מאוד ביחס למינימליזם המוגן שעטף את שירי כהן בשלושת האלבומים שקדמו לזה.  אולם עדיין אנו מדברים על אלבום ספרטני,  אין כאן תופים של ממש באלבום (פרט לשיר אחד) ואת האלמנט הקצבי ממלאים כלי הקשה.

ניתן בקלות לתארך את השפעתו הרבה של סיבוב ההופעות המאולתר שלאונרד ערך בישראל   בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב~73. בנוף המוזיקלי של האלבום  מגיחות מדי פעם השפעות  מובהקות של מוזיקה ים-תיכונית.  בעיקר בהמקצבים של שירים כמו – LOVER LOVER LOVER ו THERE IS A WAR.

גם כאן לאונרד משתמש בזמרות-רקע כדי לחזק את  קולו הנמוך, ואת המלודיות של שיריו באוקטבה גבוהה יותר. כדי להוציא אותן החוצה.

למרות השנים שעברו מאז צאת האלבום אין לי ספק שחומרים שמהם הוא נוצר ובהם הוא מתעסק נותרו רלוואנטים כיום ויוותרו כך כל עוד יש מלחמה בלתי נגמרת בין הגבר לאשה.

רק בשיר אחד באלבום נשמע לאונרד כמי שאינו נמצא בשלב האוהב הנכזב והממורמר, כשהוא שר את -"קחי כמיהה זו" (דמיינו את דן כנר אומר זאת בעברית צפיחית בדבש…)  באד מהשירים היפים והפחות מוכרים שכתב, הוא  נשמע רך ועוטף  ופורש בפני המאזין מערכת יחסים נוגה שלעולם לא תוכל להתממש. 

לכהן הצעיר היתה תמיד דואליות קיצונית ביחסו לנשים.  מצד אחד הוא משועבד ליופיין מצד שני הוא תמיד מעוניין לשבור ולנפץ את יופיין,  כדי לראות אותן כפי שהן באמת. בשיר הזה (שהטענה המקובלת היא שהוא מוקדש לזמרת ניקו, ששרה עם מחתרת הקטיפה באלבומם הראשון, אגב מעניין לחשוב על השיר הזה בהקשר למשפט הפרידה של ניקו מלו ריד, כשהודיעה לו על פירוק מערכת היחסים בינהן בשורה המיתולוגית  "אני לא מזדיינת יותר עם יהודים") הוא מביא את הרעיון הזה למיצויו הטוטלי.   ובאיזה דיוק הוא מתאר את אותה אחת שיופיה אבוד לה עצמה, בדיוק כמו שאבד להם. ולאונרד כהן מצטרף למועדון הלבבות היהודים השבורים יחד עם לו ריד, וגם בוב דילן, שכולם כתבו שירים על ניקו מוזת הקרח שלא נענתה להם.  אבל לאונרד כהן בדרכו המבריקה, גם כשהוא מאוהב  יודע, שניקו, עולם לא תתן לו לראות את יופיה שבור, כמו שהיא היתה עושה למישהו שהיא באמת אהבה.בשורה אחר שורה של שברי דיאלוג, מטאפורות נוקבות והברקות מילוליות, מתאר לאונרד את הכמיהה אל האשה הבלתי מושגת גם כשהיא ממש לידך במלוא עוצמתה וצריבתה, כפי שכל מי שאהב אהבה בלתי אפשרית מכיר. ואפילו בשיר זה משתרבבים להם הטקסים הישנים המסתתרים בעור החדש.

ובאיזה דיוק הוא מתאר את אותה אחת שיופיה אבוד לה עצמה, בדיוק כמו שאבד להם. גם כאן השיר מוקדש לזמרת, אבל אין זו ג'ניס, אלא ניקו, ששרה עם מחתרת הקטיפה והיתה מוזה לכמה וכמה שירים מופלאים של לו ריד, דילן, וגם לאונרד כהן שנפל בקסמיה. אבל היה מספיק חכם כדי לדעת שניקו, נסיכת הקרח, לעולם לא תתן לו לראות את יופיה שבור, כמו שהיא היתה עושה למישהו שהיא באמת אהבה.

שוב מנסח לאונרד את משוואות האהבה כפי שיגדיר אותן הכי טוב בשורה מתוך שירו הללויה – " אולי יש אלוהים למעלה, אבל כל מה שלמדתי מאהבה, זה איך לירות, במי ששלף לפניך" בעיני,  מדובר באחד משיריו היפים ביותר גם אם פחות ידועים. ולכן מצאתי לנכון לתרגם (בחופשיות מה) את השורות האלו שליוו אותי דרך כל כך הרבה שנים ונשים, ולהביאם  במלואם לפניכם.

"גברים רבים אהבו

את צליל הפעמונים שהצמדת למושכות 

וכל אחד שרצה אותך,  

מצא את מה שתמיד ירצה שוב

יופייך אבוד גם לך,

ממש כפי שאבד להם

או קחי כמיהה זו  מלשוני

כל אותם דברים חסרי תוחלת שידיים אלו עשו

תני לי לראות את יופייך שבור

כפי שהיית עושה לאחד שאהבת.

גופך כמו זרקור חיפוש

חושף את עוניי,

הייתי רוצה לבקש את חסדייך

עד שתצעקי ,

"עכשיו אתה חייב לנסות את חמדנותי"

והכל תלוי בכמה קרוב תשני לצידי 

רק קחי כמיהה זו מלשוני

כל הדברים הבודדים שידיים אלו עשו

תני לי לראות את יופייך שבור

כפי שהיית עושה לאחד שאהבת.

רעב כמו מסדרון דרכו צעדו החיילים

אני עומד בחורבות מאחורייך

במעיל  חורף,  וסנדלך השבור

אני אוהב לראות אותך עירומה

ביחוד מאחור

אה,  קחי כמיהה זו מלשוני

את כל הדברים חסרי התועלת שידיי  עשו

התירי עבורי את כחול גלימתך השכורה 

כפי שהיית עושה,  לאחד שאהבת

את נאמנה לאיש הטוב יותר

אני חושש שהוא עזב

אז תני לי לשפוט את אהבותייך

בחדר שבו דנתי את שלי למיתה

אפילו  אלבש  עלי הדפנה ישנים

שהוא ניער מראשו

אה,  קחי כמיהה זו מלשוני

כל הדברים הבודדים שידיי עשו

תני לי לראות את יופייך נשבר

כפי שהיית עושה לאחד  שאהבת. "

זהו האלבום הראשון  שקניתי של לאונרד ועד היום קניתי אותו שלוש פעמיים.  בפעם הראשונה קניתי עותק  בקניון בבאר שבע לאחר שמאסתי באוסף הלהיטים (הצהוב) שהיה לי בתקליט והלכתי לחנות הדיסקים עם מטרה ברורה לקנות דיסק אחד שלו (תקציב של חייל, מאוד מצומצם, ולהזכירכם שבתחילת שנות התשעים כל חברות התקליטים עשו קופה ע-נ-קי-ית כשעבירו את המסטרים הישנים לדיסקים "נצחיים" במחירים מופקעים) .

כל כך אהבתי את העטיפה עם הגבר והאישה דמויי המלאכים שמזדיינים להם בשמיים,  והכותרת שנעה בין ציניות למיסטיות שפשוט בחרתי בו  על פני תקליטיו האחרים של לאונרד (ההחלטה שלי גם הושפעה קלות מהעובדה שהאלבום הכיל את השיר שהכי אהבתי מהאוסף: "מי באש") כמובן שאחרי זה קניתי גם אותם ממשכורתי הצבאית,  חודש אחרי חודש. ואני אוהב את שאר אלבומיו לא לא פחות מזה, אולם בגין היותו האלבום הראשון שאיתו התחלתי את המסע אל מקורות הכהן, יש לו מקום מיוחד בדיסקייה שלי .

בפעם השניה שקניתי אותו היתה באנגליה, הגעתי לחנות תקליטי יד שניה, בבורנמות', ודפדפתי לי בין אלפי תקליטי הויניל מחפש לעצמי משהו שלא היה לי לפני כן, לכשהגעתי אל התקליט הזה, פשוט לא יכולתי לעמוד בפני הגודל והיופי של העטיפה בפורמט התקליט, מיד  קניתי את האלבום. כשיצאתי מהחנות התיישבתי בבית קפה סמוך , התבוננתי באלבום ובעטיפה,  סקרתי בעיניי את השירים,  והרגשתי צורך עז לשמוע את הדיסק מתחילתו עד סופו כמה פעמים. אבל ידעתי שאין לי פטיפון בסביבה או עד שאחזור ארצה,  כעבור כמה שבועות, מייד סרתי  אל חנות BORDERS הקרובה, וקניתי את  הדיסק  הזה  ולו רק בכדי לשמוע אותו במשך שהותי שם, שחזרתי ארצה נתתי את הדיסק (דווקא את החדש) כמתנה למישהי, אני חושש שהיא נעלבה מהמילים. זו לא הייתה כוונתי, אולי זה קצת באיחור אבל אם את קוראת את זה (ואת יודעת מי את, לא?) אני בהחלט מצטער…

יקוב, תביא פרוסה

שוקו קול - מעיין פרץ

לפני כמה שבועות, ארז חבר תל אביבי את מטלטליו והגיח לבאר שבע במטרה ברורה לעשות תקליט. באחד הימים, שנתקפנו ברעב אולפנים,  התחלנו לדון בננו לבין עצמנו לאן כדאי ללכת לאכול בבאר שבע.  בעודי מפרט ומתאר את המבחר העירוני מחומוס ועד סושי, ראיתי כיצד פניו של חברי צונחות אט אט. למרות שיש כמה מסעדות נחמדות בבאר שבע,  ידעתי שהאוכל הכי טוב בעיר לא נמצא במסעדות,  כי אם בבתים ובשיכונים . אצל נשים מרוקניות, הודיות, טוניסאיות, אגרנטינאיות,  טריפוליטאיות,  גרוזיניות וקווקזיות ויסלחו לי כל העדות שנשכחו.
כך תארתי לחברי את השפיות שלמדו לבשל מהמסורת המשפחתית ולא מספרי בישול,  נשים שהמתכון שלהם תמיד נשמע כמו :  " תוסיף קצת כרכום ופלפל", רגע כמה להוסיף כפית? כוס? "א-נעביבש תוסיף קצת וזה בדיוק".  שפיות שבכלל לא ידעו שהן כאלו גדולות ונצורות. נשים שהעבירו מסורות של מאכלים בני מאות ואלפי שנים, מאכלים שאם שרדו כל כך הרבה שנים מובטח לכם שהם טעימים, למעשה טעימים מאוד. וכמה שלא אשוטט בעולם אני יודע שאני אתקשה למצוא בורקס תרד יותר טעים מהבורקסים של שמחה,  שכנתה הבלקנית של סבתי בשכונה ו' הישנה, או פריקסה יותר טעים מזה שזוהרה הטוניסאית הייתה מכינה.  שפיות שהן הסיוט המתמשך (או החלום הרטוב תלוי איך מסתכלים על זה.. ) של שומרי משקל,  שפיות ללא מודעות שהיו גורמות לאהרוני  ואדוני,  להסמיק כזעפרן, להיחנק מהחריף ולשקול החלפת מקצוע.

אז מה אתה אומר לי בעצם, הקשה חברי, שאי אפשר לאכול אוכל אותנטי בבאר שבע?   איך אין כאן איזה מקום שמגיש משהו  שבאמת אי  אפשר לאכול בתל אביב ??

הממממ,  הרהרתי לעצמי ובעוד בלוטות הרוק שלי,  מתחילות להפריש דמעות תנין רעב במורד הבטן,  נזכרתי במאכל הבאר שבעי הכי אותנטי שיכולתי לחשוב עליו –  הפרוסה של יקוב.

אי שם בשנות השמונים המוקדמות נגזר עלי לבלות את את  סוף שנות היסודי שלי בישיבה העירונית על שם הרב סילבר. ניתן להתווכח כמה הגיון יש לשלוח ילד לישיבה שנמצאת בקצה הצפוני של צפון ד', מטר וחצי ממוסד לחולי נפש, והאם התקיים איזה קשר בין שני המוסדות הללו?
אולם כל אלו תהיות חסרות תוחלת מבחינתי,  שכן בצמוד לישיבה שכן לו מוסד סודי מסוג  אחר לחלוטין. מוסד שבכל פעם בה הגיש המטבח המוסדי את אותו פירה דלוח ודגים מעופשים וחמוצים, ידענו שאנחנו צריכים להתארגן על גיחה לעבר המכולת של יקוב.

בתוך צריף רעוע הצבוע בתכלת משעממת ומתקלפת, שכנה המכולת האפלולית של "יקוב". נדמה היה, שלא משנה באיזה שעה תגיע אל המכולת תמיד תמצא אותה ריקה, ובתוכה תמצא את יקוב מתנמנם לו על כורסה קרועה, שאף פעם לא חוותה את מיטב שנותיה. לידו הייתה מונחת דרך קבע סכין קצבים גדולה, וכיפת בד שחורה כיסתה את ראשו המבהיק בקרחתו הלבנונית,  ראש עליו היה ניתן לברך גם בתחילת החודש את  ברכת הלבנה.

כמו שאר הטיפוסים המשונים הנשים המשונות, הרבנים והמכשפות של צפון ד' ,יקוב  היה  מוקד של משיכה ודחייה עבורנו. פחדנו מהאיש מצד אחד, אך מצד שני, פשוט נהנינו לעצבן אותו.

ההתגנבות אל יקוב בהפסקת הצהריים הגדולה, לא הייתה דבר של מה בכך. השלב הראשון והמסובך ביותר היה לעבור את שומר השער, האיש שפיקח עלינו דרך קבע בהפסקות, ודאג שלרגע לא נעזוב את תחומי הישיבה, הרב חנן-אל.  למרות שהכיפה של הרב הסתיימה  אחרי מטר וחמישים ואחת סנטימטרים, האימה שהוא זרע בנו הייתה ביחס הפוך לקוטנו האנושי.
מבטו של הרב חנן-אל היה חוקר ומשפד אותנו כפוליגרף,  שעבר דרך עדשות משקפיים שהמחישו היטב את הביטוי "כל עדשה, טלסקופ האבל", כל אלו בצרוף זקנו המחודד שחתם את פרצופו כסימן שאלה אינסופי,  יצרו לרב חנן-אל מראה שהיה הכלאה בין עז הרים וחוקר באינקוויזיציה הספרדית.  כך הפך האיש הקטן הזה  להתגשמותו של-"בעלולו"  (שלטובת קוראינו בני האליטות הישנות,  נסביר שמדובר ביצור חושך מיתולוגי ממרוקו,  שהורים מפחידים אתו ילדים קטנים, משהו כמו מייקל ג'קסון מעורבב עם שרה נתניהו אבל במרוקאית )

בכדי להסיח את דעתו של רב השומרים,  היינו מקריבים את אחד מחברינו כקרבן למולך.  שכן אם היה דבר אחד שהיה מסוגל להסיט את מבטו של הרב חנן-אל, מהילדים הפוחזים בחצר, היה תלמיד שניגש אליו עם שאלה מוסרית רלוונטית בסגנון : "הרב חנן-אל, בשבועות האחרונים יש לי יצרים בתחתונים…"
ידענו שזו הייתה שאלה מסוג השאלות שהיו אהובות על הרב חנן-אל יותר מכל. ובעוד חברנו הקרבן מקבל את הדין ונשטף בשיחות תמיכה מוסריות מהרב, על קושי  היצר וכוחו הזקוף של הצדיק, היינו חומקים בהתגנבות יחידים דרך חורשת העצים אל השער, מטפסים מעליו, ומשם טסים בריצת אמוק על פני המגרש הפתוח שהפריד בין הישיבה לחנות של יקוב.

כשנקבצנו כולנו בפתח החנות, התכופפנו ובשקט מופתי התגנבנו על קצות האצבעות עד שנצמדנו שפופים, מגחכים בלחש,  וקצרי נשימה מאחרי הדלפק.  לפי אות, היינו צורחים יחדיו במקהלת ילדים "יקוב,  יקוב, תביא לנו פרו-סה".

יקוב שהיה תמיד מנמנם בכורסתו,  היה מקיץ בבהלה מהצרחות, מעיף את ספר תהלים שהיה מונח על חזהו, אוחז בסכין הקצבים, ומנופף בה כאילו התעורר באמצע קרב,  אך כשהביט לא ראה איש, שכן היינו ספונים לנו מתחת לדלפק. ידע מיד במי מדובר ועוד לפי שחבורת הזאטוטים נעמדה לפניו, היה מקלל אותנו : " חרא די-בוק, עוד פעם את'ם?".
אך לאחר רגע היה יקוב מתעשת, נעמד מאחורי הדלפק, ובעודו רוטן ומקלל אותנו היה מנקה פירורים מעל חולצתו,  ומכין לנו את המעדן שבשבילו היה לנו אומץ להתגרות בו.
יקוב היה לוקח רבע לחם אחיד,  ופורס אותו באמצעו לשניים, כמעט עד הקצה.  כך נפער לו הלחם,  כשחלק קטן בקצהו מחזיק את שני חצאיו ביחד. כילדי שנות השמונים, רבע הלחם הפרוס לשניים הצטייר על הדלפק כמין פקמן מבצק, יצור עגול רעב ומחויך העומד פעור פה ומחכה שיאכילו אותו.  בעדינות מפתיעה לישיש אלכוהוליסט שכמוהו, היה יקוב חותך פרוסה דקיקה ומדויקת במינמליותה מגוש החלבה שעמדה בצד הדלפק דרך קבע, ורוב היום שימש ככמקום מפגשם של כל זבובי השכונה.  בתנועה אחת היה יקוב ממשיך את תנועת החיתוך,  מניף את פרוסת החלבה  באוויר,  ועם הסכין, מחליק את הפרוסה על צידו האחד של הלחם,  כאילו היה זה מקומה הטבעי מרגע בריאתו של העולם. בצידו השני של הלחם, היה יקוב מורח  בנדיבות מפתיעה לקמצן שכמוהו,  אריסה אדומה מתוקה וחריפה. אף פעם לא הפסקנו להתפעל מכמות החריף שיקוב היה משקיע בנו. רק שנים רבות לאחר מכן, חשבתי שאולי הייתה זו דרכו להתנקם בנו על שלל  ההצקות.  וכך כשעמד הפקמן  מלחם כשבצידו האחד פרוסת חלבה ומצידו השני אריסה אדומה שמנונית ובוערת,  היה שולף יקוב את גולת הכותרת של המעדן הבלתי אפשרי שלו. שוקולד פרה אדום וקטן. מבלי להסיר את העטיפה היה יקוב, חותך את הפרה באמצעה מקלף את עור הכסף והנייר, ומכניס את מחצית השוקולד היישר אל פיו הרעב של הפקמן. לאחר מכן היה יקוב  מהדק את הלחם עד שהאריסה נטפה כדם על צידי הפרוסה, מגלגל ועוטף הכל בנייר פרגמנט, מגיש לנו, ואומר לנו בקולו הסדוק : "חמיס' סקל".
יחד עם שוקו משקית בשקל וחצי, היה יקוב שולח אותנו לדרכנו עם הקומבינה הזו,  שאז נראתה לנו כדבר הנחשק ביותר בעולם. בקלות היינו חומקים חזרה לישיבה, קורצים לחברינו שעמד וקיבל את המשך הטפותיו של הרב חנן-אל, בעוד אנו מצביעים ומסמנים לו על הפרוסה, שהבאנו לו בתמורה למאמציו. בריצה עוקפים את חדר הרמי"ם,  עד שהיינו מוצאים פינה שקטה בשולי מגרש הספורט עם הפנים למדבר. ללא המתנה, היינו מסתכלים אחד על השני מצחקקים ושולפים את החומר, מקלפים את השקית ונותנים ביס גדול חושני  ותאוותני בפרוסה של יקוב.

קודם הגיע הקרום הפריך של הלחם שהיווה אתגר מפצפץ ומתנפץ לשיניים,  אחר כך התחיל המסע הארוך בחלק הרך והשופע בלבן של הלחם. אולם כל אלו שימשו רק הקדמה לרגע המיוחל. הרגע המדויק שבו לשונך פגשה את פרוסת החלבה, וכל החום האצור בתוכה התפזר לך בפה כמו הזריחה הכי יפה שלא ראית בחייך, המתיקות שאחרי הגיעה עם השוקולד המתוק שניחם את החך  הסעודה האחרונה של העולים לגרדום, שכן ידענו מה עומד לבוא תכף,  ולא משנה כשמה היית מוכן אליה, כשהגיעה האריסה, היא תמיד הגעה בהפתעה גמורה.  הפתעה שעקצה וקיצצה אותנו כאילו הייתה האריסה נחיל של אלף נמלים אדומות שעשו בך מירוץ אימתני  בכל מערכת העיכול,  מחלל הפה דרך מורד הגרון, בגעש הקיבה ובפיתולי המעיים כל הדרך העוקצת עד פי הטבעת.

שנים רבות לאחר שסיימתי את חוק לימודיי בישיבה, הבנתי שלמרות שדיברו איתנו המון על  אלוהים והשטן הרי שאף פעם לא דיברו איתנו על סגנם   ולסגן שלהם היה פרצוף ושם וקראו לו "יקוב". למרות תמימותו, היה יקוב הדילר הראשון שהכרתי וגאון קולינרי שלהבנתי, עדיין מקדים את זמנו. מעטים הרגעים בחיי הבוגרים שהביאו לי כזו הנאה, סוטול וחוויה חוץ גופנית לאדם שהגיעה אך ורק מאוכל, ומעטים יותר, הם אלו מאיתנו אשר שרדו את הפרוסה האותנטית והתימהונית  של יקוב,  כדי לספר לכם עליו.

בתאבון

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: