חיים אחרים

יקוב, תביא פרוסה

שוקו קול - מעיין פרץ

לפני כמה שבועות, ארז חבר תל אביבי את מטלטליו והגיח לבאר שבע במטרה ברורה לעשות תקליט. באחד הימים, שנתקפנו ברעב אולפנים,  התחלנו לדון בננו לבין עצמנו לאן כדאי ללכת לאכול בבאר שבע.  בעודי מפרט ומתאר את המבחר העירוני מחומוס ועד סושי, ראיתי כיצד פניו של חברי צונחות אט אט. למרות שיש כמה מסעדות נחמדות בבאר שבע,  ידעתי שהאוכל הכי טוב בעיר לא נמצא במסעדות,  כי אם בבתים ובשיכונים . אצל נשים מרוקניות, הודיות, טוניסאיות, אגרנטינאיות,  טריפוליטאיות,  גרוזיניות וקווקזיות ויסלחו לי כל העדות שנשכחו.
כך תארתי לחברי את השפיות שלמדו לבשל מהמסורת המשפחתית ולא מספרי בישול,  נשים שהמתכון שלהם תמיד נשמע כמו :  " תוסיף קצת כרכום ופלפל", רגע כמה להוסיף כפית? כוס? "א-נעביבש תוסיף קצת וזה בדיוק".  שפיות שבכלל לא ידעו שהן כאלו גדולות ונצורות. נשים שהעבירו מסורות של מאכלים בני מאות ואלפי שנים, מאכלים שאם שרדו כל כך הרבה שנים מובטח לכם שהם טעימים, למעשה טעימים מאוד. וכמה שלא אשוטט בעולם אני יודע שאני אתקשה למצוא בורקס תרד יותר טעים מהבורקסים של שמחה,  שכנתה הבלקנית של סבתי בשכונה ו' הישנה, או פריקסה יותר טעים מזה שזוהרה הטוניסאית הייתה מכינה.  שפיות שהן הסיוט המתמשך (או החלום הרטוב תלוי איך מסתכלים על זה.. ) של שומרי משקל,  שפיות ללא מודעות שהיו גורמות לאהרוני  ואדוני,  להסמיק כזעפרן, להיחנק מהחריף ולשקול החלפת מקצוע.

אז מה אתה אומר לי בעצם, הקשה חברי, שאי אפשר לאכול אוכל אותנטי בבאר שבע?   איך אין כאן איזה מקום שמגיש משהו  שבאמת אי  אפשר לאכול בתל אביב ??

הממממ,  הרהרתי לעצמי ובעוד בלוטות הרוק שלי,  מתחילות להפריש דמעות תנין רעב במורד הבטן,  נזכרתי במאכל הבאר שבעי הכי אותנטי שיכולתי לחשוב עליו –  הפרוסה של יקוב.

אי שם בשנות השמונים המוקדמות נגזר עלי לבלות את את  סוף שנות היסודי שלי בישיבה העירונית על שם הרב סילבר. ניתן להתווכח כמה הגיון יש לשלוח ילד לישיבה שנמצאת בקצה הצפוני של צפון ד', מטר וחצי ממוסד לחולי נפש, והאם התקיים איזה קשר בין שני המוסדות הללו?
אולם כל אלו תהיות חסרות תוחלת מבחינתי,  שכן בצמוד לישיבה שכן לו מוסד סודי מסוג  אחר לחלוטין. מוסד שבכל פעם בה הגיש המטבח המוסדי את אותו פירה דלוח ודגים מעופשים וחמוצים, ידענו שאנחנו צריכים להתארגן על גיחה לעבר המכולת של יקוב.

בתוך צריף רעוע הצבוע בתכלת משעממת ומתקלפת, שכנה המכולת האפלולית של "יקוב". נדמה היה, שלא משנה באיזה שעה תגיע אל המכולת תמיד תמצא אותה ריקה, ובתוכה תמצא את יקוב מתנמנם לו על כורסה קרועה, שאף פעם לא חוותה את מיטב שנותיה. לידו הייתה מונחת דרך קבע סכין קצבים גדולה, וכיפת בד שחורה כיסתה את ראשו המבהיק בקרחתו הלבנונית,  ראש עליו היה ניתן לברך גם בתחילת החודש את  ברכת הלבנה.

כמו שאר הטיפוסים המשונים הנשים המשונות, הרבנים והמכשפות של צפון ד' ,יקוב  היה  מוקד של משיכה ודחייה עבורנו. פחדנו מהאיש מצד אחד, אך מצד שני, פשוט נהנינו לעצבן אותו.

ההתגנבות אל יקוב בהפסקת הצהריים הגדולה, לא הייתה דבר של מה בכך. השלב הראשון והמסובך ביותר היה לעבור את שומר השער, האיש שפיקח עלינו דרך קבע בהפסקות, ודאג שלרגע לא נעזוב את תחומי הישיבה, הרב חנן-אל.  למרות שהכיפה של הרב הסתיימה  אחרי מטר וחמישים ואחת סנטימטרים, האימה שהוא זרע בנו הייתה ביחס הפוך לקוטנו האנושי.
מבטו של הרב חנן-אל היה חוקר ומשפד אותנו כפוליגרף,  שעבר דרך עדשות משקפיים שהמחישו היטב את הביטוי "כל עדשה, טלסקופ האבל", כל אלו בצרוף זקנו המחודד שחתם את פרצופו כסימן שאלה אינסופי,  יצרו לרב חנן-אל מראה שהיה הכלאה בין עז הרים וחוקר באינקוויזיציה הספרדית.  כך הפך האיש הקטן הזה  להתגשמותו של-"בעלולו"  (שלטובת קוראינו בני האליטות הישנות,  נסביר שמדובר ביצור חושך מיתולוגי ממרוקו,  שהורים מפחידים אתו ילדים קטנים, משהו כמו מייקל ג'קסון מעורבב עם שרה נתניהו אבל במרוקאית )

בכדי להסיח את דעתו של רב השומרים,  היינו מקריבים את אחד מחברינו כקרבן למולך.  שכן אם היה דבר אחד שהיה מסוגל להסיט את מבטו של הרב חנן-אל, מהילדים הפוחזים בחצר, היה תלמיד שניגש אליו עם שאלה מוסרית רלוונטית בסגנון : "הרב חנן-אל, בשבועות האחרונים יש לי יצרים בתחתונים…"
ידענו שזו הייתה שאלה מסוג השאלות שהיו אהובות על הרב חנן-אל יותר מכל. ובעוד חברנו הקרבן מקבל את הדין ונשטף בשיחות תמיכה מוסריות מהרב, על קושי  היצר וכוחו הזקוף של הצדיק, היינו חומקים בהתגנבות יחידים דרך חורשת העצים אל השער, מטפסים מעליו, ומשם טסים בריצת אמוק על פני המגרש הפתוח שהפריד בין הישיבה לחנות של יקוב.

כשנקבצנו כולנו בפתח החנות, התכופפנו ובשקט מופתי התגנבנו על קצות האצבעות עד שנצמדנו שפופים, מגחכים בלחש,  וקצרי נשימה מאחרי הדלפק.  לפי אות, היינו צורחים יחדיו במקהלת ילדים "יקוב,  יקוב, תביא לנו פרו-סה".

יקוב שהיה תמיד מנמנם בכורסתו,  היה מקיץ בבהלה מהצרחות, מעיף את ספר תהלים שהיה מונח על חזהו, אוחז בסכין הקצבים, ומנופף בה כאילו התעורר באמצע קרב,  אך כשהביט לא ראה איש, שכן היינו ספונים לנו מתחת לדלפק. ידע מיד במי מדובר ועוד לפי שחבורת הזאטוטים נעמדה לפניו, היה מקלל אותנו : " חרא די-בוק, עוד פעם את'ם?".
אך לאחר רגע היה יקוב מתעשת, נעמד מאחורי הדלפק, ובעודו רוטן ומקלל אותנו היה מנקה פירורים מעל חולצתו,  ומכין לנו את המעדן שבשבילו היה לנו אומץ להתגרות בו.
יקוב היה לוקח רבע לחם אחיד,  ופורס אותו באמצעו לשניים, כמעט עד הקצה.  כך נפער לו הלחם,  כשחלק קטן בקצהו מחזיק את שני חצאיו ביחד. כילדי שנות השמונים, רבע הלחם הפרוס לשניים הצטייר על הדלפק כמין פקמן מבצק, יצור עגול רעב ומחויך העומד פעור פה ומחכה שיאכילו אותו.  בעדינות מפתיעה לישיש אלכוהוליסט שכמוהו, היה יקוב חותך פרוסה דקיקה ומדויקת במינמליותה מגוש החלבה שעמדה בצד הדלפק דרך קבע, ורוב היום שימש ככמקום מפגשם של כל זבובי השכונה.  בתנועה אחת היה יקוב ממשיך את תנועת החיתוך,  מניף את פרוסת החלבה  באוויר,  ועם הסכין, מחליק את הפרוסה על צידו האחד של הלחם,  כאילו היה זה מקומה הטבעי מרגע בריאתו של העולם. בצידו השני של הלחם, היה יקוב מורח  בנדיבות מפתיעה לקמצן שכמוהו,  אריסה אדומה מתוקה וחריפה. אף פעם לא הפסקנו להתפעל מכמות החריף שיקוב היה משקיע בנו. רק שנים רבות לאחר מכן, חשבתי שאולי הייתה זו דרכו להתנקם בנו על שלל  ההצקות.  וכך כשעמד הפקמן  מלחם כשבצידו האחד פרוסת חלבה ומצידו השני אריסה אדומה שמנונית ובוערת,  היה שולף יקוב את גולת הכותרת של המעדן הבלתי אפשרי שלו. שוקולד פרה אדום וקטן. מבלי להסיר את העטיפה היה יקוב, חותך את הפרה באמצעה מקלף את עור הכסף והנייר, ומכניס את מחצית השוקולד היישר אל פיו הרעב של הפקמן. לאחר מכן היה יקוב  מהדק את הלחם עד שהאריסה נטפה כדם על צידי הפרוסה, מגלגל ועוטף הכל בנייר פרגמנט, מגיש לנו, ואומר לנו בקולו הסדוק : "חמיס' סקל".
יחד עם שוקו משקית בשקל וחצי, היה יקוב שולח אותנו לדרכנו עם הקומבינה הזו,  שאז נראתה לנו כדבר הנחשק ביותר בעולם. בקלות היינו חומקים חזרה לישיבה, קורצים לחברינו שעמד וקיבל את המשך הטפותיו של הרב חנן-אל, בעוד אנו מצביעים ומסמנים לו על הפרוסה, שהבאנו לו בתמורה למאמציו. בריצה עוקפים את חדר הרמי"ם,  עד שהיינו מוצאים פינה שקטה בשולי מגרש הספורט עם הפנים למדבר. ללא המתנה, היינו מסתכלים אחד על השני מצחקקים ושולפים את החומר, מקלפים את השקית ונותנים ביס גדול חושני  ותאוותני בפרוסה של יקוב.

קודם הגיע הקרום הפריך של הלחם שהיווה אתגר מפצפץ ומתנפץ לשיניים,  אחר כך התחיל המסע הארוך בחלק הרך והשופע בלבן של הלחם. אולם כל אלו שימשו רק הקדמה לרגע המיוחל. הרגע המדויק שבו לשונך פגשה את פרוסת החלבה, וכל החום האצור בתוכה התפזר לך בפה כמו הזריחה הכי יפה שלא ראית בחייך, המתיקות שאחרי הגיעה עם השוקולד המתוק שניחם את החך  הסעודה האחרונה של העולים לגרדום, שכן ידענו מה עומד לבוא תכף,  ולא משנה כשמה היית מוכן אליה, כשהגיעה האריסה, היא תמיד הגעה בהפתעה גמורה.  הפתעה שעקצה וקיצצה אותנו כאילו הייתה האריסה נחיל של אלף נמלים אדומות שעשו בך מירוץ אימתני  בכל מערכת העיכול,  מחלל הפה דרך מורד הגרון, בגעש הקיבה ובפיתולי המעיים כל הדרך העוקצת עד פי הטבעת.

שנים רבות לאחר שסיימתי את חוק לימודיי בישיבה, הבנתי שלמרות שדיברו איתנו המון על  אלוהים והשטן הרי שאף פעם לא דיברו איתנו על סגנם   ולסגן שלהם היה פרצוף ושם וקראו לו "יקוב". למרות תמימותו, היה יקוב הדילר הראשון שהכרתי וגאון קולינרי שלהבנתי, עדיין מקדים את זמנו. מעטים הרגעים בחיי הבוגרים שהביאו לי כזו הנאה, סוטול וחוויה חוץ גופנית לאדם שהגיעה אך ורק מאוכל, ומעטים יותר, הם אלו מאיתנו אשר שרדו את הפרוסה האותנטית והתימהונית  של יקוב,  כדי לספר לכם עליו.

בתאבון

11 comments on “יקוב, תביא פרוסה

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    לחם עם חלבה, שוקולד ואריסה….
    נראה שלא הייתם מאוד בררנים בתןר ילדים.
    אנחנו, בבית-הספר היסודי, הסתפקנו במשהו סטנדרטי לחלוטין, דוגמת פלאפל.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    דויד אוי ואבוי לך אם אותי תיקח ליקוב. אבל עכשיו ברור מאיפה ההשראה לראש הטוב. שווה לעבור זוועות ישיבה ויצורים מפחידים כדי לכתוב כ'כ נחמד. ביתיאבון!! אוף נגמרה החלבה

  3. עם אריסה. במכולת של רחל ברחוב השלום (איפה שעל המדפים היו מבולגנים זה לצד זה, שוקולד מוצרט, וידאו ג'י.וי. סי וקופסאות סרדינים משנות ה50), וגם עוגה (במלעיל חזק כמובן) בצריף שמאחורי הבית ספר (מקיף א) שם אפשר היה לבחור בין ספינג' לעוגת שמרים שוקולד או גבינה, או – למי שהיה ממש חם על משהו קרמי – מילפה רב שכבות. ארבע שנים זה היה התפריט שלי

  4. אתי

    כבר שנים שאני חולמת על ספינג' באר שבעי אמיתי. כזה שהיתה מכינה אמא של דורית – מאמא אמיתית.

    או סופגניות מצופות בסוכר (לא באבקת סוכר. בסוכר מתפץפץ) מהחנות מטר על מטר של ההוא ליד הסניף של בני עקיבא, שמכר סופגניות כל השנה.

    או הקיוסק של מכלוף שהיה ה'יקוב' שלנו עם ארטיקים בקיף וקרמבואים בחורף וכסף קטן קטן של אגורות ועשרות אגורות.

  5. מ עוז

    נראה לי שלא יכולת להקים ישיבה תיכונית באותם ימים, בלי מכולת טחובה בצדה שמגישה חצאי לחם מרוחים…
    לי בכל אופן יש את אותן חוויות (קצת יותר סטנדרטיות, עם חומוס וחמוצים, אבל עם אותו חצי לחם שמשום מה התעקשנו לקרוא לו "בגט" מהישיבה שלי)
    הישיבה המדוברת זה וולפסון?

  6. חיבורים שכאלה…אלוהים אדירים. זה האוונגרד
    של הכריכים.

    זכור לי שמישהי בכתה שלי, בחולון, בשנות השבעים, היתה אוכלת סנדביץ' עם ריבת תות וסרדינים.

    עד עצם היום הזה מדובר באחד הדברים המזוויעים שראיתי בחיי. תמונות קשות.

  7. לנו היה בסך הכל את דבוש, שהיה עושה סנדביץ' מלחם לבן עם אדום חריף, פסטרמה ועגבניות טריות

  8. אתי

    פתאום נזכרתי בבית הפול.
    הוא עוד עובד?

    שנאתי פול (ועדיין לא אוהבת) אבל היו להם צ'יפסים כאלה עגולים ותפוחים

    וגם הפלאפל הירוק שעמד פעם מזמן (טרום ימי המדרחוב) על המדרכה באמצע העיר ליד חנות הצבעים של טמבור שהיום היא חנות תשמישי הקדושה של מלכה. יכול להיות שזה רחוב טרומפלדור, אבל אני לא ממש בטוחה.

  9. עורך 7 לילות, עדי גולד, שלח אותי פעם לפלאפל הירוק. תענוג. מדהים.

    וגם "גסטון סנדביץ' טוניסאי" במדרחוב.

    חבל על הזמן.

  10. אני הייתי אוכל חצי לחם עם אריסה אצל נפתלי הגרוזיני במכולת שליד בית הספר "אחווה" זצ"ל, בו למדתי שמונה שנים קסומות. כשהייתי מגיע הביתה אמא שלי היתה מייד קוראת לי לאכול צהריים. – "לא, אמא, אני לא רעב, לא בא לי…" – לך תסביר לה שתקעת הרגע חצי לחם..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: