הקלאסיקיה

הקלאסיקייה # 1 : לאונרד כהן – עור חדש לטקסים הישנים -1974

לפני חודש התבוננתי בספריית הדיסקים שלי ותהיתי כמה זמן יקח לי לשמוע את כל הדיסקים שיש בה מתחילתם ועד סופם. חישוב מהיר העלה שאם אקשיב למוזיקה 12 שעות ביממה, חמישה ימים בשבוע אני אוכל לצלוח את המשימה תוך כמעט שנה (45 שבועות ליתר דיוק). שזה המון זמן.  אם כך הרהרתי לעצמי מה משמעותה של ספריה שכזו? הרי אני לא ממש מקשיב לאלבומים שבה אלא פעם ב…מחשבה איומה עלה במוחי, האם הפכתי להיות כאותם אספנים שמעריכים את הכמות על פני האיכות? מתי אתה יודע שעברת את הגבול, לרוב רק אחרי שאתה רואה אותו מתרחק מאחוריך. אולי כדאי לקחת חלק מהדיסקים למכור אותם ליד שניה ולהיפטר מדיסקים שסר חינם או שאינני מקשיב להם,  אך באותו רגע נזכרתי בכל האלבומים שברוב טפשותי "ניקיתי" יום אחד מהבית, רק כדי להצטער צער גדול על אובדנם לאחר תקופת זמן. ועדיין חשבתי שמין הראוי להתיחס בכבוד לאוסף המוזיקה שלי ואולי אתחיל בפרוייקט שיתעד אותו. מדי יום אקשיב לדיסק אחד ואכתוב עליו כמאה מילים, ככה יהיה לי תיעוד של הדיסקיה בתוך כמה חודשים. אולם חישוב מהיר הראה לי שגם אם אהיה חרוץ מאוד,  ולא אפספס אף לא יום אחד,  הרי שאני אגמור לתעד את הדיסקיה בערך בעוד עשור. (!) הרבה זמן ללא ספק.

לכן החלטתי לעשות משהו אחר ובמקום לתעד כל גחמה קניינית  שלי,  אני אתעד את האלבומים שאני הכי אוהב בתקליטיה שלי. וכך נוצר לו פרוייקט הקלאסיקיה (שילוב מנצח של תקליטייה וקלאסים, מנצח בעיקר מפני שהוא מזכיר לי את הלהקה הדגולה, קלקסיקו) ובו אני אשלוף מדי שבוע את אחד האלבומים שאני ממש אוהב ואכתוב עליו ממרחק הזמן ומתוך מערכת היחסים שלנו. לא כי הוא חדש או מהפכני או יעשה למישהו את היום, אלא כי זה תקליט שאני אוהב ולשמוע ובטח  הוא יעשה לי את היום.

אני מקווה שתהנו מהפרוייקט ואני מקווה להתמיד בו יותר משבוע אחד, (במצבי זמני הנוכחי אני לא אתפלא אם זה לא יקרה 🙂  שבוע טוב והנה אחד הדיסקים הראויים ביותר להתחיל איתם את הפרוייקט הזה 

את היית הבטחת השחר / אני הייתי הבוקר שאחרי"

באמצע שנות השבעים ללאונרד כהן היתה אחראיות להיות בלתי אחראי ככל שניתן. המשורר והסופר שהפך למוזיקאי בגיל מאוחר יחסית, חי את חיי הכוכבות של התקופה והגיע בתקליטו הרביעי צעד אחד לפני אמצעם השפל של שנות השבעים. מקום שתועד באלבום המצלצל ממרחק השנים כמדוייק מריר מרושע  ובעיקר מרשים בעומק ובחדות תיאור הנפילה שבו .

כל שיר כאן דן בצורה זו או אחרת בשפע המוגזם של חברה שיצאה מהסיקסטיז הלומת ערכים עמוקים, שהפכו במחי יד, לאבק מלאכים רדוד.  נהוג לראות את זרם הסינגר-סונגרייטרס שאליו שוייך כהן,  פעמים רבות למרות מחאתו הקולנית, כזרם המסתכל בשיריו פנימה, אל עבר  העמימות שבין שמיכות הנשמה, לציפיות העור.

כהן עושה באלבום זה את ההפך מכל הזמרים המסתגרים בחדרי השינה,  ומסובב את מבטו החוצה, אל הסלון. אותו מקום שבו יושבים אבודים, גברים ונשים,  מתחת משקפי שמש גדולות מדי. הוא מישיר מבט אל הדילרים במסיבות קוקוטייל סליזיות, אל  מסיבות חילופי הזוגות והאורגיות,  וכשוחט מיומן מבתר את אורח החיים של אומה מסניפה בהקיץ,  למעגל חיים הדונסטי של סקס, בגידות, גרושים, סמים התאבדויות ומיתות  משונות.

כל התופעות הללו,  אינן נחלתם הבלעדית של שנות השבעים. ניתן לטעון שחיינו כיום משופעים בהם לא פחות שלושים וכמה שנים אחרי.  ועדיין הסבנטיז היו נקודת המהפך בין הדור ששר "אנו נתגבר", לבין הדור שכונה במידה רבה של צדק "דור ה-אני!".  הדור שלראשונה מיקם את ערך עצמו והכסף מעל כל דבר אחר, כאידאולוגית ברירת מחדל של מחוסרי אידאולוגיה.

כהן שהתעורר אל הבוקר שאחרי הבטחת  הסיקסטיז, מציב לדור ההוא וגם לעצמו במידה רבה, מראה מאובקת ומדממת,  הממקמת את דור התוהים, הטועים, והתועים לשווא כפי שהוא באמת,  דור אבוד בשבעת  מדורי גהנום.

נכון, מדובר בגהנום הרבה יותר "גרובי-מגנובי" מהציורים של הירונימוס בוש,  אבל אל תטעו זהו אכן הגיהנום לכל דבר. ישנן כמה צירים שדרכם בוחן כהן את הקריסה הטוטאלית שמסביבו.  ציר ראשון המאפיין את רוב השירים הוא מערכות יחסים דיספונקציונאליות  בצילה של אהבה חופשית.

"והאם זה מה שרצית ?  " שואל כהן רטורית את האישה שממנה הוא נפרד בשיר הפותח את האלבום. לכל מי שקטלג  את כהן  כזמר רגיש נוגה ואפל מצפה הפתעה. באלבום זה, יותר מכל,  לאונרד שר כליצן ממורמר.  הוא זועק, מצטעק,  שולף את הבדיחות הכואבות שלו, ומטיח אותן בזו אחר זו באישה שלצידו.

כפי שמרומז בשמו של האלבום,  הדיאלוג הרטורי של כהן,  הוא בעצם תרגיל עקר בלוגיקה. כהן  מציב בכל פעם זוג משתנים אחרים במשוואות מוסד הנישואים,  רק כדי לגלות שהתוצאה היא תמיד אותם סורגים מוזהבים הכובלים יחדיו את האוהבים,  שכעת הם לשעבר, ודנים את הבאים במוסד הנישואין למאסר עולם.  בבתים רדופי רוחות רפאים של הזוג מימים עברו.

אם בשלושת אלבומיו הקודמים שר לאונרד על אהבות הרואיות, יחסי שליטה,  גבירות ענוגות שבגופן הוא  השתוקק לגעת, גבירות חורף נודדות, אהבות פטאליות,  ומערכות יחסים של שולט ונשלט, באלבום זה זונח כהן,  את אותן אהבות גדולות מהחיים,  ומישיר מבט אל המציאות הקרה והיומיומית של מיטה זוגית וחומות ההפרדה שגובהות  בתוכה מדי לילה.

כהן מתאר בהומור שחור וכואב את היחסים המתפוררים שלו עם האשה עימה חי ועשה שני ילדים (סוזאן, דווקא לא זו מהשיר סוזאן )  בדיאלוג העובר כחוט בין שירי האלבום.  גם בשיר כמו "סמ"ר כהן" הוא מוליך את המאזין בערמומיות מדיונים שברומו של עולם כמסיבות קוקטייל דיפלומטיות, מרגלים, ופידל קסטרו . רק כדי לעמתו עם  המציאות הקשה והבנאליות של השגרה המשעממת,   שמתמצה בחדרי המתנה, תורים לכרטיסים, שבסופן מצפות התאבדויות בקליע כסוף.

סאגת היחסים הלא פתורים נמשכת  גם בשיר "ניסיתי לעזוב אותך".  ושוב עולה אותה תמונה של זוג בהתפרקות שלא מצליח לפרק את השותפות. "סגרתי את הספר שלנו לפחות מאה פעמים, ועדיין אני מתעורר לצידך, השנים חולפות אתה מאבד מגאוותך, התינוק בוכה בחדר השני, וכל עבודתך נמצאת מולך "  הוא שר בעגמומיות מובסת משהו.

גם בשיר החותם את האלבום צצות שוב מערכות היחסים המעוותות. במקרה הזה מדובר בעיבוד לבלדת  הטרובדורים העתיקה "שרוולים ירוקים" המקבלת כאן מימד סאדו-קומי "שרתי את שירי, שיקרתי את שקריי, רק כדי לשכב בין מושלמות ירכייך"   כהן ממשיך ולועג לעצמו ולכל גבר שניסה למצוא את הגאולה בין רגליה של מישהי. ל-"ליידיז" לכאורה שנקרות בדרכו, ולמערכת היחסים שבה הוא נתון.  "שרוולים ירוקים את לבד עכשיו, העלים נפלו והגברים הלכו" הוא חותם ברישעות.

"צ'לסי הוטל # 2"  הוא השיר הידוע ביותר באלבום. הרקע המציאותי להתרחשות השיר כבר הפך לפולקלור אורבני. לטובת הדור שלא מכיר, נציין שלאונרד וג'ניס ג'ופלין ככל הנראה קיימו בינהם יחסים כלשהם בבית המלון המוזנח צ'לסי כשהלימוזינה חכתה בחוץ, היא ביצעה בו מין אורלי על מיטה הלא מוצעת, הוא התרשם ממנה,  וכתב לזכרה את השיר,  כמה שנים אחר מותה.  למרות שמדובר בסוג של הספד,  מעניין לגלות כיצד ניתן לקרוא בין השורות קריאה חתרנית,  על יחסו של לאונרד אל הנשים בחייו באותה תקופה. מספיק לשמוע את הדרך בה הוא שר את סוף הפזמון בשנאה יוקדת ולעגנית,  ולשים לב לעובדה שהדבר הכי טוב  שיש לו  לומר בשבחה של אותה גברת מדוברת,  זה שהיא לא  שיחקה איתו את משחקי ה"אני צריכה אותך,  אני לא צריכה אותך וכל הקשקושים שמסביב ".

מצד שני לאונרד חושף פה את ההערכה שלו לג'ניס כעמיתה ומתחרה  "אלו היו הסיבות, והיתה זו ניו יורק, שנינו רצנו  כדי להשיג את הכסף והסקס" ההערכה הגדולה שלו לג'ניס,  נובעת מהעובדה שגם היא, כמוהו, לא היתה "נטורל בורן איינג'ל" של שנות השישים.

ג'ופלין כוכבת הרוק הכי אאוטסיידרית של אותם זמנים, היתה אשה יחידה כמעט במועדון מצומצם של גברים כוכבי רוק. היא נצלבה וסומנה כשר-לי-לה, ואול-אמריקן בימבו, בעקר בגלל שהיא הלכה עם הקטע הזה של אהבה חופשית, כמה זיונים רחוק מדי. כמובן שמי שסימן אותה היו דווקא אותם היפים ליברלים,  ועוד כמה מורליסטים מטעם עצמם.

לאונרד מזהה בה את אותו אלמנט פגיע מתחת לזוהר

"הדקת את אגרופך למען אותם שכמונו,

המדוכאים בידי מודלים של יופי,

התארגנת על עצמך ואמרת לא נורא

אנחנו מכוערים, אבל לנו יש מוזיקה ".

בשורות  ספורות ובדיאלוגים קצרים, יוצר כהן, את אחד הפורטרטים המדויקים האנושיים והיפים ביותר שצוירו אי פעם בשיר, כשמקלפים את השורות הזוהרות מתגלה דמותה הבודדה של ג'ניס הנעלמת לתוך הלילה בלימוזינה שלה במלוא אנושיותה הפגיעה, (אגב בורסיה הראשונה של השיר צ'לסי הוטל # 1 היא רצה אל תוך הלילה ערומה ורצה ורצה ורצה.., ) ובאותו זמן ממש חושפת גם את אנושיותו הלא מושלמת של המשורר,  שמסכם בהצהרה כמעט מתנצלת בבית האחרון "אני זוכר אותך היטב ממלון צ'לסי, זה הכל אני לא חושב עלייך יותר מדי ".

ציר נוסף ביצירתו של כהן הוא ציר המוות. כהן, שמבקרים רבים הכתירו כזמר אובדני (מה שזה לא יהיה…) עוסק פה באלבום, לא מעט במוות ובעיקר בתהיה על קנקנו. המוות הוא נוכח קבוע בשירי כהן, מחכה מעבר לכתף הדמויות והנאהבים כדי להושיט את ידיו הקרות. אבל אצל כהן המפוכח בעל העיניים האדומות מחוסר שינה, המוות לא נתפס כאיזו דרמה קווין גדולה מהחיים, יש בתקליט הזה נוכחות כמעט צינית, של מוות העושה את מלאכתו כסנדלר מיומן בשקט ובלי מהומה.
ההספד האנטי רגשני לג'ניס ג'ופלין הוא רק הסמן ההתחלתי, כאשר הוא לוקח את התפילה מיום הכיפורים "ועל המדינות יאמר מי בחרב מי באש… " ומשתמש בה כדי להספיד דור שלם שנידון למיתות שונות ומשונות. קולו נשמע על גבול האדיש , כקריין משועמם המדווח מהלובי של גיהנום, הוא מקריא את כל סוגי מיתות האפשריות כאופציות שרופא נותן לחולה הסופני שמולו.
"מי באש,
מי במים,
מי באור השמש,
מי בחשכת לילו,
מי מסמי הרגעה,
מי בדעיכה איטית".
האדישות בקולו מהווה קונטרסט ישיר להתגברות המוזיקלית שברקע, נאמן לתצורת הבלדה, אין בשיר הזה פזמון של ממש ולכן הוא מתנהל במעין מחזור מוזיקלי החוזר על עצמו. מבחינה עיבודית, העובדה שבכל סיבוב מצטרפים עוד עוד כלים אל מחול המוות הזה, גורמת לו להישמע כנשף ריקודים שבין החיים לעצמות היבשות, שיאו של השיר מגיע בכינורות הספק מייללים באימה, ספק מגחכים, החותמים את השיר ומביאים אותו לשיאו האבסורדי. אפילו המוות עצמו נתפס כסוג של ציניות כפולת משמעות בשורה המרכזית של השיר
"ומי הוא זה המתקשר?"
או במשמעות אחרת – "ומי נאמר שקובע ?".

למרות שהחזון האפוקליפטי שלו,  עדיין אינו מפוקס כאן בחדות ובבהירות כפי שיבוא לידי ביטוי באלבומו   "העתיד" הרי  שניתן לקרוא את מחזור השירים הזה,  כמעגל שלם של החטא ועונשו, כל המיתות הללו שמובאות כאן אחת אחרי השניה,  אינן אלא העונש שנגזר, על כל אותם החיים את חלומותיהם בחייהם,  ומסרבים להתמודד עם המציאות השבורה המקיפה אותם מכל עבר האם מוות מכדורי שינה אינו עונש תנ"כי כמעט, על השינה הגדולה שהדור הזה לקה בה?

"יש מלחמה בין העשיר והעני מלחמה בין האשה לגבר " לאונרד ממשיך לצרוב את התודעה הרכה עם האבחנות וההשוואות שלו,  ויאטנם ומלחמת יום הכיפורים עדיין ברקע הוא מעז לגחך את כל שירי המחאה האנטי מלחמתיים ואומר שהמלחמה היא בין אלו שחושבים שיש מלחמה לבין אלו שלא. הכל שווה, והכל שפיט הוא אומר. אין זה משנה אם אתה ימין או שמאל, זוגי או אי זוגי, שחור או לבן, יש מלחמה ואתה לא יכול להתחמק ממנה. המשעשע הוא שהפזמון נפתח לאקורדים מאז'ורים, כמעט חפלאים. ומעל כל אלו השירה של לאונרד במלוא ציניותה,  לועגת  לאלו שחושבים שהם יכולים לברוח מהמלחמה "אולי תחזור אל המלחמה? כן, כן בוא וכנס אליה…"  גם פה הוא מעמיד את היחסים בין הגבר לאשה במשוואות המלחמה  – "אני חי פה עם אשה ועם ילד, המצב הזה עושה אותי קצת עצבני, כשאני קם מבין זרועותיה, היא אומרת לי אני חושבת שאתה קורא לזה אהבה, אני מעדיפה להתיחס לזה כאל שירות חובה" , הוא מבריק שוב ושוב.

ואם המלחמה התמידית משתוללת מסביב, גם הזמר אינו יכול להתחמק ממנה. כפי שנראה בשיר הבא,  אתה לא יכול להצהיר שרק עברת שם במקרה.

"בית המשפט כה שקט,

אבל עכשיו מי יודה?

האם בנו בגדת ? 

התשובה היא רק: כן!

אם כך הקריאו נא עבורי,

את רשימת כל פשעיי

ואתחנן אל החסד

שתדחו מעלי

והגבירות מתייפחות

ולשופט אין ברירה

בגלל כל שקריו

הזמר חייב במיתה

ואני מודה לכולכם

על עבודה ללא דופי

שומרי האמת

משמריו של היופי

חזונכם היה נכון,

שלי שגוי בודאי

ואני מצטער אם זיהמתי

את האויר בשיריי

לאונרד מתעסק ביכולת של שיריו להגיע אל משהו מעבר. שקריו וזיופיו השיריים,  מחייבים אותו מבחינתו בגזר דין מוות מטעם  בית הדין של האתיקה השירית. אין לו נחמה בשירים, הם אינם מעניקים לו חסינות מפגעי השנים הרעות שבהן הוא משוטט. לאונרד  אומר אל המאזין, אני לא באמת יודע או מבין יותר טוב מכל אלו שעליהם אני מדבר כל הזמן. אני לא מצביע על ואומר הנה אתה רואה זה לא בסדר… וזה מושחת. אני חלק מהמשחק.  בבית הגנוז של השיר שיצא רק בספר השירים שלו, העניין נהיה אפילו יותר ברור.

"ותשמרו לי מקום,

בקברים הזולים.

עם אלו שלוקחים כסף

עבור ההנאה שהם מספקים

עם אלו אשר תמיד

מוכנים להתפשט

כדי שאתם תחזרו הביתה

ותשנו על חזה רוטט".

מבחינה מוזיקלית הליווי המינמלי סביב קולו  של כהן בתקליטיו הקודמים מתעבה באלבום זה ועדיין לא מדובר פה בהרכב רוק של ממש. המוזיקה נשארת דרך קבע במחוזות התזמור הקאמרי הבנוי בעיקר סביב נגינת הגיטרה הספרדית  המאוד יחודית של כהן.

רבות נאמר עליו כמשורר, כזמר, כיוצר, אולם מעט מאוד מודעים לעובדה שמדובר באחד מנגני הגיטרה היחודיים ביותר שיש. הוא לא וירטואוז סולואים גדול,  או ידען מרשים של אקורדים,  אולם מעטים מאוד האנשים שמסוגלים לנגן את הליווי  לשיריו באותה דהרת סוסים מתפרצת, שלא מפסיקה לרגע.

מבחינה הרמונית מותח לאונרד באלבום זה,  את תצורת השירים שלו למקומות שאחרי זה הוא מיעט לבקר בהם. שירים כמו "סמ"ר כהן", ו-"ניסיתי לעזוב אותך"   מתפתלים ומפותלים הרמונית הרבה מעבר לגבולות המוכרים של שירי פולק "פשוטים".  למעשה בדיקה מקרוב של "סמ"ר כהן" תחשוף שיר כמעט פרוגרסיבי בגישה ובעושר ההרמוניות, ובפרוקו של השיר לכמה שירי משנה.

העיבודים של השירים שעליהם אחראי ג'ון ליסאור (שגם היה שותף לכהן בהפקת אלבום) עשירים מאוד ביחס למינימליזם המוגן שעטף את שירי כהן בשלושת האלבומים שקדמו לזה.  אולם עדיין אנו מדברים על אלבום ספרטני,  אין כאן תופים של ממש באלבום (פרט לשיר אחד) ואת האלמנט הקצבי ממלאים כלי הקשה.

ניתן בקלות לתארך את השפעתו הרבה של סיבוב ההופעות המאולתר שלאונרד ערך בישראל   בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב~73. בנוף המוזיקלי של האלבום  מגיחות מדי פעם השפעות  מובהקות של מוזיקה ים-תיכונית.  בעיקר בהמקצבים של שירים כמו – LOVER LOVER LOVER ו THERE IS A WAR.

גם כאן לאונרד משתמש בזמרות-רקע כדי לחזק את  קולו הנמוך, ואת המלודיות של שיריו באוקטבה גבוהה יותר. כדי להוציא אותן החוצה.

למרות השנים שעברו מאז צאת האלבום אין לי ספק שחומרים שמהם הוא נוצר ובהם הוא מתעסק נותרו רלוואנטים כיום ויוותרו כך כל עוד יש מלחמה בלתי נגמרת בין הגבר לאשה.

רק בשיר אחד באלבום נשמע לאונרד כמי שאינו נמצא בשלב האוהב הנכזב והממורמר, כשהוא שר את -"קחי כמיהה זו" (דמיינו את דן כנר אומר זאת בעברית צפיחית בדבש…)  באד מהשירים היפים והפחות מוכרים שכתב, הוא  נשמע רך ועוטף  ופורש בפני המאזין מערכת יחסים נוגה שלעולם לא תוכל להתממש. 

לכהן הצעיר היתה תמיד דואליות קיצונית ביחסו לנשים.  מצד אחד הוא משועבד ליופיין מצד שני הוא תמיד מעוניין לשבור ולנפץ את יופיין,  כדי לראות אותן כפי שהן באמת. בשיר הזה (שהטענה המקובלת היא שהוא מוקדש לזמרת ניקו, ששרה עם מחתרת הקטיפה באלבומם הראשון, אגב מעניין לחשוב על השיר הזה בהקשר למשפט הפרידה של ניקו מלו ריד, כשהודיעה לו על פירוק מערכת היחסים בינהן בשורה המיתולוגית  "אני לא מזדיינת יותר עם יהודים") הוא מביא את הרעיון הזה למיצויו הטוטלי.   ובאיזה דיוק הוא מתאר את אותה אחת שיופיה אבוד לה עצמה, בדיוק כמו שאבד להם. ולאונרד כהן מצטרף למועדון הלבבות היהודים השבורים יחד עם לו ריד, וגם בוב דילן, שכולם כתבו שירים על ניקו מוזת הקרח שלא נענתה להם.  אבל לאונרד כהן בדרכו המבריקה, גם כשהוא מאוהב  יודע, שניקו, עולם לא תתן לו לראות את יופיה שבור, כמו שהיא היתה עושה למישהו שהיא באמת אהבה.בשורה אחר שורה של שברי דיאלוג, מטאפורות נוקבות והברקות מילוליות, מתאר לאונרד את הכמיהה אל האשה הבלתי מושגת גם כשהיא ממש לידך במלוא עוצמתה וצריבתה, כפי שכל מי שאהב אהבה בלתי אפשרית מכיר. ואפילו בשיר זה משתרבבים להם הטקסים הישנים המסתתרים בעור החדש.

ובאיזה דיוק הוא מתאר את אותה אחת שיופיה אבוד לה עצמה, בדיוק כמו שאבד להם. גם כאן השיר מוקדש לזמרת, אבל אין זו ג'ניס, אלא ניקו, ששרה עם מחתרת הקטיפה והיתה מוזה לכמה וכמה שירים מופלאים של לו ריד, דילן, וגם לאונרד כהן שנפל בקסמיה. אבל היה מספיק חכם כדי לדעת שניקו, נסיכת הקרח, לעולם לא תתן לו לראות את יופיה שבור, כמו שהיא היתה עושה למישהו שהיא באמת אהבה.

שוב מנסח לאונרד את משוואות האהבה כפי שיגדיר אותן הכי טוב בשורה מתוך שירו הללויה – " אולי יש אלוהים למעלה, אבל כל מה שלמדתי מאהבה, זה איך לירות, במי ששלף לפניך" בעיני,  מדובר באחד משיריו היפים ביותר גם אם פחות ידועים. ולכן מצאתי לנכון לתרגם (בחופשיות מה) את השורות האלו שליוו אותי דרך כל כך הרבה שנים ונשים, ולהביאם  במלואם לפניכם.

"גברים רבים אהבו

את צליל הפעמונים שהצמדת למושכות 

וכל אחד שרצה אותך,  

מצא את מה שתמיד ירצה שוב

יופייך אבוד גם לך,

ממש כפי שאבד להם

או קחי כמיהה זו  מלשוני

כל אותם דברים חסרי תוחלת שידיים אלו עשו

תני לי לראות את יופייך שבור

כפי שהיית עושה לאחד שאהבת.

גופך כמו זרקור חיפוש

חושף את עוניי,

הייתי רוצה לבקש את חסדייך

עד שתצעקי ,

"עכשיו אתה חייב לנסות את חמדנותי"

והכל תלוי בכמה קרוב תשני לצידי 

רק קחי כמיהה זו מלשוני

כל הדברים הבודדים שידיים אלו עשו

תני לי לראות את יופייך שבור

כפי שהיית עושה לאחד שאהבת.

רעב כמו מסדרון דרכו צעדו החיילים

אני עומד בחורבות מאחורייך

במעיל  חורף,  וסנדלך השבור

אני אוהב לראות אותך עירומה

ביחוד מאחור

אה,  קחי כמיהה זו מלשוני

את כל הדברים חסרי התועלת שידיי  עשו

התירי עבורי את כחול גלימתך השכורה 

כפי שהיית עושה,  לאחד שאהבת

את נאמנה לאיש הטוב יותר

אני חושש שהוא עזב

אז תני לי לשפוט את אהבותייך

בחדר שבו דנתי את שלי למיתה

אפילו  אלבש  עלי הדפנה ישנים

שהוא ניער מראשו

אה,  קחי כמיהה זו מלשוני

כל הדברים הבודדים שידיי עשו

תני לי לראות את יופייך נשבר

כפי שהיית עושה לאחד  שאהבת. "

זהו האלבום הראשון  שקניתי של לאונרד ועד היום קניתי אותו שלוש פעמיים.  בפעם הראשונה קניתי עותק  בקניון בבאר שבע לאחר שמאסתי באוסף הלהיטים (הצהוב) שהיה לי בתקליט והלכתי לחנות הדיסקים עם מטרה ברורה לקנות דיסק אחד שלו (תקציב של חייל, מאוד מצומצם, ולהזכירכם שבתחילת שנות התשעים כל חברות התקליטים עשו קופה ע-נ-קי-ית כשעבירו את המסטרים הישנים לדיסקים "נצחיים" במחירים מופקעים) .

כל כך אהבתי את העטיפה עם הגבר והאישה דמויי המלאכים שמזדיינים להם בשמיים,  והכותרת שנעה בין ציניות למיסטיות שפשוט בחרתי בו  על פני תקליטיו האחרים של לאונרד (ההחלטה שלי גם הושפעה קלות מהעובדה שהאלבום הכיל את השיר שהכי אהבתי מהאוסף: "מי באש") כמובן שאחרי זה קניתי גם אותם ממשכורתי הצבאית,  חודש אחרי חודש. ואני אוהב את שאר אלבומיו לא לא פחות מזה, אולם בגין היותו האלבום הראשון שאיתו התחלתי את המסע אל מקורות הכהן, יש לו מקום מיוחד בדיסקייה שלי .

בפעם השניה שקניתי אותו היתה באנגליה, הגעתי לחנות תקליטי יד שניה, בבורנמות', ודפדפתי לי בין אלפי תקליטי הויניל מחפש לעצמי משהו שלא היה לי לפני כן, לכשהגעתי אל התקליט הזה, פשוט לא יכולתי לעמוד בפני הגודל והיופי של העטיפה בפורמט התקליט, מיד  קניתי את האלבום. כשיצאתי מהחנות התיישבתי בבית קפה סמוך , התבוננתי באלבום ובעטיפה,  סקרתי בעיניי את השירים,  והרגשתי צורך עז לשמוע את הדיסק מתחילתו עד סופו כמה פעמים. אבל ידעתי שאין לי פטיפון בסביבה או עד שאחזור ארצה,  כעבור כמה שבועות, מייד סרתי  אל חנות BORDERS הקרובה, וקניתי את  הדיסק  הזה  ולו רק בכדי לשמוע אותו במשך שהותי שם, שחזרתי ארצה נתתי את הדיסק (דווקא את החדש) כמתנה למישהי, אני חושש שהיא נעלבה מהמילים. זו לא הייתה כוונתי, אולי זה קצת באיחור אבל אם את קוראת את זה (ואת יודעת מי את, לא?) אני בהחלט מצטער…

18 comments on “הקלאסיקייה # 1 : לאונרד כהן – עור חדש לטקסים הישנים -1974

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    לא יודע למה, אבל זה גרם לי לחשוב על השיר הבא:

    When you are old and grey and full of sleep,
    And nodding by the fire, take down this book,
    And slowly read, and dream of the soft look
    Your eyes had once, and of their shadows deep;
    How many loved your moments of glad grace,
    And loved your beauty with love false or true,
    But one man loved the pilgrim Soul in you,
    And loved the sorrows of your changing face;
    And bending down beside the glowing bars,
    Murmur, a little sadly, how Love fled
    And paced upon the mountains overhead
    And hid his face amid a crowd of stars.
    —————————————
    William batler yeats

  2. מכל התקליטים של הכהן המעשן, זה האהוב עלי מכולם. תקליט של תמונות. אני תמיד רואה תמונות כשאני מקשיב לו (ולמה להכחיש? תמיד מדמיין את כהן וג'ניס עושים את זה)

  3. גיאחה

    יופי של (כן, כן) ביקורת על הדיסק הכי אהוב עליי של כהן, ויופי של יוזמה!

    אתה דביל, כי איך אתה יכול להזכיר את השרת ושנייה אחר כך לפצוח בפרויקט ביקורות נהדר בלי לשלוח אותן לשרת וזהו? שלח אלינו, שלח! מזמן לא פירסמת אצלנו ביקורת, ואנחנו צמאים לכמה קלאסיקות.

  4. אני

    יפהפה. שוב אתה קושר לי כל מיני קצוות שלא ידעתי שהם פרומים, יקירי.

  5. אחד השירים הכי הכי יפים והכי הכי עצובים (בעיני יפה =עצוב)
    לא הייתי מודעת בכלל לכל הפרטים העסיסיים והסקסיים שאתה הוספת….

    בבקשה, בבקשה, אל "תקלקל" לי את close watch של ג'ון קייל
    ואת כל העצובים של ניל יאנג…גם בבקשה…לא 🙂

  6. דויד פרץ

    "לפני הרבה זמן, פגשתי אשה יפיפיה במעלית, בניו יורק. הייתי נתקל בה בשלוש לפנות בוקר מדי לילה, אחרי כמה זמן אזרתי אומץ ושאלתי אותה: את מחפשת משהו?
    והיא אמרה :כן, אני מחפשת משהו.
    ידעתי לפי צליל קולה, שהיא אינה מחפשת לממש איזה פוטנציאל מבוזבז של טבעה הפנימי, והיא באמת מחפשת משהו.
    אמרתי לה: מה או מי את בדיוק מחפשת ?
    היא השיבה לי : את קריס קריסטופרסון!!
    עניתי לה : אני קריס קריסטופרסון!!והולכתי אותה שולל במשך כמה לילות.

    הרבה זמן אחר כך, מצאתי את עצמי בבאר במסעדה פולינזית במיאמי ביץ', ולצד המשקאות האלו שהם מגישים באגוז קוקוס עשוי פורצלן, כתבתי על מפית שיר ללידיי הדגולה ההיא, זה היה ממש הדימוי שלי באותה תקופה, בן 40, רזה, מוזנח, ושיר גדול במחשבתי, לקח לי די הרבה זמן לגמור אותו.
    זה לג'ניס ג'ופלין, במלון צ'לסי."

    ואחרי זה בא ביצוע ממש קורע לשיר, הרבה יותר יפה ונוגה מהביצוע האדיש בדיסק.
    לאונרד כהן הופעה במונטריי 1985, בסולסיק הקרוב לביתכם.
    מצטער גברת ירח לא התכוונתי להרוס לך את השיר ואגב קלוס וואטץ' של קייל מדבר על…
    🙂

  7. תמסח

    נהנתי מאוד.

    טוב שחזרת לכתוב פה לאחרונה, גם על מוזיקה וגם על באר שבע. בתור באר שבעי גולה זה בהחלט ממלה את ליבי גאווה (או משהו כזה). דויד פרץ לראשות העיר

  8. במחשבה שנייה, למה בעצם הגילוי "קילקל" לי?
    ומה רע בעצם בוידויים על זיונים ובכתיבת שירים על כך, בטח ובטח כשענקים כמו ליאונרד כהן עושים זאת?
    אז, אני מוכנה כבר וגדולה מספיק כדי לשמוע סוף סוף…על מה או על מי כתב ג'ון קייל את השיר….

  9. כך, לפחות, הוא אמר בראיון לפני 20 שנה. ניק דרייק היה החבר הכי טוב שלו בזמנו (קייל מנגן באלבום שלו "ברייטר לייטר") וכשהוא מת קייל כתב את השיר, אבל היסווה אותו כשיר לכאורה לאהובה שעזבה.

  10. כבר הפנמתי את לאונרד והסיפור מאחרוי השיר, השיר התנגן פה לילות שלמים מאז, וחינו של סר בעיני…
    מה גם שאוהבת לאללה את ג'ניס ג'ופלין
    וגם את ניק דרייק אוהבת, וגם את טים הרדין…ונראה לי שכולם חוץ מלאונרד -(יבדה לחיים ארוכים!) חוגגים להם שם למעלה ועושים לילות כימים של אהבה ורוקנרול

  11. יתרו

    כשכהן שר "you fixed yourself" הכוונה אינה "התארגת על עצמך" אלא "הזרקת לעצמך".

  12. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    האלבום הראשון גם שלי, יחד עם "שירים של אהבה ושנאה". וכמובן שניהם גם האהובים עליי ביותר.
    אני חושב אפילו שקשה להפריד בינהם, הם המשך ברור

  13. מ-ב-ר-י-ק!
    אני רץ לשמוע (גם אצלי האלבום הזה מעלה אבק כבר כמה שנים טובות)…

  14. רוני

    תירגמת את המילה rein כפי שמתרגמים rain- לגשם, במקום למושכות או למוסרות כפי שצריך להיות.
    בנוסף הייתי מחליפה את המילה כמיהה בערגה, אבל פה זה כבר עניין של על טעם ועל ריח.

    היה מהנה מאוד לקרוא את הביקורת!

  15. מיכאל גולדברגר

    אתה יצרת בבלוג שלך שמורה, שמורת טבע של תרבותיות. שמורה שכיף להכנס אליה ולהסתובב בה.
    בישראל של היום ואולי בעולם של היום, הכל טס הכל זורם. לפעמים צריך משהו\מישהו שישים לך יד על הכתף ויאמר לך: תנשום עמוק, תביט בנוף, החורף הגיע, העצים משירים את העלים.
    בקיצור מישהו שימשוך אותך מתוך מערבולת השטף וילמד אותך מעט על הדבלים שבשולי הדרך.
    הבלוג שלך הוא כזה, השירים של כהן הם כאלה.
    תודה

  16. מיכאל גינזבורג

    מופלא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: