חיים אחרים

קזבלנקה.

"כל אשה יפה מתה פעמיים," היתה אומרת דודה לאה.   "פעם אחת כשמגיע יומה לעבור לעולם הבא, ופעם אחת,  הרבה לפני כן,   כשיופיה מסתלק ממנה,  ומשאיר לה רק זכרונות חרושי קמטים מאיך שהיא נראתה פעם".  למרות גילה המתקדם יכולת לראות בקלות שדודה לאה היתה  אשה יפה מאוד בצעירותה. מהרגע שהיית מתבונן בעיניה הכחולות כמרינה יוונית,  ושיערה השחור והשופע כלילה סביב הירח המלא,  ידעת שאלו פנים,  ובעיקר עיניים שגברים יהיו מוכנים לצאת למלחמה בעבורן,
"לצאת למלחמה בשביל אשה זה קל.", היא היתה אומרת ונאנחת, "הקושי הוא לשקם את ההריסות אחרי שהקרבות נגמרו,  זה המבחן האמיתי לגברים".   בצעירותה זכתה לכינוי  "אווה גארדנר של קזבלנקה" כינוי קצת מטעה, אם תשאלו אותי, מפני שדודה לאה, היתה יפה אפילו יותר מכוכבת הקולנוע הנוצצת של אותה תקופה.  מיטב בני העיר הלבנה הסכימו עם קביעה זו, וחיזרו אחרי דודה לאה  ללא הרף רק כדי להדחות שוב ושוב.

כמו נסיכה על לא עוול בכפה,  חיכתה דודה לאה לגבר האחד והמיוחד שיגיח ממסכי הקולנוע,  ברליאנטין בשערו,  שפמו גזוז ומטופח היטב,  ויקח אותה הרחק מהיום יומי של קזבלנקה המרוקאית,  אל עבר "קזבלנקה"  הפרושה על מסך הכסף הלבן. אל אותה "קזבלנקה"  של האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן מהסרט שהיא כל כך אהבה.
כשהגיע היום וז'אקוב הגיח לו משום מקום, נסחפה דודה לאה אחרי הקזנובה המרוקאי מהמלאח (לטובת בני האליטות הישנות נסביר שמלאח היה הרובע היהודי של העיר )   שהבטיח הרים בחיוכיו הנוצצים,וגבעות בגומותיו המחייכות. מילותיו החלקלקות  והמתנות שהרעיף עליה כאילו אין מחר,  סינוורו את עיניה היפות,  עד שלא שמה לב שמאחרי עיניו של ז'אקוב מסתתרות בעיקר אגדות והבטחות למשהו שלא יקרה. לא היו שם  קירות תומכים מפני רוחות השרב,  או קורת גג לא דולפת לימים גשומים,  רק אינסוף חלומות שהזינו את עצמם מתוך עצמם וללא שום  בסיס במציאות .  לקח לה כמה שנים ומספר זהה של ילדים,  להתפכח ולגלות שקזבלנקה של האמפרי בוגארט קיימת כנראה רק בסרטים,  ושהכוכב הראשי שלצידו היא מתעוררת כל בוקר בסרט של חייה,  הוא בסך הכל ניצב עם אשליות גדולה,מתוך סרט שלעולם לא יוסרט. המציאות הקשה של ילדים רעבים הבוכים לאוכל,  ובעל שלא מסוגל לעשות עם זה כלום,  טפחה  בפניה והחלה לחרוץ אותם בקמטי הדאגה והאכזבה שהחיים בצל המצוקה יודעים כל כך טוב לחרוץ.
"על יופי שכזה משלמים בסבל לא פחות גדול" נאנחו השכנות.

כשכבר לא ניתן היה להסתיר את המריבות, הצעקות, וטריקות הדלת הקרות.  היתה דודה לאה לוקחת את ילדיה, ובימים קשים נוסעת לאחותה עד יחלוף הזעם.
באחת מהגיחות  אל אחותה,  שמה לב הדודה לאה לתכונה מיוחדת בבית, בגדים הנארזים בחופזה , ילדים שמסתובבים  חסרי מנוחה, התלחששויות בפינות החדר מהולות בדמעות התרגשות שפרצו את הסכר מדי פעם…
"מרי", שאלה דודה לאה את אחותה, "מה קורה כאן ?"
"הלילה באים השליחים לקחת את הילדים לישראל, הם עושים עליה בלתי לגאלית". ענתה מרי,  בהיסוס מה, כבוחנת האם ניתן לתת אמון באחותה קלת הדעת.
"את שולחת את הילדים לישראל? לבדם ?"  התפלאה לאה,   "כן,  אין להם מה לעשות כאן,  יהיה להם יותר טוב שם." ענתה אחותה וחתמה את הנושא בנימה שאין היא מעונינת להרחיב מעבר.
כשהערב ירד הגיחו השליחים כצללים אל הבתים של המלאח ,  בעודם עוברים עם מרי על הפרטים הקטנים, הבחין אחד מאנשי הסוכנות בלאה המציצה בסקרנות  מתוך חשכת המטבח.

"ומי זו ?" הוא שאל כשהקסם האפל של שיערה היכה בו, "זאת אחותי" ענתה מרי באנחה של מי שרגילה שאחותה עוקפת אותה בכל סיבוב ומישור גם בלי להתאמץ.
"ומה היא עושה כאן ?" הקשה השליח, "לא דברנו על זה שהכל סודי  ולא מספרים לאף אחד?, את רוצה שנשאיר את הילדים שלך כאן?"
"עזוב אותה בשקט", אמרה לאה בנחרצות.
השליח התבונן בה מוקסם, "תגידי, מה את עושה הערב?" הוא שאל אותה,  "רוצה לעלות לישראל ?"

אולי היו אלו המחשבות המדכאות על החזרה לשגרת המריבות עם ז'אקוב  שדחפו אותה, אולי היה זה השליח הנלהב שמשך אותה בהבטחתו להרפתקאה חדשה, בגחמה של רגע,   החליטה דודה לאה לקחת  את כל ילדיה ולעלות עימם לישראל, עוד באותו לילה.
המכונית השחורה נסעה אל תוך הלילה בחשאיות גדולה.  בתוכה היו דודה לאה, ילדיה, ושליח סוכנות עצבני ומשולהב באותה מידה.  אחייניה שהופקדו בידה למשמרת נסעו במכונית שמאחריהם. לאחר נסיעות בדרכים לא דרכים ועיקוף מורט עצבים של מחסום הממשלה המרוקאית, הגיעה המכונית אל החוף. בנקודת האיסוף יצאה דודה לאה מהמכונית, וכאילו לפי אות החלו ילדיה לבכות ; "קראו לאחיינית שלי אלגריה, היא נסעה במכונית השניה,  היא יודעת מצויין איך להרגיע את הילדים  שלי", אמרה לאה לשליח הסוכנות שהראה סימנים של עצבנות, לנוכח בכי הילדים שמילא את דומיית הלילה באלפי אפשרויות גרועות.
לאחר כמה דקות חזר שליח הסוכנות בפנים חתומות, "לאה" הוא אמר לה ברצינות רבה, כנראה שהיתה בעיה במכונית השניה, כל האחיינים שלך לא הגיעו לחוף"
"אההה, ווילי ווילי" החלה דודה לאה ליבב ולעשות גז'דור (שוב לטובת האליטות הישנות נסביר שמדובר בסוג של התמודדות מרוקאית עם מצוקה גדולה או אבל, מעין שיר קינה מרוקאי, מלווה בטקס של שריטת הלחיים ויבוב מונוטוני מתמשך המופרע מצווחות המתפרצות מדי פעם ) .
"אל  תדאגי", אמר לה איש הסוכנות ושלף אקדח שחור מכיס מעילו, "אני הולך למצוא אותם. בנתיים תשארי כאן על החוף ואם יעבור אוטו, תורידי את הראש ותשתיקי את הילדים".
לאה יבבה בשקט. הילדים שראו את אמם במצב כזה הבינו איכשהו שזה לא זמן ליבב והשתתקו מלאים בחרדה.
הדרך חזרה היתה יותר ארוכה ממה שנדמה לו, כל עיקול האיץ לו את הדופק, המחשבות על שלל האפשרויות הגרועות שחיכו לו מעברו, התנגשו חזיתית במחשבה על האשה המדהימה שהוא פגש ונתנה לו אומץ להמשיך ולנסוע, אולם בפנים הוא פחד.  הוא לא רצה לאבד אותה כל כך מהר…
"תגיד זה לא האוטו השני ?" שאל אותו  הנהג והחווה אל עבר  המכונית הכהה שעמדה בצד הדרך.  לכשהתקרבו אל האוטו,  נעמד מולם המלווה של הקבוצה עם אקדח שלוף ורועד,  רק בכדי להאנח לרווחה כשזיהה את הבאים, "ההגה  של האוטו נשבר לנו, חיכינו שתבואו למצוא אותנו",
"ששש,"  היסה אותו השליח, "תעבור עם הילדים לאוטו שלנו, סע מאה מטר וחכו לי" הוא שלף מכיסו מברג והחל לפרק את לוחית המספרים של הרכב.
הרכב עלה באש מאחריהם, שום רחש לא נשמע במכונית פרט להמהום המנוע, עוד עיקול אחד והחוף התקדם לעברם במהירות. הוא זיהה את דמותה הטמירה מרחוק, וכשראתה את הילדים יוצאים מהמכונית,  בהקו פניה כירח מלא  בהכרת תודה.
הוא נעמד מולה והתבונן לעברה,  ואז התכופף אל אוזנה, ולחש לה משהו. לרגע אחד היא חייכה, והוא יכל לראות בחשיכה שדמעה קטנה נצנצה בזוית עיניה.
סירת דייגים עמוסה ומסריחה מדגים לקחה אותם דרך המפרץ האפל,  אל האי ג'ילברטר, אחרי יום מורט עצבים הם המשיכו  משם בטיסה אל מחנה העליה במארסי.
במשך השבועות שהמתינו שם העולים המקריים  היה שליח הסוכנות מכרכר ומכרכר סביב דודה לאה מדי יום,  עד שזו שאלה אותו  אם הוא חושב שהוא סביבון של חנוכה, ומתי הוא מתכוון להוציא אותה ואת הילדים ממחנה הפליטים הזה ולהעבירם לישראל?.
"לאה, אני עושה את כל מה שאני יכול" ענה  שליח הסוכנות, מודע לחרדותיה של דודה לאה לעזוב את המחנה, מתוך חשש שז'אקוב יגיח לו אי שם מעברה ויגרור את האשה הבורחת  בחזרה למרוקו.
שליח הסוכנות היה הכל פרט לגבר מהסרטים, גבר מקריח שהסתיר את  חסרונו על ידי שלל כובעים שאף אחד מהם לא הלם את פניו העגלגלות והמיוזעות דרך קבע בלחות הים תיכונית. אולם  קיננה בו דאגה אמיתית והרבה מעבר לה,  אל אותה אשה בעלת קסם אפל.

לאחר שהפעיל את כל קשריו הגיעה דודה לאה אל המנוחה והנחלה בארץ המובטחת. נחלה שהתבררה כדירת שיכון ובינוי קטנה,  בבלוק רחב מימדים,  בקצה שכונה ו' הישנה.  יחד איתה השתכן לו בדירה  שליח הסוכנות לשעבר. עמוק בליבו הוא ידע  שהוא לא הגבר  שלצידו חלמה דודה לאה להתעורר מדי בוקר, אולם בחריצות ועקשנות נאיבית הוא הצליח להשיג לה את הגט המשחרר מז'אקוב, נשא אותה לאשה, התיחס לילדיה כאילו היו שלו ולדודה כאל מלכה. היא לא נדרשה לצאת ולעבוד אפילו יום אחד. השליח לשעבר,  פרנס את משפחתו החדשה מעבודתו הבלתי נלאית כנהג אמבולנס במגן דויד אדום,  ומדי בוקר הודה לגורלו שזימן לו לו את אחת הנשים היפות ביותר שיש.

אולם הגורל הוכיח שוב שהוא לועג במידה שווה לאלו המתכחשים לו ולאלו המודים לו, ודווקא יהודה, שכולם הכירו אותו בשם  "יהודה  אמבולנס"  נפטר מדום לב כשלא היה במשמרת, והאמבולנס של מד"א בושש מלהגיע בזמן.
"תגידי דודה לאה", שאלתי אותה יום אחד כשסיפרה לי בפעם המאה את סיפור עלייתה לארץ, מה  לחש לך  דוד יהודה שם על החוף שהרגיע אותך, וגרם לך לרצות ולהתחתן איתו ?
"אה  נעביבש" נאנחה הדודה, "הוא אמר לי את המשפט הכי יפה  שמישהו אמר לי: "לאה", הוא לחש באוזני, "אני יודע שזה נדוש, אבל זו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה".

8 comments on “קזבלנקה.

  1. מקסים

  2. חיים

    רק חבל שהיית חייב לחרב את ההנאה עם היציאה "לטובת בני האליטות הישנות", שמוציאה את החשק גם למי שיודע בדיוק מה זה מלאח.

  3. כשאני אוכל פלאפל אני מבקש "חריף בעדינות, בשביל אשכנזים". תמיד גורם לחיוך.

  4. או שזה גם קטע של אליטות ישנות?
    הטור הזה מתפרסם בבאר שבע מזה כמה חודשים וכל קוראי כבר מכירים את שלל הסברים שלי לבני האליטות הישנות, לבני האליטות העתידיות עולות חבר העמים מרוסיה, לבני האליטות שבגן עכשיו, לבני האליטות שמתחת לקו העוני וכו' וכו'.

    ואתה יודע חיים, יש כאלו שמחפשים מתחת לכל עץ איפה חירבו להם. נראה לי שחפשת מתחת לעץ הלא נכון.
    שבת שלום.

  5. אני ממש יכול לראות את זה בסרט, עם הגיטרה של פיטר גרין בפסקול, סוחט מהמיתרים את
    Black Magic Woman

    איזה סיפור מקסים, יא וואראדי…

  6. עפרה

    ואללה יפה.

  7. או שאני אתחיל להתבייש במוצאי.
    יופי של סיפור דויד, הגיע הזמן שתוציא ספר של סיפורים קצרים ואולי איזה אלבום ככה בשביל הכיף שלנו.

    אתה יודע שלא יוצא לי תפוס אותך לאחרונה, אז החלטתי להגיב בהודעה שתשמח אותך ידידי בעל הדוברו. בשנת 2006, השנה בה אנו נמצאים יוצא אלבום מחווה למר ג'ון פהיי המנוח, אמן הגיטרה שעזב אותנו לפני מספר שנים מועטות, בגיל צעיר יחסית.

    רציתי לספר לך שבאלבום מחווה מופיעים:

    קאלקסיקו, קאל דה סאק, לי ראלנדו, סופיאן סטיבנס, אמ וורד ועוד רבים וטובים.

    אם תרצה אתה יכול לצפצף לי בסולסיק

    זהו לבינתיים.

  8. דוידזון

    (-:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: