חיים אחרים

טיו חיים והמוות

כבר כילד חשתי שיש משהו עגמומי בדמותו הגבוהה ושחוחה כאחת.  עגמומיות, כפי שהיא מתבטאת בהליכתו האיטית, מהלך לו ברחובות צפון ד' נעזר במקל הליכה ארוך. גם אם צבעי בגדיו התחלף מדי פעם, נדמה היה כאילו לבש תמיד את אותם הבגדים עצמם.  חליפה עתיקה, סוודר מכופתר בחורף ובקיץ, ומכנסיים שאף פעם לא יכולתי לקבוע אם הן חומות מהמפעל או שנצרו כענתיקות שדהו והפכו לחום מהשנים,  או מהטבק שהיה מצוי בכיסיו דרך קבע.  כל אלו בצרוף מגבעת אפורה שנחה על ראשו כבדרך קבע,  הקנו לטיו חיים מראה מזוהה היטב גם מרחוק.
היינו צועדים בשבת בבוקר לבית הכנסת, אבי אני וטיו חיים.  בעודנו מתקרבים אל בית-הכנסת, שמתי לב לתופעה משונה. מדי פעם היה אחד מזקני השכונה צועד לפנינו או מגיח מהרחוב שליד,  אולם,  כשחש בדמותו העגמומית של טיו חיים מתקרבת לעברו, היה אותו זקן עובר למדרכה שממול בדחיפות ומרץ,  מאוד לא אופיינים לגילו.  במקרים אחרים פשוט הסתובב אותו ישיש ונעלם אל תוך אחת החצרות, כאילו שיחק עם הדוד מחבואים. בכל פעם שזה קרה הבטתי על טיו חיים,   שמעתי  את האנחה הכבדה שבקעה מפיו, וראיתי איך מבטו מתקשה ונשאר תקוע עמוק באדמה שלפניו. היה נדמה לי שהוא מנסה בכל כוחו לא להביך את עצמו ואת הישישים המתחמקים.
לכשהגענו אל בית הכנסת עצמו, היתה כניסתו אל ההיכל מלווה בדעיכת ההמולה הקבועה,  של מתפללי בית הכנסת. ברגע אחד נעצרו כל השיחות על חוויות השבוע החולף,  הדיונים על העבודה במכתשים,  התהיות אם הפועל באר שבע תרד או תעלה ליגה, כל אלו נותרו תלויים רגע אחד במקומם ואז נמוגו כשכל מבטי האנשים הופנו לכל הכיוונים כולם, פרט מאשר לעברו, כאילו ידעו כולם משהו על האיש,  שאני כילד, לא ידעתי. משהו שהפחיד אותם.
טיו חיים עצמו התעלם במפגיע מהשתיקה המביכה שהשתררה סביבו מרגע כניסתו, ועטף את עצמו בטלית באותה איטיות מגושמת שבה שירך את דרכו בעולם.  לאחר דקות מספר ניגש אליו מי מבאי בית הכנסת,  ובחרדת קודש אומר לו, "שבת שלום". טיו-חיים  היה נועץ בו מבט בוחן במשך שניה, היישר ועמוק אל תוך עיניו, ואז כמגיח משנת חורף,  היה מניד את ראשו ועונה בשקט- "שבת שלום".  בבת אחת היה חוזר בית הכנסת לשגרת התפילה הקבועה.
"אבא, תגיד"שאלתי אותו באחת מארוחות השבת, "למה כל האנשים בבית הכנסת מפחדים מטיו חיים, מה הוא כבר עשה ?? הוא מאפיונר ? "
אבי הביט בי בבמשך שניה כאילו התלבט אם לחשוף לפני סוד גדול  "מאיפה אתה יודע שכולם מפחדים ממנו ?", שאלני בסקרנות.
"אני לא יודע בוודאות, אבל הכל פעם שאנחנו הולכים איתו, הזקנים בורחים ממנו וכל הצעירים מתייחסים אליו ממש, ממש בכבוד… נראה לי שהם קצת חוששים ממנו"
"כן זה נכון" השיב אבי, ואחרי שניה הוסיף  "תראה, הוא ממש לא מאפיונר, טיו-חיים הוא "חאברי",  יש לו סגולה. משהו מיוחד מאוד, הוא יודע דברים על אנשים,  הוא יודע מתי הם ימותו…"
וואו,  אבא אתה עובד עלי ! מה זאת אומרת, הוא יודע מתי הם ימותו ?"
"זו הסגולה שלו, הוא מסתכל על בן אדם לתוך העיניים, ואומר לו: מה אתה עושה פה?  לך להיפרד מאשתך, אין לך זמן לבזבז פה היום,  באים לקחת אותך, לך הביתה ! האיש הולך לביתו, ואחרי כמה שעות, "משאת אל מזרוב", (לטובת בני האליטות הישנות נתרגם – הלך המסכן),  מת "
כבר בתור ילד הייתי ספקן רציני, איכשהו התקשיתי להאמין שאותו טיו חיים, הדוד שתמיד היה  היה נותן לי ולכל בני הדודים סוכריות, שריח עראק היה נודף מהם, סוכריות שאהבנו כל כך לרחרח עד שהתמסטלנו מריחן בלבד, אותו טיו-חנניה, הוא הוא, דוברו של מלאך המוות בשכונה ד'?
"אבל אבא" התעקשתי, "איך הוא יודע מתי הם ימותו ? מה הוא רופא? "
"זו הסגולה שלו" חתם אבי את הדיון כאילו לא רצה לדבר על העניין מעבר לכך.
בתחילה פטרתי את העניין בחיוך, חשבתי שזה עוד אחד מסיפורי האגדות והמעשיות שנדחקו באישון לילה עם המוני האנשים אל תוך האוניות הצפופות שלקחו את העולים לישראל ממרוקו למרסי, ומשם לישראל. ,  "אם הם מאמינים שהבאבא סאלי עשה ניסים מהקבר, ושהרב אבוחצירה עשה סקי מים עם שטיח במצרים, אז מצידי שגם יאמינו  שטיו חיים יודע מתי אנשים ימותו… ". ובכל זאת, למרות שהבנתי את הצורך להאמין ברב שיכול לעשות  ניסים איפה שאבדו כל הסיכויים או  לשפר את חייהם של חולים שהרופאים התייאשו מהם, לא הצלחתי להבין למה זה טוב להאמין שיש מישהו  היודע מתי המוות בא לקחת אותך מכאן.

למה זה טוב  לדעת מתי אתה מת ? תהיתי ביני לבין עצמי שוב ושוב ושוב

.במשך שנות התבגרותי הטרידה אותי לפרקים המחשבה על הסגולה המוזרה של טיו חיים,  אבל איכשהו לא נוצרה אף פעם הסיטואציה שבה יכולתי לגשת אל הדוד המזדקן ולשאול אותו על העניין, אך פעם אחר פעם החלה המציאות להוכיח לי שאולי יש דברים בגו, ולאיש אכן יש  איזו תכונה פלאית שכזו.
בערוב ימיה של סבתא רחל, שכבה היא על ערש דווי במשך כמה שנים, מפרפרת ומרפרפת בין החיים לבין המוות. כל פעם שהתקף חדש של המחלה תקף אותה הייתה נשנקת ונחנקת בחרחורי גסיסה, כאילו מלאך המוות שולח את ידיו  הארוכות מהעולם הבא והוא פורט על מיתרי קולה באצבעות חלודות . מיד היו מזעיקים את טיו חיים, שיבוא ויראה מה קורה. טיו חנניה היה מגיע, בהליכתו האיטית , נעמד שעון על מקלו בפתח החדר, מעיף מבט אחד בעיניה הכחולות, מתעצבן על כולם שהזעיקו אותו לשווא,  וצועק עליהם  "לכו הביתה, אין לה כלום, היא רק משתעלת".
יום אחד, שוב השתנקה סבתא רחל במיטתה, טיו חיים הגיע בדרכו האיטית, העיף בה מבט אחד, וציווה  בקולו  השקט – "תקראו לכולם".  התיישב בכסא ליד המיטה, שם את משקפיו על עיניו,  שלף ספר תהילים מכיסו ומיד החל לקרוא בקולו, כמה שעות לאחר מכן נפטרה סבתא רחל ז"ל.
מאחר ובארוע הזה הייתי נוכח, שבתי לתהות שוב על הסגולה המיוחדת של טיו-חיים, אולי בכל זאת יש משהו במה שהם אומרים? אולי הדוד  באמת יודע מתי ימותו אנשים?    לאט לאט אחרי תחקורים בלתי נלאים מצידי, התחלתי לחשוף עוד ועוד סיפורים דומים, מאנשים שהכרתי, עד שאפילו ספקן שכמוני התחיל להטיל ספק ספקנותו.
אולם עד שאזרתי אומץ בליבי לדבר עם טיו-חנניה על המוות  ואיך הוא מצליח לראות מי אנשים הולכים למות, קרה  המקרה וטיו חיים בעצמו נפטר.
חבל הרהרתי לעצמי,  יכולתי להיות מין קוסם טלוויזיוני למדוכאים, פינה כל שבוע באיזו תוכנית ארוח להסתכל עמוק בעיני המתארחים ולהגיד לאחד מהם שעוד שבוע הוא מת, וכולם היו מוחאים לי כפיים כששבוע  לאחר מכן מיכל זוארץ תחייך את החיוך הגדול שלה ותגיד  "בשבוע, שעבר, הבטחנו, לכם, והנה השבוע, הוא, אכן, מת (חיוך ענקי מסתכלת בכרטיסיות שלה) קבלו במחיאות,  כפיים את,  האיש,  שכולם, אבל כולם,  פוחדים  ממנו,  בטלויזיה… "
טיה שמחה – אשתו של טיו חיים,  ניחנה באריכות ימים. בערוב ימיה כבר לא היתה דעתה צלולה כבצעירותה.  היתה משוטטת בבית  וקוראת לדוד שיבוא לדבר איתה, שואלת אותו  שאלות, ופשוט ממשיכה לחיות. אני תמיד האמנתי שלפני שנפטר טיו-חיים ,  הוא סיפר לדודה מתי היא תמות.  אולם בגלל האלצהיימר שלה, שכחה טיה סימי  את העניין ולכן המשיכה והמשיכה לחיות, מחכה שחנניה יבוא ויזכיר לה מתי שעתה להפרד מהעולם.  כשלבסוף היא נפטרה בגיל מופלג, שאלתי את אבי שוב, אם יש לו מושג איך ידע טיו חיים  מתי מגיעה שעתו של הבן אדם?
אבי הרהר כמה  דקות ואמר לי, "יכול להיות שזה בגלל שכשטיו חיים  היה צעיר, נאלץ לעזוב את לימודיו ולצאת ולפרנס את המשפחה. בכדי למצוא את פרנסתו, היה טיו-חיים, מקריא תהילים לאנשים על ערש דווי, כך הוא היה עובר מבית גוסס אחד,  לבית גוסס אחר ומקריא תהילים בקבלנות עד שנשמתם יצאה.  אולי בגלל זה הוא ידע כל כך טוב מתי מתים אנשים. הוא הכיר את המוות כמעט אישית,  בערך כמו שאתה מכיר את עמיתך לעבודה בעיתון למשל…
אבל, אבא " השבתי לו, "אני לא מכיר אותם ממש, אני רק כותב הכל אצלי בבית ושולח להם את הכתבות באימייל דרך הרשת… "
"חבל מאוד", ענה אבי  "כנראה שיש עוד כמה יתרונות לעולם המציאותי על פני העולם הוירטואלי…"

6 comments on “טיו חיים והמוות

  1. רק השם הזה, "טיו חנניה", יכול להפחיד ילדים עד מוות…

    וקרעת אותי מצחוק עם נבואת הטלוויזיה המורבידית הזהו: "שבוע לאחר מכן מיכל זוארץ תחייך את החיוך הגדול שלה ותגיד "בשבוע, שעבר, הבטחנו, לכם, והנה השבוע, הוא, אכן, מת (חיוך ענקי מסתכלת בכרטיסיות שלה)…"

  2. רק להגיד שעל מורביותו של הכתוב, אתה ממשיך לכתוב ולשרטט לנו דמויות שנראות מאד אותנטיות ולכתוב אותן יפה!

  3. ממש מה שתלמי עשה ליפו אתה עושה לבאר שבע

    רק שאתה מדבר אלי יותר.

    תמי ליבנה.

  4. אני :)

    מכניס אותנו לתוך המציאות הקטנה הזו שלך, הגזיר הזה.

  5. יפתח כרמלי

    אתה חייב להוציא את הכל על ספר מתישהו.

  6. דורון

    אני בדרך כלל לא מרבה לקרוא מעשיות הדומות לזה אך זה ממש ריתק אותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: