שבוע התווים הכחולים שלי

זה התחיל בטפטוף והפך לשטפון. במשך עשורים היתה עבורי סקציית הג'אז בחנויות הדיסקים מחלקה מחוץ לתחום, כמו נאמר המקום הזה שבו אתה יכול למצוא את האקסית המיתולוגית שלך משוטטת להנאתה עם החבר החדש שלה פוסי-הבן? פוסי-הל? פוסי-HELP .
סיור קצר בהיסטוריה הפרטית שלי, אי שם בשנות השמונים ראיתי מעל מסך הטלויזיה בישיבה, שלושה גיטריסטים יושבים בהופעה ומנגנים במהירויות שחוקי הפיזיקה מגדירים כבלתי אפשרית, מי אלה? תהיתי מסונוור ממהירות הברק ומנצנוץ הבזק,  זה אל דמיולה, ג'ון מקלפלין, ופאקו דה לוסיה.
איזה מוזיקה מנגנים האנשים האלה,  עם האצבעות הכל כך מהירות ? אה.. זה ג'אז.
אאוריקה, ג'אז
מאותו רגע מתחיל רומן רומנטי שלי עם מוזיקת הג'אז, שנמשך לאורך כל התיכון. ההתחלה היתה עם הטכנאים הוירוטאוזים כאל דמיולה (סוג של מכונת תפירה שמייצרת צלילים על גיטרה ) וכל מיני פיוז'ניסטים (מפאת הבושה לא ננקוב בשמם רק נמסור שזו המוזיקה הכי מעצבנת, EVER ) אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי מדלג אל מחוזות הפט מת'יני והסאונד האטמוספרי של ECM, ומשם לג'אז החופשי של אורנט קולמן סוני שירוק וכדו'. ככה הלכתי מחיל אל חיל והפכתי לנגן ג'אז ביזארי (לפחות בעיני:) עוד לפני שידעתי לנגן שירים של הביטלס, סולואים של קלפטון או כל שיר רוק פופ אחר. "מוזיקה קלה, זו לא מוזיקה" . זו היתה הקביעה שלי על כל מה שלא הכיל אינסוף תוים מאולתרים, הרמוניות מתחכמות ברמת מאסטר בפילוסופיה, אכן אין מה להגיד, הייתי מקרה קלאסי ועצוב במיוחד. של פוץ מוזיקלי קטן שחצן ומעצבן, אכן מחזות עגומים כאן בבאר שבע גדי, ועכשיו לתחזית…..
בכל מקרה בסוף התיכון העתיד נראה לי ברור מתמיד, אני גומר  איכשהו את הצבא, מוצא את דרכי אל ברקלי בבוסטון שם לומדים להיות ג'אזיסטים אמיתי ומנגן בגיטרה שלי אלתורים חסרי מנוח אל תוך הלילה אבל קודם כל הולכים לירושלים כי שמה יש הופעות ג'אז כל הזמן.
עד היום אני תוהה כיצד נוצרה לה אותו קואליציה מוזרה במיוחד בפרגוד. מצד אחד חבורת נושאי המגבעת ושלל להקות אלטרנטיביות שבאות לנגן בשישי בצהריים ומייד אחריהן ג'ם סשן של ג'אזיסטים ירושלמים ואורחים מהשפלה. בהפסקות הקצרות שבין לבין, ברגעים שהגעתי עם הגיטרה לפני כולם כדי לתפוס מקום טוב בהתחלה, בהופעות של האנרכיסטים הצעירים שנמשכו מעבר לשעה היעודה, באותם רגעי מעבר נטמן זרע הפורענות כשגילתי שאני לאט לאט מתחבר יותר לחבורה המופרעת של אנשים צעירים ובוערים בגילי. כאלו שבקושי מסוגלים לנגן שני תוים ברצף, אבל איזה שני תוים ואיזה חוסר רצף מופלא
מיכל ניב וטלויז'ן, המירו את דתי סופית.  ולפתע מצאתי את עצמי מתבונן על שנות הג'אז שלי בתמהון גדול, וסלידה גדולה מאוד מהטוטאליות שבה פסלתי כל דבר אחר. מאז למדתי את עצמי לקבל את מילותיו של סאצ'מו הגדול "בשבילי יש רק שני סוגים של מוזיקה, טובה ורעה" . אותי לא מעניין הז'אנר ולא הבאנר.
אותי מעניינת המוזיקה
במשך השנים היו פה ושם טפטופים של אלבומים שקניתי והגיעו מסקציית הג'אז. איזה פט מת'יני אחד פה,  שם איזה קיט ג'ארט, לאט לאט התחלתי להביט אחורה,  לא בזעם כי אם בחמלה משועשעת. השבוע מצאתי את עצמי מגיח לחנות הדיסקים כדי לצ'פר את עצמי על הדברים הטובים שקורים לי לאחרונה.  כפי שקורה לי לא מעט בשנים האחרונות שוב חשתי שאין לי מה לקנות בחנות הזאת. כל סקציית הרוק-פופ-אלטרנטיב-בלוז  כבר ידועה לזרה או נרכשה לפני שנים. ולצערי הרב דיסקים שאני ממש אוהב לא מיובאים לארץ בכלל, אז מה לקנות ?
בעוד מתלבט ומשוטט הוליכוני רגלי לסקציית הג'אז ושם גיליתי שיש כל כך הרבה מבצעי ג'אז כרימון מיובש ובעיקר כשיש פסטיבלים של ג'אז, אז אמרתי לעצמי נו איזה מינגוס אחד או שניים לא יזיקו, והופס אני מוצא את עצמי בקופה עם קרוב לעשרים דיסקים של ג'אז ודמעות של נוסטלגיה מוחבאות היטב במוחי לפני שהקופאית תשים לב, אז לפני שתשלחו אותי לעשרים שנות גלות בעוון חוסר עקביות,   אציין שהיום אני שומע ג'אז הרבה יותר קלאסי פחות מתחכם נסיוני או ווטאבר.
הדבר שהכי ריתק אותי לגלות היה שמוזיקה שנכונה לזמנה תשמע רעננה גם במרחק השנים. יש משהו שנשמע נכון יותר בתקליטי ג'אז ישנים משנות הארבעים חמישים ושישים שולא יעזרו כל ההסברים המלומדים התירוצים הקלושים או ההתפתלויות המילוליות ג'אז כיום זו מוזיקה מאוד בעייתית, חנוטה לחלוטין בעידן של מוזקאי פורמה-פורמלין שיודעים לנגן כל כך טוב טכנית וכל כך משעמם בהתאמה. כל מה שהיה חדש ומהפכני מלא חיות וחיוניות באלבומי הג'אז הישנים, הפך תוך כמה עשורים למסורתי מיושן שמרני חסר חיות ומשמים להחריד, זאת הסיבה העיקרית שלא תמצאו אותי בפסטיבל הג'אז באילת, כי אם הם באמת היו בעניין של מוזיקה מקורית או מעניינת באמת מהיום הם היו מביאים לשם אומנים כמו טורטויז וטריה ריפדאל ולא כל מיני בדרנים מליגה ב', נגנים שנגנו באיזה סשן נשכח עם קולטריין ומשווקים כיורשי חזונו,  ועוד שלל בוגרי אקדמיות עם תואר שלישי בניג'וז מתקדם שמייצרים מוזיקת גרנולה לייט. עזבו אתכם מזה לכו תנצלו את המבצעים שיש עכשיו בחנויות בכדי לקנות מוזיקה נהדרת ומרגשת מעידן שלא יחזור שוב.  הנה כמה המלצות ותקליטים שהסתובבו על הפטיפון הדיגטלי שלי השבוע .

                           צ'ארלס מינגוס – מינגוס דיינסטי

הענק הזועם, הילד הרע של הג'אז, האיש שדפק מכות לנגנים שלו באמצע הופעה ושבר לטרומובניסט שלו את השיניים במכת אגרוף, שסגר את המכסה של הפסנתר לנגן שלא ניגן מספיק בלהט באמצע הופעה כמעט קוטע לו את אצבעותיו, שהיה מתחיל לצרוח על הקהל שלו אם רק העזו לראות חוסר תשומת לב למוזיקה שלו. הפאנק רוקר הראשון שאף אחד לא סבל אבל לא היה מי שלא העריך והעריץ.
הרבה פאנקיסטים זועמים היו מזדהים עם המילים שלו על מוזיקה, מזהים את המידייות שלו, את הרצון העז להביא את האמת שלך בפרצוף כמה שיותר חזק ובלי גרם של בולשיט. מינגוס, פשוט אגדה.
רגע אחד אחרי אלבום השיא שלו ( AH HUM שגם הוא במבצע ומומלץ מאוד להתחיל דווקא איתו למי שלא מכיר ) מוציא מינגוס אלבום שני פנטסטי ברצף עם תזמורת הסירנות העולצת שלו. איכשהו ההבזקים שבהם המוזיקה נעה מטונאליות לאילתורים פסיכוטים במקביל לאותה תחושת בלוז שורשית ששורה אצלו בכל גורמת לכל העסק להישמע כמו הדבר הכי נכון ומעורר להתחיל איתו את היום ביחד עם חלב-וניל ודגני הבוקר טוב שלי.

בנוסף לדיינסטי שאותו הכרתי בויניל רכשתי את  LET MY CHILDREN HEAR MUSIC המאוחר יחסית, שאותו לא הכרתי.
מתוך שארית ימיו של מינגוס מגיח האלבום הזה כמו סרט של וולט דיסני שחטף את הבלוז קשה במיוחד ובכל המקומות הנוגעים מתחת ללב. מינגוס מוכיח שאפשר לעשות מוזיקה צבעונית ומהורהרת גם לילדים, הההתבססות שלו על ג'אז היא רק פתח לתמרונים תזמורתיים אה לה גרשווין שהוא מבצע כאן. עם כתיבה כמעט סימפונית באופיה. יחד עם אלבום זה ניתן למצוא גם את  OH YEAH האנרגטי שגם הוא מומלץ בטירוף, אבל מספיק עם מינגוס (למרות שכל מה שבא לי לדבר עליו השבוע זה האלבומים שלו 🙂

                           CHET BAKER – SINGS
אני מתקשה להאמין שיש מישהו שלא מכיר את צ'ט בייקר אולם נדמה לי שגם בלי להכיר את כל הטרגדיות והטראגיות של חייו (מה שמוביל לתמיהה שלי מתי יעשו טלנובלה אמיתית על נגני ג'אז בשנות החמישים ) יש את הקול הרך הזה שמכיל בתוכו את כל הסיפור כולו. האיש הסובל של הג'אז, האיש שתיאר הכי טוב את העצב  הקיומי של חיי הנרקומן, הנרקומן של העצב, והזמר הכי קול אי פעם (ואם תשאלו אותי גם הבן אדם שהשפיע הכי הרבה על וינסנט גאלו ).
יש מיליון ואחד אלבומים הנושאים את שמו כהבטחה ללילה סוער ומתגלים כפלירטוט קר ומנוכר. אלבומים  שסוחרי סמים ובעלי חברות תקליטים קיקיוניות ספסרו בכשרונו,  וסחטו ממנו עוד טיפת כשרון  אולם נדמה לי שדווקא כאן בתחילת הקריירה,  דווקא בימים שהוא עוד לא הכיר את העצב מצידו המתמשך, דווקא בשירים הלכאורה רגועים,  מתגלה צ'ט כזמר הג'ז הכי בלוזי שהיה.

                              מקויי טיינר – סהרה
הפסנתרן שפסנתרים עדיין חוששים ממנו, האיש שיכל לנגן שני אקורדים עשר דקות רצוף ולגרום להם להישמע שונה בכל פעם. מי שניגן עם קולטריין בתקופות האלתורים הפסיכודלים שלו וגרם לפסנתר שלו להישמע כמו סט תופים שני בלהקה, לא מצא את עצמו לאחר מותו של המנטור ומעבידו המוזיקלי. באלבום הזה הוא מנגן יצירת מקוריות שלו על הפסנתר וגם על כמה כלים פחות שגרתיים כמו קוטו יפאני. מומלץ מאוד ולו רק כדי לשמוע את צליל מרכזי הערים המתפוררות הופכות לגיטאות לחוצים ודחוקים. יש באלבום הזה הרבה מהזעקה הכחולה שמאפיין את התרבות האפרו-אמריקאית, כאילו ניסה מקוי טיינר באלבום זה למפות מחדש את הקשר הגורדי בין אפריקה לבין ארה"ב. הרבה אחרי "אפריקה בראס" של קולטריין, טיינר מחפש את המיסטי מהמזרח את השבטי מאפריקה,  ומגלה בעיקר את אמריקה כפי שהיא בתחילת הסבנטיז, מרוטשת מויאטנם, שסועה חברתית והלומת קוקאין. הג'אז לא נשמע אף פעם פחות בידורי או יותר מחאתי מזה.

                            GRANT GREEN – IDLE MOMENT'S

"על מה חושב אדם ברגעים חסרי מעש שכאלו ? האם הוא נזכר ברגעי עונג מעברו, מהרהר בכשלונותיו ? או שמא יושב הוא וחולם בהקיץ על הישגים, תשוקות, או מטרות שהוא רוצה להשיג יום אחד ? " דיוק פירסון, הפסנתרן שמנגן באלבום זה. מתוך הLINER NOTES (איך מתרגמים את זה לעברית לעזאזל ?) שצורפו לאלבום.
פעם אלבומים היו מגיעים עם המלצה ביקורת או דף מידע לאדם (בהתחלה כתבתי כאן צרכן אבל אז הבנתי כמה עוול זה להפוך בן אדם שרוצה לשמוע מוזיקה, לצרכן ) שקונה את האלבום המתאר את המוזיקה, דן בה בצורה אימפרסיוניסטית משהו, או מספר קצת על התהוותה. כל כך חבל לי שהפסיקו לעשות את זה. היום מגיע האלבום בצורה פונקציונאלית במיוחד. הנה הדיסק הנה המוזיקה, המפתחות בפנים סע לשלום ותשכח את העטיפה באיזה שהוא מקום. מה זה חשוב ? סתם תמונה אבסטרקטית או גרוע מזה של חברי הלהקה, עם מילות השירים בחלק מהמקרים. פונקציונאלי להחריד.
חבל על דאבדין דלא משתכחין , ואני חושב שהעידן הזה שבו אנשים כתבו משהו בסמוך למוזיקה שלהם (פרט לכתובת האתר שלהם:), היה עידן נפלא שאני אישית מתכוון לחדש באלבומים שאני מעורב בהוצאתם.  כיום, מקובל לחשוב שמי שמצהיר על כוונותיו במקביל למוזיקה הוא פלצן אינלקטואלי בעל יומרות או ווטאבר, ברגעין אלו אני שם לנגד עיני את המשפט הכי שווה שז'יזי'ק כתב ב"תהנו מהסימפטומים" משהו כמו : – " האויב הגדול של התרבות המערבית אינם ארגוני הטרור,  כי אם הציניות" למרות שמדובר באחד הספרים הכי בלתי נסבלים שקראתי בימי חיי,  עדיין היה שווה לפתוח אותו בשביל לקבל את התובנה הזו. וציניות  במקרה שלנו היא להתייחס לכל רעיון שחורג במקצת מהסטנדרטי,  כאל אירוע פלצני.
הרבה מילים ולא אמרתי כלום על המוזיקה, ובכן בעקבות התהיות שמעלה דיוק פירסון אי שם למעלה.עלו התהיות שלי לגבי אותם רגעים חסרי מעש בחיי, נדמה לי שכיום פשוט אי אפשר למצוא אותם. כמה חסר מעש אתה יכול להיות כשיש לך תמיד עוד ערוצים בממיר הדיגטאלי שממיר את החיים שממולך לתמונות נעות במרחק, כמה משועמם אתה יכול להיות כשהאינטרנט כל כך קרוב ותמיד יש מיליון ואחד סרטוני פלאש מפגרים לראות, ותוכניות להוריד, ודיסקים לשמוע ומייל לקבל, ומסנג'ר, וסולסיק וSMS וכל הדברים האלה שגורמים לי להרגיש את מלוא עוצמת פארדוקס הבדידות המודרני, למרות שאני תמיד מחובר ואף פעם לא לבד, בכל זאת התחושה היא של בדידות נוראה.
ושוב לא דברתי על המוזיקה עצמה הא? אתם לא קולטים שרק על זה אני מדבר ? או לפחות על רבע השעה הראשונה בדיסק הזה שהיא סוג של סלוקור בלוז ג'אזי ומלא אוירה (מה, עכשיו תגידו לי שזו הגדרה פלצנית ? 🙂

                              Kenny Burrell – Midnight Blue

לשים את האלבום הזה בתוך הדיסק זה בהרבה מובנים כמו להכנס לעולם מקביל של סרטי מתח או פילם נואר.  עולם שבו נשים הן חתיכות קשות להשגה, גברים לובשים חליפות ונעליים מעור, והמין הוא עסק מסתורי חושני ואפלולי. הדיסק הזה מצליח לקחת אתכם למסע אל עידן מוזיקלי ואישי אחר. למרות שהוא הוקלט ב1967 הוא מרגיש הרבה יותר עתיק מזה. אין בו טיפת פסיכדליה ויש בו רק את מה שהעטיפה שלו משדרת והכותרת מתארת, תחושת חצות כחולה ומעושנת מתמיד, המלווה את הגיטרה המעודנת של קני בורל. אם היה רגע בחיי הבוגרים שבו חשבתי שאולי הגיע הזמן ואתחיל לעשן , היה כשקניתי את הדיסק הזה אי אז בעבר. למזלי ( ולצערם של רוב המוזיקאים שעובדים איתי) המחשבה הזאת חלפה תוך שניה כשהבנתי שאת העבר אי אפשר לשחזר. אני, או כל אחד אחר לצורך העניין, לעולם לא אוכל לחיות כמו שאנשים חיו בפיפיטיז. אבל זה שאי אפשר לשחזר אותו לא אומר שזה לא כיף להקשיב לו ולחוש את ההווה שלהם לכמה דקות.

נ.ב. ואן מוריסון גנב-השאיל-העתיק את MOONDANCE  מקטע ההנושא של האלבום. כך שאם אתם רוצים לעשות גרסאת קריוקי לגידי גוב או ל- VAN THE MAN אתם מוזמנים לשמוע את הקטע הזה.
תהנו.

6 תגובות בנושא “שבוע התווים הכחולים שלי

הוסיפו את שלכם

  1. Kind of Blue שלו חייב להופיע ברשימה כזו.
    האמת שגם Sketches of Spain ו-Birth of The Cool (הם נמכרים היום בשלישייה כזו, שווה ומדהימה).
    וגם A Love Supreme של קולטריין.

    בכל אופן, יופי של פוסט (כולל האזכור לפוסט ההוא של מיכל ניב ומארקי מון).

  2. כנראה שגם בימינו אפשר למצוא ג'זיסטים שלא מייצרים גרנולה, סטייל אבישי כהן כזה.
    יצא לך לשמוע, למשל, איזו חבורה/הרכב נורבגי בשם ATOMIC?
    לפני כאיזה חודש, שמעתי קטע שלהם ברדיו, בירור זריז באוזן השלישת, ובחנות אחרת שאני נוהג לקנות בה, העלה שלאנשים הטובים אין מושג מהחיים שלהם, ואין סיכוי להשיג את זה פה (חומר למחשבה לפדרציה?).
    אז בשביל זה יש סולסיק, ולקח לי אמנם קצת זמן, כי יש לי, לאחרונה, בעיות-מהירות, וגם מדובר בקבצים די גדולים, יחסית, מה עוד שזה לא מאוד נפוץ גם במחוזות הסולסיק, אבל מתישהו הצלחתי, ובהזדמנות הקרובה נזין בזה את הנגן המורעב שלי… 🙂
    בקשר לפסטיבלים למיניהם, מה אתה רוצה?
    שמארגני הפסטיבל באילת יילכו נגד הזרם והקהל, ויישארו עם הכרטיסים ואולמות ריקים?
    זה טעם הקהל פה בארץ, שמרני להחריד, ולא רק בג'אז, אלא גם במוסיקה קלאסית, למשל.
    עוד מישהו מעניין, אגב, בן ימינו, שנזכרתי בו, אפילו ישראלי במקור,אסף צחר,אם אני לא טועה בשם, יצא לי לשמוע ממנו דיסק אחד, וקצת משהו שליקטתי מהציפור הכחולה, אבל בהחלט נשמע מבטיח.
    עוד מישהו מעניין, זסה כמובן ג'ון זורן.

    ובנוגע ל-"מוסיקה קלה לא שווה כלום", הזכרת לי נשכחות… 🙂
    אני, אפעס, רק לפני קצת יותר מעשר שנים, החזקתי בדיוק בדיעה הזו, והתנכרתי בלהט לכל דבר שלא היה מוסיקה קלאסית.
    אני עוד זוכר, איך ,בימים הרחוקים ההם, כשעוד היו לי יומרות הלחנה, עבדתי עם מישהו רוסי, שהראיתי לו כל שבוע את פירות עבודתי, והיינו עובדים על זה .
    אז פעם הוא העיר על איזה מוטיב באיזו יצירה כלשהי שלי, שזה מזכיר/נשמע כמו איזה מוטיב, או משהו של הפינק פלויד.
    על זה הערתי בבוז עמוק- "אני לא מאזין למוסיקה כזו…"
    כנראה גם אני הייתי פוץ לא קטן, מה? 🙂
    היום וכיום, הצד האפל, הוא מהאלבומים החביבים עליי…

  3. הזדהיתי עם כל מילה, כולל הפיוז'ן והפוץ המוזיקלי.
    ואפרופו פוץ, דולפי, זה אסיף צחר, לא אסף.

  4. טוב, הם תמיד יפים ומעניינים… אבל הפעם גם הזכרת לי את מינגוס וצ'ט, שכחת (??) את Thelonious Monk, ועשית לי חשק גדול מאד להכיר את מקויי טיינר.

    תודה ושבת שלום

  5. הבנתי את הקטע עם הפוציות, אם כי אני לא חויתי אותה.
    אני גיליתי את הג'אז רק לפני 6 שנים בימי ההורדות מאודיו-גאלאקסי, אחרי ששנים לא הבנתי בכל תוקף מה מוצאים בג'אז "חסר הנשמה, הרגש…." ועוד כל מיני שטויות שהיום אני יודע בדיעבד.

    לי נתנו את "אמברסבל יו" של צ'ט בייקר (רק קלאסית וחצוצרה ושירה פה ושם) והרומן הפציע.

    גדול שאתה כותב על זה ויש מי שקורא.

    אם יש משהו שזיין לי את מה שקוראים "מוזיקה אלטרנטיבית" זה הג'אז. ההבנה שמוזיקה חייבת להיות טובה, מעבר לטעם אישי, היא צריכה להיות שם ולצוד אותך יום אחד. לא רק אמירה אישית יענו בטקסט, או בתת רמה מוזיקאלית שאני רואה ב 90 אחוז מה סו קולד אלטרנטיבי.
    (אני מרחיב כי ראיתי עוד פוסט שלך בקשר לקושי בהגדרות מוזיקליות….. זה קלי קלות, אין דבר כזה מוזיקה אלטרנטיבית. זה גול עצמי לקהל נהדר, הקהל המסוקרן של "מוזיקה אלטרנטיבית". הקהל המסוים הזה הוא ההישג, לא המוזיקה שרצה שם.)

    אני גם מסכים איתך שקשה היום למצוא מוזיקת ג'אז טובה. אבל אם רוצים היא תמצא ביתר קלות במוזיקה עבור כלי נשיפה ( בעיקר חצוצרה או פלוגלהורן כמובן) ובעיקר בג'אז הצרפתי, שם אפילו יש גא'ז לגיטרות אקוסטיות (סביב המורשת של ג'אנגו ריינהרט).

    פיוז'ן … הס מלהזכיר, באמת מגעול גם לטעמי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: