חיים אחרים סיפורי באר שבע

קדחת קצה המילניום

בינו לבין עצמו הוא גיחך על הזקנה ההיא בצרפת שנוכל ממולח ובעל תושייה מכר לה גלולות נגד ה – Y2K, איזה הבלה נאיבית, איך הוא הצליח לשכנע אותה  שאם היא רק תבלע כמה כדורים היא תנצל מוירוס המחשבים של שנת אלפיים.
"אבל בעצם מה ההבדל בינינו?"  תהה, " גם אני בדיוק כמוה, מגבה,  ומגבה,  מתוך מחשבה שזה ישנה משהו. אם כל האנושות הולכת להימחק הלילה מעל פני האדמה  הלילה,  וראשי נפץ אטומים יעופו מימין לשמאל את מי זה יעניין  שיהיו לי גיבויים של כמה מסמכי וורד ישנים? אם התחזיות הקודרות נכונות אז לא יהיה לי  בכלל חשמל כדי להפעיל את המחשב שלי, וזה בהנחה שהכור בדימונה לא יתפוצץ וימחק אותנו לגמרי….
צלצול הטלפון קטע את מחשבתו, "כן, בטח שאני מגיע… נראה לך שאני רוצה להישאר לבד בסילבסטר הגדול מכולם?? מה אתה רוצה שאני אביא למסיבה ? כמה דיסקים לרקוד איתם ? בטוח שאני לא אביא טראנס… כן, כן ברור… מי יהיה??? וואלה? הוא עושה את הקייטרינג למסיבה? אשתו גם תהיה?  להביא יין? שני אדומים יספיקו סבבה.. אוקי סגרנו… אני אצלך בסביבות עשר אם תיזכר בעוד משהו תתקשר.. ביי.""
הוא המשיך לגבות את המחשב בקדחתנות,  מחליף דיסק אחד במשנהו, מארגן את הקבצים של המחשב בסדר הגיוני, מסמכי וורד יחד, רשימות עם חשבונות יחד,  דפים מהאינטרנט שהוא אהב ושמר במחשבו, על כל אחד מהדיסקים הוא רשם בטוש בלתי מחיק –  PRE MILLENIUM FEVER.
הוא הגיע אל תיקיית הפורנו שלו,  עבר על תמונות הנשים חשופות וללא גדים וחייך לעצמו, "לך תדע מה יקרה,  אולי באמת לא ישארו אתרים כאלו ברשת…"
בלחיצות עכבר מדודות החל לגבות את התמונות, בעודו ממתין לצורב שיגמור את מלאכתו הוא הציץ החוצה דרך החלון הצר כדי לראות את השקיעה הורודה-אפורה של הערב היורד לאיטו.

היא ישבה ליד שולחן האוכל במטבח הביטה בו מכין את האוכל למסיבה הלילה, הוא לש את הבצק בזריזות,  ידיו הרזות התעסקו בעיסה שוב ושוב, מנסות  לרכך את הגודש הזה לדרגה המדויקת של מוצקות נזילה,   היתה לה תחושה עזה של דז'ה-וו, האצבעות שלו התערבלו והתערפלו בין הגבעות והעמקים הלבנים, כשהוא קימח את המשטח שעליו הוא עבד,  התפזרה כמות קמח רצינית על הרצפה, היא שמעה את עצמה מרחוק, כאילו קולה הגיע אל המטבח מחדר אחר: "ברור לך שאתה מנקה את זה הערב,  אין לי כוח למצוא את המטבח מחר עוד פעם הפוך לחלוטין. לא אכפת לי קייטרינג או מה שזה לא יהיה, אם זה העסק שלך תנקה גם אתה,  זה לא צריך להיות ככה אתה יודע… תיקח פעם אחת אחריות על הדברים שלך."
התבונן  בה במבט צר וסגור,  כאילו הביט דרכה,  וראה את הסדקים בקיר שמאחריה, הסירים המשיכו להמות ולבעבע ,  דרך כל ההמולה הוא יכל לשמוע את הזרות שלה מבעבעת בה חדה וברורה כבועות מים מתפקעות  ברוטב המאדים של הפסטה.
"אני כבר לא מכיר אותה" " הוא חשב לעצמו, " אני יודע מי היא,  אבל אני כבר לא יודע מה אני איתה.." הוא   ניקה את הקמח מהרצפה בעזרת ידיו,  שטף אותם בכיור גדוש הכלים,  וחזר לעבוד בשתיקה.

הלילה האחרון של המילניום ירד על העיר. מגרד את תקרות הבנינים החדשים והגבוהים בנהמתו השחורה, מכסה את כול הרחובות המאובקים, ומותיר רק קרעי אלומות אור כתום וחיוור.  היתה באויר תחושה של ציפיה חגיגית למשהו שישתנה, שישנה בעצמו, צפיה דרוכה,  מאוזנת בחשש מסערה מתקרבת, שתאפיל על רחש המכוניות החולפות אל האופק המרוחק.  רחש שהופר רק בקללותיה הנמרצות של בריג'יד שפקדה על חיות המתכת לעצור בדרכן  החוצה מהעיר שוב ושוב ושוב.  כמו בכל הלילות,  גם הלילה החיות הפרועות והמהירות לא נענו לה והמשיכו  את מסען החרישי  אל תוך הלילה הכהה,  צפונה הרחק אל הריק שמעבר לאופק.

הוא החנה את המכונית, העביר את מזוודת הגיבויים אל הבאגאז', וחצה את הרחוב לעבר הבית שלהם.  היא פתחה לו את הדלת ביד אחת ובידה השניה המשיכה להחזיק את המטאטא כאילו היה התורן האחרון בספינה שוקעת, הוא ידע שהיא בכתה.  עיניה היו טהורות מדי, חשופות מדי, צלולות כפי שרק משהו שזה עתה נשטף במים יכול להיות.
הוא הביט בה לכמה שברירי שניה ללא מילים,  היתה לו תחושה כאילו בין עיניהן נבנה לו גשר אלמוגים מקושת,  היה בה משהו ששאב אותו פנימה, עמוק לתוכה, מחשבות על ים מרוחק וקריאות שחפים כחולים חלפו במוחו בהבזקים,  הוא כמעט שכח למה הוא עומד שם, כשהיא הזמינה אותו להיכנס.
"בכית ?" הוא שאל במבוכה, והתחרט על השאלה הגולמית עוד לפני שקיבל את תשובתה.
היא הנהנה באיטיות בראשה, כמעט מתנצלת על חולשתה.
"לא נורא,  יהיה בסדר"  קולה לחש לעברו, "האוכל נמצא  במטבח,  אתה יכול לעזור לו,  תסעו שניכם, אני אגיע מאוחר יותר…."
הוא חלף על פניה,  הריח של שיערה הכה בו חזק כל כך מקרוב. הוא הריח את מליחות הדמעות שהותירו מסלולים חלולים על לחייה, את משא הבדידות שלה,  את החושניות שלה..  שאף אותה לתוכו כאדם שנזכר במשהו שעדיין לא קרה. הוא רצה לקחת אותה עמוק לתוכו,  לקפל אותה אל מתחת לעור,  להעלם איתה אל קצה  השקיעה, לחכות שם לצידה כדי לראות אותה מתעוררת,  ולא לתת לה לצאת אל העולם שבחוץ עוד פעם.
"אוקי נפגש" הוא מלמל בחצי פה והמשיך לעבר המטבח מתוך תנועה מכאנית.

היה נדמה לו שהוא ממש שמח מהנוכחות הזרה שלו שם בלב המשבר שלהם,  "היי…,  מה שלומך בן אדם? , אני מקוה שאתה רעב הערב,  הכנתי לכם אוכל מעולה לחגיגת הסילבסטר והעסק החדש שלכם. מה שבטוח זה שאתם תזכרו את הסילבסטר הראשון של המילניום הזה היטב…"
היה לו קשה להסתכל אל תוך עיניו,"כן, הא?"  הוא חייך חיוך מאולץ, "איזה ארגזים מכל אלה  לקחת ? "

בידו הפנויה הוא דפק על הדלת ועוד לפני שנפתחה, הוא  הושיט את בקבוקי היין לפניו,  כאילו היו ההזמנה שלו למסיבה, "אוה הנה אתה!!" היא חייכה בקלילות לעברו "כבר תהינו אם החלטת שוב פעם להעלם לך, בוא תכנס,  כולם כבר כאן, ורק אתה , כרגיל  מאחר למסיבה של העסק שלך" היא ציחקקה ונתנה לו להיכנס.  המסיבה היתה בעיצומה, הסלון הוסב למעין דיסקוטק קיבוצי, מזרונים  צמודים לקירות החדר הגדול,  ובקצהו הרחוק של החדר מתחת לחלומות הגדולים עמדה מערכת הקול  שממנה בקעו מיטב להיטי הדיסקו משנות השבעים והשמונים, כמה אנשים הביטו לעברו,  הוא הרגיש את התחושה החלולה הזו בבטן  כאילו הגיע בטעות אל מסיבה שלא הוזמן אליה,  כאילו אף אחד לא ממש מזהה אותו אבל הם שמחים לקראתו מתוך אותה תחושת חובה המכריחה אנשים במסיבה להעמיד פנים שהם נהנים בכל כוחם.
על המזרונים היו שרועים כל החשודים הקבועים, החברים שלו מהאוניברסיטה, החברות שלה מהקיבוץ,  וכל האנשים שבינם.   הוא עבר בכבדות מה את מסלול החיבוקים  שהוא החליף עם אנשים בדרכו אל מעמקי החדר, "היי מה שלומך בן אדם שנים לא ראינו אותך!!"  המבט שלו שוטט על פני החדר, הוא חיפש את דמותה הקטנה בכל מקום "תתחדש על העסק החדש, אחלה,  אחלה מסיבה" הקולות הגיעו אליו מרחוק   ברקע התחיל להתנגן "Don't Leave Me This Way  ",   הוא הביט לעבר פינת האוכל וראה אותה עומדת ליד התנור. מבטה היה נעוץ הרחק באיזו נקודה נעלמת בחלל שלפניה, למרות השמלה הספק שחורה ספק שקופה שהיא לבשה,  היא נראתה לחלוטין לא שייכת למסיבה שסביבה. יותר משהשמלה הפרובקטיבית חשפה את גופה, נדמה היה לו שהיא מכסה בקושי על הנפש שלה שמשתוקקת לצאת החוצה, כאילו מבוך הקוים המצטלבים של שמלתה נטווה בידי מאות עכבישים היישר מסביב לגופה, כאילו נתפרה על פי מידותיה ולא הותירה  שום קו מתאר מגופה באלמוניותו. הוא הביט בה שוב, כגולש מאוהב נתן למבטו לשוטט סביב החזה החצוף שלה, במרחבי גווה הבהיר שבהק באור הצהוב שהגיח מהתנור, בברכה המכופפת והחשופה מבעד קפלי המלמלה השחורה. לראשונה הוא שם לב לכתם הלידה במעלה ירכה השמאלית , הוא רצה לגשת אליה אולם  שלל העיניים שבחנו את צלליתה מכל עבר שיתקו אותו.
היא הפנתה את ראשה אליו,  המבט שלהם הצטלב, הוא חש את נואשותה זועקת לעברו כנהר ללא מוצא,  הוא אפילו לא יכל להעמיד פנים אדישות, לא היה שום דבר שהוא רצה יותר ממנה בעולם כולו,
"היי,  זה מתחיל, עוד דקה, הספירה לאחור תנמיכו את המוזיקה … "
"איזה מגניב" , "ווהו – כן",  הקריאות מילאו את החלל של החדר,  היה ניתן לשמוע את קולם של השדרנים בטלויזיה, מדבררים את עצמם לדעת  בטון הרגיל לשעת ריגושים  על השעה הקרבה והולכת, כולם החלו להסתדר במעגלים מסביב למכשיר ולאט לאט נפרדו הזוגות מהקהל, הוא חש יד נשית אוחזת בו

"תגיד לי  עם מי אתה מתנשק השנה ? יש לך מישהי כבר ? " הקול לחש מעבר לכתפו, הוא הכיר אותה שטחית ביותר,  החברה לשעבר של אחד החברים שלו, "אה, לא. באתי לבד" , "מצויין"  היא פסקה באסרטיביות: "גם לי אין עם מי, בוא נתנשק ביחד… "  הוא לא הגיב,  הוא חש כאילו משהו חשוב מאוד חומק ממנו במהירות האור, על המסך התרוצצו התמונות של הזוג הראשון שהתנשק באחד האיים הנידחים אי שם בלב אוקיינוס הפאסיפי שם החל המילניום החדש להפציע, הוא הסתובב בגבו אל הטלויזיה עומד עם הפנים אליה כשהחלה הספירה לאחור, 10,9,8 העיניים שלה נפערו כלפיו,  מבטה רוקן אותו מאויר  7,8,6  הוא ראה אותה עומדת עדיין באותה הנקודה 5,4 הוא רצה להתנתק מחיבוקה הרך,  להבקיע את דרכו בקהל אליה לצד התנור לאחוז בה, 3, 2, הוא הניח את מגשי הפיצה ומשך אותה אליו, בשאון הרעש הבוקע היא נענתה לו כאילו מתוך הרגשת חובה, 1 שפתיה סגרו עליו כמנעול, שפתיו גלשו עליה,  הוא שנא את עצמו באותו רגע, הוא שנא אותה, את  הדרך שבה היא נענתה לו כמו שאישה נענית לבעלה, על זה שהוא היה איתה,  והיא איתו,  הוא רצה אותה, הוא חש את לשונה, זרה ומוזרה בלב הזיקוקים והרעש הפוצח של השנה החדשה עם – " I WILL SURVIVE" .
מעבר לכתפה, הוא הביט  אל המסך, שום טיל אטומי לא התפוצץ. סוף העולם סרב להפציע,  ורק המחשבים עברו למילניום החדש בדרכם הדיגטלית והשקטה,  כתמהים על הרעש הגדול.

7 comments on “קדחת קצה המילניום

  1. לא חשוב מי האשה, לא חשוב מי הגבר, מה התפאורה, איזה עולם ואיזה מילניום. כל אלה משתנים במפגשים שחוזרים על עצמם.

    התעלית על עצמך "דויד פרץ".

    ואיזה ציור מדהים ומתאים…

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אני יושבת עכשיו בסיום הקריאה, מול המסך ומגלגלת את הגלילה בחזרה לתמונה בראש הכתוב.גם קודם היה בה משהו מרתק ועכשיו היא ממש מדברת כמו מעצמה. קיבלה חיים בזכות המלל.
    קשה לי לתאר עד כמה אתה מצליח לגעת בי בכתיבה שלך, דויד. לא חוויתי הנאה כה גדולה מקריאה לפני שגיליתי את האתר שלך. לכל מילה יש משמעות ונפח. כל מילה פורסת בפניי קשת של רגשות, צבעים, ריחות, תחושות, כמיהות.
    מדהים.

  3. מתי הספר יוצא?

    מתי?

  4. "היא פתחה לו את הדלת ביד אחת ובידה השניה המשיכה להחזיק את המטאטא כאילו היה התורן האחרון בספינה שוקעת"

    קראתי בנשימה עצורה, אולי לא נשמתי בכלל תוך כדי…

    כמו גל מתח תלספינה טרופה, או כמו הספינה עצמה ככה נטיתי על משברי המילים שלך, סבוכה ברשת המילים, הרגשות, הדימויים,

    תענוג דוד, תענוג צרוף!

  5. עפרה

    למלים של דויד
    מקסיייייייייייייייייייייייייייייים

  6. מציאות

    אתה חסר לי.

  7. Hi! my name's claudia, from italy.
    I can't understand you words…but i am here because i am listening max richter, and i search something about him, and i enter in your page. i see..you like so much music, if you don't know…well. listen to sodastream, a minor revival.

    bye!

    claudia

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: