ניקי סאדן – 1956 – 2006

ניקי סאדן – 1956-2006 -Nikki Sudden

כוכבי פאנק אבודים, רוקרים מזדקנים ומוזיקאים נשכחים לא נפטרים מהעולם, הם פשוט מתים. מה שנשאר מהם זה השירים והצלילים שהם השאירו כאן ואותם אי אפשר לפטר,  או לפטור אף פעם. אני לא אנסה אפילו לטעון שהייתי מעריץ שלו, או שהכרתי את המוזיקה של ניקי סאדן לעומק. למעשה הקשר היחידי שהיה לי איתו- היה אילה. חברה, אהובה, שפשוט מאוד מאוד אהבה את האיש ואת פועלו, וכעת אני עצוב פה בעיקר בשבילה ובשביל שלל מעריציו בארץ (שמשום מה התרכזו בעיקר באיזור חיפה, פרי עמלו של מוטי המוכר כמוכר המיתולוגי מהאוזן השלישית בחיפה ) .

לא אני הוא האיש שיכול לכתוב הספד ראוי לאיש הזה, מה שכן אני מכיר בדיוק את הבן אדם בשביל לעשות את זה, קוראים לו ליאור אסטרו  ובין יתר עיסוקיו כמוזיקאי ויזם מוזיקלי, הוא היה אחד מאלו שארגנו את הבאתו ארצה לכמה הופעות,  בשיא היובש התרבותי לפני שנים מספר. הנה ההספד שלו לאיש ופועלו המוזיקלי, עם תיאורים מיד ראשונה על הסיבוב שלו בישראל. היה שיר אחד שאילה היתה משמיעה לי תמיד ומאוד אהבתי, היתה תקופה שחשבתי לתרגם אותו ולבצע אותו בעברית אולם זה נותר בגדר הרעיונות הלא ישומיים שלי וטוב שכך.

הנה  השיר המקורי והמאוד מוצלח לפנכם, תשמעו, ותשארו חבולים לנצח.

Stay Bruised

So many places that I've been
So many things that I've seen
So many people that I've known in my life
Some they lived and some they died
But you stay constant through it all
Always faithful an' always true
And there's things that we should choose
If we're not to stay confused
But despite this I say to you
Stay beautiful, stay forever true.

Oh! Stay bruised, stay beautiful
All through your life
Stay bruised, stay forever beautiful
Things'll work out fine.

So many places that you've been
So many things you think you've seen
So many people have passed through your life
Some you've loved and some they cried
But despite this and all these things
I still wish you the best in everything
And there's habits that I could lose
And there's things that you should choose
But despite this I say to you
Stay gorgeous, stay forever true.

Stay bruised, stay beautiful
All through your life
Oh! Stay bruised, stay forever beautiful
You'll do alright.
Yea…

Stay bruised, stay beautiful
All through your life
Stay bruised, stay forever beautiful
Y'know things, they'll work out fine.

Stay bruised, stay forever beautiful
Each and every night
Oh! Stay bruised, stay beautiful

You're doin' fine

היונים

 

 

יותר מכל שנא את רעש היונים בשבת בבוקר. כל השבוע היה מתעורר מצלצולי בית הספר הסמוך לביתו. צלצול  ארוך שניגן במחרוזת עליזה מדי את "גשר לונדון נופל", ו"יונתן הקטן" ממוזגים אחד אל תוך השני, כאילו היה יונתן ילד לונדוני, כאילו התמזה זרמה  מתחת לאנדרטה. תהה מה קרה לצלצול של פעם ומדוע כבר אין צלצול פעמון פשוט שיעשה  "פרינג" אחד קצר ודי.  חשב על הצלצול שהיה מעיר אותו מחלומות הקיץ בשיעורים ב בית הספר ושחרר אותו אל החלומות הגדולים של ההפסקה. המנגינה התמשכה והתמשכה, מתחת לשמיכה הוא תהה מדוע הצלצולים ארוכים כל כך. אולי הם מנסים להתחרות ברינגטונים? כנראה שאף אחד כבר לא שומע כלום היום, הרהר לעצמו – לא התלמידים ולא המורים. כולם חושבים שהצלצול הוא בסך הכל עוד רינגטון שמודיע להם שיש איזו הודעת אסאמאס מחורבנת. הודעה שמספרת להם על עוד מסיבה חורנית ומגניבה וכל שאר הפרטים בכוכבית משהו משהו. 
לאט לאט הוא פענח את שביל החלומות שהוביל אותו ליקיצה המעצבנת הזו. הוא חלם שהוא נוסע לטיול עתיקות ויין בעיראק, אבל במעבר הגבול חוטפים אותו מתנגדי האמריקאים, מכניסים אותו לבור קטן באדמה תחום בבלוקים ישנים  וחשופים וסוגרים עליו את המכסה. הוא ישב שם בחושך כפוף כולו,  רועד מפחד.   חשב על הרגע שבו בואו להוציא אותו, ילבישו אותו בסרבל כתום  ויוציאו אותו להורג בעריפת ראש.   כל מה שישאר ממנו זה סרטון זוועות באיכות צילום עלובה שאנשים שולחים אחד לשני באימייל. כמו הסרטון  של הסימפסונים  האמיתיים שהוא ראה או איזה בחורה שמוציאה את העיניים שלה החוצה, כשכבר באו להוציא אותו החוצה הבור הוא שמע את כל ההמון מסביב שר לו; "מה יש לבחור? מה יש לבחור ?"  והרעש החודר של מחיאות הכפיים שלהם מתגבר ומתגבר מתפורר ומתפררר לפררר פררר פררר,  העיר אותו והותיר אותו עם התחושה הזו שהוא עדיין באמצע הדרך אל המוות.  
ושוב ההמיות הנמוכות האלו, פררר פררר,  הטריפו אותו מתחת לשמיכה, המיות שנמשכו מחלומו אל המציאות. בשניה אחת מוחו התעורר והוא קלט שאלו הן שוב היונים המחורבנות שהתנחלו  על אדן חלונו, ופצעו את אדן חלומו.
הוא קפץ ממיטתו באותה נואשןץ של מי שמנסה להספיק לתפוס את הרכבת כשכבר אין איש על הרציף,  תפס את המגב שהיה מונח במקלחת, ופתח את החלון באבחה אלימה. זוג היונים ברחו  ממנו באיטיות מלגלגת כשמשק כנפיהם וצווחותיהם נשמעים  לו כצליל קפיצים חלודים וחורקים ממיטה ישנה שילדים קטנים קופצים עליה כעל טרמפולינה.   
השקט של שבת  בבוקר היכה בו בלעג,  האור הבהיר רק הגדיל את תחושת הבדידות הגדולה שנותרה סביבו לאחר הסתלקותם של ה"עכברושים המעופפים" – כפי שהוא כינה את היונים.
הוא ידע שעכשיו כבר אבוד לו. הוא לא יוכל לחזור אל החלום שהיה לו, וכל היום ירגיש כאילו  שוב נתקע בסבך המאורעות והכל בגלל ההשכמה המחורבנת  של היונים.   
הוא עשה את דרכו חזרה אל דירתו ואל חייו. טרוט עיניים, הלך למקלחת לשטוף פנים. התבונן במשחת השיניים שהבטיחה להלבין את שיניו ותהה למה אף אחד לא מייצר משחת שיניים בטעם של קפה שחור ושם בה ניקוטין כדי לחסוך זמן ולגמול אנשים מהסיגריות של הבוקר, התבונן במראה ראה את הזיפים שעל לחייו וכל מה שהוא יכל לחשוב עליו היה האמצע הזה שדקר אותו בצלעות .
הוא ניסה הכל כדי להיפטר מהיונים. שם דוקרנים כדי שיכאב להן, מרח חומר דביק שיסרבל את תנועתן העקמומית ממילא, תלה  ניירות אלומיניום שיסנוורו אותן, רשתות שימנעו מהן להיכנס, וכלום לא עזר. כמו שפחותיו הנאמנות של השטן, היו היונים מתנחלות מדי אביב סביב ביתו,  מהמהמות ומפרפרות בנסיונות למשוך את בן זוגן,  ומעירות אותו מדי בוקר בחרחורים המחורבנים שלהן.
גם כשהכה בחלון  עם המגב שהניח ליד המיטה,  היו היונים חוזרות אחרי רבע שעה ומעירות אותו שוב ושוב כמו היו חלק מאיזה מנגנון  השכמה ביולוגי ענק והן, הן כפתור ה-"נודניק" בשעון המעורר של הטבע. חוזרות ומהמהמות ומנסות לבנות קן.  לעצמו הוא חשב ששנים של  מגורים בעיר,  גרמנו ליונים לשכוח איך בונים קן אמיתי. הוא תמיד לגלג על שני הגבעולים הסמליים  שאיתם הן תחמו את קיומם והעבירו לרשותן  את שטח המזגן והחלון שלו בכדי לבנות בו קן.     
זה רק קן שבו יביאו לעולם דור חדש של יונים אורבניות אפורות ומכוערות,  אותן יונים שבאביב הבא רק ימררו את חייו וייצרו דור נוסף של יצורים אפורים ומכוערים. הוא אפילו חשב שיום אחד הוא פשוט ישלוף את האקדח שלו ויתחיל לרקוד איתו סלסה מדממת מול כל חלונות הבית. מעיף את היונים המחורבנות מענפי העצים וחוטי החשמל אל מקום מנוחתן הסופי, הוא דמיין את מעופן האיטי כלפי מטה, את העצמות המרוחות על הכביש השחור מוקפות בכתם כהה של דם, אולם המחשבה נשמטה ממנו כבר באמצעה, כמו הרבה דברים בחייו –  הוא ידע שגם את זה הוא אף פעם לא יעשה.   
הוא  שוטט בעייפות בסלון דירתו,  אחז בקפה הראשון של היום.  שם את "ברלין" של לו ריד במערכת והתבונן בבתים הנעים ברוח של קצה השכונה  –  בצלילות העכורה  של הבוקר הוא הבין שהוא פשוט תקוע באמצע,  בדיוק במרחק שווה משני הקצוות. באמצע החיים,  בקומה האמצעית,  באמצע הבלוק,  באמצע השכונה הכי באמצע,  שלא רחוקה משום מקום ולא קרובה לשום מקום. באמצע העיר הכי
אמצעית בארץ. 
הצלילים רחשו מסביבו, הוא שמע מסיבת יום הולדת שאליה הוא אף פעם לא הוזמן,  והרהר ביונים האלו, למה הן חוזרות ?  כבר שנים שהוא מנסה להלחם בהן ומדי אביב הן חוזרות לקנן אל חלון ביתו.     
הדיסק המשיך להתנגן ברקע "אני אפסיק לבזבז את זמני, מישהו אחר היה שובר לה את שתי הזרועות , שיר עצוב שיר עצוב"
הוא הביט ביונים על העץ ממול וידע שהן רק מחכות לרגע שהוא יסתלק כדי שיוכלו לשוב ולקנן על האדניות בחלון,  הביט בהן בוחנות אותו בשלווה מן הצד, מחכות.
ניגש אל המחסן הקטן בקצה המטבח , פשפש בין הקופסאות המאובקות, אסף מתוכן ערימה של אזיקונים ושקיות וחזר אל הסלון, עמד בצד החלון מוסתר מהחוץ, וחיכה. היונה הראשונה לא איחרה להגיע, בכנפיים כבדות נחתה  על האדנית, חכתה כמה שניות ואז החלה להמהם בקולה המעצבן. הוא חיכה שהזכר יבוא וכבעוד הזוג עסוקים בשלהם שלף את שקית הפלסטיק ובתנועה חדה  כלא את צמד היונים בתוכה.
היונים המופתעות  התפתלו ופרפרו בתוך השקית, אך הוא מייד הטיח את השקית ברצפה, ובעוד היונים המומות קשר את רגליהן עם  האזיקונים לקח אותן לחדר הריק באמצע הבית.  זרק פנימה כיבה את האור,  וחזר לארוב בחלון.
עד שהערב ירד הוא לכד  כשש זוגות יונים,  למחרת הוא שיפר את הטכניקה שלו ואחרי שלושה ימים כבר היו לו יותר מעשרים  זוגות יונים קשורות  באזיקונים. להפתעתו, מדי יום היו מגיעות יונים חדשות כדי למלא את מקומן של היונים שלכד.  מאיפה הן מגיעות הוא שאל את עצמו ? האם הן מכירות את הכתובת שלי ?
ביום שישי בבוקר הוא התעורר מחוייך. איכשהו הרעש והצחנה לא הפריעו לו, –  "תתתעוררו, היום זה יום טוב למות" הוא צעק אל החדר  הסגור בדרכו לשירותים.
 הוא הדליק את האור.  החל לאסוף את צמדי היונים המהמהמות, צובר בידיו עשרות חוטים שבקציהם מפרפרות והומות יונים אפורות ומחורבנות, הוא שמע את רעש הקפיצים החלודים, ראה את כל נוצות הכנפיים  מתעופפות לכל כיוון,  את הרצפה מלאה בחריונים המעגליים של היונים, וזה לא הפריע לו ,  יצא אל חדר המדרגות מחזיק את כדור היונים המפרפר בידיו,  עלה קומה,  פתח בבעיטה את  הדלת המוליכה לגג,  עיניו הסתנוורו  מהאור שבחוץ,  הביט לשניה בדוד השמש שלו,  שם לב שיש דליפה קטנה , חייך  וקפץ.

גן עדן כאן למעלה – אקו והבאנימן הופעה בזאפה 07.03.06

כל הופעה מתחילה ברגע שאתה עוזב את הבית ויורד במדרגות מתבונן בנעליך המוליכות אותך עם הציפיה הדרוכה הזו לחוות משהו. בין אם זה אחר או שונה, משהו חזק, משהו מפתיע, משהו אמיתי שיקח אותך לרגעים האלה בהם לא צריך לחשוב על מה היה כאן קודם, איך הגעת עד כאן, ומה יהיה מחר.  אתה כאן, ועכשיו זה כל מה שיש.
התלבטתי אם ללכת לראות את הבאנימן הערב באיזה מקום נפתח לו שביל מקביל להרפתקאת ירח שכזו, חשבתי שאם אמצמץ הפעם, מאוד יכול להיות  שהניצוץ שראיתי במרחק ידעך ויעלם. מעבר לכך הייתי בטוח שזו תהיה פגישת מחזור של בוגרי האייטיז ותו לא. ריגושים קפואים שהופשרו במיקרוגל, נוסטלגיה לנעורים אבודים, וימים שבהם השחור היה הצבע והתחושה. אך הצטרפות נסיבות אקראית הובילה אותי אל פתחו של הזאפה וכמה שאני שמח שזה קרה.

שי נובלמן פתח את הערב עם הלהקה שלו. צריך להוריד את הכובע לנובלמן על שעשה את הכל כך מובן מאליו והכל כך נדיר במחוזותנו ונתן הופעות חימום מצויינת. קצרה, מתומצתת, וכזו שמשאירה טעם של עוד. מעבר לעובדה שנובלמן  נמצא בשיאו עכשיו – הן כפרפורמר והן ככותב – הוא נתן לקהל את הלהיטים, פרגן לבאנימן באנגלית, לא ניסה לגנוב את ההצגה וגיבה את עצמו בחבורת נגנים פשוט מצויינת, כשמעל כולם זורח גבע אלון.  חבר אמר לי בהופעה – "זה תמיד מפתיע  לראות גיטריסט ישראלי שפשוט עושה את העבודה כמו שצריך". גבע אלון הוא הרבה מעבר ל"עושה את העבודה". הוא גיטריסט מעולה, גיבור הגיטרה הכי ראוי בארץ הזו מאז קלפטר בערך.  אם עוד שלוש שנים הוא לא יהיה עשר האצבעות הכי מבוקשות בתעשיית המוזיקה בישראל זה רק כי הוא יהיה הכי מבוקש בניו יורק או איפה שהוא לא יבחר לגור (לגזור ולשמור, אני לא חושש להתבדות) כל ההערכה מגיעה לנובלמן שפינה לנגנים שלו את הבמה ונתן להם את המקום להתבטא ולקחת את השירים שלו למקומות  שהוא לא ביקר בהם עד עתה.

מילה אחת לגבי הסאונד של הרכב החימום –   רחמים עם הבאס!!! היו שלבים שכל ההופעה שלהם נשמעה כמו סולו באס אחד גדול בעיקר לאלו שעמדו קדימה. וחבל כי זה מיסך את כל מה שבא מעליו ומצדדיו.
הנפילה הכי גדולה של הערב היתה בחירת המוזיקה שבין ההופעה של נובלמן לבאנימן. כל מיני קטעי אלקטרו תמוהים בלי שום קשר למתרחש, היי מי בחר את זה? שימו להיטי אייטיז אלטרנטיבים, בריט פופ ווטאבר,  רדיוהד – קריפ.  אבל מה זה קולות ההליום האלו? אפילו ג'אז מעליות היה עדיף מהרעש הביזארי ברקע.

הבאנימן עולים לבמה לצלילי מוזיקה גרגוריאנית ולפני שאתה מספק להגיד "אניגמה?" אתה קולט שכל הדיבורים על הסאונד המחורבן של הזאפה, זה הבולשיט הכי גדול ששמעת בחייך. לו אני הבעלים של הזאפה הייתי ממהר לחנות המין הקרובה , רוכש לי זוג אזיקי פרווה וכובל את הסאונדמן של הבאנימן אל הקונסולה של המקום. לא יאומן  מה שהוא עשה הערב – אלכימיה. בבריטיות קפדנית הוא הפך את הזאפה, מועדון בגודל בינוני עם ציוד בינוני בסך הכל, למקום הכי טוב להופעות בארץ. רק הערה אחת לבעלי המקום. אם כבר השקעתם והבאתם ציוד סאונד כמו שצריך וסאונדמן שיודע איך להפיק מהמקום הזה סאונד מעולה של איצטדיון, בחיית ראבק תעיפו את הפוסטרים המטומטמים של גולדסטאר מאחורי הלהקה. אם יש משהו שביאס כל הזמן היה הפוסטר הדבילי שתליתם מאחורי הלהקה- איש קרח מקשיב למוזיקה בנגן המדיה של ווינדוס.  מה זה החרא הזה ? תנו לנו קצת תחושה שאנו באים להופעות רוק ולא לכנס מותגים הייטקיסטי, הבנו – גולדסטאר מממנים אתכם, "פרסומות בשביל לחיות" והכל,  אבל בחיית זה  כתוב מספיק גדול בצדדים, בכניסה,  בכל מקום אפשרי. לפחות תנו לאומנים ולקהל שבאים  בשערי המועדון שלכם איזה תחושה מינמלית של כבוד עצמי, העמדת פנים – ולו רגעית – שברגע שהם מסתכלים על הבמה הם חשים שעדיין לא מכרו את נשמתם לשטן .

הבאנימן כיום הם בעצם איאן מקללך הזמר כותב מילים,  ו-וויל סרג'נט הגיטריסט,  מלווים בארבעה חבר'ה ברמת צעירות משתנה. גיטריסט ליווי שנראה כתוצר הגנטי של מפגש מיני בין  בוב דילן לקית' ריצ'ארדס.  בסיסט הלום שיכר שנראה כאילו היה בכל אחת מהלהקות הבריטיות הטובות אי פעם. מתופף שנראה כאילו זה עתה סיים את כיתה יא' וקלידן שהוא כולו ילד טוב ליברפול.  עוד נחזור אל החבורה הנפלאה הזו אבל כשמקללך עולה על הבמה אפופת העשן הוא מייד ממגנט אותך, ולא בהכרח לטובה.  הרושם הראשוני שהוא יוצר הוא די בעייתי. הוא בעיקר נראה כמו הפוזיונר הכי גדול אי פעם.
מקללך – הגרסא הבריטית והרזה יותר לגיא מרוז, עם תספורת שיותר מכל מזכירה את הפאות ההזויות שאמא שלי קונה בבני ברק בשביל שהיא תרגיש יותר גבוהה באיזה חמישה  סנטימטר.  עומד ניצב ליד המקרופון עם משקפי שמש (אופטיים מסתבר, גם לאלילים יש מגרעות !!!)   ג'ינסים קרועים באפנתיות של לפני שמונה שנים בערך, וסיגריה דלוקה ביד.

לאורך חצי השעה הראשונה של המופע, מקללך נראה כאילו הוא פקיד רוקנרול שהגיע למשרד, בא לדפוק את העבודה כמו שצריך וללכת הביתה.  כל ארבעת השירים הראשונים מבוצעים כמי שכפאו שד, שום שריר לא זז בפניו, הוא צמוד למקרופון , לא מזיז אפילו את היד שלו, וכל כולו משדר אדישות של פקיד רכבות בריטי. אבל בכל פעם שהוא פותח את הפה הגדול שלו לשיר,  יוצא לו מהגרון אחד הקולות הכי טובים ששמעתי בחיי. ברור, חד, חם, מלא וחותך את כל הלהקה בקלות.  השיר נגמר,  מקללך יורד לכרוע על ברכיו שותה מהבירה שלו באדישות מופגנת, אדיש למחיאות הכפיים.

השיר הבא מתחיל, ברגע האחרון לפני שמגיע תורו לשיר, הוא ניעור מאדישותו המנותקת, מתרומם אל המיקרופון, פותח את הפה ושר. כאילו זה הדבר הכי טבעי שיהיה לך את הקול הכי יפה בעולם, ברגע שאתה פותח את הגרון.

מאחוריו הלהקה מנגנת נפלא. וויל סרג'נט  הוא גיבור גיטרה.  לא בטוח שילדי וילדות הניינטיז שנדחקו אל מתחת לבמה,  הבינו שהבן אדם הוא לא "עוד אחד מהגיטריסטים האלו שעושים סאונדים מוזרים ותפקידים קטנים ברקע". סרג'נט הוא המייסד וההוגה הבריטי לבית ספר הזה של "שישה מיתרים ואינספור רעשים". מרדיוהד ועד בלוק פארטי , ג'וני מאר, באטלר, כריס סקוור, כולם חייבים לו משהו ובגדול.  הגישה הזו של: "בוא נמצא מלא תפקידים הכי פשוטים בעולם,  אבל עם סאונד כל כך מדוייק.  ואחרי זה נעשה את כל הצלילים המוזרים האלו מהגיטרה.  משהו בין הנחתת חלליות ובקרת לוויתנים פצועים אל החוף,  יצירת צלילי סיטרים וכינורות טורקיים עם גיטרות אמריקאיות אדומות ומשופצרות.
מקללך ממעט לדבר בין השירים וכשהוא כבר מדבר זה נעשה במבטא ליברפולי כל כך כבד  שהקהל מייד מתלחשש  "מה?  מה?  מה הוא אמר לעזאזל?"  בהתחלה חשבתי שהבן אדם הגיע כבוי,  דהוי,  מעבר לשיאו. בובת שעווה של  עצמו. כוכב רוק לשעבר שבא לדפוק קופה וללכת, אבל פתאום זה היכה בי. הבן אדם לובש ז'אקט שחור מהודר ומתחת לו קפושון של מישהו שהרגע יוצא לג'וגינג.  באותו הרגע כל התהיות שלי לגבי מיהו ומהו מקללך כאומן ויוצר. קיבלו מענה.

מדובר במקרה קלאסי של ד"ק אקו ומיסטר באנימן. מקללך הוא אדם חצוי לחלוטין. מצד אחד הוא הבלוק הכי סטנדרטי בליברפול, "היי מייט", "ביי מייט", "צ'ירס מייט",  תביא בירה ונדבר על ה"פוקינג ביטלס" ועל כדורגל (החיוך היחידי של מקללך במהלך ההופעה הגיע כשמישהו דיווח לו שצ'לסי השנואים עליו הפסידו לברצלונה). ומצד שני הבן אדם ניחן בכל מה שדרוש בכדי להיות כוכב הרוקנרול האולטימטיבי. הקול המדהים האימג' האפל, מיסתורי ומרוחק מאחורי משקפי השמש שלו.

ה"בעיה" של מקללך פשוטה. הוא לא  ממש החליט אם הוא אחד מהחבר'ה ששותים בפאב או נסיך האופל.  וזה מורגש גם בשיריו ובתהליכים שהוא עבר מאז שנות השמונים ועד היום.
תשכחו את אלבומי האולפן של הבאנימן, הם רק גירסא חיוורת לדבר עצמו. רק כשאתה רואה את מקללך ושות' לייב ניתן להבין שהוא החוליה המקשרת בין דיויד בואי לכל הרוק הבריטי שבא אחריו. אואזיס גנבו ממנו את הפוזה של ה-"אנחנו לא שמים זין" ומניירות האדישות ליד המיקרופון, ריצ'ארד אשקרופט מה"וורב"  נשמע לך פתאום כסולן להקת קאברים לבאנימן, שלא לדבר על כמה שרדיוהד טראויס וקולדפליי חייבים לו בהגשה הקולית הדרמטית, וברוקנרוליות הבריטית פאסיב-אגרסיב הזו, ובמקרה של טראויס גם כמה עטיפות אלבומים. היי, אפילו הג'יזס ומרי צ'יין חייבים לו את התספורות הגרועות.

זה ממש לא מפתיע שמקלך הוא אדם חצוי בין הפוטנציאל שלו למימושו. לאורך רגעים ארוכים בהופעה, מקללך נראה כמי שהחיים שלו אף פעם לא היו מעוניינים לרוץ מהר מספיק בכדי להשיג את הכשרון שלו. בשנות השמונים מקלך יכל לכבוש את העולם, או יותר נכון את אמריקה. הוא יכל להיות בונו מספר שתיים בקלות ולעשות את זה לא פחות טוב מהיוטואים.  ההבדל המהותי בין בונו למקללך, הוא שמהרגע שהוא עולה על הבמה, בונו יעשה הכל בכדי לנסות לפתות אותך.זה מה שהוא הכי רוצה בעולם – שתאהב אותו הוא יתחנף אליך, ישדל אותך לזנות .  מקללך פשוט משדר שלא ממש בא לו להתאמץ כדי לכבוש אותך או את העולם. התוצאה היא די מדהימה.
עומד לפניך הבן אדם שיכל להיות כוכב הרוק האולטימטיבי, והוא פשוט לא מעוניין להזיז את התחת שלו.
רק אז הבנתי למה החזרה של אקו והבאנימן מהמתים הצליחה במקום שבו אלפי להקות שהתאחדו כשלו בנסיונם להגיע אל פסגות העבר. בניגוד לציפיות שנתלו עליהם בשנות השמונים, התקליטים שהבאנימן מוציאים כיום  משוחררים מהצורך ומהציפיה הזו לכבוש את העולם.  הם פשוט תקליטים מצויינים כי לראשונה מקללך כותב את עצמו,  ולא את מה שהוא חושב שיביא אותו אל פסגות המצעדים – המודעות והציניות של האייטיז קלקלה לו. לא היתה לו אמונה ושכנוע פנימי לגבי מה שהוא כתב,  רק כשהוא כתב על כמה אין בו אמונה זה עבד. הוא פשוט לא היה סגור לגמרי כמה הוא רוצה את העניין הזה של הצלחה ופרסום. רק עכשיו אתה מבין איך משפט כמו "אמונה כנגד רצונך " שיקף ב"הפוך על הפוך" אייטיזי שכזה, את מקללך האיש שיכול להיות המלך אבל לא היה ממש בטוח שהוא רוצה בזה בפנים.

כשהם מבצעים את –  " Bring on the dancing horses " כשיר רביעי בהופעה, אני מייד שואל את עצמי מה הם עושים?  לבזבז כזה להיט גדול כל כך מהר בתחילת ההופעה? נשמע כמעט חסר אחריות. רק באמצע הביצוע הטוב אך בהחלט לא מרשים במיוחד, כשמקללך שר – "bring on the new messiah"  אתה מבין שהשיר הזה הוא בעצם מכתב הפיטורים שלו מהנסיון להיות כוכב הרוק הכי גדול של תקופתו. בהרבה מובנים הביצוע הזה הערב משחרר אותו  מכבלי העבר.  כך מתגלה לה האמת המפתיעה. השירים הכי טובים של הבאנימן מסתתרים בארבעת התקליטים האחרונים שלהם. משוחרר מהצורך לכתוב שירים שידברו אל כולם,  או יהיו מסתוריים והמנוניים, מקללך כותב רק את עצמו וזה מעולה.

הקללה של האייטיז היתה המודעות והציניות. באמצע ההופעה כשמקללך שוכח שהוא מקללך, ושוכח שהוא היה אמור להיות פעם מישהו,  מבין שהוא כאן בתחילת המילניום החדש, עדיין עושה מוזיקה שאכפת לו ממנה, רק אז הוא סוף סוף משיל מעליו את חליפת הפקידים ומתחיל להתכוון לזה. בשלב זה חלק מקהל התייאש אף הוא.  ראיתי את המבטים של אנשים מסביבי שקצת מאסו ברוקר הצנוני הזה שעושה עם הלהקה שלו ביצועים "בסדר גמור" לשירים מפעם אבל משדר אוירה של "עוד יום במשרד".

אולם ברגע אחד מקללך מניף את ידו בתנועה כמעט בלתי מורגשת הצידה, כאילו הגיח מהלם המפגש עם הלבאנט, ורק אז,  ממש מול עיניך מתרחשת הטרנספיגורציה, מעוד איזה רוקר בריטי מזדקן מדובלל וממולמל, מקללך הופך בבת אחת למשיח הרוקנרול. מרים את שתי ידיו לצדדים בתנועת צליבה, האורות מאירים אותו מאחור כצללית מבהירים לך איך הבן אדם הזה שנמצא שלושה מטר ממך, הוא למעשה חור המנעול לעולם אחר לחלוטין.  הוא לא איזה רוקר וואנאבי, הוא הדבר האמיתי, או במילותיו של הארכי-נמסיס שלו הוא אפילו "יותר טוב מהדבר האמיתי".

"אספי אותי פנימה- אני צריך לישון- אני צריך לחלום, נהגתי לחלום פעם" הוא שר באחד השירים המרגשים בהופעה In The Margin.   רק אז הבנתי ן שמקללך של היום נמצא בשיאו כי סוף סוף יש לו שירים מלאי כוונה ובעלי משמעות עבורו וקול הזהב שלו. כשהוא נכנס אל המשעול הצר שמוליך אותו מעלה מעלה,  גם הלהקה, הרחובות, וחלק מקהל מתחילים  להמריא איתו לאט לאט.  לרגעים ולפרקים מאמצע ההופעה כל הדרך אל סופה,  הבאנימן היו פשוט הלהקה הכי טובה על הפלנטה, והזאפה היה המקום הכי נכון להיות בו בעולם.

כשהם הולכים ומטפסים לפסגת העולם משיר לשיר ומגיעים אל השיא לקראת סוף ההופעה ב- of a life. מאלבומם האחרון (והמצויין מסתבר – SIBERIA ). כשהבאנימן מזינים את נחש האנרגיה הזה מתוך עצמם בעוד ועוד עוצמות ומייצרים את ענן הרעש הכתום-שחור שלהם,  גל חשמלי שמתיך את כל המגברים של המקום לרעש כל כך חזק ועוטף ששוטף אותך כנהר  (רעש שבצורה מדהימה,  אפילו לשניה אחת לא נשמע מכאיב או מנתק.  הסאונדמן  שלהם גאון !!!).  עזבו אתכם מהפקות סראונד או דיוידי של להקה את זה תשאירו לניאו-יאפים שיבואו מחר בבוקר לעבוד במשרדים שמעל. אני רוצה את הזיעה שזורמת למקללך בצידי הראש,  את הדחיפות של האנשים שקופצים לי על הרגליים ובעיקר את הרעש הזה. פתאום הכל נופל למקום: "אז ככה מתחיל הסוף?"  שאל מקללך את הקהל ואת עצמו, ובשניה אחת הבנתי למה אני כל כך אוהב לשמוע רוקנרול ובעיקר למה אני הכי אוהב לראות אותו חי בועט ונושם במיטבו. אתם מבינים, ידעתי שאני לא בעולם אחר, ידעתי שאני עדיין באיזה מאורה הייטקית שכזו, שמוכרת לי פרסומות מעפנות  בכל חור, שהחיים שלי לא ישתנו מאותו רגע והלאה,  ושמחר בבוקר עדיין יחכו לי חיים שרובם יהיה סביב האמצע הזה של דן מרגלית וחמש וחצי בערב, אבל זה פשוט לא שינה לי אמש. באותו רגע מזוקק רציתי רק עוד ועוד מהרעש הממכר הזה והבאנימן נתנו אותו במנות גדושות בהזנה ישירה לאים-אמא-של אבי העורקים.

כשמקלך בשיאו,  הוא בלתי ניתן לעצירה. גם כשהוא עוצר את הלהקה לשיר אקפלה שיר פולק עתיק, נותן ביצוע הורס לחלוטין ל- Roadhouse Blues של הדורס, ומבליט את המרחק שהוא עבר משנות השמונים ועד היום. אם אז הבאנימן ביצעו את People are Stranger – אולי שיא האפלה והדיסאוריינטציה של הדורז הרי דווקא כשהם בוחרים לבצע את שיר הדרכים האולטימטיבי, הם נשמעים בדיוק כמו שהם כיום – בלוז פסיכדלי משלהי המאה העשרים.

"It's The Blues I'm Singing"   שר מקללך באמצע כל הרעש הזה, חד וכאוב, במין עצבות בריטית כזו שאמצה את הבלוז השחור אל חיקה ונתנה לו צורה שם וצליל אחר. אבל  התוגה הכחולה הזו היא בדיוק אותה תוגה.  שוב אני חווה רגע של אמת שכזה. הכל כל כך נכון וכל כך הורס כשאתה מבין שזה רוקנרול ברגעים הגדולים שלו, נקודת המפלט החוצה מהחיים האלה אל מקום אחר, מצב תודעה שונה, חויה על חושית ומוארת דווקא בלב החושך.
שוב ושוב מקלך מסמן את השינוי שעבר, את מרחב המחיה שלו ומגדיר אותו מחדש. כשהבנימן מבצעים מחרוזת של שירי רוקנרול גדולים על שני אקורדים, שיוצאת מ- Nothing last's Forever  והופכת לwalk on the wild side  –   ולDont let me down ו-Midnight Hour של ווילסון פיקט,  הוא פשוט מבהיר לך שהוא הילד שגדל עם כל הרומנטיות והפשטות הקסומה של הביטלס, נמשך אל הצד האפל והפראי של לו ריד ומחתרת הקטיפה, אבל עמוק בפנים הוא מלא נשמה תכולת עיניים וחולמנית. ואם זה לא ברור הבן אדם פשוט שר את השירים האלה בביצוע כל כך אמין,  נכון וכובש,  שבבאותו רגע הם פשוט נשמעו  עדיפים על המקור, פשוט ככה.

אחרי ההופעה אמר לי חבר שזה כמעט כואב לראות את הבחור ככה, לחשוב שהוא כזה כשרון ענק ומבוזבז, "פשוט עצלן, שמוכיח שכשהוא רוצה הוא יכול".  כל הדרך חזרה הביתה תהיתי על ההגדרות האלו שמחייבות אותנו להיות משהו בחיים.  בטוטליות הגמורה הזו. התבוננתי בכוכבים המרוחקים שדעכו אל האור החיוור מעל הגבעות הנמוכות של הנגב. ממש לפני שנכנסתי לעיר חשבתי שאני לא יודע אם מקללך הוא עצלן, חסר מוטיביציה או ווטאבר.  יש מיליוני כוכבים בשמיים והעובדה שהוא יכל להיות אליל בפוטנציה, לזרוח כמו הכוכבים הגבוהים ביותר להגיע לישראל במטוס סילון, לנחות בפארק הירקון, לבהות אל תוך החושך הזה ולא לראות פרצוף אחד בהמון ובעוד הם מוחאים כפיים, להעלם אל המסוק ולעוף מכאן לאיצטדיון הבא. במקום כל זה,  הובילו כבישי חייו של מקללך אותו ואת הבנימן אל הזאפה כדי לתת את אחת הופעות הכי טובות שראיתי בחיי.

לא הייתי יכול לחוש  ולחוות את אותה חוויה בהופעת פארק מאוסה. לא משנה כמה פירוטכניקה ועשן תוסיפו- הופעות פארק הן תמיד מאוסות ברמות על-אי אפשר  להנות מהן באמת, סתם  באים לדפוק וי ברשימת הדברים שחייבים לראות בחיים. אין לזה שום קשר למוזיקה. לא הייתי רוצה לראות אותו בשום צורה אחרת. אולי זה לא ההפסד שלו שהוא לא הפך למגה סטאר, אולי זו הבחירה שלו להישאר הבחור הפשוט מליברפול שרגליו עמוק במגרש הכדורגל העירוני במקביל להיותו מוזיקאי שראשו בכוכבים עם יכולות מדהימות שכאלו. אולי זה רק אנחנו עם המוח המתוכנת שמחוייב ל"מצות את החיים עד הקצה" , "להגיע הכי רחוק שאפשר" שלא מסוגל לקבל את העובדה,  שהבן אדם נמצא כנראה איפה שטוב ונכון לו להיות; בין העולמות.  מנצנץ באחד ודועך במשנהו,  ה"הפסד" שלו הוא הרווח שלנו.

(ותודה לסטיבי ולR750  על הצילומים ושל הסט ליסט הנחמדות וקריאות ההתלהבות 🙂

לקריאה נוספת:

ביקורת על חמשת אלבומי האולפן הראשונים של הבאנימן.

כנפיים שבורות

 כנפיים שבורות, אחוזת הקבר של משפחת אפיאני

חמות, מעיקות וארוכות היו השבתות האחרונות של הקיץ.  נעות לאיטן לאורך הכביש השומם שהקיף את הישוב הקטן, מתמתחות כחילזון הנע בין צללי הברושים ומותירות פס כסף מבהיק על גדרות התיל. פשוטה, מתוקה ומחניקה הייתה מנת המוסר השבועית שקבלנו בצמוד לעוגת שמרים וסירופ דביק לאחר תפילת שחרית. עייפים, איטיים וממאנים, נאספנו חבורות חבורות של יחידי סגולה בחולצות שבת לבנות על המדשאות המצהיבות. בשתיקה מלאת סבסובי זבובים, שלחנו מבטים מסוקסים אל עבר אשת הר"מ, הקשבנו לפרשת השבוע ולמוסר הרוחש שנרכש ממנה. טרופה ומיוזעת היתה מנוחת הצהריים הגדולה שהחלה ברחש הדפים הנפרשים של עיתוני השבת וצליל שבירתם של הגרעינים השחורים בין השיניים עד שבאה היקיצה בחטף אל תפילת המנחה ומעבר לערבית חיכה לנו מרחב ההרפתקאות של מוצאי השבת.  לילה אחד – חופשיים ממטלות לימודיות ומשימות צבאיות, משוחררים אל הלילה החיוור זכינו, ולו ליום אחד בשבוע, לחופש גדול בזעיר אנפין. בעיני עצמנו היינו חבורה פרועה מאין כמוה של ילדי פנימיה צבאית דתית – "פנימיונים" כפי שקראו לנו, בני שש עשרה שעדיין לא ידעו להשתמש במכונת גילוח כהלכתה, אבל משוכנעים  שמקרבנו יצא הרמטכ"ל הדתי הראשון.

במדי צבא שנראו אמיתיים לכל דבר פרט לכותפות שעליהם נכתב "פנימיה צבאית", היינו מתחמקים בהתגנבות יחידים דרך פרצה בגדר, חוצים את נחל העשבים השוטים, מסתתרים בתחנת הבטון על הכביש הראשי מבלי ששומר השער יבחין בנו. בצהלה שקטה מסמנים לקו 301 שיעצור לנו ומתגנבים בתוכו כבסוס טרויאני אל עבר קרית מלאכי הסמוכה.
לקנות גלידה, לראות סרט, להתבונן בחתיכות, בחורות, אנשים, אורות. כל דבר שיזכיר שבחוץ החיים זורמים.  עולם שלם נוהג כמנהגו, בעוד אנחנו מנמנמים וחולמים בהקיץ מדי בוקר מעל דפי גמרא ב"חור" – כפי שקראנו לישיבתנו, ללא חיבה יתרה.
תאבי חיים והרפתקאות נעורים, נותרנו חבורה של בחורים על המדרכה בעוד האוטובוס המשיך את מסעו הבודד אל תוך הלילה. המרכז המסחרי של הקריה עמד לפנינו במלוא עליבותו. חנות סדקית צבעונית שמכרה חולצות "תהילה" גזעיות, קצרות מועד ושרוול.  בנק אחד, חנות פרחים, ספריית וידאו, גלידריה ובית קולנוע מזדקן. מרוב דחיפות לצאת הקדמנו להצגה של עשר. אך מיהרנו לקנות כרטיסים מוזלים כיאות לחיילי צעצוע שכמונו, התיישבנו על הברזלים שלצד הכביש, והתפנינו לעיסוק החביב עלינו מכל – בחינת "שאפות" חולפות, ודירוגן.
בן-קימל היה מניד בראשו בכיוון אישה חולפת ובקולו הצרוד אומר: "זאתי". מייד היו נזרקים מספרים לאוויר, בעוד השאפה חולפת מולנו ותוהה מה פירוש הצחוקים והמספרים שמקיפים אותה מכל עבר.

למרות מוצאו כחול העיניים היה פתי נלהב במיוחד מנערות שחומות ורזות עם שיער חלק ושחור כלילה. כילד של אמא היה אורן מכור לאלו אשר סחבו את המטען הכבד מקדימה ופחות עניין אותו מראה פני הנהגת, ואילו אפי שהתנשא מעל כולנו בגובהו היה מכור לפרחות מאופרות בהגזמה עם חותלות וטייץ.  רק "גפי" וינר נותר כהרגלו בשולי החבורה. מזדנב נצחי בעל טעם לא מוגדר שחיכה למוצא שפתיו של פרי, כדי לעשות לו קול שני בעיכוב קל.
"כן, כן, זאתי, הא הא הא, איזה שאפה, שמונה, שמונה, צודק פרי."

בן אקון היה הראשון שזיהה אותן. שתי נערות בנות גילנו שהגיעו אוחזות ידיים אל עבר המרכז. "זאתי" אמר וחווה לכיוונן הכללי.
"איזה בדרן אתה", החזיר לו אפי, "הימנית או השמאלית?"
"בדיוק זאת", ענה אורן מנסה להתחכם ולהצחיק כהרגלו. בן קימל ליטף את סנטרו ולאחר שנמלך בדעתו סימן את הימנית בהטיית ראש וגיחוך קל.
8, 9, 7, נזרקו המספרים אל אויר הלילה.
8.75, התחכם אורן בניסיון נואל להצחיק. ווינר שעמד מולנו אמר בקול של סריס מצונן, "ומה עם השניה? פרי, מה עם השניה?"
"מה איתי באמת?" אמרה הנערה עם הסוודר הלבן שהיה גדול עליה בכמה מידות ועכשיו עמדה ביחד עם חברתה ממש מולנו.
כגברברים שנתפסו בקלקלתם, השתתקנו, נבוכים מול העיניים הירוקות שבחנו אותנו בשעשוע נשי.
"מה? את רוצה שאנחנו נגיד לך כמה את שווה בעיננו ?" שאל פרי שתמיד היה אמיץ מכולנו.
"למה לא? מדליק" צחקקה הנערה.
"בואי בואי עזבי אותם, הם בכלל לא נראים לי חיילים!" קבעה חברתה וחילצה אותנו מהמבוכה.
"איך קוראים לכן?" שאל בן אקון  בנסיון להסיט את העניין שוב אל הנערות.
"לא קוראים לנו אנחנו באות לבד", ניסתה חברתה להתחמק עם הבדיחה העתיקה ביותר בספר.
"ראינו!" אמר אורן והפעם זה דווקא הצליח לו, וכולנו פרצנו בצחוק.
"אני אסנת", ענתה הנערה הקטנה, "אתם מהקריה?"
"מה פתאום?" קבעה חברתה בפסקנות, "אני בכלל לא מכירה אותם!"
"אז אתן מהקריה?" ניסה בן אקון לקשור שיחה בממזריות, כשוינר הודיע שהסרט עומד להתחיל וכדאי שניכנס לקולנוע. בהמולה של תזוזת החבורה, נבלעה תשובת הנערות אך לפתע שמעתי את בן אקון קורא לי.
"פרץ, פרץ בוא הנה. היא לא מאמינה לי שגם אתה מבאר-שבע".
האורות השתקפו בעיניים הירוקות ששאלו אותי מלמטה. "אתה באמת מבאר שבע?"
כן, עניתי לה ונעמדתי בתור לידה מאפשר לבן אקון לנצל את הזדמנות ולבחוש בדברים עם חברתה של אסנת.
"איזה מטריף, גם אני", התלהבה הקטנטנה וחייכה.
מקרוב זרח חיוכה על רקע עורה החיוור. היא למדה שנה מתחתיי במקיף ד' אך כשניסיתי לבדוק אם היא מכירה את בן דודי שלמד בשכבה מעליה, עבר לרגע צל בעיניה. ראשה התנודד לשלילה מצערת כשסיפרה לי שהיא לא הייתה הרבה במקיף מאז תחילת השנה.
"תגיד פרץ, איך קוראים לך באמת?" שאלה כמנסה להדחיק את הזכרונות הקרובים.
"לי? לי קוראים דויד, עם יוד…"

טקסי החיזור של מוצאי השבת המשיכו בריקודם האיטי בתור ההומה לקולנוע. תור שנשאב פנימה במין המולה עליזה של צחוקים וקריאות בישראלית שבורה שסירבה להיעצר בחשכה ששררה בפנים האולם. כאשר חצינו את הפתח ונפלטנו שנינו מתוך נהר ההמון שאלתי את אסנת בביישנות מה, אם היא רוצה לשבת לידי: "לא, אני רוצה שאתה תשב לידי", היא הציעה, ושנינו צחקנו.
התעלמתי מהמבטים המוסרניים והצחקוקים המקנאים ששאר החבורה הגניבו לעברי ולעבר בן אקון במופגנות העדר. התיישבנו משני צידי הנערות. וברגעי ההמתנה הספורים עד שהסרט יתחיל, ניסיתי לרקום שיחה ביד מגושמת ונבוכה, "את אוהבת את דייר סטרייטס?" שאלתי "אני יודע לנגן כמעט את כל הסולו של המושלים בסווינג" ניסיתי להרשים אותה אך לשווא. כמה חיוכים ומבטים מתגנבים אחר כך, והסרט מתחיל. להפתעתי הרבה תלתלים בהירים, מתקרבים לעברי מדי פעם, ולוחשים לי בקול קטן: מי זה? מה הוא עשה? למה הוא נראה פגוע כל כך?"
ממרחק הזמן כל רגע חלף זכור לי כאילו צולם במצלמה חסרת מיקוד, כתמים מטושטשים, הבזק פנסו של הסדרן, מגע שיערה בכתפי. והריח המתוק ומשונה שעולה באפי בכל פעם שאסנת מתקרבת אלי, תערובת של מסטיקים צבעוניים, ומסדרונות בית חולים.
לאט לאט אני חש תנודות יד קטנה המרפרפת מעל ידי. אני ממקד את מבטי בסרט חזק יותר, משתדל לעקוב אחר התמונות שעל המסך אבל חושב רק על הסרט הפרטי שמתהווה לו מול המסך, תוהה אם זה אכן קורה לי, האם אני חש אותה נוגעת בי בצורה כמעט אקראית מדי פעם? במשך דקות ארוכות אני מסיט את ידי לעברה. מגיב עם קצות השערות, עד שבחושך אני חש את ידה מתקרבת לידי, את אצבעותיי מגששות לעברה,  ובתנועה כמעט מובנת מאליה, ידה הקטנה מוצאת את כף ידי ונאחזת בה כטובעת.
המילים כבר לא שם, העיניים הירוקות שלה מופנות קדימה והידיים אחוזות ואוחזות בחוזקה.
האור הפתאומי של ההפסקה קטע את הסצנה באמצע,  אחיזתה התפוגגה במהירות.
"את רוצה שנביא לנו פופקורן?"
"לא, אני רוצה שתשאר פה לידי, יש לי סוד לספר לך."

"אני ממש מצטערת על הריח שלי", היא מתנצלת בשקט בשקט, והיישר לתוך אוזני, "הייתי חולה ובשבוע שעבר עשו לי ניתוח ועכשיו הכל נגמר, עד אתמול הייתי בבית חולים והריח הזה נדבק אלי אבל הוא יעבור לי", היא חייכה אלי ונגעה בידי בהחבא. "אבל אני  אוהב את הריח שלך", אמרתי בביישנות. לא הבנתי מה זה אומר, הייתי צעיר מכדי לשאול מה בדיוק היה לה, ואיזה ניתוח היא עברה,  אבל מאוד שמחתי.שמחתי בזה שהיא שיתפה אותי בסוד שלה, ובעיקר שמחתי באושר שהציף אותי מלהיות חי ובמושב לידה.

אחרי ההפסקה ולאורך שארית הסרט, ישבנו מחוברים, מלטפים אחד את השני בקצות האצבעות, רכות מגע שיערה המתולתל בצווארי נצרב בי יחד עם הריח המסעיר שעלה ממנה. "בואי, אני אקנה לך גלידה, אומרים שזה טוב אחרי ניתוחים", צחקתי אליה כשיצאנו כמעט אחרונים מהקולנוע. הלכנו אחרי החבורה לגלידריה הזערורית שעמדה לצד  תחנת האוטובוס והציעה רק חמישה טעמים צבעוניים במיוחד – תות, בננה, שוקו, וניל ולימון.
את יודעת שללהקה הזאת ברקע קוראים "מיסטר מיסטר"? הפגנתי ידענות.
"לא, אבל זה שם ממש ממש מצחיק! נכון?"
טייפ דאבל-קאסט עמד על מדף בדוכן. לצידו  היו תמונות חתומות של עופרה חזה והבאבא סאלי, ומתוכו בקעו הצלילים החלומיים של "BROKEN WINGS" שחגו באויר ויצרו הילה צבעונית סביבה. צלילים ששיוו לה מראה כמו בקליפ כשהאורות הפלורוסנטים מאירים את שערה מאחור בצבעים אדומים סגולים וכחולים.
"תקנה לי כדור תות, כדור שוקולד וקצפת עם הרבה, הרבה הרבה דובדבנים", היא ביקשה ואני שמחתי להיענות לה.
"נכון שתבוא לבקר אותי בשבת הבאה שתהיה בבית? נלך ביחד לגלידה באר שבע?" היא חייכה…
"ברור שאבוא", נתתי לה את הבטחתי רגע לפני שידה התרוממה באוויר, ונופפה לי לשלום כשעליתי על האוטובוס האחרון שלקח אותנו בחזרה לישיבה.

למחרת התעלמתי מהמבטים הלועגים-מקנאים של חבריי והתרכזתי כמו שבוי בלשנן שוב ושוב את שמה וכתובתה, א…  רחוב ה…, אסנת, רחוב, מספר…
"פרץ?! אתה שוב חולם בהקיץ?" גער בי הר"מ, גיחך ברשעות והמשיך ללטף את הכינים שבזקנו.
השבוע חלף באטיות מייאשת עד שיום שישי הגיע. הנסיעה הביתה נראתה ארוכה מתמיד, מטלות יום שישי, נקיונות הבית, רש"י על פרשת השבוע, קידוש, ארוחת שבת, בעודי מנסה לשחזר את מאורעות מוצאי השבת האחרונה נרדמתי לשינה חסרת חלומות.
למחרת, אחרי ארוחת השבת אצל סבתא, אמרתי להוריי שאני הולך למתנ"ס לתנועת הנוער ואחזור רק לתפילת ערבית. יצאתי מהבלוק הלכתי לכיוון פסי הרכבת, התחלתי ללכת לאורך המסילה עד היציאה מהעיר, שם לקחתי שמאלה, עברתי מתחת לכביש דרך צינורות המים ומצאתי את עצמי בתחילתו של הרחוב. הלכתי לאורכו, מסתכל בכיליון עיניים על המספרים היורדים של השערים, החנויות הכניסות לבלוקים, השלטים כל כולם כמו ספירה לאחור אל עבר המספר המיוחל. בשלב מסוים לא יכולתי לחכות והתחלתי לרוץ, העברתי את ידי בין כל גדרות הבתים, עד שהרעד של מוטות הברזל המתנגשים באצבעותיי הדביק את פעימות ליבי, ראיתי את המספרים קטנים והולכים וכבר חשתי את הבית מתקרב מרחוק, שמעתי את צליל הברזלים החלולים מכה בקצות אצבעותיי כפעמונים מרוחקים, עד שהגעתי אל גדר הבית, אצבעותיי האטו את מעופן בהדרגה עד שנעצרו באבחה על ברזל השער. עיני קראו את המודעה שנתלתה עליו : "בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתה של בתנו האהובה שנקטפה בדמי ימיה…"
אצבעי השתהתה שנייה אל מול השלט, לא הרגשתי כלום.
המשכתי לרוץ.

Broken Wings – Mr. Mister

Baby I don't understand
Why we can't just hold on
To each other's hands
This time will be the last
I fear unless I make it all so clear
I need you so

Take these broken wings
And learn to fly again
And learn to live so free
And when we hear the voices sing
The book of love will open up
And let us in

Baby I think tonight
We can take what was wrong
And make it right
I need you so
Baby it's all I know
That your half of the flesh
And blood makes me whole
I need you so