כנפיים שבורות, אחוזת הקבר של משפחת אפיאני

חמות, מעיקות וארוכות היו השבתות האחרונות של הקיץ.  נעות לאיטן לאורך הכביש השומם שהקיף את הישוב הקטן, מתמתחות כחילזון הנע בין צללי הברושים ומותירות פס כסף מבהיק על גדרות התיל. פשוטה, מתוקה ומחניקה הייתה מנת המוסר השבועית שקבלנו בצמוד לעוגת שמרים וסירופ דביק לאחר תפילת שחרית. עייפים, איטיים וממאנים, נאספנו חבורות חבורות של יחידי סגולה בחולצות שבת לבנות על המדשאות המצהיבות. בשתיקה מלאת סבסובי זבובים, שלחנו מבטים מסוקסים אל עבר אשת הר"מ, הקשבנו לפרשת השבוע ולמוסר הרוחש שנרכש ממנה. טרופה ומיוזעת היתה מנוחת הצהריים הגדולה שהחלה ברחש הדפים הנפרשים של עיתוני השבת וצליל שבירתם של הגרעינים השחורים בין השיניים עד שבאה היקיצה בחטף אל תפילת המנחה ומעבר לערבית חיכה לנו מרחב ההרפתקאות של מוצאי השבת.  לילה אחד – חופשיים ממטלות לימודיות ומשימות צבאיות, משוחררים אל הלילה החיוור זכינו, ולו ליום אחד בשבוע, לחופש גדול בזעיר אנפין. בעיני עצמנו היינו חבורה פרועה מאין כמוה של ילדי פנימיה צבאית דתית – "פנימיונים" כפי שקראו לנו, בני שש עשרה שעדיין לא ידעו להשתמש במכונת גילוח כהלכתה, אבל משוכנעים  שמקרבנו יצא הרמטכ"ל הדתי הראשון.

במדי צבא שנראו אמיתיים לכל דבר פרט לכותפות שעליהם נכתב "פנימיה צבאית", היינו מתחמקים בהתגנבות יחידים דרך פרצה בגדר, חוצים את נחל העשבים השוטים, מסתתרים בתחנת הבטון על הכביש הראשי מבלי ששומר השער יבחין בנו. בצהלה שקטה מסמנים לקו 301 שיעצור לנו ומתגנבים בתוכו כבסוס טרויאני אל עבר קרית מלאכי הסמוכה.
לקנות גלידה, לראות סרט, להתבונן בחתיכות, בחורות, אנשים, אורות. כל דבר שיזכיר שבחוץ החיים זורמים.  עולם שלם נוהג כמנהגו, בעוד אנחנו מנמנמים וחולמים בהקיץ מדי בוקר מעל דפי גמרא ב"חור" – כפי שקראנו לישיבתנו, ללא חיבה יתרה.
תאבי חיים והרפתקאות נעורים, נותרנו חבורה של בחורים על המדרכה בעוד האוטובוס המשיך את מסעו הבודד אל תוך הלילה. המרכז המסחרי של הקריה עמד לפנינו במלוא עליבותו. חנות סדקית צבעונית שמכרה חולצות "תהילה" גזעיות, קצרות מועד ושרוול.  בנק אחד, חנות פרחים, ספריית וידאו, גלידריה ובית קולנוע מזדקן. מרוב דחיפות לצאת הקדמנו להצגה של עשר. אך מיהרנו לקנות כרטיסים מוזלים כיאות לחיילי צעצוע שכמונו, התיישבנו על הברזלים שלצד הכביש, והתפנינו לעיסוק החביב עלינו מכל – בחינת "שאפות" חולפות, ודירוגן.
בן-קימל היה מניד בראשו בכיוון אישה חולפת ובקולו הצרוד אומר: "זאתי". מייד היו נזרקים מספרים לאוויר, בעוד השאפה חולפת מולנו ותוהה מה פירוש הצחוקים והמספרים שמקיפים אותה מכל עבר.

למרות מוצאו כחול העיניים היה פתי נלהב במיוחד מנערות שחומות ורזות עם שיער חלק ושחור כלילה. כילד של אמא היה אורן מכור לאלו אשר סחבו את המטען הכבד מקדימה ופחות עניין אותו מראה פני הנהגת, ואילו אפי שהתנשא מעל כולנו בגובהו היה מכור לפרחות מאופרות בהגזמה עם חותלות וטייץ.  רק "גפי" וינר נותר כהרגלו בשולי החבורה. מזדנב נצחי בעל טעם לא מוגדר שחיכה למוצא שפתיו של פרי, כדי לעשות לו קול שני בעיכוב קל.
"כן, כן, זאתי, הא הא הא, איזה שאפה, שמונה, שמונה, צודק פרי."

בן אקון היה הראשון שזיהה אותן. שתי נערות בנות גילנו שהגיעו אוחזות ידיים אל עבר המרכז. "זאתי" אמר וחווה לכיוונן הכללי.
"איזה בדרן אתה", החזיר לו אפי, "הימנית או השמאלית?"
"בדיוק זאת", ענה אורן מנסה להתחכם ולהצחיק כהרגלו. בן קימל ליטף את סנטרו ולאחר שנמלך בדעתו סימן את הימנית בהטיית ראש וגיחוך קל.
8, 9, 7, נזרקו המספרים אל אויר הלילה.
8.75, התחכם אורן בניסיון נואל להצחיק. ווינר שעמד מולנו אמר בקול של סריס מצונן, "ומה עם השניה? פרי, מה עם השניה?"
"מה איתי באמת?" אמרה הנערה עם הסוודר הלבן שהיה גדול עליה בכמה מידות ועכשיו עמדה ביחד עם חברתה ממש מולנו.
כגברברים שנתפסו בקלקלתם, השתתקנו, נבוכים מול העיניים הירוקות שבחנו אותנו בשעשוע נשי.
"מה? את רוצה שאנחנו נגיד לך כמה את שווה בעיננו ?" שאל פרי שתמיד היה אמיץ מכולנו.
"למה לא? מדליק" צחקקה הנערה.
"בואי בואי עזבי אותם, הם בכלל לא נראים לי חיילים!" קבעה חברתה וחילצה אותנו מהמבוכה.
"איך קוראים לכן?" שאל בן אקון  בנסיון להסיט את העניין שוב אל הנערות.
"לא קוראים לנו אנחנו באות לבד", ניסתה חברתה להתחמק עם הבדיחה העתיקה ביותר בספר.
"ראינו!" אמר אורן והפעם זה דווקא הצליח לו, וכולנו פרצנו בצחוק.
"אני אסנת", ענתה הנערה הקטנה, "אתם מהקריה?"
"מה פתאום?" קבעה חברתה בפסקנות, "אני בכלל לא מכירה אותם!"
"אז אתן מהקריה?" ניסה בן אקון לקשור שיחה בממזריות, כשוינר הודיע שהסרט עומד להתחיל וכדאי שניכנס לקולנוע. בהמולה של תזוזת החבורה, נבלעה תשובת הנערות אך לפתע שמעתי את בן אקון קורא לי.
"פרץ, פרץ בוא הנה. היא לא מאמינה לי שגם אתה מבאר-שבע".
האורות השתקפו בעיניים הירוקות ששאלו אותי מלמטה. "אתה באמת מבאר שבע?"
כן, עניתי לה ונעמדתי בתור לידה מאפשר לבן אקון לנצל את הזדמנות ולבחוש בדברים עם חברתה של אסנת.
"איזה מטריף, גם אני", התלהבה הקטנטנה וחייכה.
מקרוב זרח חיוכה על רקע עורה החיוור. היא למדה שנה מתחתיי במקיף ד' אך כשניסיתי לבדוק אם היא מכירה את בן דודי שלמד בשכבה מעליה, עבר לרגע צל בעיניה. ראשה התנודד לשלילה מצערת כשסיפרה לי שהיא לא הייתה הרבה במקיף מאז תחילת השנה.
"תגיד פרץ, איך קוראים לך באמת?" שאלה כמנסה להדחיק את הזכרונות הקרובים.
"לי? לי קוראים דויד, עם יוד…"

טקסי החיזור של מוצאי השבת המשיכו בריקודם האיטי בתור ההומה לקולנוע. תור שנשאב פנימה במין המולה עליזה של צחוקים וקריאות בישראלית שבורה שסירבה להיעצר בחשכה ששררה בפנים האולם. כאשר חצינו את הפתח ונפלטנו שנינו מתוך נהר ההמון שאלתי את אסנת בביישנות מה, אם היא רוצה לשבת לידי: "לא, אני רוצה שאתה תשב לידי", היא הציעה, ושנינו צחקנו.
התעלמתי מהמבטים המוסרניים והצחקוקים המקנאים ששאר החבורה הגניבו לעברי ולעבר בן אקון במופגנות העדר. התיישבנו משני צידי הנערות. וברגעי ההמתנה הספורים עד שהסרט יתחיל, ניסיתי לרקום שיחה ביד מגושמת ונבוכה, "את אוהבת את דייר סטרייטס?" שאלתי "אני יודע לנגן כמעט את כל הסולו של המושלים בסווינג" ניסיתי להרשים אותה אך לשווא. כמה חיוכים ומבטים מתגנבים אחר כך, והסרט מתחיל. להפתעתי הרבה תלתלים בהירים, מתקרבים לעברי מדי פעם, ולוחשים לי בקול קטן: מי זה? מה הוא עשה? למה הוא נראה פגוע כל כך?"
ממרחק הזמן כל רגע חלף זכור לי כאילו צולם במצלמה חסרת מיקוד, כתמים מטושטשים, הבזק פנסו של הסדרן, מגע שיערה בכתפי. והריח המתוק ומשונה שעולה באפי בכל פעם שאסנת מתקרבת אלי, תערובת של מסטיקים צבעוניים, ומסדרונות בית חולים.
לאט לאט אני חש תנודות יד קטנה המרפרפת מעל ידי. אני ממקד את מבטי בסרט חזק יותר, משתדל לעקוב אחר התמונות שעל המסך אבל חושב רק על הסרט הפרטי שמתהווה לו מול המסך, תוהה אם זה אכן קורה לי, האם אני חש אותה נוגעת בי בצורה כמעט אקראית מדי פעם? במשך דקות ארוכות אני מסיט את ידי לעברה. מגיב עם קצות השערות, עד שבחושך אני חש את ידה מתקרבת לידי, את אצבעותיי מגששות לעברה,  ובתנועה כמעט מובנת מאליה, ידה הקטנה מוצאת את כף ידי ונאחזת בה כטובעת.
המילים כבר לא שם, העיניים הירוקות שלה מופנות קדימה והידיים אחוזות ואוחזות בחוזקה.
האור הפתאומי של ההפסקה קטע את הסצנה באמצע,  אחיזתה התפוגגה במהירות.
"את רוצה שנביא לנו פופקורן?"
"לא, אני רוצה שתשאר פה לידי, יש לי סוד לספר לך."

"אני ממש מצטערת על הריח שלי", היא מתנצלת בשקט בשקט, והיישר לתוך אוזני, "הייתי חולה ובשבוע שעבר עשו לי ניתוח ועכשיו הכל נגמר, עד אתמול הייתי בבית חולים והריח הזה נדבק אלי אבל הוא יעבור לי", היא חייכה אלי ונגעה בידי בהחבא. "אבל אני  אוהב את הריח שלך", אמרתי בביישנות. לא הבנתי מה זה אומר, הייתי צעיר מכדי לשאול מה בדיוק היה לה, ואיזה ניתוח היא עברה,  אבל מאוד שמחתי.שמחתי בזה שהיא שיתפה אותי בסוד שלה, ובעיקר שמחתי באושר שהציף אותי מלהיות חי ובמושב לידה.

אחרי ההפסקה ולאורך שארית הסרט, ישבנו מחוברים, מלטפים אחד את השני בקצות האצבעות, רכות מגע שיערה המתולתל בצווארי נצרב בי יחד עם הריח המסעיר שעלה ממנה. "בואי, אני אקנה לך גלידה, אומרים שזה טוב אחרי ניתוחים", צחקתי אליה כשיצאנו כמעט אחרונים מהקולנוע. הלכנו אחרי החבורה לגלידריה הזערורית שעמדה לצד  תחנת האוטובוס והציעה רק חמישה טעמים צבעוניים במיוחד – תות, בננה, שוקו, וניל ולימון.
את יודעת שללהקה הזאת ברקע קוראים "מיסטר מיסטר"? הפגנתי ידענות.
"לא, אבל זה שם ממש ממש מצחיק! נכון?"
טייפ דאבל-קאסט עמד על מדף בדוכן. לצידו  היו תמונות חתומות של עופרה חזה והבאבא סאלי, ומתוכו בקעו הצלילים החלומיים של "BROKEN WINGS" שחגו באויר ויצרו הילה צבעונית סביבה. צלילים ששיוו לה מראה כמו בקליפ כשהאורות הפלורוסנטים מאירים את שערה מאחור בצבעים אדומים סגולים וכחולים.
"תקנה לי כדור תות, כדור שוקולד וקצפת עם הרבה, הרבה הרבה דובדבנים", היא ביקשה ואני שמחתי להיענות לה.
"נכון שתבוא לבקר אותי בשבת הבאה שתהיה בבית? נלך ביחד לגלידה באר שבע?" היא חייכה…
"ברור שאבוא", נתתי לה את הבטחתי רגע לפני שידה התרוממה באוויר, ונופפה לי לשלום כשעליתי על האוטובוס האחרון שלקח אותנו בחזרה לישיבה.

למחרת התעלמתי מהמבטים הלועגים-מקנאים של חבריי והתרכזתי כמו שבוי בלשנן שוב ושוב את שמה וכתובתה, א…  רחוב ה…, אסנת, רחוב, מספר…
"פרץ?! אתה שוב חולם בהקיץ?" גער בי הר"מ, גיחך ברשעות והמשיך ללטף את הכינים שבזקנו.
השבוע חלף באטיות מייאשת עד שיום שישי הגיע. הנסיעה הביתה נראתה ארוכה מתמיד, מטלות יום שישי, נקיונות הבית, רש"י על פרשת השבוע, קידוש, ארוחת שבת, בעודי מנסה לשחזר את מאורעות מוצאי השבת האחרונה נרדמתי לשינה חסרת חלומות.
למחרת, אחרי ארוחת השבת אצל סבתא, אמרתי להוריי שאני הולך למתנ"ס לתנועת הנוער ואחזור רק לתפילת ערבית. יצאתי מהבלוק הלכתי לכיוון פסי הרכבת, התחלתי ללכת לאורך המסילה עד היציאה מהעיר, שם לקחתי שמאלה, עברתי מתחת לכביש דרך צינורות המים ומצאתי את עצמי בתחילתו של הרחוב. הלכתי לאורכו, מסתכל בכיליון עיניים על המספרים היורדים של השערים, החנויות הכניסות לבלוקים, השלטים כל כולם כמו ספירה לאחור אל עבר המספר המיוחל. בשלב מסוים לא יכולתי לחכות והתחלתי לרוץ, העברתי את ידי בין כל גדרות הבתים, עד שהרעד של מוטות הברזל המתנגשים באצבעותיי הדביק את פעימות ליבי, ראיתי את המספרים קטנים והולכים וכבר חשתי את הבית מתקרב מרחוק, שמעתי את צליל הברזלים החלולים מכה בקצות אצבעותיי כפעמונים מרוחקים, עד שהגעתי אל גדר הבית, אצבעותיי האטו את מעופן בהדרגה עד שנעצרו באבחה על ברזל השער. עיני קראו את המודעה שנתלתה עליו : "בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתה של בתנו האהובה שנקטפה בדמי ימיה…"
אצבעי השתהתה שנייה אל מול השלט, לא הרגשתי כלום.
המשכתי לרוץ.

Broken Wings – Mr. Mister

Baby I don't understand
Why we can't just hold on
To each other's hands
This time will be the last
I fear unless I make it all so clear
I need you so

Take these broken wings
And learn to fly again
And learn to live so free
And when we hear the voices sing
The book of love will open up
And let us in

Baby I think tonight
We can take what was wrong
And make it right
I need you so
Baby it's all I know
That your half of the flesh
And blood makes me whole
I need you so

3 comments on “כנפיים שבורות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    בחסדי הציפור הכחולה רבת-החסד, אני מאזין עכשיו לשיר הזה.

    "כשהלב נשבר, זורח אור גדול".

    בכל אופן איזה כישרון סיפורי יש לך, חשבת פעם לפנות גם לכיוון הזה?
    יפה איך שאתה מעלה, או מנסה להעלות, אותה, או את הזיכרון שלה, במשהו שמזכיר את אורפיאוס, עם המוסיקה שלו…

    גורם לי לחשוב על מישהי ששברה לי את הלב, לפני יותר מעשר שנים, עד כמה שידוע לי, היא לא מתה, אלא אם כן בשבילי, כמו בשיר "נרות", של קוואפיס- "מתים, או אבודים כמו מתים", ושאני לא חושב שאשכח אותה אי-פעם.

    בכל אופן, תודה לך על הפוסט הזה.

  2. דויד, תודה על סיפור עצוב עם מתיקות ונוסטלגיה כל כך ישראלית ומכאן (אבל את זה – כבר אמרתי לך לא פעם, אתה מצייר את הישראליות שלנו – נורא חדש וממגנט)ובוסר הנעורים וריח המסטיקים הצבעונים ליווה אותי כל קריאת הסיפור וגם קצת אחרי.

    ומשונה ומאד לא משונה, איך "שובר לב, הזכיר את אורפאוס בהקשר הזה, ורק הפך את זה לעוד יותר עצוב ויפה. איך העצב מטעתף לו בזכרונות מתוקים וכבדים מטושטשים כאלה.

  3. דוביד יקר שלי
    זה אחד היפים שלך. אוהבת כתמיד
    ומרחוק כתמיד…
    נטשה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: