תבונת הביקורת הטהורה

גן עדן כאן למעלה – אקו והבאנימן הופעה בזאפה 07.03.06

כל הופעה מתחילה ברגע שאתה עוזב את הבית ויורד במדרגות מתבונן בנעליך המוליכות אותך עם הציפיה הדרוכה הזו לחוות משהו. בין אם זה אחר או שונה, משהו חזק, משהו מפתיע, משהו אמיתי שיקח אותך לרגעים האלה בהם לא צריך לחשוב על מה היה כאן קודם, איך הגעת עד כאן, ומה יהיה מחר.  אתה כאן, ועכשיו זה כל מה שיש.
התלבטתי אם ללכת לראות את הבאנימן הערב באיזה מקום נפתח לו שביל מקביל להרפתקאת ירח שכזו, חשבתי שאם אמצמץ הפעם, מאוד יכול להיות  שהניצוץ שראיתי במרחק ידעך ויעלם. מעבר לכך הייתי בטוח שזו תהיה פגישת מחזור של בוגרי האייטיז ותו לא. ריגושים קפואים שהופשרו במיקרוגל, נוסטלגיה לנעורים אבודים, וימים שבהם השחור היה הצבע והתחושה. אך הצטרפות נסיבות אקראית הובילה אותי אל פתחו של הזאפה וכמה שאני שמח שזה קרה.

שי נובלמן פתח את הערב עם הלהקה שלו. צריך להוריד את הכובע לנובלמן על שעשה את הכל כך מובן מאליו והכל כך נדיר במחוזותנו ונתן הופעות חימום מצויינת. קצרה, מתומצתת, וכזו שמשאירה טעם של עוד. מעבר לעובדה שנובלמן  נמצא בשיאו עכשיו – הן כפרפורמר והן ככותב – הוא נתן לקהל את הלהיטים, פרגן לבאנימן באנגלית, לא ניסה לגנוב את ההצגה וגיבה את עצמו בחבורת נגנים פשוט מצויינת, כשמעל כולם זורח גבע אלון.  חבר אמר לי בהופעה – "זה תמיד מפתיע  לראות גיטריסט ישראלי שפשוט עושה את העבודה כמו שצריך". גבע אלון הוא הרבה מעבר ל"עושה את העבודה". הוא גיטריסט מעולה, גיבור הגיטרה הכי ראוי בארץ הזו מאז קלפטר בערך.  אם עוד שלוש שנים הוא לא יהיה עשר האצבעות הכי מבוקשות בתעשיית המוזיקה בישראל זה רק כי הוא יהיה הכי מבוקש בניו יורק או איפה שהוא לא יבחר לגור (לגזור ולשמור, אני לא חושש להתבדות) כל ההערכה מגיעה לנובלמן שפינה לנגנים שלו את הבמה ונתן להם את המקום להתבטא ולקחת את השירים שלו למקומות  שהוא לא ביקר בהם עד עתה.

מילה אחת לגבי הסאונד של הרכב החימום –   רחמים עם הבאס!!! היו שלבים שכל ההופעה שלהם נשמעה כמו סולו באס אחד גדול בעיקר לאלו שעמדו קדימה. וחבל כי זה מיסך את כל מה שבא מעליו ומצדדיו.
הנפילה הכי גדולה של הערב היתה בחירת המוזיקה שבין ההופעה של נובלמן לבאנימן. כל מיני קטעי אלקטרו תמוהים בלי שום קשר למתרחש, היי מי בחר את זה? שימו להיטי אייטיז אלטרנטיבים, בריט פופ ווטאבר,  רדיוהד – קריפ.  אבל מה זה קולות ההליום האלו? אפילו ג'אז מעליות היה עדיף מהרעש הביזארי ברקע.

הבאנימן עולים לבמה לצלילי מוזיקה גרגוריאנית ולפני שאתה מספק להגיד "אניגמה?" אתה קולט שכל הדיבורים על הסאונד המחורבן של הזאפה, זה הבולשיט הכי גדול ששמעת בחייך. לו אני הבעלים של הזאפה הייתי ממהר לחנות המין הקרובה , רוכש לי זוג אזיקי פרווה וכובל את הסאונדמן של הבאנימן אל הקונסולה של המקום. לא יאומן  מה שהוא עשה הערב – אלכימיה. בבריטיות קפדנית הוא הפך את הזאפה, מועדון בגודל בינוני עם ציוד בינוני בסך הכל, למקום הכי טוב להופעות בארץ. רק הערה אחת לבעלי המקום. אם כבר השקעתם והבאתם ציוד סאונד כמו שצריך וסאונדמן שיודע איך להפיק מהמקום הזה סאונד מעולה של איצטדיון, בחיית ראבק תעיפו את הפוסטרים המטומטמים של גולדסטאר מאחורי הלהקה. אם יש משהו שביאס כל הזמן היה הפוסטר הדבילי שתליתם מאחורי הלהקה- איש קרח מקשיב למוזיקה בנגן המדיה של ווינדוס.  מה זה החרא הזה ? תנו לנו קצת תחושה שאנו באים להופעות רוק ולא לכנס מותגים הייטקיסטי, הבנו – גולדסטאר מממנים אתכם, "פרסומות בשביל לחיות" והכל,  אבל בחיית זה  כתוב מספיק גדול בצדדים, בכניסה,  בכל מקום אפשרי. לפחות תנו לאומנים ולקהל שבאים  בשערי המועדון שלכם איזה תחושה מינמלית של כבוד עצמי, העמדת פנים – ולו רגעית – שברגע שהם מסתכלים על הבמה הם חשים שעדיין לא מכרו את נשמתם לשטן .

הבאנימן כיום הם בעצם איאן מקללך הזמר כותב מילים,  ו-וויל סרג'נט הגיטריסט,  מלווים בארבעה חבר'ה ברמת צעירות משתנה. גיטריסט ליווי שנראה כתוצר הגנטי של מפגש מיני בין  בוב דילן לקית' ריצ'ארדס.  בסיסט הלום שיכר שנראה כאילו היה בכל אחת מהלהקות הבריטיות הטובות אי פעם. מתופף שנראה כאילו זה עתה סיים את כיתה יא' וקלידן שהוא כולו ילד טוב ליברפול.  עוד נחזור אל החבורה הנפלאה הזו אבל כשמקללך עולה על הבמה אפופת העשן הוא מייד ממגנט אותך, ולא בהכרח לטובה.  הרושם הראשוני שהוא יוצר הוא די בעייתי. הוא בעיקר נראה כמו הפוזיונר הכי גדול אי פעם.
מקללך – הגרסא הבריטית והרזה יותר לגיא מרוז, עם תספורת שיותר מכל מזכירה את הפאות ההזויות שאמא שלי קונה בבני ברק בשביל שהיא תרגיש יותר גבוהה באיזה חמישה  סנטימטר.  עומד ניצב ליד המקרופון עם משקפי שמש (אופטיים מסתבר, גם לאלילים יש מגרעות !!!)   ג'ינסים קרועים באפנתיות של לפני שמונה שנים בערך, וסיגריה דלוקה ביד.

לאורך חצי השעה הראשונה של המופע, מקללך נראה כאילו הוא פקיד רוקנרול שהגיע למשרד, בא לדפוק את העבודה כמו שצריך וללכת הביתה.  כל ארבעת השירים הראשונים מבוצעים כמי שכפאו שד, שום שריר לא זז בפניו, הוא צמוד למקרופון , לא מזיז אפילו את היד שלו, וכל כולו משדר אדישות של פקיד רכבות בריטי. אבל בכל פעם שהוא פותח את הפה הגדול שלו לשיר,  יוצא לו מהגרון אחד הקולות הכי טובים ששמעתי בחיי. ברור, חד, חם, מלא וחותך את כל הלהקה בקלות.  השיר נגמר,  מקללך יורד לכרוע על ברכיו שותה מהבירה שלו באדישות מופגנת, אדיש למחיאות הכפיים.

השיר הבא מתחיל, ברגע האחרון לפני שמגיע תורו לשיר, הוא ניעור מאדישותו המנותקת, מתרומם אל המיקרופון, פותח את הפה ושר. כאילו זה הדבר הכי טבעי שיהיה לך את הקול הכי יפה בעולם, ברגע שאתה פותח את הגרון.

מאחוריו הלהקה מנגנת נפלא. וויל סרג'נט  הוא גיבור גיטרה.  לא בטוח שילדי וילדות הניינטיז שנדחקו אל מתחת לבמה,  הבינו שהבן אדם הוא לא "עוד אחד מהגיטריסטים האלו שעושים סאונדים מוזרים ותפקידים קטנים ברקע". סרג'נט הוא המייסד וההוגה הבריטי לבית ספר הזה של "שישה מיתרים ואינספור רעשים". מרדיוהד ועד בלוק פארטי , ג'וני מאר, באטלר, כריס סקוור, כולם חייבים לו משהו ובגדול.  הגישה הזו של: "בוא נמצא מלא תפקידים הכי פשוטים בעולם,  אבל עם סאונד כל כך מדוייק.  ואחרי זה נעשה את כל הצלילים המוזרים האלו מהגיטרה.  משהו בין הנחתת חלליות ובקרת לוויתנים פצועים אל החוף,  יצירת צלילי סיטרים וכינורות טורקיים עם גיטרות אמריקאיות אדומות ומשופצרות.
מקללך ממעט לדבר בין השירים וכשהוא כבר מדבר זה נעשה במבטא ליברפולי כל כך כבד  שהקהל מייד מתלחשש  "מה?  מה?  מה הוא אמר לעזאזל?"  בהתחלה חשבתי שהבן אדם הגיע כבוי,  דהוי,  מעבר לשיאו. בובת שעווה של  עצמו. כוכב רוק לשעבר שבא לדפוק קופה וללכת, אבל פתאום זה היכה בי. הבן אדם לובש ז'אקט שחור מהודר ומתחת לו קפושון של מישהו שהרגע יוצא לג'וגינג.  באותו הרגע כל התהיות שלי לגבי מיהו ומהו מקללך כאומן ויוצר. קיבלו מענה.

מדובר במקרה קלאסי של ד"ק אקו ומיסטר באנימן. מקללך הוא אדם חצוי לחלוטין. מצד אחד הוא הבלוק הכי סטנדרטי בליברפול, "היי מייט", "ביי מייט", "צ'ירס מייט",  תביא בירה ונדבר על ה"פוקינג ביטלס" ועל כדורגל (החיוך היחידי של מקללך במהלך ההופעה הגיע כשמישהו דיווח לו שצ'לסי השנואים עליו הפסידו לברצלונה). ומצד שני הבן אדם ניחן בכל מה שדרוש בכדי להיות כוכב הרוקנרול האולטימטיבי. הקול המדהים האימג' האפל, מיסתורי ומרוחק מאחורי משקפי השמש שלו.

ה"בעיה" של מקללך פשוטה. הוא לא  ממש החליט אם הוא אחד מהחבר'ה ששותים בפאב או נסיך האופל.  וזה מורגש גם בשיריו ובתהליכים שהוא עבר מאז שנות השמונים ועד היום.
תשכחו את אלבומי האולפן של הבאנימן, הם רק גירסא חיוורת לדבר עצמו. רק כשאתה רואה את מקללך ושות' לייב ניתן להבין שהוא החוליה המקשרת בין דיויד בואי לכל הרוק הבריטי שבא אחריו. אואזיס גנבו ממנו את הפוזה של ה-"אנחנו לא שמים זין" ומניירות האדישות ליד המיקרופון, ריצ'ארד אשקרופט מה"וורב"  נשמע לך פתאום כסולן להקת קאברים לבאנימן, שלא לדבר על כמה שרדיוהד טראויס וקולדפליי חייבים לו בהגשה הקולית הדרמטית, וברוקנרוליות הבריטית פאסיב-אגרסיב הזו, ובמקרה של טראויס גם כמה עטיפות אלבומים. היי, אפילו הג'יזס ומרי צ'יין חייבים לו את התספורות הגרועות.

זה ממש לא מפתיע שמקלך הוא אדם חצוי בין הפוטנציאל שלו למימושו. לאורך רגעים ארוכים בהופעה, מקללך נראה כמי שהחיים שלו אף פעם לא היו מעוניינים לרוץ מהר מספיק בכדי להשיג את הכשרון שלו. בשנות השמונים מקלך יכל לכבוש את העולם, או יותר נכון את אמריקה. הוא יכל להיות בונו מספר שתיים בקלות ולעשות את זה לא פחות טוב מהיוטואים.  ההבדל המהותי בין בונו למקללך, הוא שמהרגע שהוא עולה על הבמה, בונו יעשה הכל בכדי לנסות לפתות אותך.זה מה שהוא הכי רוצה בעולם – שתאהב אותו הוא יתחנף אליך, ישדל אותך לזנות .  מקללך פשוט משדר שלא ממש בא לו להתאמץ כדי לכבוש אותך או את העולם. התוצאה היא די מדהימה.
עומד לפניך הבן אדם שיכל להיות כוכב הרוק האולטימטיבי, והוא פשוט לא מעוניין להזיז את התחת שלו.
רק אז הבנתי למה החזרה של אקו והבאנימן מהמתים הצליחה במקום שבו אלפי להקות שהתאחדו כשלו בנסיונם להגיע אל פסגות העבר. בניגוד לציפיות שנתלו עליהם בשנות השמונים, התקליטים שהבאנימן מוציאים כיום  משוחררים מהצורך ומהציפיה הזו לכבוש את העולם.  הם פשוט תקליטים מצויינים כי לראשונה מקללך כותב את עצמו,  ולא את מה שהוא חושב שיביא אותו אל פסגות המצעדים – המודעות והציניות של האייטיז קלקלה לו. לא היתה לו אמונה ושכנוע פנימי לגבי מה שהוא כתב,  רק כשהוא כתב על כמה אין בו אמונה זה עבד. הוא פשוט לא היה סגור לגמרי כמה הוא רוצה את העניין הזה של הצלחה ופרסום. רק עכשיו אתה מבין איך משפט כמו "אמונה כנגד רצונך " שיקף ב"הפוך על הפוך" אייטיזי שכזה, את מקללך האיש שיכול להיות המלך אבל לא היה ממש בטוח שהוא רוצה בזה בפנים.

כשהם מבצעים את –  " Bring on the dancing horses " כשיר רביעי בהופעה, אני מייד שואל את עצמי מה הם עושים?  לבזבז כזה להיט גדול כל כך מהר בתחילת ההופעה? נשמע כמעט חסר אחריות. רק באמצע הביצוע הטוב אך בהחלט לא מרשים במיוחד, כשמקללך שר – "bring on the new messiah"  אתה מבין שהשיר הזה הוא בעצם מכתב הפיטורים שלו מהנסיון להיות כוכב הרוק הכי גדול של תקופתו. בהרבה מובנים הביצוע הזה הערב משחרר אותו  מכבלי העבר.  כך מתגלה לה האמת המפתיעה. השירים הכי טובים של הבאנימן מסתתרים בארבעת התקליטים האחרונים שלהם. משוחרר מהצורך לכתוב שירים שידברו אל כולם,  או יהיו מסתוריים והמנוניים, מקללך כותב רק את עצמו וזה מעולה.

הקללה של האייטיז היתה המודעות והציניות. באמצע ההופעה כשמקללך שוכח שהוא מקללך, ושוכח שהוא היה אמור להיות פעם מישהו,  מבין שהוא כאן בתחילת המילניום החדש, עדיין עושה מוזיקה שאכפת לו ממנה, רק אז הוא סוף סוף משיל מעליו את חליפת הפקידים ומתחיל להתכוון לזה. בשלב זה חלק מקהל התייאש אף הוא.  ראיתי את המבטים של אנשים מסביבי שקצת מאסו ברוקר הצנוני הזה שעושה עם הלהקה שלו ביצועים "בסדר גמור" לשירים מפעם אבל משדר אוירה של "עוד יום במשרד".

אולם ברגע אחד מקללך מניף את ידו בתנועה כמעט בלתי מורגשת הצידה, כאילו הגיח מהלם המפגש עם הלבאנט, ורק אז,  ממש מול עיניך מתרחשת הטרנספיגורציה, מעוד איזה רוקר בריטי מזדקן מדובלל וממולמל, מקללך הופך בבת אחת למשיח הרוקנרול. מרים את שתי ידיו לצדדים בתנועת צליבה, האורות מאירים אותו מאחור כצללית מבהירים לך איך הבן אדם הזה שנמצא שלושה מטר ממך, הוא למעשה חור המנעול לעולם אחר לחלוטין.  הוא לא איזה רוקר וואנאבי, הוא הדבר האמיתי, או במילותיו של הארכי-נמסיס שלו הוא אפילו "יותר טוב מהדבר האמיתי".

"אספי אותי פנימה- אני צריך לישון- אני צריך לחלום, נהגתי לחלום פעם" הוא שר באחד השירים המרגשים בהופעה In The Margin.   רק אז הבנתי ן שמקללך של היום נמצא בשיאו כי סוף סוף יש לו שירים מלאי כוונה ובעלי משמעות עבורו וקול הזהב שלו. כשהוא נכנס אל המשעול הצר שמוליך אותו מעלה מעלה,  גם הלהקה, הרחובות, וחלק מקהל מתחילים  להמריא איתו לאט לאט.  לרגעים ולפרקים מאמצע ההופעה כל הדרך אל סופה,  הבאנימן היו פשוט הלהקה הכי טובה על הפלנטה, והזאפה היה המקום הכי נכון להיות בו בעולם.

כשהם הולכים ומטפסים לפסגת העולם משיר לשיר ומגיעים אל השיא לקראת סוף ההופעה ב- of a life. מאלבומם האחרון (והמצויין מסתבר – SIBERIA ). כשהבאנימן מזינים את נחש האנרגיה הזה מתוך עצמם בעוד ועוד עוצמות ומייצרים את ענן הרעש הכתום-שחור שלהם,  גל חשמלי שמתיך את כל המגברים של המקום לרעש כל כך חזק ועוטף ששוטף אותך כנהר  (רעש שבצורה מדהימה,  אפילו לשניה אחת לא נשמע מכאיב או מנתק.  הסאונדמן  שלהם גאון !!!).  עזבו אתכם מהפקות סראונד או דיוידי של להקה את זה תשאירו לניאו-יאפים שיבואו מחר בבוקר לעבוד במשרדים שמעל. אני רוצה את הזיעה שזורמת למקללך בצידי הראש,  את הדחיפות של האנשים שקופצים לי על הרגליים ובעיקר את הרעש הזה. פתאום הכל נופל למקום: "אז ככה מתחיל הסוף?"  שאל מקללך את הקהל ואת עצמו, ובשניה אחת הבנתי למה אני כל כך אוהב לשמוע רוקנרול ובעיקר למה אני הכי אוהב לראות אותו חי בועט ונושם במיטבו. אתם מבינים, ידעתי שאני לא בעולם אחר, ידעתי שאני עדיין באיזה מאורה הייטקית שכזו, שמוכרת לי פרסומות מעפנות  בכל חור, שהחיים שלי לא ישתנו מאותו רגע והלאה,  ושמחר בבוקר עדיין יחכו לי חיים שרובם יהיה סביב האמצע הזה של דן מרגלית וחמש וחצי בערב, אבל זה פשוט לא שינה לי אמש. באותו רגע מזוקק רציתי רק עוד ועוד מהרעש הממכר הזה והבאנימן נתנו אותו במנות גדושות בהזנה ישירה לאים-אמא-של אבי העורקים.

כשמקלך בשיאו,  הוא בלתי ניתן לעצירה. גם כשהוא עוצר את הלהקה לשיר אקפלה שיר פולק עתיק, נותן ביצוע הורס לחלוטין ל- Roadhouse Blues של הדורס, ומבליט את המרחק שהוא עבר משנות השמונים ועד היום. אם אז הבאנימן ביצעו את People are Stranger – אולי שיא האפלה והדיסאוריינטציה של הדורז הרי דווקא כשהם בוחרים לבצע את שיר הדרכים האולטימטיבי, הם נשמעים בדיוק כמו שהם כיום – בלוז פסיכדלי משלהי המאה העשרים.

"It's The Blues I'm Singing"   שר מקללך באמצע כל הרעש הזה, חד וכאוב, במין עצבות בריטית כזו שאמצה את הבלוז השחור אל חיקה ונתנה לו צורה שם וצליל אחר. אבל  התוגה הכחולה הזו היא בדיוק אותה תוגה.  שוב אני חווה רגע של אמת שכזה. הכל כל כך נכון וכל כך הורס כשאתה מבין שזה רוקנרול ברגעים הגדולים שלו, נקודת המפלט החוצה מהחיים האלה אל מקום אחר, מצב תודעה שונה, חויה על חושית ומוארת דווקא בלב החושך.
שוב ושוב מקלך מסמן את השינוי שעבר, את מרחב המחיה שלו ומגדיר אותו מחדש. כשהבנימן מבצעים מחרוזת של שירי רוקנרול גדולים על שני אקורדים, שיוצאת מ- Nothing last's Forever  והופכת לwalk on the wild side  –   ולDont let me down ו-Midnight Hour של ווילסון פיקט,  הוא פשוט מבהיר לך שהוא הילד שגדל עם כל הרומנטיות והפשטות הקסומה של הביטלס, נמשך אל הצד האפל והפראי של לו ריד ומחתרת הקטיפה, אבל עמוק בפנים הוא מלא נשמה תכולת עיניים וחולמנית. ואם זה לא ברור הבן אדם פשוט שר את השירים האלה בביצוע כל כך אמין,  נכון וכובש,  שבבאותו רגע הם פשוט נשמעו  עדיפים על המקור, פשוט ככה.

אחרי ההופעה אמר לי חבר שזה כמעט כואב לראות את הבחור ככה, לחשוב שהוא כזה כשרון ענק ומבוזבז, "פשוט עצלן, שמוכיח שכשהוא רוצה הוא יכול".  כל הדרך חזרה הביתה תהיתי על ההגדרות האלו שמחייבות אותנו להיות משהו בחיים.  בטוטליות הגמורה הזו. התבוננתי בכוכבים המרוחקים שדעכו אל האור החיוור מעל הגבעות הנמוכות של הנגב. ממש לפני שנכנסתי לעיר חשבתי שאני לא יודע אם מקללך הוא עצלן, חסר מוטיביציה או ווטאבר.  יש מיליוני כוכבים בשמיים והעובדה שהוא יכל להיות אליל בפוטנציה, לזרוח כמו הכוכבים הגבוהים ביותר להגיע לישראל במטוס סילון, לנחות בפארק הירקון, לבהות אל תוך החושך הזה ולא לראות פרצוף אחד בהמון ובעוד הם מוחאים כפיים, להעלם אל המסוק ולעוף מכאן לאיצטדיון הבא. במקום כל זה,  הובילו כבישי חייו של מקללך אותו ואת הבנימן אל הזאפה כדי לתת את אחת הופעות הכי טובות שראיתי בחיי.

לא הייתי יכול לחוש  ולחוות את אותה חוויה בהופעת פארק מאוסה. לא משנה כמה פירוטכניקה ועשן תוסיפו- הופעות פארק הן תמיד מאוסות ברמות על-אי אפשר  להנות מהן באמת, סתם  באים לדפוק וי ברשימת הדברים שחייבים לראות בחיים. אין לזה שום קשר למוזיקה. לא הייתי רוצה לראות אותו בשום צורה אחרת. אולי זה לא ההפסד שלו שהוא לא הפך למגה סטאר, אולי זו הבחירה שלו להישאר הבחור הפשוט מליברפול שרגליו עמוק במגרש הכדורגל העירוני במקביל להיותו מוזיקאי שראשו בכוכבים עם יכולות מדהימות שכאלו. אולי זה רק אנחנו עם המוח המתוכנת שמחוייב ל"מצות את החיים עד הקצה" , "להגיע הכי רחוק שאפשר" שלא מסוגל לקבל את העובדה,  שהבן אדם נמצא כנראה איפה שטוב ונכון לו להיות; בין העולמות.  מנצנץ באחד ודועך במשנהו,  ה"הפסד" שלו הוא הרווח שלנו.

(ותודה לסטיבי ולR750  על הצילומים ושל הסט ליסט הנחמדות וקריאות ההתלהבות 🙂

לקריאה נוספת:

ביקורת על חמשת אלבומי האולפן הראשונים של הבאנימן.

10 comments on “גן עדן כאן למעלה – אקו והבאנימן הופעה בזאפה 07.03.06

  1. בחיים שלי לא שמעתי סאונד כזה בהופעת רוק.

  2. גרייפר

    תודה דויד,
    איזה כיף שתיעדת בכזו דייקנות את ההופעה שבה זכיתי לקפוץ לך על הנעליים!

  3. אפשר להגיד, כרגיל!

    תודה על התיאור של ההופעה שנאלצתי להפסיד אתמול בגלל כל מיני סיבות, והכתיבה שלך מיזערה את הנזק.

    מסכים גם לכל מילה לגבי זאפה והסאונד. יש לציוד במקום פוטנציאל אדיר אם מתופעל נכונה.

    Cheers

    Shay Tochner

  4. פינגווינית אינטרנט

    גם אני התלבטתי אם ללכת. אבל אז חשבתי שיש לי מספיק מדי הדים בראש בזמן האחרון, לא לדבר על ארנבים… הביקורת שלך הוציאה אותי מגבולות השפה למקום, איך לומר, טוב יותר?
    יש מרק ברוקולי היום
    השעה חמש וחצי אצלי. אפשר לחגוג את אמצע היום

  5. אני הולכת להופעה היום (יום ד'), תודה רבה!

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    לדעתי הם מ-א-ד דורסנים!!!!י
    סתמסתמסתם

  7. תודה רבה על הכתיבה.

    לקח לך זמן להגיע לזה, אבל אכן היה פשוט מהמם לגמרי, לרגעים עפתי.

    זה אכן הדבר האמיתי, לגמרי.

    וזה מאוד נדיר בכלל, והיום, ופה…

    רק הערה קטנה:
    חלק מהמוסיקה בין לבין ברקע אכן היתה תמוהה, אבל היה שם ג'וי דיויז'ן!

    גדי ב

  8. שמח לראותך שוב כאן בסביבה (האינטרנטית) פעם הבאה תבוא להגיד שלום !!!.
    ואגב לאלו שכבר שאלו ותהו מה יש לי נגד
    האייטיז ולהקות כמו אקו ג'וי דיביז'ן, ניו אורדר, ניק קייב וכל החברה של האלט-אייטיז (יש סגנון כזה ? אולי צריך להמציא ) אין לי כלום פרט לאהבה גדולה.
    בקרוב הסבר ארוך ומפורט על שנות השמונים שלי יגיע במהרה בימינו אמן סלה.

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    Nice photos!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: