יותר מכל שנא את רעש היונים בשבת בבוקר. כל השבוע היה מתעורר מצלצולי בית הספר הסמוך לביתו. צלצול  ארוך שניגן במחרוזת עליזה מדי את "גשר לונדון נופל", ו"יונתן הקטן" ממוזגים אחד אל תוך השני, כאילו היה יונתן ילד לונדוני, כאילו התמזה זרמה  מתחת לאנדרטה. תהה מה קרה לצלצול של פעם ומדוע כבר אין צלצול פעמון פשוט שיעשה  "פרינג" אחד קצר ודי.  חשב על הצלצול שהיה מעיר אותו מחלומות הקיץ בשיעורים ב בית הספר ושחרר אותו אל החלומות הגדולים של ההפסקה. המנגינה התמשכה והתמשכה, מתחת לשמיכה הוא תהה מדוע הצלצולים ארוכים כל כך. אולי הם מנסים להתחרות ברינגטונים? כנראה שאף אחד כבר לא שומע כלום היום, הרהר לעצמו – לא התלמידים ולא המורים. כולם חושבים שהצלצול הוא בסך הכל עוד רינגטון שמודיע להם שיש איזו הודעת אסאמאס מחורבנת. הודעה שמספרת להם על עוד מסיבה חורנית ומגניבה וכל שאר הפרטים בכוכבית משהו משהו. 
לאט לאט הוא פענח את שביל החלומות שהוביל אותו ליקיצה המעצבנת הזו. הוא חלם שהוא נוסע לטיול עתיקות ויין בעיראק, אבל במעבר הגבול חוטפים אותו מתנגדי האמריקאים, מכניסים אותו לבור קטן באדמה תחום בבלוקים ישנים  וחשופים וסוגרים עליו את המכסה. הוא ישב שם בחושך כפוף כולו,  רועד מפחד.   חשב על הרגע שבו בואו להוציא אותו, ילבישו אותו בסרבל כתום  ויוציאו אותו להורג בעריפת ראש.   כל מה שישאר ממנו זה סרטון זוועות באיכות צילום עלובה שאנשים שולחים אחד לשני באימייל. כמו הסרטון  של הסימפסונים  האמיתיים שהוא ראה או איזה בחורה שמוציאה את העיניים שלה החוצה, כשכבר באו להוציא אותו החוצה הבור הוא שמע את כל ההמון מסביב שר לו; "מה יש לבחור? מה יש לבחור ?"  והרעש החודר של מחיאות הכפיים שלהם מתגבר ומתגבר מתפורר ומתפררר לפררר פררר פררר,  העיר אותו והותיר אותו עם התחושה הזו שהוא עדיין באמצע הדרך אל המוות.  
ושוב ההמיות הנמוכות האלו, פררר פררר,  הטריפו אותו מתחת לשמיכה, המיות שנמשכו מחלומו אל המציאות. בשניה אחת מוחו התעורר והוא קלט שאלו הן שוב היונים המחורבנות שהתנחלו  על אדן חלונו, ופצעו את אדן חלומו.
הוא קפץ ממיטתו באותה נואשןץ של מי שמנסה להספיק לתפוס את הרכבת כשכבר אין איש על הרציף,  תפס את המגב שהיה מונח במקלחת, ופתח את החלון באבחה אלימה. זוג היונים ברחו  ממנו באיטיות מלגלגת כשמשק כנפיהם וצווחותיהם נשמעים  לו כצליל קפיצים חלודים וחורקים ממיטה ישנה שילדים קטנים קופצים עליה כעל טרמפולינה.   
השקט של שבת  בבוקר היכה בו בלעג,  האור הבהיר רק הגדיל את תחושת הבדידות הגדולה שנותרה סביבו לאחר הסתלקותם של ה"עכברושים המעופפים" – כפי שהוא כינה את היונים.
הוא ידע שעכשיו כבר אבוד לו. הוא לא יוכל לחזור אל החלום שהיה לו, וכל היום ירגיש כאילו  שוב נתקע בסבך המאורעות והכל בגלל ההשכמה המחורבנת  של היונים.   
הוא עשה את דרכו חזרה אל דירתו ואל חייו. טרוט עיניים, הלך למקלחת לשטוף פנים. התבונן במשחת השיניים שהבטיחה להלבין את שיניו ותהה למה אף אחד לא מייצר משחת שיניים בטעם של קפה שחור ושם בה ניקוטין כדי לחסוך זמן ולגמול אנשים מהסיגריות של הבוקר, התבונן במראה ראה את הזיפים שעל לחייו וכל מה שהוא יכל לחשוב עליו היה האמצע הזה שדקר אותו בצלעות .
הוא ניסה הכל כדי להיפטר מהיונים. שם דוקרנים כדי שיכאב להן, מרח חומר דביק שיסרבל את תנועתן העקמומית ממילא, תלה  ניירות אלומיניום שיסנוורו אותן, רשתות שימנעו מהן להיכנס, וכלום לא עזר. כמו שפחותיו הנאמנות של השטן, היו היונים מתנחלות מדי אביב סביב ביתו,  מהמהמות ומפרפרות בנסיונות למשוך את בן זוגן,  ומעירות אותו מדי בוקר בחרחורים המחורבנים שלהן.
גם כשהכה בחלון  עם המגב שהניח ליד המיטה,  היו היונים חוזרות אחרי רבע שעה ומעירות אותו שוב ושוב כמו היו חלק מאיזה מנגנון  השכמה ביולוגי ענק והן, הן כפתור ה-"נודניק" בשעון המעורר של הטבע. חוזרות ומהמהמות ומנסות לבנות קן.  לעצמו הוא חשב ששנים של  מגורים בעיר,  גרמנו ליונים לשכוח איך בונים קן אמיתי. הוא תמיד לגלג על שני הגבעולים הסמליים  שאיתם הן תחמו את קיומם והעבירו לרשותן  את שטח המזגן והחלון שלו בכדי לבנות בו קן.     
זה רק קן שבו יביאו לעולם דור חדש של יונים אורבניות אפורות ומכוערות,  אותן יונים שבאביב הבא רק ימררו את חייו וייצרו דור נוסף של יצורים אפורים ומכוערים. הוא אפילו חשב שיום אחד הוא פשוט ישלוף את האקדח שלו ויתחיל לרקוד איתו סלסה מדממת מול כל חלונות הבית. מעיף את היונים המחורבנות מענפי העצים וחוטי החשמל אל מקום מנוחתן הסופי, הוא דמיין את מעופן האיטי כלפי מטה, את העצמות המרוחות על הכביש השחור מוקפות בכתם כהה של דם, אולם המחשבה נשמטה ממנו כבר באמצעה, כמו הרבה דברים בחייו –  הוא ידע שגם את זה הוא אף פעם לא יעשה.   
הוא  שוטט בעייפות בסלון דירתו,  אחז בקפה הראשון של היום.  שם את "ברלין" של לו ריד במערכת והתבונן בבתים הנעים ברוח של קצה השכונה  –  בצלילות העכורה  של הבוקר הוא הבין שהוא פשוט תקוע באמצע,  בדיוק במרחק שווה משני הקצוות. באמצע החיים,  בקומה האמצעית,  באמצע הבלוק,  באמצע השכונה הכי באמצע,  שלא רחוקה משום מקום ולא קרובה לשום מקום. באמצע העיר הכי
אמצעית בארץ. 
הצלילים רחשו מסביבו, הוא שמע מסיבת יום הולדת שאליה הוא אף פעם לא הוזמן,  והרהר ביונים האלו, למה הן חוזרות ?  כבר שנים שהוא מנסה להלחם בהן ומדי אביב הן חוזרות לקנן אל חלון ביתו.     
הדיסק המשיך להתנגן ברקע "אני אפסיק לבזבז את זמני, מישהו אחר היה שובר לה את שתי הזרועות , שיר עצוב שיר עצוב"
הוא הביט ביונים על העץ ממול וידע שהן רק מחכות לרגע שהוא יסתלק כדי שיוכלו לשוב ולקנן על האדניות בחלון,  הביט בהן בוחנות אותו בשלווה מן הצד, מחכות.
ניגש אל המחסן הקטן בקצה המטבח , פשפש בין הקופסאות המאובקות, אסף מתוכן ערימה של אזיקונים ושקיות וחזר אל הסלון, עמד בצד החלון מוסתר מהחוץ, וחיכה. היונה הראשונה לא איחרה להגיע, בכנפיים כבדות נחתה  על האדנית, חכתה כמה שניות ואז החלה להמהם בקולה המעצבן. הוא חיכה שהזכר יבוא וכבעוד הזוג עסוקים בשלהם שלף את שקית הפלסטיק ובתנועה חדה  כלא את צמד היונים בתוכה.
היונים המופתעות  התפתלו ופרפרו בתוך השקית, אך הוא מייד הטיח את השקית ברצפה, ובעוד היונים המומות קשר את רגליהן עם  האזיקונים לקח אותן לחדר הריק באמצע הבית.  זרק פנימה כיבה את האור,  וחזר לארוב בחלון.
עד שהערב ירד הוא לכד  כשש זוגות יונים,  למחרת הוא שיפר את הטכניקה שלו ואחרי שלושה ימים כבר היו לו יותר מעשרים  זוגות יונים קשורות  באזיקונים. להפתעתו, מדי יום היו מגיעות יונים חדשות כדי למלא את מקומן של היונים שלכד.  מאיפה הן מגיעות הוא שאל את עצמו ? האם הן מכירות את הכתובת שלי ?
ביום שישי בבוקר הוא התעורר מחוייך. איכשהו הרעש והצחנה לא הפריעו לו, –  "תתתעוררו, היום זה יום טוב למות" הוא צעק אל החדר  הסגור בדרכו לשירותים.
 הוא הדליק את האור.  החל לאסוף את צמדי היונים המהמהמות, צובר בידיו עשרות חוטים שבקציהם מפרפרות והומות יונים אפורות ומחורבנות, הוא שמע את רעש הקפיצים החלודים, ראה את כל נוצות הכנפיים  מתעופפות לכל כיוון,  את הרצפה מלאה בחריונים המעגליים של היונים, וזה לא הפריע לו ,  יצא אל חדר המדרגות מחזיק את כדור היונים המפרפר בידיו,  עלה קומה,  פתח בבעיטה את  הדלת המוליכה לגג,  עיניו הסתנוורו  מהאור שבחוץ,  הביט לשניה בדוד השמש שלו,  שם לב שיש דליפה קטנה , חייך  וקפץ.

7 comments on “היונים

  1. סחתיין על הצילום (וגם על הטקסט).

  2. קוראים לו רזי בן עזר.

    הוא יאהב את זה מאוד.

  3. יוווו, דויד
    חתרנות מהממת על הבוקר!
    אחלה סיפור!
    (כן, וגם הצילום!)

  4. ששון הגבר

    את הציפורים אני דווקא מחבב, את הלהקה אני שונא.

  5. עפרה

    חזק כמו משחת שניים בטעם קפה. עגוווום עצוווווב cucurucucu paloma!!Ay ay ay moria
    את השיר הזה הגיבור שונא.

  6. זאפודית

    כואב.

  7. רונה צורף.

    קוראים לו פטריק זיסקינד, סופר אדיר, שכתב את 'היונה' מקווה שקראת.
    האזיקונים שקשרו שתי יונים יחד הזכירו לי משום מה את סיפור שימשון וקשירת הזנבות של השועלים,
    נכון גם שמשון בסוף התאבד…מעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: