"זה ממילא הכל ירידה עד תל אביב" – סיפור עלייתם והתרסקותם של "קופי המסטיק"

דויד, אהלן. שמי איתי ורציתי לשאול אותך למה אין בארץ להקות כיפיות כמו הארקטיק מאנקיז???

ובכן, במסגרת המדור "הכה את המומחה" שמיוסד בבלוג זה החל מעכשיו, בואו ונבחן את שאלתו של איתי לעומק. הבה ניקח את ה"ארקטיק מאנקיז", למשל ונגייר אותם, נעביר אותם לישראל. נקרא להם "קופי המסטיק", ונשים אותם בתיכון "ליאו באק" בחיפה. ובכן, איך תראה בקריירה שלהם?

לאחר שתי חזרות והגנבות, מוכנים תום, שחף ורומי, להגדיר את עצמם כלהקה. אנשי הטריו האנרגטי כבר כתבו שירים בהפסקות כמו "המורה תגידי, מה את עשית בחופש הגדול?", ו"כשהשמש שוקעת אני מגלה שכל חיפה מלאה בזונות", ומה שהסתמן כלהיטם הגדול: "את נראית טוב על רחבת הריקודים – בשביל אחת מהקריות". אחרי עוד חזרה הם כבר מוכנים לעלות לבמה, הופעה אחת בחיפה לחברים הקרובים – אבא הסיע את התופים אל ההוטוטנט בהדר. לא היתה הגברה שווה, במיוחד אבל כל מי שהיה שם ידע שהוא חווה משהו מיוחד באותו לילה.

"הנה העתיד", חשבו אנשי המסטיק, "מייד מעבר לפינה".

ביום האחרון של י"א הם לקחו קצת הרבה כסף מההורים ונסעו להקליט באיזה אולפן בטבעון את הסינגל שלהם. הטכנאי לא אהב את הילדים המעצבנים והשחצנים – "פאק שילמדו לכוון את הגיטרה, וכל הרעש הזה והמילים המטומטמות, אלוהים אני שונא את העבודה שלי". הם הדפיסו פוסטרים, העלו אתר לרשת, זיינו את המוח במשך שבועיים בפורומים השונים ונתנו ראיון ענק למקומון החיפאי, בו הבטיחו לכבוש את תל אביב ולא לחזור עד שלא יהיו להם שלוש מאות חזיות שבחורות שכחו אצלם.

אז הגיעו שתי הופעות מפוצצות לחברים בבארבי. כתבו עליהם באיזה שישה אתרים ברשת. אותם חמישה אנשים כתבו. ואותם שלושה אנשים קראו.

הגדיל לעשות מבקר הפורומים הנודע חרצף .נ.חנוך, שכתב עליהם בכל פורום אפשרי שהם הלהקה הכי גדולה מאז "דנה קמה על הרמה" ותרץ זאת בכמה אלפי מילים, בהן תיאר רגע אחד בהופעה שלהם בו דרכה עליו מישהי שהוא הכיר פעם בגיל שש והיא לא זיהתה אותו ולכן הדריכה הזו הזקירה את חושיו עד כדי רצון לקרוע לה את הבגדים, או במילותיו, כפי שסיכם את העניין במשפט הבלתי נשכח – "ויש לי רק מילה אחת בשבילכם. מסטיק!!!"

בהופעה השלישית היו חמישה אנשים בקהל שקראו עליהם ברשת, לא כולל את החברים שלהם מ"הטיפשונים". בועידת העורכים בגלגל"ץ אמרו שהסינגל "בחורה מהקריות" ממש שיר מגניב, אבל מסעודה משדרות הציונות בחיפה לא תבין את הקטע, ו"ממילא היא עלולה להיעלב". אחת העורכות ציחקקה: "בכלל, כל הבחורות שהכרתי מקריות היו מה זה כונפות". הסינגל הושלך אל ערימת הדחויים הענקית.

הקליפ שהם עשו מהכסף של ההורים והחברים במגמת קולנוע בתיכון הוקרן בפריים טיים של 24 שש פעמים. "בינינו, זה לא איזה קליפ של ליאור מולכו" הרהר לעצמו העורך… ושיבץ את הקליפ החדש של רגב הוד, "התהרי לי, כפרה?"

מכל הצפיות בערוץ, שתי ילדות בבית שמש כבר הכירו את הלהקה שמתחפשים לג'וקים ושרים

"בקריות, בקריות,

אלוהים איך הפכתי להיות,

אידיוט בלי מסטיק ועתידות

הו בלב הקריות".

להופעה הבאה בבארבי באו רק חמש ילדות מאופרות שחור. "אה ההופעה של שילה פרבר זה באולם ליד", אמר להם מוכר הכרטיסים המשועמם.

נעמי ומעיין פרץ – פרסונות

הבארבי כבר לא היו מוכנים לתת ללהקה עוד הזדמנות. "תשמעו", אמר שאול, "באופן אישי אני מת על הקטקוטים שלכם, אבל אני לא יכול להפעיל מקום בשביל שישה אנשים שבאים לראות."

בשלב זה המתחים בתוך הלהקה גאו. ההורים של רומי הבהירו לו שלהופעה הבאה הם כבר לא יסיעו אותו. יומיים לאחר מכן, במועדון "המזקיקיון הביזרי" בחדרה, רומי כבר נשבר לגמרי – "מילא שאין הגברה נורמלית והתאורה היא מנורת לבה בקצה הבמה, בשביל מה הבאתי את כל התופים שלי לחור הזה? אפילו עשרים איש לא יכולים להכנס לכאן". בשלב זה אחד מבאי המקום התעצבן על השלישיה הרועשת: "כוס אמכום ערס די כבר אתם לא קולטים שאתם מפריעים לנו לדבר…". זה רק דרבן אותם לנגן חזק יותר, מזל שברגע האחרון המאבטח הרוסי התערב. "אתם לא רע בתור להקה", הוא אמר, "אבל למה אתם לא עושים חבי-מטאל?"

מעיין פרץ – אאוטרפה המוזה של הקונסולה

אחרי ההופעה במגרש החניה ההרגשה היתה ממש מחורבנת. "ככה אני לא יכול יותר", אמר רומי לשחף. "אני מוכר את התופים והולך לקנות גלשן רוח…" הוא איים.

"חכה שניה", אמר לו תום, "יש משהו שלא סיפרתי לכם. כשהלכתי לתל אביב לקנות חולצה להופעה בבוטיק 'קרוקר לגבות הרוקר', החנות הזו למותגי רוק שנפתחה בקינג ג'ורג'? בקיצור, איך שנכנסתי היתה שם איזה אשה מבוגרת שהציקה לי ומדדה לי את היקף הירכיים שלי וכל הזמן מלמלה 'פאק הוא יותר רזה אפילו מאילן חומש, אני לא מאמינה… אני אראה כבר לקנטיאנית הזו למי יש חבר קטין יותר שווה'. בהתחלה חשבתי שהיא עובדת בחנות, לא הבנתי מה היא רוצה, אבל אחד המוכרים אמר לי שהיא עיתונאית ושכדאי להתייחס אליה נחמד איזה שבועיים. בקיצור, בשבוע הבא אנחנו מקבלים את השער של המוסף של הארץ…"

תמונת השער, בה הקופים קפצו אחד על השני והתופים של רומי בהקו באדום מתכתי, היתה שיחת היום בכל הפורומים באינטרנט. "מי אלה, שעם סינגל אחד שאף אחד לא שמע כבר מקבלים שער במוסף הארץ?" "המסטיק שולתים!!1" כתבו חברי הלהקה בשמות בדויים כטוקברדקיסטים בכל הרשת.

ההורים הגאים התקשרו לכל הדודות להגיד להם שיקנו עיתון הארץ, התפוצה של העיתון עלתה ב-200 עותקים באיזור חיפה!!! הדודה טליה התקשרה להורים של שחף ואמרה להם ש"אם הבן שלכם חושב שיש לי תחת כמו של ממותה, כדאי שייזהר מהחיתים שלה בפעם הבאה כשיפגשו".

בראיון לשבעה ימים של ידיעות אחרונות לרגל צאת אוסף להיטי הזהב התשיעי שלו, מחה זמיר דבושי על האפליה הגזענית של העיתונות האשכנזית – "קח לדוגמא את הלהקה הזו, 'קופי המסטיק',  השבוע אני מציין שלוש שנות פעילות בזמר המזרחי ועדיין לא קיבלתי שער בעיתון "הארץ", זו הוכחה ברורה לדיכוי המוזיקה המזרחית בארץ" אמר, נכנס למרצדס ונסע.

אחרי מגעים מרובים הוציאו "קופי המסטיק" את אלבום הבכורה שלהם, "אני לא זוכר את מה שאתה שוכח…", בתו השמיני. הוא הגיע לעשר חנויות ברחבי הארץ, המוכרת בקניון נתניה שמה אותם בסקציית ה"מוזיקה לילדים ופעוטות" בחנות.

הביקורות בעיתוני השבת כיסחו את הלהקה. "בוסרי", "חסר נפח", "לא מהודק דיו" היו האמירות הכלליות. זכורה במיוחד הביקורת של עידו ארפלץ, שקבע במגניבות הנבזית שעורכיו כל כך חיבבו ש: "אם לצליל של המסטיק היה ריח, אז המוזיקה שלהם היא חיריה".

ביום ראשון המורים בבית הספר חייכו לעבר השלישיה. "המורה לאזרחות מבצעת בלי רשות?"

בחדר המורים כבר זממו "אנחנו נראה לכם מה זה 'פונוגרפיה זה עניין של המורה לגיאוגרפיה והמורה ליהדות'. חצופים קטנים…"

ואז הגיע צו הראשון, וצו שני.

גיטרות – אינדינגב

אחרי שתי הופעות נוספות ומפוצצות לחלוטין בפטיפון, רומי החליט שנמאס לו מכל הנסיעות האלה ועזב. שחף ותום הביאו מתופף חדש ומשכו עוד חצי שנה בהופעות לפני אותם עשרים אנשים. כשהם באו לבית המוזיקה היתה להם הפתעה: פרט ליעד שהתלהב, אף אחד לא ממש רקד.

בדרך חזרה מירושלים לתל אביב שחף שאל את תום אם יש לו כסף כי הדלק הולך להיגמר. "אחי, נגמר לי הכל, קניתי נובלס היום, סע בלי גז בניוטרל זה ממילא הכל ירידה עד תל אביב" אמר לו בנמנום. הסוברו הישנה גלשה בירידות עד שהאטה כשהכביש התיישר והשתפל, ולבסוף נעצרה לפני הירידה למודיעין.

תום יצא החוצה, נשען על המכונית באויר הצלול, מוקדם מדי בבוקר, הוא החל לראות את אנשי ההיי-טק הראשונים מגיחים אל הכביש ודוהרים עם המזדה אל העבודה לפני שהפקקים הגדולים של הבוקר יתחילו. השדות היו כל כך יפים בזריחה, החרציות והעשב הירוק כחול, באותו הרגע נרקמו במוחו שורות:

"גם את וגם אני

רוצים לחיות חופשי,

בתוך המזדה 6

המזגן שוב מתלחשש –

עלו כבר על כביש שש,

שם החופש מתממש

אני ואת עוד נתרגש".

מעיין פרץ – ראש דלי סולני

חצי שנה אחר כך הוא נסע לירושלים ברכבת. הוא התבונן על עצמו בחלון הגדול וראה את ההשתקפות שלו מגודל שיער ועטוי זקן, בפונצ'ו בהיר ומכנסיי שארוול. על כתפו היה שעון ראשה של ענף – החברה החדשה שלו. הוא אהב את הקטע שהיא לא גילחה את שערות בית השחי, אבל לא מתוך אותו עקרון אורגני כמוה.

תום התיישב על הבמה בסינדרום ושלף את האקוסטית מנרתיקה הרך והמרופד. הוא החל לפרוט כמה אקורדים נוגים ולשיר את "כביש שש", הבחורות בשולחן השני נראו מוכות כוכבים, הן שרו את המילים, הוא חייך לעצמו – אולי אחרי שנגמור את השלב האורגני בחיי נבחן את העניין שלהן מקרוב. מחיאות הכפיים המועטות הידהדו מקירות האבן של הסינדרום. לרגע אחד עברו במוחו הביקורות ששיבחו את אלבומו האחרון "שאריות של מסטיק":

"תום מציג את הצד הבוגר שלו בשירים חושפניים כנערת מוט בלאס-וגאס", "כעת שהגיסטורשנים נעלמו ניתן לשמוע כמה נפח תופסת השירה שלו", רק המבקר עידו ארפלץ כיסח שוב את אלבומו וכתב כי הוא "מהודק כמו האטב המשרדי של האופיס – בדיוק כשלא צריכים אותו הוא בא". גם ג'וג'ו הלוי, המבקר מאילת של העיתון "סמארקינג", לא אהב, או לפחות זה מה שהוא הבין מהביקורת עליו שבה נכתב – "עם מוזיקה כזו אצל מלכה בשיפודיה היו עושים ממנו שיש-קבב", ושמעון פרא אמר בראיון שכל המוזיקה הישראלית הצעירה היא עבודת שטן של המערב, "ראה את התום הזה שהוציא את אלבומו לפני שבוע, 'שאריות המסטיק'. תום – אין בו. ערבוב גלויות – אין בו, והעברית שלו – 'את ואני בכביש שש?' זה עברית זה?", לפני שעבר לדבר על שירו החדש "עכסותה פרוטת עלעליים בהרי הברביראיים".

החיילצ'יק שישב על הבאר נראה לו מוכר. בעקבות דרישת החייל הוא הסכים לבצע את "בסוף נשארתי בקריות" בביצוע מרגש שהפך את השיר מהמנון פאנק מהיר לבלוז חרישי. הבנות בשולחן השני חייכו כשהוא הגיע לפזמון ושרו אותו ההתרגשות "בקריות, בקריות איך הפכתי להיות אידיוט בלי עתיד בלב הקריות", לפתע המילים קבלו משמעות אחרת. כשירד מהבמה הוא הופתע לגלות שהחייל היה בעצם רומי, המתופף שלו לשעבר – הוא לא זיהה אותו בלי השיער, עם עור צרוב משמש ומאסת שרירים חדשה של גולנצ'יק.
"היי אחי, לא יאומן שאתה כאן" – "כן ראיתי שאתה מופיע בסביבה, בדיוק היה לנו אפטר". "כיף לראותך גבר אולי יום אחד נעשה איחוד ננגן ביחד את הקריות עוד פעם" – "כן אחי נביא את כל החבר'ה מהפלוגה, יהיה שכונה", "מה שכונה, בלוק!!!" -" כן יהיה בלוק".

הוא חייך לענף. היא חייכה אליו, עיניה צפו באגמי היין, כן זה לא רע העסק הזה של מוזיקה אישית לוחצת. לא רע בכלל…

 

הצד הכחול של הירח – דיויד גילמור.

חבר וירטואלי שכזה, הקניט אותי לא מזמן – בעצם, אתה כותב, רק שני סוגים של ביקורות מוזיקה".

איזה? הסתקרנתי.

ביקורות הייקו כאלו, עד כמה שהן יפות "קונספטואלית" – למרות שהמשפט הזה הופיע מולי על המחשב בשורות טקסט,  אני משוכנע שהוא נאמר בטון מלגלג – שאף אחד חוץ ממך לא ממש מבין…

ומה הביקורות האחרות ? תהיתי בעודי בולע את עלבוני.

"אלו שלוקח לך יותר זמן לקרוא אותן, מאשר להקשיב לאלבום עצמו."  סתם אותו חבר בתחושת נצחון בלתי מוסתרת.

אז מילא שאני לא מבין מה כל כך בעייתי בלכתוב ביקורות שרק אתה מבין, אלוהים אדירים, אני לא באמת מבקר מוזיקה יותר מאשר אני טבח במסעדת סושי.  בסך הכל כל הכתיבה שלי על מוזיקאים ומוזיקה נובעת מתוך תקוה –  קצת תמימה, אני בהחלט מודה ומודע לעניין – שבאיזשהו מקום מישהו יקרא את זה ויטרח לשמוע איזה שיר, ואולי אף להנות מזה כמה רגעים.

בתור אחד שעד כמה וכמה שנים בכתיבת ביקורות  מוזיקה, אין לי ספק שהסוד הכמוס שכל מבקר מוזיקלי מנסה להסתיר, הוא שאין באמת מה להבין במוזיקה.

אם יש לך אוזניים, רמקולים סבירים, גישה לוויקי-אינטרנט ואתה כבר יכול להחשב ה"מבין" הגדול ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. העניין שלי בכתיבה על מוזיקה היה תמיד אותו אחד.בסך הכל אני מנסה לפענח לעצמי שוב ושוב את יופיו של הפלא הזה. אותו פלא שהופך אותי לאותו יצור שפרנקשטיין בגרסאתו של מל ברוקס יצר. גולם מגושם שנאלם דום בכל פעם שכמה צלילים קוראים לו מרחוק. מנותק ומקשיב במבט מזוגג ליופי הזה שמתנחשל סביבי.

אולי הבעיה היא רק בי. לוקח לי המון זמן לצאת מהמצב דמוי הטראנס הזה. הדרך החוצה מתרחשת רק בעזרת המילים שאני כותב. מילים המהוות חבלים דקיקים לטפס על מדרונות הנוף השקוף שהוא המוזיקה המקיפה אותי. חבלי רשתות דקיקים שבהטלתי אותם מסמנים או מתווים כמה מראי מקום דקיקים לגבי הדבר המוזר הזה וכמה באמת יש לך אפשרות ללכוד את הנוף הזה באמצעות רשת קרועה.

ברור לי שאף פעם לא אצליח לדייק במילותי כדי ליצור מספיק חבלים שיקיפו או יתארו את מלוא המסה השקופה הזו. אני אפילו לא בטוח שאני מסוגל בכלל  לשרטט את קוי המתאר, אבל למרבה טפשותי, זה לא אומר שאני מתייאש מלנסות.

יש כאלו שכותבים על מוזיקה דרך הדבר היחידי שניתן להוכיח אותו – העובדות. הביקורות שהם מוציאים מתחת ידם עונות פחות או יותר לסכמה הבאה :

"האלבום ה- וכאן יבוא בדרך כלל איזה מספר כלשהו,  של  ופה יבוא שם המוזיקאי שכבר הוזכר בכותרת הביקורת יצא ב – כאן יגיע המידע החשוב מכל והוא שמה של חברת התקליטים. פריט מידע שבכל דרך שתבחנו אותו לא ממש מעניין אף אחד פרט לקניינים של טאוור, אבל היי לכתוב ביקורות מוזיקה היא דרך די מעניינת  לעשות כסף. משלמים לך פר מילה ואתה נאלץ למלא עוד ועוד שורות בכדי להרוויח את השקל שלך.  האלבום מהווה שינוי/המשך לאלבומיו הקודמים של אותו זמר דנן. השינוי משקף את ה- כאן יופיע כל פריט היסטורי שהיחצ"ן החליט שעלול לקדם את המכירות של האלבום, גירושים, לידה, לידה מחודשת, חזרה בתשובה, עזיבת להקה, ניתוח שינוי מין, מעבר לקנדה. שחלפו בחייו מה שמעניק לאלבום – כאן יופיע כל שם תואר שתרצו שמתאר משהו הכי לא קשור למוזיקה חמיצות- נפח- ווטאבר  – ופרוט בן כמה עשרות מילים על אותה תכונה מיוחדת שרק אלבום זה ניכר בה, אני מקווה שבשלב זה הבנתם שלפעמים העובדות הן רק כסוי תחת שקוף.

אני לא מחפש לכתוב על עובדות בתקליטים. ברוב המקרים אלו הם הפרטים הכי פחות מעניינים שבהם. תמיד אהבתי את האלמנט הפנטסטי שבמוזיקה (אגב, חשוב לי להדגיש שהאלמנט הפנטסטי עומד בניגוד מוחלט לאלמנט הפנטזיונרי שבה. אותו אלמנט שמסורת הפרוג-רוק קדשה עם הערצתם הבלתי מסוייגת לאבירים וטרולים, או כל חובבי המטאל עם הערצתם לטרולים ואבירים ) אם הייתי כותב על עובדות הייתי ללא ספק כותב ביקורות קצרות הרבה יותר, אבל מה הטעם בעובדות? בשביל זה יש אינסוף מגזיני רשת ואול-מיוזיק ו-וויקיפדיה.אני צריך את הזמן ואת המרחב המילולי לפענח מה בדיוק במוזיקה הזו מושך או דוחה אותי (ולפעמים יחד בו זמנית). אופססס, שוב כתבתי ארוך ואפילו בלי להתכוון לכך ממש.

קרה המקרה וביום שבו יצא אלבומו האחרון של דיויד גילמור, עברתי בחנות של בית המוזיקה בירושלים  בעוד הדיסק מתנגן ברקע, החלטתי בגחמת רגע שעדיין לא ברורה לי לחלוטין, לקנות את הדיסק.

מאז ועד היום בבוקר. לא מצאתי שום רגע בחיי שבו התחשק לי לשים אותו ברקע. רק האביכות של היום הזה בצמידות מחשידה משהו לנפתולי מזג האויר בשבוע האחרון,  הפכו אותו מדוייק מאוד למין רגע בוקר-צהריים שכזה.

כשהתחלתי להאזין לאלבום הבחנתי לראשונה שישנן שתי דרכים להאזין למוזיקה (אם אתה לא לוקח בחשבון  האזנה ללצלילים מזעזעים בזמן שאתה מחכה לפקידת הבנק שתענה )

הראשונה היא האזנה שהפוקוס שלה הוא כלפי פנים. אתה מקשיב לצלילים והם לוקחים אותך למקומות בחיים שלך, גורמים לכמה וכמה מחשבות לשקוע, לאחרות לתסוס ולבעבע, עד שאתה מוצא את עצמך נזכר בכל כך הרבה דברים  ולא שם לב שהדיסק נגמר לפני כמה דקות והגיע הזמן להדליק את האורות בבית.

והדרך השניה להאזין למוזיקה, היא דרך מיקוד חיצוני. להקשיב למוזיקה עצמה כמשהו מחוץ לך,  להביט ולראות כיצד מתבהר לו שביל למקומות שלא היו ולעולם לא יהיו חלק מחייך. הזכרונות שלא תוכל לזכור והאהבות שלעולם לא תוכל לאהוב (ולא רק בגלל גודלן או עוצמתן אלא בגלל נסיבות ג'נדריות למשל. ) כל הדברים שגורמים לך לשכוח את עצמך ומכירים לך את העולם מזוית אחרת לחלוטין.

כשהאזנתי לאלבום מתחילתו עד סופו היתי מוטרד בבעיות שסובבות ומסבכות את חיי כרגע. בסוף ההאזנה לדיסק חשתי שהאלבום של גילמור הוא מיצוי כל הקטעים (בעיקר הענוגים, אבל לא רק )  של הפלויד ממורכזים לגלולה כחולה אחת שמזקירה לגברים בגביל העמידה את ימי חלדם.

אוי ויי, הרהרתי לעצמי נפלתי על תקליט ויאגרה. אלבום של רוקרים מזדקנים שכל מטרתו להוכיח לאלפי מבקרים סביב הפלנטה שהם לא חייבים להוכיח כלום לאף אחד.

אבל האמת היא שזה ממש לא אלבום ויאגרה. כשהקשבתי לאלבום עייף, בודד ומנוכר לעצמי ולסביבה, לכאורה המצב האידאלי להאזין למוזיקה שמחפשת  לנחם ולעודד אותך, מצאתי את עצמי מתעצבן ומתקומם כנגד הפסטוראליות הכחולה ששוכנת במרכז רוחו של האלבום.

"תנשום פנימה קח נשימה עמוקה" – מה הוא רוצה ממני תהיתי, למה אני שומע את המוזיקה הזו ? אז נכון אהבתי את פינק פלויד בזמנו, אבל האלבום הזה נשמע הכי פינק פלויד שיש. אני בטוח שבדיקת די.אן.איי היתה מגלה שלכל שיר כאן יש אבא ואמא באחד מאלבומי הפלויד. ולא שזה רע, למעשה זהו התקליט הכי טוב שהפלויד עשו מאז Wish You Were Here -אבל אם המיקוד של גילמור הוא לעשות פינק פלויד יותר טוב מפינק פלויד אז מה הטעם באלבום כזה?.

האם כל מה שנותר לבן אדם לעשות בגילו המתקדם זה להוכיח אחת ולתמיד וללא עוררין שווטרס לא היה המנוע של הפלויד כי אם גילמור? או במילים אחרות, האם נכון הסיפור שבאולפני הסירה של גילמור היתה במשך תקופה מסוימת בשנות השמונים אספקה של נייר תועלת שנשא את הפורטרט הוואטרי על גבו ?

השאלות אלו ועוד עלו במוחי בהאזנה לאלבום תוך כדי שהרהרתי בבעיות שלי.

"תן ללילה להקיף אותך

בחצי הדרך בין הכוכבים

גאות ושפל

תן לזה ללכת

חוש את חומה לצידך "

On an Island

לקח לי כמה ימים, ועוד כמה האזנות נוספות כדי להקשיב למוזיקה בלי שהיא תהפוך למראה של חיי.

ניסיתי ללכת עם גילמור במסעותיו אל מעמקי החלל הכחול שלו, בדרך מאי לאי, תחת השמיים האדומים, רק כשכיביתי את כל האורות המבהיקים של חיי נחשפו איכויותיו האמיתיות של האלבום הזה.  התזמור המבריק של זבגנייב פרייזנר (המלחין הקלאסי-פסקולי האהוב עלי ביותר, שלצערי קיבל מרחב מצומצם יחסית באלבום) הסאונד העוטף את החדר ומקרין את אורו הכחול בפולסים צלולים וחזקים יותר מכל מנורה מהבהבת שאי פעם הוצמדה לדיסק, הגיטרה המרחפת של גילמור, קדומה ועתידנית בו זמנית. על הגבול בין קיטץ' לאוטנתיות. בין בלוז לבריטיות,  ומעל הכל – הקול התת מימי וכמעט אמורפי של גילמור עצמו.

רק אז הבנתי כמה שאני אוהב את האלבום הזה. את סולו הגיטרה האנכרוניסטי, את ההוד וההדר שמתיחות המיתרים של גילמור יוצרות, את המקצבים המשייטים, את העובדה שאין באלבום הזה שום דבר ממש חדש, אבל ביננו זה לא משנה בכלל. ברגע שבו שקעתי עמוק אל תוך המרחב שהאלבום הזה יצר מסביבי בחדר והתחלתי לתור את העולם דרך שלל שבילי הערב שגילמור יצר במיוחד עבורי ועוד מיליוני אנשים מסביב לפלנטה, כשהאור בחוץ שקע, וכל הבעיות שלי נותרו כשהיו, רק אז הבנתי כיצד האהבות והשנאות שלנו נגזרות תמיד מאותן הסיבות ממש, הסיבות שבגללן אתה מתאהב הן גם אלו שבגללן אתה שונא, כל ההבדל הוא במי שאתה בוחר להיות כשאתה כזה, מאוהב או שונא, לא במושא תשוקתך.

מהדורות מוזיקה עכשוית – ECM – פרופיל לייבל # 1- טריה ריפדאל

לפעמים אני חושב על מוזיקת הג'אז, כמקום ממנו חי, איש עוד לא חזר. זה מתחיל תמים,  אנשים מתחילים לשמוע רוק, לעיתים זה לא מספיק להם, הם מחפשים משהו מעבר, תחכום מסוים, חופש יצירתי, אצטלא אומנותית, איכשהו הם עוברים לרוק מתקדם,  חלק נודדים למוזיקה אולי קלאסית  ויש את אלה שמגיעים אל הג'אז והפעם הבאה שאתה רואה אותם זה כשאתה לא מצליח להרדם באמצע הלילה ומזפזפ לנומבון "ג'אז בים האדום" שם הם יושבים להם בקהל, עם פרצוף של חולי דיזנטריה במופע סטאנד-אפ, הילה של בינה יתרה שפוכה על פניהם, ומבט של "אני מבין משהו שאתם לא!!"- קורן מעינהם.
מה שפעם היה החופש המוזיקלי המוחלט עבור מוזיקאים הפך להיות ברובו "מוזיקת מעליות" לאנשים שגרים בבית צמוד קרקע. דיסקים ממותגים לשים ברקע בשביל לארח את החברים מהצפון, עם היין החדש שקנינו ב250 $  מהיקב ההוא בטיול לדרום צרפת, איפה זה היה רונה?…
נגני  דור הבופ שלאחר מלחמת העולם השניה הפכו את הג'אז לצורת אומנות ברמה הגבוה ביותר.  מה שהתחיל כמוזיקת סווינג להמונים, להיטי ריקודים עם ביג-באנד  הפך ברבות השנים לצורת אומנות שבה לקחו מוזיקאים את יכולות הנגינה שלהם ויצרו מוזיקה ספונטנית מתוך חופש מוחלט. ג'אז היתה קריאת חופש לכל המוזיקאים שחפשו להעמיק פנימה אל עולם של צלילים ונסיונות שהוליכו אותם למחוזות שהאוזן המוזיקלית לא שמעה כמותם. שנות החמישים והשישים הביאו איתם מהפיכות ענקיות בתפיסה המוזיקלית הרחבת העולם ההרמוני והקצבי ומאות  תקליטים משובחים, אולם עד שנות השבעים המהפיכה הגדולה התמוססה  לבנאליה נוראית. אלפי אנשים צעירים למדו בבתי ספר למוזיקה כיצד יש לאלתר לפי חוקים. ( תחשבו על זה שניה, לאלתר לפי חוקים, אוקסימורון או לא ? ). והחלו בתהליך הזניית החופש בג'אז והפיכתו  למוזיקה שהערך האינטלקטואלי הגדול שלה מקביל לשיא עולם בגינס לפתירת שלושים תשבצים בו זמנית תוך כדי דילוגים על חבל במטוס מעל מפרץ מקסיקו. אין ספק שזה מעניין,  אבל לרוב זה נשאר ברמת הקוריוז.
עכשיו לפני שהפנאטים של הג'אז (שלעיתים מתנהגים כאילו היו חברים בארגון אל קעידה מוזיקלי, בדקו את פורומי הג'אז באינטרנט, אהבה גדולה לשונה מהם, לא תמצאו שם. או בכלל אהבה גדולה, חכו לטוקבקיסטים שיבואו בהמשך, תשפטו בעצמיכם ) יבואו לסקול אותי בנחושת סקספונים ובקלל חצוצרות,  אני אציין כבר עכשיו שכל הכללה היא די דפוקה. ברור שישנם  היום מוזיקאים מודרנים שמוגדרים כג'אזיסטים שעושים מוזיקה באמת מוצלחת,  אבל לטעמי הם המיעוט הנזנח ולא בכדי.  אותם ג'זיסטים מלומדים בוגרי אקדמיות לניג'וז,  הפכו את המוזיקה הכל כך חיה, בועטת, חמה ומשוחררת למשהו חנוט לחלוטין. מין גילדה אקדמאית שלא מסוגלת לסבול ולקבל כל  סטיה אסטטית והרמונית מחוקי התיאוריה וההרמוניה המורכבים שהם מנסחים אל עבר משהו אחר כי "זה לא ג'אז".
"גם לנגן מחוץ לסולם, צריך לדעת איך" אמר לי פעם ג'זיסט  והשאיר אותי בפה פעור.
העובדה המצערת היא שאם נשים את הפיוז'ן בצד (רק אל תתחילו לדבר איתי על פיוז'ן. ההכלאה בין רוק לג'אז יצרה כמה מהפשעים הגדולים ביותר כנגד אוזני האנושות, אי פעם! )  הרי שבשלושים השנה האחרונות לא יצא שום דבר חדש מהותית מהמוזיקה שנקראת ג'אז.  אה, כן…  היה איזה בחור שניגן על קונכיה כמה סולמות יש איזה אחד שעשה שילוב בין מוזיקת אלקטרונית לאלתור, נו בחייכם…
אבל אחרי כל ההקדמה הזו אני אסביר שיש ג'אז ויש -ECM.

ECM הוא השם שנתן מנפרד אייכר, ללייבל שהוא הקים  בסוף שנות השישים במטרה להקליט ג'אז אירופאי, ומוזיקאים אמריקאים שבאותה תקופה חיו או עברו באירופה. שם החברה  היה ראשי תיבות של Edition of Contemprery Music  שם שייצג בנאמנות את החזון של אייכר. בעיני רוחו ראה אייכר חברת תקליטים שתכליא את החופש שהג'אז הציע עם שילובים של מוזיקה קלאסית מודרנית, מוזיקת עולם וכל מוזיקה שיכולה להיות מוגדרת כאומנותית. חופש אומנותי מוחלט היה הדבר הראשון שהוא נתן לאומנים שאיתם הוא בחר לעבוד. היכולת לעשות את כל מה שבא להם מוזיקלית גם אם זה לא נשמע פרופר ג'אז.
מעבר לעובדה שהיה לו כשרון גדול,  לגלות כשרונות מוזיקלים ענקים,  לאייכר היו שני רעיונות מבריקים כיצד לקדם את החברה האירופאית האלמונית שלו.  בהברקה שיווקית הוא החליט שעטיפות כל התקליטים יהיו מעוצבות דומה מאוד ובעצם יראו כמו גלריה של אומנות מודרנית.  העטיפות התמקדו בצילומי טבע על גבול האבסקטרקט ובאומנות אבסטרקטית על גבול הטבעי . הרעיון השני היה שכל האומנים שאת תקליטם הוא יפיק, יקליטו באותו אולפן אולפני ריינבו באוסלו ולרוב גם עם אותו טכנאי (יאן אריק קונגשאוג ) למרות הקושי הגדול שזה יצר,  עמד אייכר בהגדרות החמורות שהוא יצר עם רובם המכריע של אלבומיו . התוצאה היתה  שאייכר מיתג את חברת התקליטים האלמונית שלו  עם  מראה וגם סאונד יחודי שיזהה את החברה החדשה ויבדיל אותה מחברות אחרות. בנוסף לכך אם שמעת ואהבת תקליט אחד של ECM,  ידעת שאתה יכול לסמוך על אייכר שגם התקליט הבא יהיה מיוחד וישמע כמו הקודם. אייכר הציע לאומנים חוזים בדרך כלל לתקליט אחד בלבד, וחסך מעצמו הוצאות מביכות של אלבומי ג'אז שנועדו למילוי ההתחייבות לחברת התקליטים, בכדי לעבור הלאה במהירות ולקבל כסף גם ממקום אחר   שהיו כל כך פופולרים בג'אז (ראו מקרה הדיסקים של מיילס דיויס באמצע שנות החמישים) הוא הציע ויזם שילובי פעולה בין אומנים  מעולמות מוזיקלים שונים לחלוטין,  והקים הרכבים חד פעמיים שנפגשו לראשונה אצלו באולפן. אייכר ניחן בכושר הבחנה אדיר לגבי מה, ובעיקר מי,  יכולים לעבוד ביחד וליצור רגעים חד פעמיים. קונשאוג שאג שהמיקרופונים הרגישים שלו יהיו תמיד בסביבה הנכונה בכדי לתעד את זה לנצח.  זה הצליח לו ברוב המקרים.

אייכר עודד כשרונות אירופאיים והתמקד בשונה וביחודי גם אם בהרבה מאוד מקרים היה הדבר רחוק מאוד מלהיות מסחרי. הדבר הוביל לכך שמכל העולם דווקא מוזיקת הג'אז, אותה מוזיקה כל כך אמריקאית, מצאה חיים חדשים באירופה היבשת העתיקה מעבר לים. יבשת שבה המילה- אומנות, לא היתה מילה גסה, והרבה מאוד מזה בזכות ECM.

הקטלוג של ECM מונה כיום למעלה מ1000 כותרים. אישית כבר מזמן ירדתי מהאובססיה שלי לאסוף את כולם. אבל אני מודה שבמשך השנים בהחלט ניסיתי. הסיבה העיקרית שאני מאוהב בתקליטי ECM היא מעל לכול הצליל שלהם. אייכר וקונשאוג הבינו בשלב מוקדם מאוד שלפעמים לא חשוב איזה תוים אתה מנגן, חשוב כמה יפה נשמע השקט שמגיע אחריהם והתקליטים האלו מלאים בשקט יפיפה.
תמיד חשתי שחובבי דרונים ואמביינט במובנו הקלאסי (לא בנו המפגר והמעושן עד כדי טמטום הצ'יל אאוט) ימצאו הרבה אויר להאחז בצליל האטומספרי של ECM . יתרה מזאת,  כששמעתי לראושנה את גל הפוסט-רוק האמריקאי מאמצע שנות התשעים הוא נשמע לי כהמשך ישיר למה שהתחיל באמצע שנות השבעים אי שם באולפני RAINBOW  הקפואים באוסלו.
כמעט עשור אחרי קום ECM תאמץ חברת ווינדהם-היל האמריקאית את המודל העסקי-אומנותי של ECM. החל מהעטיפות הטבע-אבסטקרט,וכלה בצליל המרחף. בזכות זה תהפוך לחברה המובילה באמריקה בתחום האקוסטיק ניו-אייג'.  אם ממש מתעקשים אפשר לראות שגם איבו- וואטס-ראסל מ4ad  למד משהו על שיווק ומיתוג תקליטים מאייכר בעיקר את היכולת לקחת מוזיקת שוליים ברובה ולהעניק לה שיק ממותג על ידי הקפדה אסטטית חמורה  על הויז'ואל ואיכות הצליל הבלתי מתפשרת.
התקליטים שנוצרו תחת המטריה של  ECM יצרו והגדירו את הג'אז מחדש כצורת אמנות ברמה הגבוהה ביותר.  הג'אז הECM- י, היה ג'אז אימפרסיוניסטי, מהורהר, ובעיקר ג'אז שלקח את המוזיקה הזו  למקומות חדשים. לא לשווא ניתן למצוא כמעט בכל חנות ג'אז שמכבדת את עצמה סקצייה שמוגדרת פשוט כ -ECM. מעבר לכך אייכר עלה על גל מוזיקת העולם, שנים רבות לפני כולם הוא אצר כמה אלבומים שהקדימו בעשור את כל העיסוק האובססיבי במוזיקה מהקצוות הרחוקים של העולם.

אין לי יומרות לתאר את כל הקטלוג של ECM. מעבר לכך, בשביל לצלול לתוך הקטלוג הזה כראוי אני אצטרך  לוותר על עבודה לאיזה חודש וחצי. אז ניסיתי לסכם את האהבות הגדולות שלי מחברת התקליטים היחודית הזאת, ומראש אני מסייג ואומר שזהו טעמי האישי והמאוד לא מלומד.  ואוטוטו  יצוצו פה טוקבקיסטים שיגידו, שאני לא מבין שום דבר מהחיים שלי. ( אבל כולם כבר יודעים שזה נכון לחלוטין :).
את הסקירות על האומנים אערוך בחלקים, כל פעם אתפנה לסקור אלבומים מרכזיים של  מוזיקאים החביבים עלי במיוחד בלייבל הנפלא הז. ואני אתחיל  באהוב עלי מכולם.                                        

Terje Rypdal – טרייה ריפדאל

טרייה ריפדל. לטעמי הגיטריסט הכי מקורי שצמח על הגבול שבין ג'אז לרוק. מישהו כתב עליו פעם שהוא "מפסל באויר פיורדים עם גיטרה חשמלית", והאמת זו ההגדרה הכי קולעת שאני מכיר עבורו.

ריפדל,  בנו של מנצח מוזיקה קלאסית ידוע בנורבגיה,  זכה מנעוריו לחינוך מוזיקלי קלאסי על חליל ופסנתר.  חיידק הרוק תקף אותו באמצע הסיקסטיז כשהנער שמע את  צליל גיטרת הסטרטוקסטר של האנק מארוין מהצלליות (SHADOWS) ואת ג'ימי הנדריקס.

הנער נמשך לאקספרסיביות של צליל הגיטרה החשמלית, ובעיקר ליכולת לעוות את צלילה, דרך אינסוף אפקטים ומגברי ענק אימתניים. כשהתבגר ריפדל הוא החל ללמוד תחת שרביטו של ג'ורג' ראסל במקביל להיות חבר בלהקות פופ אינסטרומנאלי מצליחות אה-לה צלליות,.

ראסל היה  תיאורטיקן ומלחין ג'אז שהשתכן באירופהו.  התיאוריות שלו לגבי נגינה מודלית-כרומטית השפיעו רבות על כמה אומנים מרכזיים של ECM בינהם גם יאן גארברק (עליו מאוחר יותר) ועל הנגינה היחודית של ריפדל הצעיר.

הנגינה של ריפדל על הגיטרה החשמלית היא לא פחות מפלא.  הוא מנגן כמו שמעטים מעיזים, עם צליל מעוות ודיסטורשני לחלוטין. איכשהו אצלו בידייםהמתכת הכבדה מצליחה לעבור טרנסופרמציה ולהישמע כמו שירי אהבה של לוויתנים מלאי צער.

התוים שריפדל מנגן הם רק תירוץ למתוח אותם אל מעבר לגבולות ההכרה. למעשה ההתמחות של ריפדל היא לגרום לגיטרה להישמע כמו מגוון הרגשות האנושי, בין אם זו צווחה חרחור או קשקוש של חוסר הסכמה, צליל משולהב ולירי, ניארוטי וחלומי, באותה מידה. פשוט אין אף אחד אחר שמנגן ככה.

הרבה יותר קל למקם את התקליטים שלו בהשוואה לאלבומים של סיגור-רוס  והקלטות שטח של לוויתנים מאשר לג'אז של צ'ארלי פארקר לדוגמא.
למרות יחודיות הצליל שלו, יש לגיטרה שלו יכולת מדהימה לנוע בין סגנונות שונים ולמצוא בתוכם מקום כאילו היא הדבר הכי הגיוני ומתבקש החל מהבי-מטאל אומנותי, דרך ג'אז חשמלי, מוזיקת פולק נורדית ועד למוזיקה קלאסית סימפונית. מסוג ההתמזגות שגורמת לך לתהות איפה בדיוק מחביאים את הגיטרות בסימפוניות של בטהובן והאם הויקינגים הקדומים סחבו על האוניה שלהם גם כמה מגברי מרשל  אימתניים בשביל להעביר את הלילות הקרים במסעם על פני האלנטי.
לאורך השנים הבן אדם עשה ה מ ו ן תקליטים. הקטלוג שלו משתרע על 20 +  כותרים תחת שמו ומספר כפול של שיתופי פעולה. הנה כמה מצביעי מקום מהתקופות המרכזיות שלו ותסלחו לי אם לא אעבור על כולם שכן רק על המוזיקה של האיש הזה לבד אני יכול לכתוב ספר שלם.

התקופה המוקדמת –  שנות השיבעים.
לאורך תקליטיו הראשונים  מגשש ריפדאל אל הקול שלו כמלחין. מדובר באלבומים אקלקטיים לחלוטין ונסיונייםבאותה מידה. באותו אלבום ניתן למצוא יצירה שנשמעת  כמו רימייק נורדי לקטע מסדרת מתח סליזית אה לה "סטארסקי והאץ'",  ומייד אחרי זה אתה מוצא את את עצמך בפנטזית אוונגארד לשני אבובים צ'לו וגיטרה חשמלית צפים בחלל, ומשם בחיתוך מהיר  לקטע אלקטרו עם מכונות תופים פרימיטביות. בתקליטים אלה גם מנגן ריפדל על גיטרה אקוסטית מדי פעם,  דבר שבמשך השנים הוא מיעט לעשות  ואם לשפוט לפי אלבומים אלו,  חבל שכך. מהשנים האלו הייתי ממליץ להתחיל עם  What Comes After או Waves  המייצגים בעיני את המיטב של שנותיו המוקדמות. אלו הם תקליטים מרתקים של חיפוש והתנסות במגוון סגנונות רחב ביותר.
עד אמצע שנות השבעים ריפדל מגבש לעצמו סגנון מוזיקה שהולך ונהיה אישי. שהשימוש שלו במוזיקת הרוק ובצליל הדיסטורשני שלו גובר אבל בצורה מאוד משונה זה רק גורם למוזיקה שלו להיות יותר אמביינטית ומאוד אטמוספרית

After The Rain מ -1976,  הוא פרוייקט סולו אמיתי של ריפדל המנגן בו על כל הכלים (ואישתו בקולות) וכשמו הוא מתאר את החורף הסקנדינבי במלוא הדרו ועוצמתו הקרה.

אולם האלבום שממש אבל ממש חייבים להכיר משנים אלו הוא דווקא שיתוף פעולה של ריפדל עם הקונטרה-בסיסט הצ'כי מירוסלב ויטוס, והמתופף האמריקאי ז'אק דה ז'ונט. אלבום המפגש שלהם נקרא פשוט בשמותיהם כאילו ידע אייכר שהמפגש בין השלושה יוליד משהו חד פעמי שיהיה שייך לשלושתם באותה מידה.  להגדיר את האלבום שלהם כג'אז יהיה סוג של עוול למוזיקה. מדובר פה בתיאור מסע של ציפורים נודדות בשמי אירופה, בתיאור גלי הים הנסחפים אל חופי הפיורדים, באור פנסי הרכבות החולפות דרך החורף.. נדמה לי שבשלב זה או שהלכתם להשיג את האלבום או שכבר הבנתם את העקרון וויתרתם עליו, חבל…

האלבום  הזה היה כל כך מוצלח, שכמו סרט נעשה לו אלבום המשך. עשרים שנה אחרי. כמו בסרטים,  אלבום ההמשך היה לא רע אך לא מוצלח כקודמו.

שנות השמונים
לטעמי,  דווקא  בשנות השמונים החלולות הופיעו התקליטים המעניינים ביותר של ריפדל. ב CHASER ו BLUE ריפדל לוקח את הרעיון של הפוור-טריו שהתחיל עוד בימי Cream  העתיקים,  ומביא אותו למקומות שאוזן האדם מיעטה לבקר בהם. איפה שמיליוני גיטרסיטים  כשלו במפגני פירוטכניקה מזעזעים ומחרידי אוזניים בנסיונות נואשים למתוח את חוקי הפיזיקה ולהגביר את כמות התוים שניתן לנגן בשניה,  ריפדל הצליח להחזיר לגיטרה את נשמתה האבודה, לייצר תוים עם משמעות אמיתית,  ולנגן כמי שכפאו שד (נורדי) ועל הדרך מוציא שני אלבומים גדולים של מוזיקת רוק אינסטרומנטלית ששווה משהו גם למי שלא יודע לנגן. לא מדובר ברוק ג'אז אלא בPאנק-ג'אז. הגיטרות שלו צורחות משתוללות ובעיקר מעיפות לך את המוח בתקשורת הישירה שלהם עם קצות העצבים שלך. פרט להנדריקס אני לא מכיר אף אחד שאצלו בידיים הגיטרה בוערת עוד לפני שהגפרור בכלל התקרב אליה.

מדובר פה על תקליטים שאם ינוגנו לחובב ג'אז ממוצע במבחן עיוור הוא ייעשה פרצופים של שאט-נפש ולא יבין מה זה כל הרעש והבלאגן הזה.  הקשבה לתקליטים האלה מגלה גם את הצד השני של ריפדל, כמעריץ נלהב של הצלליות (Shadows ) הוא יוצר פה מוזיקת מושלמת למערבונים שיום אחד עוד יצולמו  בין הפיורדים לקרחונים.  מקדים בכך את דיויד לינץ' ואוירת הטווין פיקס שלו.

חטיבת הקצב המתוחכמת והפראית הולכת איתו בין שני הקטבים האלה בקלות וביחד הם יוצרים שני תקליטים מדהימים. חובה שמיעה מוחלטת. (CHASER יותר פראי BLUE יותר מסוגנן ורגוע ) מייד אחרי שני האלבומים האלו הוציא ריפדל את SINGELS COLLECTION שהוא כמעט פארודיה על מוזיקת הפופ-רוק הסינטתית ונפוחה של האייטיז. מומלץ לשמוע לפחות פעם אחת בשביל הצחוקים אבל כמו הרבה בדיחות גם התקליט הזה נוטה למצות את עצמו אחרי כמה פעמים.
בשנות התישעים התרכז ריפדל במוזיקה סימפונית והתקליטים שלו היו בדרך כלל שילובים של המוזיקה האישית שלו לבין תזמורות סמפוניות. זה פרק מעניין מאוד במוזיקה שלו שנמשך בצורה זו או אחרת עד היום. מתוכו המלצה אישית שלי ל IF MOUNTAIN CAN SING המגוון, ו LUX ATERNA המצויין, בעל העטיפה היפיפיה. בשנים האלו ריפדל יוצר מעין מוזיקת ג'אז קאמרית, מה שנשמע כמו קוורטטים של ברהמס לפסנתר צ'לו גיטרה חשמלית ותופים.
ריפדל הרבה לשתף פעולה עם אומנים אחרים בחברה ושמו יצוץ גם בתקליטים אחרים ויפים לא פחות שתיכף יגיעו.

מועדון האקדח שיורה במערכה השניה – עשור למותו של ג'פרי לי פירס.

ג'פרי לי פירס היה אינדיאני מרושע, פורע חוק עם מיקרופון במקום אקדח, אמריקה הרעה,  החומר שממנו נוצרים אגדות ותאונה שמחכה לקרות.  הוא היה חלוץ אמריקאי מהדור הישן של הגל החדש ואי שם בסוף שנות השבעים ותחילת האייטיז הוא איחד את זעקת השבר של הפאנק עם המרחבים הפתוחים של מוזיקת הקאנטרי והכוח המרפא של נהמות הבלוז והוכיח שאין הבדל ביניהם.
הוא היה מוזיקאי, וזייפן בחסד. עם קול לא יציב טונות של נוכחות הוא יצר אישיות שנעה בין ילד פלא לנרקומן שמתמודד עם השטן במירוץ מכוניות אל האבדון.  ג'פרי לי פירס זייף בכל  תו שהוא שר אי פעם בחייו,  פרט לאמת עצמה.
השירים שלו ושל להקתו המופלאה "Gun Club  – גאן קלאב"  היו תמרורי דרכים עקומים בכביש אבוד לשום מקום, אי שם במערב הפרוע של ארה"ב והציבליזציה המערבית.  העגלה הרעועה והחבורה המופרעת שהוא הנהיג ונקראה בטעות להקה,  נטתה לסטות מהדרך בכל הזדמנות כתוצאה ישירה של המסיבה חסרת הרסן שהתנהלה שם. וג'פרי לי פירס חגג כאילו אין מחר ועבורו, באמת לא היה שום מחר.
משונה לחשוב שהמקום האמיתי של כל המוזיקאים שהם בעסק הזה בשביל הריגוש ולא בשביל הקריירה, הוא גם המושג שמסמן את כל המוזיקאים שמתו בחייהם ונקברו חיים. – אמצע הדרך.  ג'פרי  לי חי את חייו  באמצע הדרך ממועדון הופעות אחד למשנהו,  מאישה אחת לאחרת,  מהעבר אל העתיד. הדרך היתה ביתו היחידי והוא ביית וביתק אותה  בתקליטיו כפי שמעטים לפניו או אחריו עשו. אלבומיו נשאו שמות של מקומות – "מיאמי", "הסיפור של לאס וגאס" ולא בכדי. הוא התמחה בתאור הדמויות שאתה יכול לפגוש רק בנדידה קבועה ממקום למקום, אנשים ללא עבר פרט לרגע שבו הם הגיחו אל מרחב הראיה שלך מתוך החושך העוטף, וללא עתיד נראה לעין פרט לעוד ועוד קוי הפרדה  המופיעים לרגע בין הפנסים הקדמיים של המכונית ומייד נבלעים מתחתיה.

הוא היה אקזיסטנציליסט שחי את הרגע וכאב את הנצח, לפעמים הוא פשוט נראה כמו אלביס מהגהנום שחזר מן המתים בגוף של נער והחליט לחיות את חייו מהסוף  להתחלה, מהשומן לבלורית המתנופפת. ההתחלה היתה בוערת באש האהבה. פירס הטיף את הבלוז כנזיר שיצא לתרבות רעה. רוצה הכל, בו זמנית, ועכשיו. במות מועדוני לוס אנג'לס עם נינוחות הקוקאין של החוף המערבי היוו כמעט אנתי תיזה לפורענות הפאנקיסטית של תחילת הדרך. הביצות האפלות שהם יצרו על הבמה מדי ערב הגיעו מהחלומות ומהזיעה שהגבר השמנמן, רק בן 21  באותה תקופה,  חזה בעיני רוחו והגיר מגופו. מחומצן לפרקים כאלילתו – דבי הארי (ג'פרי לי היה לתקופה מסוימת ראש מועדון המעריצים של בלונדי, ולימים אף חתום בחברת התקליטים של הארי ובעלה – כריס סטיין  )  ומסוייט מבפנים כמו שרק קורבנות שטן הרוקנרול יכולים להיות.  פירס תיעל את כל פחדיו, תשוקותיו, ואהבותיו לתוך כל רגע שבו הוא יצר מוזיקה. כל מקרופון שהיה בסביבה יכל לשמוע את זה ברור וחד.  ואם ממרחק הזמן זה נשמע הרואי , אז זה  ממש לא.

מכל התיעודים של האיש עולה שבמציאות היווה פירס חתיכת כאב ראש כבן אדם.  ללהקתו לחבריו לקהלו ולכל מי שנקרה בדרכו. הוא היה אובססיבי לסקס, אלימות, סמים, מוות, הרס עצמי, אלכוהול, וכל הרפרנסים אותם הוא אסף באובססיביות מתרבות השוליים האמריקאית. צרפו את זה לרוקאבילי אלמוני משנות החמישים,  בלוז עתיק משנות השלושים ותקבלו בור מוזיקלי  שלא מאבד טיפה אך משתין בקשת על כל מה שמקובל ונכון.  פירס לא סתם את הפה  והאוזניים לשניה אחת.  סופג  מצד אחד ומייד מייצר את ההכלאה הפרטית שלו לשלל אהבותיו.

שני האלבומים הראשונים של להקתו ( Fire of Love מ 81 ו – Miami שיצא ב 82 ) היו נסיון נועז בהזרקת הרואין לעורקים הסתומים של  הרוק בתחילת האייטיז.  במרחק אלפי שנות אור מרוק התאגידים והאלקטרו-סינט-פופ שהחל להתהוות באותה תקופה בארה"ב ובאנגליה, יצרו הגאן קלאב את חזון האמריקנה השלם. המוזיקה שלהם היא אמריקאית עד לשד עצמותיה השחורות. מדובר באלבומים שהם לא פחות ממבריקים.

 עד אז, פשוט  אף אחד לא שר בלוז או קאנטרי במסגרת הפאנק (פרט לקראמפס שהופיעו במקביל להם בלוס אנג'לס). כבר באלבומם הראשון מופיע קאבר לרוברט ג'ונסון הבלוזיסט השחור והמקולל משנות השלושים,  שהופקע ונוכס על ידי קלפטון וחבורת רוקרי האצטדיונים  של שנות השבעים.  כגיטריסט,  פירס לא יכל לנגן אפילו לאט כמו קלפטון או לשיר את הבלוז בפוש סטייליסטי כמו מיק ג'אגר. אבל הוא הבין היטב שבבסיסו הבלוז הוא מוזיקת נרדפי החוק. ומבחינתו רוברט ג'ונסון היה פאנקיסט לא קטן,  הרבה יותר קרוב לג'וני ליידון מאשר לרוברט פלאנט.

"היא כמו הרואין עבורי", "סקס מכה" עם השורה הנצחית – "נוכל להזדיין לנצח אבל את לעולם לא תקבלי את נשמתי", הדרמטיזציה הגי'ם מוריסונית לאגדות אמריקאיות, המופרעות הגאראג'ית של הסטוג'ס.  הלהקה נגנה מהר רועש וחזק,  ופירס צווח את נשמתו מעל גיטרה באס תופים לעשיית ניסים .

במיאמי, בולט יותר אלמנט הקאנטרי והרוקאבילי. בין השאר מופיע בו קאבר מבריק ל"Run Through The Jungle "  של ג'ון פוגרטי וקרידנס. פירס לוקח את אחד משירי רוק הביצות הטובים ביותר שנכתבו אי פעם, ומבצע את ההמנון האנטי ויאטנמי הזה כמי שרץ דרך הג'ונגל העירוני והמסואב של לוס אנג'לס על סיפו של עידן רייגן.  הוא נוהם, נואק ובוכה את דרכו כתינוק שנשבה בזרועותיה השמנמנות והחונקות של אמא שפע. הצליל האחרון ששומעים בשיר הזה הוא שקשוק הצמידים של פירס ליד המקרופון.  באלבום זה מופיעים כמה משירים הטובים ביותר ככותב וכמבצע.  בעיקר כדאי לשים לב לCarry Home  – הפותח,  ו-Mother Earth  החותם את האלבום הירוק-מגנטי-מחומצן הזה (אגב לא מצאתי שום צילום שיעביר את התחושה של העטיפה המקורית, הצילום פה למעלה ממש דהוי ליד המקור) .
מיאמי הוא אלבום שהשפעתו על אומנים כניק קייב, טינדרסטיקס, 16 HORSE POWER, DEADLY SNAKES  וכל מי שרצה למצוא את הבלוז והאמריקנה שבו  מבלי להישמע כמו קלישאה, היא עצומה כדאי מאוד להכיר אותו בשביל להבין איך הבלוז פגש את הפאנק צומת הדרכים ולקח אותו אל תוככי העיר.

"אני ארד אל נהר הצער
אני ארד אל נהר הכאב
ובחושך,  מבעד חוטי התיל
אני שומע אותם קוראים את שמי

אתן לך את המפתחות לאוטוסטרדה
ואת המפתחות לחדרי במלון
ואני עייף מלעזוב ולעזוב
אז יותר אני כבר לא אחזור

או,  ידידי כהה עיניים
אני נזכר בך שוב ושוב,
קולות רכים שלא אומרים כלום
לא אומרים כלום עד הסוף

או, אמא אדמה בעוורונם  הם קוראים.
אך מאחורי חומות הם נשארים
והעצב צומח כמו עשב
על ירכיי ועל ברכיי.

או, אמא אדמה הרוח לוהטת
עשיתי את המיטב  אבל לא הצלחתי
ועיניי דעכו מתוכי
מול הארץ הפתוחה "

                    אמא אדמה.

יומן מסע

"אותו לילה נתנו את ההופעה הכי טובה. שתויים, צעקניים, מבולגנים, חיות טורפות. נערים משתינים ומקיאים בין השורות. מרסקים אחד את השני, כמו בחגיגה אפוקלפטית. מכוערים, מבולבלים, מטורפיםץ אני מכה במיתרים כאילו חצבתי בקרח. כאילו חיפשתי תא טלפון בסערת ברד. נערים על הרצפה, על התקרה, בקירות, ראשים בתוך התופים. קיד קונגו, הגיטריסט שלי, על הקרשים רוקד כתולעת. נסחף מאושר לתוך מעבולת ענקית. מטורפים. נערים עם סכינים, גרזנים, אלות שוטרים. הולך למסיבה עם טיפוס מיופיף. רעש ובולשיט בהמון שפות. פוגש בנערה שאומרת: "אני רוצה לנסוע אתך למצרים. אבל לא מסוכן שם?" "אל תפחדי אני תייר מקצועי." אני לא לבד באותו לילה אני חולם שאני ברחוב 72 עם בלונדינית קטנה בשמלת כותנה קצרצרה. לא ראיתי אותה מאז 1977. סתיו ניו-יורקי קריר. העיר ענקית, ואתה מרגיש שאתה מסוגל לכל…

לא יכול לסבול יותר את הנסיעה. גם האחרים לא. שוב יש לי סיוטי לילה (אני סובל מהם מילדות). באחד מהם אני בחדר בהיר מאד, עם אישה שגבה מופנה אלי. שערה חום, והיא במרחק קצרצר ממני. כשהיא פונה אלי, שפתיה נעות, אבל קולה לא נשמע. רק תולעת אדומהוכעוסה נוטפת מפיה. אני מתעורר עם תחושת גועל. מתחיל לקרוא ספרי ארכיאולוגיה וספרים על מקומות אקזוטיים בנסיון למחוק את המראות הנ"ל ממוחי… לבסוף אני מגיעים לעיר בשם "דאן האג" נותנים קונצרט גרוע במיוחד. השיעמום מהנסיעה הארוכה חודר למוזיקה, להופעה. בתום הקונצרט מוסרים לי טלקס להתקשר מייד הביתה. מישהו גוסס… אותו לילה אנחנו ישנים במלון הולנדי זול חדרי האמבטיה בחוץ במסדרון, וגר המעלות דומה לפירמידה. בחוץ קר מאד, וכל הלילה אנחנו מנסים להתחמם.

בבוקר, בזמן הנסיעה לכרונינגן, אני נלחם בחלום נוסף: נערה שפניה לבנים, ענקיים, בוכה ומנסה להחיות חבר שלה שלקח מנת יתר. שני האחרים צורחים; הו אלוהים עזור לו! ראו את עיניו! אין לו עינים! כשהשיר "היי ג'ו" משתרך באדישות בערפל ארגמני. החלום המפחיד הזה לא עוזב אותי. גם טיול בשוק העיר השלו, הנעים, לא עוזר. אני לא מבין אותו. אולי התנסות מישהו אחר חדרה לתת-ההכרה שלי. כמו רוח רפאים שמצאה קורבן תמים… אחרי ההופעה, קיד ואני נכנסנו לבאר, ושתינו ושתינו… טילפנתי ללוס אנג'לס לפטפט עם חברים. דבי הרי מבלונדי, היתה האחרונה. היא כעסה. רצתה לדעת אם אני שיכור. אמרתי "לא". במסדרון, בדרך לחדר, התעלפתי. למחרת הגישו לי חשבון בסך 150 סטרלינג.

הארות שוליים.

יומנו של ג'פרי לי פירס הוא יותר מדיווח סתמי על פראות, שעמום, שכרות. לא סתם הוא כותב: "רצתה לדעת אם אני שיכור, אמרתי: לא".
החיפוש אחר "תא טלפון בסערה", שורות כ"לא יכול לסבול יותר את הנסיעה", אני מתעורר עם תחושה של גועל"- הן עדות יוצר ("תייר מקצועי") לחיפוש מתמיד, מלא במכשולים, לפעמים נואש ושנוא, אחר השראה. גם פחד מפני הרגע בו לא יהיה יותר מה לומר : "שפתיה נעות, אבל קולה לא נשמע". פחד משקיעה בהתבוננות פנימית אינטסיבית כל-כך, שתחסום אפשרות לראות דברים שמחוץ לך: "הרי אין לו עיניים!"
קונצרט טוב, קונצרט גרוע, מקומות אקזוטיים, בלונדינית קטנה , טיול בשוק העיר,  תחושה ש"אתה מסוגל לכל", אבל גם משהו מאיים:"תולעת אדומה  וכעוסה". קר מאוד.  נשאר רק לנסות להתחמם… במוזיקה ?

(פרקים מיומנו של ג'פרי לי פירס. פורסמו בשנת 1983 ב"ניו מוזיקל אקספרס" במקור.

תרגום לעברית והארות שוליים  פורסמו במוסף המוזיקה קליפ (זצ"ל)   בעיתון חדשות (הי"ד)  בידי האדמו"ר  קובי אור (יבדל"אוט)) .

  "באפלת הלילה אני הולך עם החיה,
בחום הלילה אני ישן עם החיה
."

הזר שמגיע העירה, אמריקה הרעה, מלון אור-הירח,  המאבק האינסופי  עם החיה שבתוכך, כל אלו ועוד
הגיעו אחרי מיאמי אל תוך אלבומם הבא  ה"סיפור של  לאס וגאס"  הזעם חיפש דרך אחרת לתעל את עצמו.  והתוצאה מעין סיפור מסע הזוי, דיויד לינצ'י באופיו, לקצוות העיר שבה כל הימור הוא אפשרי,  וההימור על חייך הוא הכי טוב שאתה יכול. כשאין לך יותר מה לתת.
אולי בכדי להעיד על הטווח שבו פעל פירס נציין שבאלבום זה הקאבר המרכזי הוא,  לשירו של ג'ורג גרשווין – " My Man's Gone Now , מתוך פורגי ובס. כשהגאן קלאב מחברים לו אינטרלוד מאת פרעה סאנדרס, אומן הג'אז האוונגארדי,  ליצירת אחד הביצועים הקרועים והקורעים ביותר שיש לשיר הזה.  מזוייף, כאוטי וכרומטי, מתמוטט ממכה למכה,  עולה ויורד דרך כל סולמות הצער ועמקי החרטה עם מקהלת וודו מאחוריו ושירה שכולה אור של תפילות בלי דרך.

לאחר האלבום הזה פירק פירס את הלהקה וניסה לצאת לקריירת סולו. לאחר התעלמות גורפת מאלבומו Wildweed, ופסק זמן  של כשלוש שנים,  איחד פירס את הגאן קלאב  עם הרכב חדש וחבר במפתיע לאיש הקוקטו טווינז – רובין גאת'רי כמפיק לאלבומו הבא – MOTHER JUNO  (שאגב התחבב מאוד על השדרנית מיכל ניב ז"ל והעורך שרון מולדאבי,  בשעתו ושודר לא מעט בהפסקת עשר. דרך השידורים בתוכנית זו הכרתי והתאהבתי בלהקה.).
כמו נגני הג'אז של שנות החמישים והשישים שאומצו בידי אירופה, כך גם פירס מוצא את ביתו החדש במרחבי היבשת העתיקה.  ג'אתרי והמועון  נוסעים לאולפני האנזה המיתולגים בברלין שם הוקלטו תקליטי מופת של איגי פופ, דיויד בואי, מנסים ללכוד במשהו את הרוח של העיר שחצויה שבליבה חומה. גאת'רי מרכך במקצת את הגיטרות ועוטף אותם בשלל האפקטיים הצבעוניים שהוא התמחה בהם.  לא ברור אם זה מה שפירס התכוון אליו, או שמא זה היה נסיון להגיע לקהל רחב יותר,  אולם במפתיע התוצאה הסופית היא הרבה יותר טובה ממה שניתן היה לחשוב שיקרה.  שירי הרוקאבלי נשמעים די דומים לכל מה שקרה באלבומים הקודמים אולם דווקא הבלדות זוכות  לשדרוג – Yellow Eyes נשמע כמו פאנק פסיכוטי נירוטי באמצע הדרך בין טלויז'ן לבין והחבורה הברלינאית שסבבה את ניק קייב באותו זמן. בשיר מתארח בליקסה מהזרעים הרעים ואיינשטוצה ותורם את הרעשים הבלתי סבירים שלו . The Breaking Hands  – זוכה לטיפול קוקטואי מרחף שהופך את השיר למוזיקת אמריקנה בגן עדן. אבל כשאתה שם לב  לרעל שמחלחל בין המילים אתה מבין שבניגוד לריחוף המלאכי של ליז פרייזר, פירס נשמע כמי שמלווה בעדת מלאכים שמימיים  כל הדרך לגיהנום, כשהוא יורד על ברכיו ומתפלל ומקווה בידיים נשברות.
"השמש והים מחייכים
שאתה הולך למיטתך
הלואי שאללה יעניק לי
חתיכת ברזל בתוך ראשי
על ברכיי ומקווה
על ברכיי,  וידיים שובר "

ב1990 יצא אלבום בשם Pastoral Hide & Seek. בהרבה מובנים זהו אלבום שסימן כיוון חדש ושונה במקצת במוזיקה  של פירס.  כבר באלבומי ההופעה החיה הרבים  שיצאו לGUN CLUB  לאורך השנים (Death Party המומלץ ) ניכר היה שפירס מחפש דרך להמשיך את השאיפה שלו מעלה עם סולואי גיטרה שיוליכו אותו למקומות שבהם השירה שלו לא יכלה להגיע. ביצוע  ל – a love supreme של קולטריין, היה השער לעולם שפירס ניסה להכנס אליו. הטוטאליות של היצירה הזו, והחופש האינסופי של הצליל עצמו משועבד מכל המגבלות האנושיות גרמו לפירס להתאהב קשות. הוא ניסה להחיל את העניין אל תוך הלהקה שלו, התוצאה אלבומים שבהם הסולו והאלתור המודאלי במסגרת הלהקה התחיל לגדול ולגדול.   האלבום עצמו מכיל שירים טובים אולם סובל מהבעיה הקבועה של להקות שמנגנות נהדר בהופעה ומתקשות לתרגם את עצמם לפורמט האלבום . הפלורסנטיות התימצות,  הבידוד  והסטרליות האולפנית המעקרת , מקשים על הנגינה של ההרכב להתרומם לאותן רמות של ביצוע. לכן התוצאה היא שירים שמנוגנים בסדר, אבל בעיקר מעידים על הכיוון שאליו יכלו להגיע מול עיני הקהל השרוי בטראנס הרגע.

בצורה מפתיעה דווקא המיני אלבום שהגיע אחרי הדיסק הזה Divinty  מצליח היטב לפגוע במטרה אליה שאף האלבום הקודם.  Sorrow Knows הפותח הוא לטעמי השיר הכי יפה של פירס, מלא חרטה וצער עם פזמון כמעט כנסייתי שמשייט לו בין הסולואים המודאלים של פירס וקיד קונגו. שאר המיני אלבום מלווה בגרסאות חיות   לשירים משלושת האלבומים האחרונים ומצליח לצקת בהם רוח חיה, את רוח הרפאים של הרוקנרול.

היינו אמא ואני בטיול לירושלים, הסתובבנו בעיר העתיקה ואמא אמרה לי "בן, אתה רואה את האיש ההוא שיושב שם ומנגן גיטרה?" הסתכלתי עליו, ראיתי כושי זקן מנגן וכמה מטבעות מנצנצות בקרני השמש בתוך מכסה הגיטרה שלו,  "כן"  אמרתי לאמא. "מי  זה ?".
"זהו ישו, והוא מנגן את הבלוז בשביל כולם…"
 (פירס עונה לשאלה תמימה של מראיין, על מה הוא חלם בלילה )

מר ונמהר בא הקץ, ב31 למרץ 1996 פרש  פירס מהעולם עקב קריש דם במוח.  שנים של  חיים על הקצה החד של הסכין,  הגיעו לקיצם המוקדם.  בעידן שבו יותר מדי מוזיקאים מקפידים ללכת רק בדרכים הידועות, ממש חסרים אנשים כמו פירס שביקשו לתור את הארצות הלא ידועות שבקצה הדרך.  טיול אינסופי בצד הפראי שתועד כולו והפך למורשת חיה נושמת מזיעה ונוהמת בכל אלבום שפירס והגאן קלאב הוציאו לאורך השנים,  ובכל הופעה חיה שתועדה על גבי דיסק.

לכו לשמוע.

ג'פרי לי פירס 1958-1996 Jeffrey Lee Pierce

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: