אגדות לא ידועות הספדים מוזיקלים

מועדון האקדח שיורה במערכה השניה – עשור למותו של ג'פרי לי פירס.

ג'פרי לי פירס היה אינדיאני מרושע, פורע חוק עם מיקרופון במקום אקדח, אמריקה הרעה,  החומר שממנו נוצרים אגדות ותאונה שמחכה לקרות.  הוא היה חלוץ אמריקאי מהדור הישן של הגל החדש ואי שם בסוף שנות השבעים ותחילת האייטיז הוא איחד את זעקת השבר של הפאנק עם המרחבים הפתוחים של מוזיקת הקאנטרי והכוח המרפא של נהמות הבלוז והוכיח שאין הבדל ביניהם.
הוא היה מוזיקאי, וזייפן בחסד. עם קול לא יציב טונות של נוכחות הוא יצר אישיות שנעה בין ילד פלא לנרקומן שמתמודד עם השטן במירוץ מכוניות אל האבדון.  ג'פרי לי פירס זייף בכל  תו שהוא שר אי פעם בחייו,  פרט לאמת עצמה.
השירים שלו ושל להקתו המופלאה "Gun Club  – גאן קלאב"  היו תמרורי דרכים עקומים בכביש אבוד לשום מקום, אי שם במערב הפרוע של ארה"ב והציבליזציה המערבית.  העגלה הרעועה והחבורה המופרעת שהוא הנהיג ונקראה בטעות להקה,  נטתה לסטות מהדרך בכל הזדמנות כתוצאה ישירה של המסיבה חסרת הרסן שהתנהלה שם. וג'פרי לי פירס חגג כאילו אין מחר ועבורו, באמת לא היה שום מחר.
משונה לחשוב שהמקום האמיתי של כל המוזיקאים שהם בעסק הזה בשביל הריגוש ולא בשביל הקריירה, הוא גם המושג שמסמן את כל המוזיקאים שמתו בחייהם ונקברו חיים. – אמצע הדרך.  ג'פרי  לי חי את חייו  באמצע הדרך ממועדון הופעות אחד למשנהו,  מאישה אחת לאחרת,  מהעבר אל העתיד. הדרך היתה ביתו היחידי והוא ביית וביתק אותה  בתקליטיו כפי שמעטים לפניו או אחריו עשו. אלבומיו נשאו שמות של מקומות – "מיאמי", "הסיפור של לאס וגאס" ולא בכדי. הוא התמחה בתאור הדמויות שאתה יכול לפגוש רק בנדידה קבועה ממקום למקום, אנשים ללא עבר פרט לרגע שבו הם הגיחו אל מרחב הראיה שלך מתוך החושך העוטף, וללא עתיד נראה לעין פרט לעוד ועוד קוי הפרדה  המופיעים לרגע בין הפנסים הקדמיים של המכונית ומייד נבלעים מתחתיה.

הוא היה אקזיסטנציליסט שחי את הרגע וכאב את הנצח, לפעמים הוא פשוט נראה כמו אלביס מהגהנום שחזר מן המתים בגוף של נער והחליט לחיות את חייו מהסוף  להתחלה, מהשומן לבלורית המתנופפת. ההתחלה היתה בוערת באש האהבה. פירס הטיף את הבלוז כנזיר שיצא לתרבות רעה. רוצה הכל, בו זמנית, ועכשיו. במות מועדוני לוס אנג'לס עם נינוחות הקוקאין של החוף המערבי היוו כמעט אנתי תיזה לפורענות הפאנקיסטית של תחילת הדרך. הביצות האפלות שהם יצרו על הבמה מדי ערב הגיעו מהחלומות ומהזיעה שהגבר השמנמן, רק בן 21  באותה תקופה,  חזה בעיני רוחו והגיר מגופו. מחומצן לפרקים כאלילתו – דבי הארי (ג'פרי לי היה לתקופה מסוימת ראש מועדון המעריצים של בלונדי, ולימים אף חתום בחברת התקליטים של הארי ובעלה – כריס סטיין  )  ומסוייט מבפנים כמו שרק קורבנות שטן הרוקנרול יכולים להיות.  פירס תיעל את כל פחדיו, תשוקותיו, ואהבותיו לתוך כל רגע שבו הוא יצר מוזיקה. כל מקרופון שהיה בסביבה יכל לשמוע את זה ברור וחד.  ואם ממרחק הזמן זה נשמע הרואי , אז זה  ממש לא.

מכל התיעודים של האיש עולה שבמציאות היווה פירס חתיכת כאב ראש כבן אדם.  ללהקתו לחבריו לקהלו ולכל מי שנקרה בדרכו. הוא היה אובססיבי לסקס, אלימות, סמים, מוות, הרס עצמי, אלכוהול, וכל הרפרנסים אותם הוא אסף באובססיביות מתרבות השוליים האמריקאית. צרפו את זה לרוקאבילי אלמוני משנות החמישים,  בלוז עתיק משנות השלושים ותקבלו בור מוזיקלי  שלא מאבד טיפה אך משתין בקשת על כל מה שמקובל ונכון.  פירס לא סתם את הפה  והאוזניים לשניה אחת.  סופג  מצד אחד ומייד מייצר את ההכלאה הפרטית שלו לשלל אהבותיו.

שני האלבומים הראשונים של להקתו ( Fire of Love מ 81 ו – Miami שיצא ב 82 ) היו נסיון נועז בהזרקת הרואין לעורקים הסתומים של  הרוק בתחילת האייטיז.  במרחק אלפי שנות אור מרוק התאגידים והאלקטרו-סינט-פופ שהחל להתהוות באותה תקופה בארה"ב ובאנגליה, יצרו הגאן קלאב את חזון האמריקנה השלם. המוזיקה שלהם היא אמריקאית עד לשד עצמותיה השחורות. מדובר באלבומים שהם לא פחות ממבריקים.

 עד אז, פשוט  אף אחד לא שר בלוז או קאנטרי במסגרת הפאנק (פרט לקראמפס שהופיעו במקביל להם בלוס אנג'לס). כבר באלבומם הראשון מופיע קאבר לרוברט ג'ונסון הבלוזיסט השחור והמקולל משנות השלושים,  שהופקע ונוכס על ידי קלפטון וחבורת רוקרי האצטדיונים  של שנות השבעים.  כגיטריסט,  פירס לא יכל לנגן אפילו לאט כמו קלפטון או לשיר את הבלוז בפוש סטייליסטי כמו מיק ג'אגר. אבל הוא הבין היטב שבבסיסו הבלוז הוא מוזיקת נרדפי החוק. ומבחינתו רוברט ג'ונסון היה פאנקיסט לא קטן,  הרבה יותר קרוב לג'וני ליידון מאשר לרוברט פלאנט.

"היא כמו הרואין עבורי", "סקס מכה" עם השורה הנצחית – "נוכל להזדיין לנצח אבל את לעולם לא תקבלי את נשמתי", הדרמטיזציה הגי'ם מוריסונית לאגדות אמריקאיות, המופרעות הגאראג'ית של הסטוג'ס.  הלהקה נגנה מהר רועש וחזק,  ופירס צווח את נשמתו מעל גיטרה באס תופים לעשיית ניסים .

במיאמי, בולט יותר אלמנט הקאנטרי והרוקאבילי. בין השאר מופיע בו קאבר מבריק ל"Run Through The Jungle "  של ג'ון פוגרטי וקרידנס. פירס לוקח את אחד משירי רוק הביצות הטובים ביותר שנכתבו אי פעם, ומבצע את ההמנון האנטי ויאטנמי הזה כמי שרץ דרך הג'ונגל העירוני והמסואב של לוס אנג'לס על סיפו של עידן רייגן.  הוא נוהם, נואק ובוכה את דרכו כתינוק שנשבה בזרועותיה השמנמנות והחונקות של אמא שפע. הצליל האחרון ששומעים בשיר הזה הוא שקשוק הצמידים של פירס ליד המקרופון.  באלבום זה מופיעים כמה משירים הטובים ביותר ככותב וכמבצע.  בעיקר כדאי לשים לב לCarry Home  – הפותח,  ו-Mother Earth  החותם את האלבום הירוק-מגנטי-מחומצן הזה (אגב לא מצאתי שום צילום שיעביר את התחושה של העטיפה המקורית, הצילום פה למעלה ממש דהוי ליד המקור) .
מיאמי הוא אלבום שהשפעתו על אומנים כניק קייב, טינדרסטיקס, 16 HORSE POWER, DEADLY SNAKES  וכל מי שרצה למצוא את הבלוז והאמריקנה שבו  מבלי להישמע כמו קלישאה, היא עצומה כדאי מאוד להכיר אותו בשביל להבין איך הבלוז פגש את הפאנק צומת הדרכים ולקח אותו אל תוככי העיר.

"אני ארד אל נהר הצער
אני ארד אל נהר הכאב
ובחושך,  מבעד חוטי התיל
אני שומע אותם קוראים את שמי

אתן לך את המפתחות לאוטוסטרדה
ואת המפתחות לחדרי במלון
ואני עייף מלעזוב ולעזוב
אז יותר אני כבר לא אחזור

או,  ידידי כהה עיניים
אני נזכר בך שוב ושוב,
קולות רכים שלא אומרים כלום
לא אומרים כלום עד הסוף

או, אמא אדמה בעוורונם  הם קוראים.
אך מאחורי חומות הם נשארים
והעצב צומח כמו עשב
על ירכיי ועל ברכיי.

או, אמא אדמה הרוח לוהטת
עשיתי את המיטב  אבל לא הצלחתי
ועיניי דעכו מתוכי
מול הארץ הפתוחה "

                    אמא אדמה.

יומן מסע

"אותו לילה נתנו את ההופעה הכי טובה. שתויים, צעקניים, מבולגנים, חיות טורפות. נערים משתינים ומקיאים בין השורות. מרסקים אחד את השני, כמו בחגיגה אפוקלפטית. מכוערים, מבולבלים, מטורפיםץ אני מכה במיתרים כאילו חצבתי בקרח. כאילו חיפשתי תא טלפון בסערת ברד. נערים על הרצפה, על התקרה, בקירות, ראשים בתוך התופים. קיד קונגו, הגיטריסט שלי, על הקרשים רוקד כתולעת. נסחף מאושר לתוך מעבולת ענקית. מטורפים. נערים עם סכינים, גרזנים, אלות שוטרים. הולך למסיבה עם טיפוס מיופיף. רעש ובולשיט בהמון שפות. פוגש בנערה שאומרת: "אני רוצה לנסוע אתך למצרים. אבל לא מסוכן שם?" "אל תפחדי אני תייר מקצועי." אני לא לבד באותו לילה אני חולם שאני ברחוב 72 עם בלונדינית קטנה בשמלת כותנה קצרצרה. לא ראיתי אותה מאז 1977. סתיו ניו-יורקי קריר. העיר ענקית, ואתה מרגיש שאתה מסוגל לכל…

לא יכול לסבול יותר את הנסיעה. גם האחרים לא. שוב יש לי סיוטי לילה (אני סובל מהם מילדות). באחד מהם אני בחדר בהיר מאד, עם אישה שגבה מופנה אלי. שערה חום, והיא במרחק קצרצר ממני. כשהיא פונה אלי, שפתיה נעות, אבל קולה לא נשמע. רק תולעת אדומהוכעוסה נוטפת מפיה. אני מתעורר עם תחושת גועל. מתחיל לקרוא ספרי ארכיאולוגיה וספרים על מקומות אקזוטיים בנסיון למחוק את המראות הנ"ל ממוחי… לבסוף אני מגיעים לעיר בשם "דאן האג" נותנים קונצרט גרוע במיוחד. השיעמום מהנסיעה הארוכה חודר למוזיקה, להופעה. בתום הקונצרט מוסרים לי טלקס להתקשר מייד הביתה. מישהו גוסס… אותו לילה אנחנו ישנים במלון הולנדי זול חדרי האמבטיה בחוץ במסדרון, וגר המעלות דומה לפירמידה. בחוץ קר מאד, וכל הלילה אנחנו מנסים להתחמם.

בבוקר, בזמן הנסיעה לכרונינגן, אני נלחם בחלום נוסף: נערה שפניה לבנים, ענקיים, בוכה ומנסה להחיות חבר שלה שלקח מנת יתר. שני האחרים צורחים; הו אלוהים עזור לו! ראו את עיניו! אין לו עינים! כשהשיר "היי ג'ו" משתרך באדישות בערפל ארגמני. החלום המפחיד הזה לא עוזב אותי. גם טיול בשוק העיר השלו, הנעים, לא עוזר. אני לא מבין אותו. אולי התנסות מישהו אחר חדרה לתת-ההכרה שלי. כמו רוח רפאים שמצאה קורבן תמים… אחרי ההופעה, קיד ואני נכנסנו לבאר, ושתינו ושתינו… טילפנתי ללוס אנג'לס לפטפט עם חברים. דבי הרי מבלונדי, היתה האחרונה. היא כעסה. רצתה לדעת אם אני שיכור. אמרתי "לא". במסדרון, בדרך לחדר, התעלפתי. למחרת הגישו לי חשבון בסך 150 סטרלינג.

הארות שוליים.

יומנו של ג'פרי לי פירס הוא יותר מדיווח סתמי על פראות, שעמום, שכרות. לא סתם הוא כותב: "רצתה לדעת אם אני שיכור, אמרתי: לא".
החיפוש אחר "תא טלפון בסערה", שורות כ"לא יכול לסבול יותר את הנסיעה", אני מתעורר עם תחושה של גועל"- הן עדות יוצר ("תייר מקצועי") לחיפוש מתמיד, מלא במכשולים, לפעמים נואש ושנוא, אחר השראה. גם פחד מפני הרגע בו לא יהיה יותר מה לומר : "שפתיה נעות, אבל קולה לא נשמע". פחד משקיעה בהתבוננות פנימית אינטסיבית כל-כך, שתחסום אפשרות לראות דברים שמחוץ לך: "הרי אין לו עיניים!"
קונצרט טוב, קונצרט גרוע, מקומות אקזוטיים, בלונדינית קטנה , טיול בשוק העיר,  תחושה ש"אתה מסוגל לכל", אבל גם משהו מאיים:"תולעת אדומה  וכעוסה". קר מאוד.  נשאר רק לנסות להתחמם… במוזיקה ?

(פרקים מיומנו של ג'פרי לי פירס. פורסמו בשנת 1983 ב"ניו מוזיקל אקספרס" במקור.

תרגום לעברית והארות שוליים  פורסמו במוסף המוזיקה קליפ (זצ"ל)   בעיתון חדשות (הי"ד)  בידי האדמו"ר  קובי אור (יבדל"אוט)) .

  "באפלת הלילה אני הולך עם החיה,
בחום הלילה אני ישן עם החיה
."

הזר שמגיע העירה, אמריקה הרעה, מלון אור-הירח,  המאבק האינסופי  עם החיה שבתוכך, כל אלו ועוד
הגיעו אחרי מיאמי אל תוך אלבומם הבא  ה"סיפור של  לאס וגאס"  הזעם חיפש דרך אחרת לתעל את עצמו.  והתוצאה מעין סיפור מסע הזוי, דיויד לינצ'י באופיו, לקצוות העיר שבה כל הימור הוא אפשרי,  וההימור על חייך הוא הכי טוב שאתה יכול. כשאין לך יותר מה לתת.
אולי בכדי להעיד על הטווח שבו פעל פירס נציין שבאלבום זה הקאבר המרכזי הוא,  לשירו של ג'ורג גרשווין – " My Man's Gone Now , מתוך פורגי ובס. כשהגאן קלאב מחברים לו אינטרלוד מאת פרעה סאנדרס, אומן הג'אז האוונגארדי,  ליצירת אחד הביצועים הקרועים והקורעים ביותר שיש לשיר הזה.  מזוייף, כאוטי וכרומטי, מתמוטט ממכה למכה,  עולה ויורד דרך כל סולמות הצער ועמקי החרטה עם מקהלת וודו מאחוריו ושירה שכולה אור של תפילות בלי דרך.

לאחר האלבום הזה פירק פירס את הלהקה וניסה לצאת לקריירת סולו. לאחר התעלמות גורפת מאלבומו Wildweed, ופסק זמן  של כשלוש שנים,  איחד פירס את הגאן קלאב  עם הרכב חדש וחבר במפתיע לאיש הקוקטו טווינז – רובין גאת'רי כמפיק לאלבומו הבא – MOTHER JUNO  (שאגב התחבב מאוד על השדרנית מיכל ניב ז"ל והעורך שרון מולדאבי,  בשעתו ושודר לא מעט בהפסקת עשר. דרך השידורים בתוכנית זו הכרתי והתאהבתי בלהקה.).
כמו נגני הג'אז של שנות החמישים והשישים שאומצו בידי אירופה, כך גם פירס מוצא את ביתו החדש במרחבי היבשת העתיקה.  ג'אתרי והמועון  נוסעים לאולפני האנזה המיתולגים בברלין שם הוקלטו תקליטי מופת של איגי פופ, דיויד בואי, מנסים ללכוד במשהו את הרוח של העיר שחצויה שבליבה חומה. גאת'רי מרכך במקצת את הגיטרות ועוטף אותם בשלל האפקטיים הצבעוניים שהוא התמחה בהם.  לא ברור אם זה מה שפירס התכוון אליו, או שמא זה היה נסיון להגיע לקהל רחב יותר,  אולם במפתיע התוצאה הסופית היא הרבה יותר טובה ממה שניתן היה לחשוב שיקרה.  שירי הרוקאבלי נשמעים די דומים לכל מה שקרה באלבומים הקודמים אולם דווקא הבלדות זוכות  לשדרוג – Yellow Eyes נשמע כמו פאנק פסיכוטי נירוטי באמצע הדרך בין טלויז'ן לבין והחבורה הברלינאית שסבבה את ניק קייב באותו זמן. בשיר מתארח בליקסה מהזרעים הרעים ואיינשטוצה ותורם את הרעשים הבלתי סבירים שלו . The Breaking Hands  – זוכה לטיפול קוקטואי מרחף שהופך את השיר למוזיקת אמריקנה בגן עדן. אבל כשאתה שם לב  לרעל שמחלחל בין המילים אתה מבין שבניגוד לריחוף המלאכי של ליז פרייזר, פירס נשמע כמי שמלווה בעדת מלאכים שמימיים  כל הדרך לגיהנום, כשהוא יורד על ברכיו ומתפלל ומקווה בידיים נשברות.
"השמש והים מחייכים
שאתה הולך למיטתך
הלואי שאללה יעניק לי
חתיכת ברזל בתוך ראשי
על ברכיי ומקווה
על ברכיי,  וידיים שובר "

ב1990 יצא אלבום בשם Pastoral Hide & Seek. בהרבה מובנים זהו אלבום שסימן כיוון חדש ושונה במקצת במוזיקה  של פירס.  כבר באלבומי ההופעה החיה הרבים  שיצאו לGUN CLUB  לאורך השנים (Death Party המומלץ ) ניכר היה שפירס מחפש דרך להמשיך את השאיפה שלו מעלה עם סולואי גיטרה שיוליכו אותו למקומות שבהם השירה שלו לא יכלה להגיע. ביצוע  ל – a love supreme של קולטריין, היה השער לעולם שפירס ניסה להכנס אליו. הטוטאליות של היצירה הזו, והחופש האינסופי של הצליל עצמו משועבד מכל המגבלות האנושיות גרמו לפירס להתאהב קשות. הוא ניסה להחיל את העניין אל תוך הלהקה שלו, התוצאה אלבומים שבהם הסולו והאלתור המודאלי במסגרת הלהקה התחיל לגדול ולגדול.   האלבום עצמו מכיל שירים טובים אולם סובל מהבעיה הקבועה של להקות שמנגנות נהדר בהופעה ומתקשות לתרגם את עצמם לפורמט האלבום . הפלורסנטיות התימצות,  הבידוד  והסטרליות האולפנית המעקרת , מקשים על הנגינה של ההרכב להתרומם לאותן רמות של ביצוע. לכן התוצאה היא שירים שמנוגנים בסדר, אבל בעיקר מעידים על הכיוון שאליו יכלו להגיע מול עיני הקהל השרוי בטראנס הרגע.

בצורה מפתיעה דווקא המיני אלבום שהגיע אחרי הדיסק הזה Divinty  מצליח היטב לפגוע במטרה אליה שאף האלבום הקודם.  Sorrow Knows הפותח הוא לטעמי השיר הכי יפה של פירס, מלא חרטה וצער עם פזמון כמעט כנסייתי שמשייט לו בין הסולואים המודאלים של פירס וקיד קונגו. שאר המיני אלבום מלווה בגרסאות חיות   לשירים משלושת האלבומים האחרונים ומצליח לצקת בהם רוח חיה, את רוח הרפאים של הרוקנרול.

היינו אמא ואני בטיול לירושלים, הסתובבנו בעיר העתיקה ואמא אמרה לי "בן, אתה רואה את האיש ההוא שיושב שם ומנגן גיטרה?" הסתכלתי עליו, ראיתי כושי זקן מנגן וכמה מטבעות מנצנצות בקרני השמש בתוך מכסה הגיטרה שלו,  "כן"  אמרתי לאמא. "מי  זה ?".
"זהו ישו, והוא מנגן את הבלוז בשביל כולם…"
 (פירס עונה לשאלה תמימה של מראיין, על מה הוא חלם בלילה )

מר ונמהר בא הקץ, ב31 למרץ 1996 פרש  פירס מהעולם עקב קריש דם במוח.  שנים של  חיים על הקצה החד של הסכין,  הגיעו לקיצם המוקדם.  בעידן שבו יותר מדי מוזיקאים מקפידים ללכת רק בדרכים הידועות, ממש חסרים אנשים כמו פירס שביקשו לתור את הארצות הלא ידועות שבקצה הדרך.  טיול אינסופי בצד הפראי שתועד כולו והפך למורשת חיה נושמת מזיעה ונוהמת בכל אלבום שפירס והגאן קלאב הוציאו לאורך השנים,  ובכל הופעה חיה שתועדה על גבי דיסק.

לכו לשמוע.

ג'פרי לי פירס 1958-1996 Jeffrey Lee Pierce

9 comments on “מועדון האקדח שיורה במערכה השניה – עשור למותו של ג'פרי לי פירס.

  1. עופר

    בנאדם, אתה כותב מדהים!
    הנאה צרופה לקרוא אותך
    (יש עוד המלצות על הקשר בין בלוז לפאנק/רוק?)

  2. בלי לשמוע ולו שיר אחד, קשה לעמוד על טיבו האמיתי של אומן. קישורון לכמה מפ3ים יכולים לחזק את הכתוב…
    בכל זאת, נשמע מרתק

  3. כדרך לשמוע דברים 🙂 אני נוטה לשכוח שיש אמפיז חופשיים ברשת.
    בכל מקרה הנה לינק לדף עם כמה שירים להורדה
    http://www.thegunclub.net/sound.htm
    לטעמי אלו לא השירים הכי טובים בקטלוג שלו, אבל לפחות ניתן להתרשם מהבחור.
    יום טוב

  4. ליאור אסטרו

    את המדריך השלם בעברית לפועלו של ג'פרי לי פירס.הצלחת ללכוד בכזה דיוק את ג'פרי. מעולה!

    תרומה נוספת של ג'פרי לעולם היא לקיחתו את קיד קונגו לידיו. הוא לימד אותו את כל מה שהוא יודע…בזכות זה קיד קונגו הביא לעולם בצורה אינטנסיבית יותר את הסוואמפ בלוז…

    תקליט סולו נוסף של ג'פרי שאני ממליץ עליו הוא Ramblin' Jeffrey Lee & Cypress Grove with Willie Love , שהוא הוציא ב-1992.
    הרוב כאן קאברים מאד מחוספסים לשירי בלוז ישנים של אומנים כמו פרנקי לי סימס, צ'רלי פאטון, לייטנינג הופקינס, סקיפ ג'יימס ועוד.
    פה יש פרטים נוספים על האלבום :
    http://www.gerpotze.com/gunclub/gcdisco2.htm

    מדהים למצוא תוך יומיים כתבה מעולה בעברית מבית היוצר שלך על ג'פרי ולראות שבהעיר ובוואללה פרסמו את המאמר המצויין שבועז גולדברג כתב על רוקי אריקסון :
    http://e.walla.co.il/?w=/1000/883690

    תודה, דויד !!!

  5. פעם תורגמו כמה שירים שלו איפשהו. נשכח ממני

  6. הוא מת במרפסת / ג'פרי לי פירס

    הוא מת במרפסת
    של הבית שלו
    מה הם יגידו עליו?

    היו לו מדליות
    הוא היה במלחמה
    מה הם יגידו עליו?

    היו לו הורים ביוסטון
    אבל הוא עבר למערב
    מה הם יגידו עליו?

    השכנים המקסיקנים,
    כל הנשים עמדו בוכות
    מה הם יגידו עליו?

    הוא היה מהסוג האלים
    הוא הציל אותי פעם או פעמיים
    מה אני אגיד עליו?

    השתדלתי כל כך,
    אבל אמרתי רק "שיזדיין"
    ומה אני אמור להגיד עליו?

    מה הם יגידו עליו?
    בבקשה, אל תשאלו אותי.

    (ג'פרי לי פירס)
    http://www.sexbeat.net/TRACKLIST.htm

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    שכתבת (מצויין, כרגיל) על המוסיקאי האהוב עלי בעולם

    חבל שעצרת לפני האלבום האחרון של הלהקה, לאקי ג'ים, עם הסיפורים המעניינים מאחוריו.

    אני יכול להמליץ גם על תוכנית ששודרה לפני 3שנים בערך ברדיו ההולנדי שקיבצה הקלטות רדיו של ג'פרי והגאן קלאב מכל השנים. יש שם כמה ביצועים מעולים וכמה מילים מהמאסטר, והכי שווה זה לשמוע איך השדר מבטא את השם גאן קלאב בהולנדית

    (להשיג בסולסיק)

  8. אילה

    איזה מטח עוצמתי.
    כתבת מדויק
    יא צלף

  9. ריגשת אותי. גל"פ הוא אחד המוסיקאים האהובים עלי, מאז הפעם ההיא שמיכל ניב ניגנה את Yellow Eyes
    באיזה לילה.
    היום אני מעדיפה את התקליטים המוקדמים, אבל אשלים פערים בעקבות הרשומה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: