אגדות לא ידועות

מהדורות מוזיקה עכשוית – ECM – פרופיל לייבל # 1- טריה ריפדאל

לפעמים אני חושב על מוזיקת הג'אז, כמקום ממנו חי, איש עוד לא חזר. זה מתחיל תמים,  אנשים מתחילים לשמוע רוק, לעיתים זה לא מספיק להם, הם מחפשים משהו מעבר, תחכום מסוים, חופש יצירתי, אצטלא אומנותית, איכשהו הם עוברים לרוק מתקדם,  חלק נודדים למוזיקה אולי קלאסית  ויש את אלה שמגיעים אל הג'אז והפעם הבאה שאתה רואה אותם זה כשאתה לא מצליח להרדם באמצע הלילה ומזפזפ לנומבון "ג'אז בים האדום" שם הם יושבים להם בקהל, עם פרצוף של חולי דיזנטריה במופע סטאנד-אפ, הילה של בינה יתרה שפוכה על פניהם, ומבט של "אני מבין משהו שאתם לא!!"- קורן מעינהם.
מה שפעם היה החופש המוזיקלי המוחלט עבור מוזיקאים הפך להיות ברובו "מוזיקת מעליות" לאנשים שגרים בבית צמוד קרקע. דיסקים ממותגים לשים ברקע בשביל לארח את החברים מהצפון, עם היין החדש שקנינו ב250 $  מהיקב ההוא בטיול לדרום צרפת, איפה זה היה רונה?…
נגני  דור הבופ שלאחר מלחמת העולם השניה הפכו את הג'אז לצורת אומנות ברמה הגבוה ביותר.  מה שהתחיל כמוזיקת סווינג להמונים, להיטי ריקודים עם ביג-באנד  הפך ברבות השנים לצורת אומנות שבה לקחו מוזיקאים את יכולות הנגינה שלהם ויצרו מוזיקה ספונטנית מתוך חופש מוחלט. ג'אז היתה קריאת חופש לכל המוזיקאים שחפשו להעמיק פנימה אל עולם של צלילים ונסיונות שהוליכו אותם למחוזות שהאוזן המוזיקלית לא שמעה כמותם. שנות החמישים והשישים הביאו איתם מהפיכות ענקיות בתפיסה המוזיקלית הרחבת העולם ההרמוני והקצבי ומאות  תקליטים משובחים, אולם עד שנות השבעים המהפיכה הגדולה התמוססה  לבנאליה נוראית. אלפי אנשים צעירים למדו בבתי ספר למוזיקה כיצד יש לאלתר לפי חוקים. ( תחשבו על זה שניה, לאלתר לפי חוקים, אוקסימורון או לא ? ). והחלו בתהליך הזניית החופש בג'אז והפיכתו  למוזיקה שהערך האינטלקטואלי הגדול שלה מקביל לשיא עולם בגינס לפתירת שלושים תשבצים בו זמנית תוך כדי דילוגים על חבל במטוס מעל מפרץ מקסיקו. אין ספק שזה מעניין,  אבל לרוב זה נשאר ברמת הקוריוז.
עכשיו לפני שהפנאטים של הג'אז (שלעיתים מתנהגים כאילו היו חברים בארגון אל קעידה מוזיקלי, בדקו את פורומי הג'אז באינטרנט, אהבה גדולה לשונה מהם, לא תמצאו שם. או בכלל אהבה גדולה, חכו לטוקבקיסטים שיבואו בהמשך, תשפטו בעצמיכם ) יבואו לסקול אותי בנחושת סקספונים ובקלל חצוצרות,  אני אציין כבר עכשיו שכל הכללה היא די דפוקה. ברור שישנם  היום מוזיקאים מודרנים שמוגדרים כג'אזיסטים שעושים מוזיקה באמת מוצלחת,  אבל לטעמי הם המיעוט הנזנח ולא בכדי.  אותם ג'זיסטים מלומדים בוגרי אקדמיות לניג'וז,  הפכו את המוזיקה הכל כך חיה, בועטת, חמה ומשוחררת למשהו חנוט לחלוטין. מין גילדה אקדמאית שלא מסוגלת לסבול ולקבל כל  סטיה אסטטית והרמונית מחוקי התיאוריה וההרמוניה המורכבים שהם מנסחים אל עבר משהו אחר כי "זה לא ג'אז".
"גם לנגן מחוץ לסולם, צריך לדעת איך" אמר לי פעם ג'זיסט  והשאיר אותי בפה פעור.
העובדה המצערת היא שאם נשים את הפיוז'ן בצד (רק אל תתחילו לדבר איתי על פיוז'ן. ההכלאה בין רוק לג'אז יצרה כמה מהפשעים הגדולים ביותר כנגד אוזני האנושות, אי פעם! )  הרי שבשלושים השנה האחרונות לא יצא שום דבר חדש מהותית מהמוזיקה שנקראת ג'אז.  אה, כן…  היה איזה בחור שניגן על קונכיה כמה סולמות יש איזה אחד שעשה שילוב בין מוזיקת אלקטרונית לאלתור, נו בחייכם…
אבל אחרי כל ההקדמה הזו אני אסביר שיש ג'אז ויש -ECM.

ECM הוא השם שנתן מנפרד אייכר, ללייבל שהוא הקים  בסוף שנות השישים במטרה להקליט ג'אז אירופאי, ומוזיקאים אמריקאים שבאותה תקופה חיו או עברו באירופה. שם החברה  היה ראשי תיבות של Edition of Contemprery Music  שם שייצג בנאמנות את החזון של אייכר. בעיני רוחו ראה אייכר חברת תקליטים שתכליא את החופש שהג'אז הציע עם שילובים של מוזיקה קלאסית מודרנית, מוזיקת עולם וכל מוזיקה שיכולה להיות מוגדרת כאומנותית. חופש אומנותי מוחלט היה הדבר הראשון שהוא נתן לאומנים שאיתם הוא בחר לעבוד. היכולת לעשות את כל מה שבא להם מוזיקלית גם אם זה לא נשמע פרופר ג'אז.
מעבר לעובדה שהיה לו כשרון גדול,  לגלות כשרונות מוזיקלים ענקים,  לאייכר היו שני רעיונות מבריקים כיצד לקדם את החברה האירופאית האלמונית שלו.  בהברקה שיווקית הוא החליט שעטיפות כל התקליטים יהיו מעוצבות דומה מאוד ובעצם יראו כמו גלריה של אומנות מודרנית.  העטיפות התמקדו בצילומי טבע על גבול האבסקטרקט ובאומנות אבסטרקטית על גבול הטבעי . הרעיון השני היה שכל האומנים שאת תקליטם הוא יפיק, יקליטו באותו אולפן אולפני ריינבו באוסלו ולרוב גם עם אותו טכנאי (יאן אריק קונגשאוג ) למרות הקושי הגדול שזה יצר,  עמד אייכר בהגדרות החמורות שהוא יצר עם רובם המכריע של אלבומיו . התוצאה היתה  שאייכר מיתג את חברת התקליטים האלמונית שלו  עם  מראה וגם סאונד יחודי שיזהה את החברה החדשה ויבדיל אותה מחברות אחרות. בנוסף לכך אם שמעת ואהבת תקליט אחד של ECM,  ידעת שאתה יכול לסמוך על אייכר שגם התקליט הבא יהיה מיוחד וישמע כמו הקודם. אייכר הציע לאומנים חוזים בדרך כלל לתקליט אחד בלבד, וחסך מעצמו הוצאות מביכות של אלבומי ג'אז שנועדו למילוי ההתחייבות לחברת התקליטים, בכדי לעבור הלאה במהירות ולקבל כסף גם ממקום אחר   שהיו כל כך פופולרים בג'אז (ראו מקרה הדיסקים של מיילס דיויס באמצע שנות החמישים) הוא הציע ויזם שילובי פעולה בין אומנים  מעולמות מוזיקלים שונים לחלוטין,  והקים הרכבים חד פעמיים שנפגשו לראשונה אצלו באולפן. אייכר ניחן בכושר הבחנה אדיר לגבי מה, ובעיקר מי,  יכולים לעבוד ביחד וליצור רגעים חד פעמיים. קונשאוג שאג שהמיקרופונים הרגישים שלו יהיו תמיד בסביבה הנכונה בכדי לתעד את זה לנצח.  זה הצליח לו ברוב המקרים.

אייכר עודד כשרונות אירופאיים והתמקד בשונה וביחודי גם אם בהרבה מאוד מקרים היה הדבר רחוק מאוד מלהיות מסחרי. הדבר הוביל לכך שמכל העולם דווקא מוזיקת הג'אז, אותה מוזיקה כל כך אמריקאית, מצאה חיים חדשים באירופה היבשת העתיקה מעבר לים. יבשת שבה המילה- אומנות, לא היתה מילה גסה, והרבה מאוד מזה בזכות ECM.

הקטלוג של ECM מונה כיום למעלה מ1000 כותרים. אישית כבר מזמן ירדתי מהאובססיה שלי לאסוף את כולם. אבל אני מודה שבמשך השנים בהחלט ניסיתי. הסיבה העיקרית שאני מאוהב בתקליטי ECM היא מעל לכול הצליל שלהם. אייכר וקונשאוג הבינו בשלב מוקדם מאוד שלפעמים לא חשוב איזה תוים אתה מנגן, חשוב כמה יפה נשמע השקט שמגיע אחריהם והתקליטים האלו מלאים בשקט יפיפה.
תמיד חשתי שחובבי דרונים ואמביינט במובנו הקלאסי (לא בנו המפגר והמעושן עד כדי טמטום הצ'יל אאוט) ימצאו הרבה אויר להאחז בצליל האטומספרי של ECM . יתרה מזאת,  כששמעתי לראושנה את גל הפוסט-רוק האמריקאי מאמצע שנות התשעים הוא נשמע לי כהמשך ישיר למה שהתחיל באמצע שנות השבעים אי שם באולפני RAINBOW  הקפואים באוסלו.
כמעט עשור אחרי קום ECM תאמץ חברת ווינדהם-היל האמריקאית את המודל העסקי-אומנותי של ECM. החל מהעטיפות הטבע-אבסטקרט,וכלה בצליל המרחף. בזכות זה תהפוך לחברה המובילה באמריקה בתחום האקוסטיק ניו-אייג'.  אם ממש מתעקשים אפשר לראות שגם איבו- וואטס-ראסל מ4ad  למד משהו על שיווק ומיתוג תקליטים מאייכר בעיקר את היכולת לקחת מוזיקת שוליים ברובה ולהעניק לה שיק ממותג על ידי הקפדה אסטטית חמורה  על הויז'ואל ואיכות הצליל הבלתי מתפשרת.
התקליטים שנוצרו תחת המטריה של  ECM יצרו והגדירו את הג'אז מחדש כצורת אמנות ברמה הגבוהה ביותר.  הג'אז הECM- י, היה ג'אז אימפרסיוניסטי, מהורהר, ובעיקר ג'אז שלקח את המוזיקה הזו  למקומות חדשים. לא לשווא ניתן למצוא כמעט בכל חנות ג'אז שמכבדת את עצמה סקצייה שמוגדרת פשוט כ -ECM. מעבר לכך אייכר עלה על גל מוזיקת העולם, שנים רבות לפני כולם הוא אצר כמה אלבומים שהקדימו בעשור את כל העיסוק האובססיבי במוזיקה מהקצוות הרחוקים של העולם.

אין לי יומרות לתאר את כל הקטלוג של ECM. מעבר לכך, בשביל לצלול לתוך הקטלוג הזה כראוי אני אצטרך  לוותר על עבודה לאיזה חודש וחצי. אז ניסיתי לסכם את האהבות הגדולות שלי מחברת התקליטים היחודית הזאת, ומראש אני מסייג ואומר שזהו טעמי האישי והמאוד לא מלומד.  ואוטוטו  יצוצו פה טוקבקיסטים שיגידו, שאני לא מבין שום דבר מהחיים שלי. ( אבל כולם כבר יודעים שזה נכון לחלוטין :).
את הסקירות על האומנים אערוך בחלקים, כל פעם אתפנה לסקור אלבומים מרכזיים של  מוזיקאים החביבים עלי במיוחד בלייבל הנפלא הז. ואני אתחיל  באהוב עלי מכולם.                                        

Terje Rypdal – טרייה ריפדאל

טרייה ריפדל. לטעמי הגיטריסט הכי מקורי שצמח על הגבול שבין ג'אז לרוק. מישהו כתב עליו פעם שהוא "מפסל באויר פיורדים עם גיטרה חשמלית", והאמת זו ההגדרה הכי קולעת שאני מכיר עבורו.

ריפדל,  בנו של מנצח מוזיקה קלאסית ידוע בנורבגיה,  זכה מנעוריו לחינוך מוזיקלי קלאסי על חליל ופסנתר.  חיידק הרוק תקף אותו באמצע הסיקסטיז כשהנער שמע את  צליל גיטרת הסטרטוקסטר של האנק מארוין מהצלליות (SHADOWS) ואת ג'ימי הנדריקס.

הנער נמשך לאקספרסיביות של צליל הגיטרה החשמלית, ובעיקר ליכולת לעוות את צלילה, דרך אינסוף אפקטים ומגברי ענק אימתניים. כשהתבגר ריפדל הוא החל ללמוד תחת שרביטו של ג'ורג' ראסל במקביל להיות חבר בלהקות פופ אינסטרומנאלי מצליחות אה-לה צלליות,.

ראסל היה  תיאורטיקן ומלחין ג'אז שהשתכן באירופהו.  התיאוריות שלו לגבי נגינה מודלית-כרומטית השפיעו רבות על כמה אומנים מרכזיים של ECM בינהם גם יאן גארברק (עליו מאוחר יותר) ועל הנגינה היחודית של ריפדל הצעיר.

הנגינה של ריפדל על הגיטרה החשמלית היא לא פחות מפלא.  הוא מנגן כמו שמעטים מעיזים, עם צליל מעוות ודיסטורשני לחלוטין. איכשהו אצלו בידייםהמתכת הכבדה מצליחה לעבור טרנסופרמציה ולהישמע כמו שירי אהבה של לוויתנים מלאי צער.

התוים שריפדל מנגן הם רק תירוץ למתוח אותם אל מעבר לגבולות ההכרה. למעשה ההתמחות של ריפדל היא לגרום לגיטרה להישמע כמו מגוון הרגשות האנושי, בין אם זו צווחה חרחור או קשקוש של חוסר הסכמה, צליל משולהב ולירי, ניארוטי וחלומי, באותה מידה. פשוט אין אף אחד אחר שמנגן ככה.

הרבה יותר קל למקם את התקליטים שלו בהשוואה לאלבומים של סיגור-רוס  והקלטות שטח של לוויתנים מאשר לג'אז של צ'ארלי פארקר לדוגמא.
למרות יחודיות הצליל שלו, יש לגיטרה שלו יכולת מדהימה לנוע בין סגנונות שונים ולמצוא בתוכם מקום כאילו היא הדבר הכי הגיוני ומתבקש החל מהבי-מטאל אומנותי, דרך ג'אז חשמלי, מוזיקת פולק נורדית ועד למוזיקה קלאסית סימפונית. מסוג ההתמזגות שגורמת לך לתהות איפה בדיוק מחביאים את הגיטרות בסימפוניות של בטהובן והאם הויקינגים הקדומים סחבו על האוניה שלהם גם כמה מגברי מרשל  אימתניים בשביל להעביר את הלילות הקרים במסעם על פני האלנטי.
לאורך השנים הבן אדם עשה ה מ ו ן תקליטים. הקטלוג שלו משתרע על 20 +  כותרים תחת שמו ומספר כפול של שיתופי פעולה. הנה כמה מצביעי מקום מהתקופות המרכזיות שלו ותסלחו לי אם לא אעבור על כולם שכן רק על המוזיקה של האיש הזה לבד אני יכול לכתוב ספר שלם.

התקופה המוקדמת –  שנות השיבעים.
לאורך תקליטיו הראשונים  מגשש ריפדאל אל הקול שלו כמלחין. מדובר באלבומים אקלקטיים לחלוטין ונסיונייםבאותה מידה. באותו אלבום ניתן למצוא יצירה שנשמעת  כמו רימייק נורדי לקטע מסדרת מתח סליזית אה לה "סטארסקי והאץ'",  ומייד אחרי זה אתה מוצא את את עצמך בפנטזית אוונגארד לשני אבובים צ'לו וגיטרה חשמלית צפים בחלל, ומשם בחיתוך מהיר  לקטע אלקטרו עם מכונות תופים פרימיטביות. בתקליטים אלה גם מנגן ריפדל על גיטרה אקוסטית מדי פעם,  דבר שבמשך השנים הוא מיעט לעשות  ואם לשפוט לפי אלבומים אלו,  חבל שכך. מהשנים האלו הייתי ממליץ להתחיל עם  What Comes After או Waves  המייצגים בעיני את המיטב של שנותיו המוקדמות. אלו הם תקליטים מרתקים של חיפוש והתנסות במגוון סגנונות רחב ביותר.
עד אמצע שנות השבעים ריפדל מגבש לעצמו סגנון מוזיקה שהולך ונהיה אישי. שהשימוש שלו במוזיקת הרוק ובצליל הדיסטורשני שלו גובר אבל בצורה מאוד משונה זה רק גורם למוזיקה שלו להיות יותר אמביינטית ומאוד אטמוספרית

After The Rain מ -1976,  הוא פרוייקט סולו אמיתי של ריפדל המנגן בו על כל הכלים (ואישתו בקולות) וכשמו הוא מתאר את החורף הסקנדינבי במלוא הדרו ועוצמתו הקרה.

אולם האלבום שממש אבל ממש חייבים להכיר משנים אלו הוא דווקא שיתוף פעולה של ריפדל עם הקונטרה-בסיסט הצ'כי מירוסלב ויטוס, והמתופף האמריקאי ז'אק דה ז'ונט. אלבום המפגש שלהם נקרא פשוט בשמותיהם כאילו ידע אייכר שהמפגש בין השלושה יוליד משהו חד פעמי שיהיה שייך לשלושתם באותה מידה.  להגדיר את האלבום שלהם כג'אז יהיה סוג של עוול למוזיקה. מדובר פה בתיאור מסע של ציפורים נודדות בשמי אירופה, בתיאור גלי הים הנסחפים אל חופי הפיורדים, באור פנסי הרכבות החולפות דרך החורף.. נדמה לי שבשלב זה או שהלכתם להשיג את האלבום או שכבר הבנתם את העקרון וויתרתם עליו, חבל…

האלבום  הזה היה כל כך מוצלח, שכמו סרט נעשה לו אלבום המשך. עשרים שנה אחרי. כמו בסרטים,  אלבום ההמשך היה לא רע אך לא מוצלח כקודמו.

שנות השמונים
לטעמי,  דווקא  בשנות השמונים החלולות הופיעו התקליטים המעניינים ביותר של ריפדל. ב CHASER ו BLUE ריפדל לוקח את הרעיון של הפוור-טריו שהתחיל עוד בימי Cream  העתיקים,  ומביא אותו למקומות שאוזן האדם מיעטה לבקר בהם. איפה שמיליוני גיטרסיטים  כשלו במפגני פירוטכניקה מזעזעים ומחרידי אוזניים בנסיונות נואשים למתוח את חוקי הפיזיקה ולהגביר את כמות התוים שניתן לנגן בשניה,  ריפדל הצליח להחזיר לגיטרה את נשמתה האבודה, לייצר תוים עם משמעות אמיתית,  ולנגן כמי שכפאו שד (נורדי) ועל הדרך מוציא שני אלבומים גדולים של מוזיקת רוק אינסטרומנטלית ששווה משהו גם למי שלא יודע לנגן. לא מדובר ברוק ג'אז אלא בPאנק-ג'אז. הגיטרות שלו צורחות משתוללות ובעיקר מעיפות לך את המוח בתקשורת הישירה שלהם עם קצות העצבים שלך. פרט להנדריקס אני לא מכיר אף אחד שאצלו בידיים הגיטרה בוערת עוד לפני שהגפרור בכלל התקרב אליה.

מדובר פה על תקליטים שאם ינוגנו לחובב ג'אז ממוצע במבחן עיוור הוא ייעשה פרצופים של שאט-נפש ולא יבין מה זה כל הרעש והבלאגן הזה.  הקשבה לתקליטים האלה מגלה גם את הצד השני של ריפדל, כמעריץ נלהב של הצלליות (Shadows ) הוא יוצר פה מוזיקת מושלמת למערבונים שיום אחד עוד יצולמו  בין הפיורדים לקרחונים.  מקדים בכך את דיויד לינץ' ואוירת הטווין פיקס שלו.

חטיבת הקצב המתוחכמת והפראית הולכת איתו בין שני הקטבים האלה בקלות וביחד הם יוצרים שני תקליטים מדהימים. חובה שמיעה מוחלטת. (CHASER יותר פראי BLUE יותר מסוגנן ורגוע ) מייד אחרי שני האלבומים האלו הוציא ריפדל את SINGELS COLLECTION שהוא כמעט פארודיה על מוזיקת הפופ-רוק הסינטתית ונפוחה של האייטיז. מומלץ לשמוע לפחות פעם אחת בשביל הצחוקים אבל כמו הרבה בדיחות גם התקליט הזה נוטה למצות את עצמו אחרי כמה פעמים.
בשנות התישעים התרכז ריפדל במוזיקה סימפונית והתקליטים שלו היו בדרך כלל שילובים של המוזיקה האישית שלו לבין תזמורות סמפוניות. זה פרק מעניין מאוד במוזיקה שלו שנמשך בצורה זו או אחרת עד היום. מתוכו המלצה אישית שלי ל IF MOUNTAIN CAN SING המגוון, ו LUX ATERNA המצויין, בעל העטיפה היפיפיה. בשנים האלו ריפדל יוצר מעין מוזיקת ג'אז קאמרית, מה שנשמע כמו קוורטטים של ברהמס לפסנתר צ'לו גיטרה חשמלית ותופים.
ריפדל הרבה לשתף פעולה עם אומנים אחרים בחברה ושמו יצוץ גם בתקליטים אחרים ויפים לא פחות שתיכף יגיעו.

8 comments on “מהדורות מוזיקה עכשוית – ECM – פרופיל לייבל # 1- טריה ריפדאל

  1. לכן ערכתי אותה מחדש ואני מפרסם את התגובות המקוריות כפי שנכתבו.

    ג'זיסט אחד(או יותר) בתאריך 4/8/2006 3:27:12 AM

    בו'אנה אתה,אין לך מושג!!!11!!

    בו'אנה, אני יראה לך מה זה,באמ'שלי!!!11!!!

    טוב, בכלופן, תודה על ההמלצות, אני מקווה שאפשר לצפות להמשך המלצות על ECM?
    אגב,ריפדאל, כתב גם מוסיקה קלאסית,ידוע לך אולי באיזה לייבל/ים הוא הוציא משהו מזה?
    אני זוכר ששמעתי לפני כמה שנים קטע יפהפה שלו, לכנור ולתזמורת, בשם-"אונדיסונוס",נדמה לי…
    אגב, כבר כמה וכמה שנים יוצאים ב-ECM גם דיסקים של מוסיקה קלאסית, גם מסורתית,מה שנקראוגם מודרנית/בת-זמננו.
    למשל, יצא לך לפגוש משהו של מלחין גרמני צעיר, בעל השם (לפחות שם-המשפחה), הטעון למדיי, היינר גבלס?
    מעניין מאוד, והמוסיקה שלו, היתה גורמת,כנראה, לגבלס המקורי עוויתות… :-))

  2. 1
    כל הענין התחיל בכלל מחנות קטנה במינכן, ברובע הסטודנטים, ב-1968. חנות התקליטים של מנפרד אייכר, שבה הוא זיהה איזו תשוקה של ציבור חובבי מוזיקה למשהו אחר (ממש כמו ג'ף טראויס ו-ראף טרייד).

    2
    ו"אחרי הגשם" הוא אחד מ-10 האהובים עלי באי.סי.אם

    3
    כתבה נהדרת.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    היו יותר מדי סימני-קריאה? 🙂
    או שלא מספיק?

    אגב, פגשתי היום אחה"צ באיזה בלוג, לינק להורדה של תומש שטנקו, מנגן את המוסיקה של קז/ישטוף קומדה (שיצא ב-ECM,לפני כמה שנים)- מה אני אגיד, פשוט תענוג, במיוחד הוריציות/גירסאות השונות לשיר-הערש הידוע מ"תינוקה של רוזמרי"…

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    הלינק, כמובן, ולמרבה הצער, לא היה להורדה של שטנקו עצמו, אלא רק של האלבום שלו… 🙂

  5. את רובה העברתי בהנהון מחוייך. ההשמך גם מעניין.
    פרסמתי לינק לזה בפורום ג'אז. יהיה משעשע.

    חג שמח יקירי

  6. תומר

    אישית אני לא מעריץ נלהב של ECM
    אבל הכתבה מצויינת אגב למה אכפת לך מה
    יגידו טוקבקים שישתוללו העיקר כתבת את שלך
    ולפחות מישהו אחד שזה אני מאוד מאוד
    שמח שנתקלתי בכתבה וקראתי אותה
    עשה לי טוב לקרוא משהו מקורי
    ויפה שמנוגד לעיתים למה שתשמע אנשים
    אומרים בפורומי הגאז הישראלים,
    אבל הרבה יותר מעניין לקרוא מהקשקושים
    שנשמעים שם בדר"כ…
    אחת הכתבות היותר יפות שראיתי בזמן האחרון.
    תודה

  7. אהבתי את הכתבה (על אחד הלייבלים האהובים עלי) והזרימה שלה.
    מוזר שאתה לא מייחס חשיבות רבה לאלבומים שבנו את ריפדל בשנות ה-70; אבל גם למקוריות יש ערך 🙂

  8. אלעד

    לא בשביל זה יש טוקבקים אבל אני מסכים עם כל מילה.
    מהשנייה הראשונה ששמעתי את "בלו" וקיבלתי צמרמורת אני מעריץ את הנורווגי השמן הזה.
    בבלוג הזה יש כמה אלבומים נדירים שלו להורדה
    אבל אם תשאלו אותי – אתם חייבים את התקליטים שלו בבית גם אם אין לכם פטיפון.
    http://jazzrockz.blogspot.com/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: