תבונת הביקורת הטהורה

הצד הכחול של הירח – דיויד גילמור.

חבר וירטואלי שכזה, הקניט אותי לא מזמן – בעצם, אתה כותב, רק שני סוגים של ביקורות מוזיקה".

איזה? הסתקרנתי.

ביקורות הייקו כאלו, עד כמה שהן יפות "קונספטואלית" – למרות שהמשפט הזה הופיע מולי על המחשב בשורות טקסט,  אני משוכנע שהוא נאמר בטון מלגלג – שאף אחד חוץ ממך לא ממש מבין…

ומה הביקורות האחרות ? תהיתי בעודי בולע את עלבוני.

"אלו שלוקח לך יותר זמן לקרוא אותן, מאשר להקשיב לאלבום עצמו."  סתם אותו חבר בתחושת נצחון בלתי מוסתרת.

אז מילא שאני לא מבין מה כל כך בעייתי בלכתוב ביקורות שרק אתה מבין, אלוהים אדירים, אני לא באמת מבקר מוזיקה יותר מאשר אני טבח במסעדת סושי.  בסך הכל כל הכתיבה שלי על מוזיקאים ומוזיקה נובעת מתוך תקוה –  קצת תמימה, אני בהחלט מודה ומודע לעניין – שבאיזשהו מקום מישהו יקרא את זה ויטרח לשמוע איזה שיר, ואולי אף להנות מזה כמה רגעים.

בתור אחד שעד כמה וכמה שנים בכתיבת ביקורות  מוזיקה, אין לי ספק שהסוד הכמוס שכל מבקר מוזיקלי מנסה להסתיר, הוא שאין באמת מה להבין במוזיקה.

אם יש לך אוזניים, רמקולים סבירים, גישה לוויקי-אינטרנט ואתה כבר יכול להחשב ה"מבין" הגדול ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. העניין שלי בכתיבה על מוזיקה היה תמיד אותו אחד.בסך הכל אני מנסה לפענח לעצמי שוב ושוב את יופיו של הפלא הזה. אותו פלא שהופך אותי לאותו יצור שפרנקשטיין בגרסאתו של מל ברוקס יצר. גולם מגושם שנאלם דום בכל פעם שכמה צלילים קוראים לו מרחוק. מנותק ומקשיב במבט מזוגג ליופי הזה שמתנחשל סביבי.

אולי הבעיה היא רק בי. לוקח לי המון זמן לצאת מהמצב דמוי הטראנס הזה. הדרך החוצה מתרחשת רק בעזרת המילים שאני כותב. מילים המהוות חבלים דקיקים לטפס על מדרונות הנוף השקוף שהוא המוזיקה המקיפה אותי. חבלי רשתות דקיקים שבהטלתי אותם מסמנים או מתווים כמה מראי מקום דקיקים לגבי הדבר המוזר הזה וכמה באמת יש לך אפשרות ללכוד את הנוף הזה באמצעות רשת קרועה.

ברור לי שאף פעם לא אצליח לדייק במילותי כדי ליצור מספיק חבלים שיקיפו או יתארו את מלוא המסה השקופה הזו. אני אפילו לא בטוח שאני מסוגל בכלל  לשרטט את קוי המתאר, אבל למרבה טפשותי, זה לא אומר שאני מתייאש מלנסות.

יש כאלו שכותבים על מוזיקה דרך הדבר היחידי שניתן להוכיח אותו – העובדות. הביקורות שהם מוציאים מתחת ידם עונות פחות או יותר לסכמה הבאה :

"האלבום ה- וכאן יבוא בדרך כלל איזה מספר כלשהו,  של  ופה יבוא שם המוזיקאי שכבר הוזכר בכותרת הביקורת יצא ב – כאן יגיע המידע החשוב מכל והוא שמה של חברת התקליטים. פריט מידע שבכל דרך שתבחנו אותו לא ממש מעניין אף אחד פרט לקניינים של טאוור, אבל היי לכתוב ביקורות מוזיקה היא דרך די מעניינת  לעשות כסף. משלמים לך פר מילה ואתה נאלץ למלא עוד ועוד שורות בכדי להרוויח את השקל שלך.  האלבום מהווה שינוי/המשך לאלבומיו הקודמים של אותו זמר דנן. השינוי משקף את ה- כאן יופיע כל פריט היסטורי שהיחצ"ן החליט שעלול לקדם את המכירות של האלבום, גירושים, לידה, לידה מחודשת, חזרה בתשובה, עזיבת להקה, ניתוח שינוי מין, מעבר לקנדה. שחלפו בחייו מה שמעניק לאלבום – כאן יופיע כל שם תואר שתרצו שמתאר משהו הכי לא קשור למוזיקה חמיצות- נפח- ווטאבר  – ופרוט בן כמה עשרות מילים על אותה תכונה מיוחדת שרק אלבום זה ניכר בה, אני מקווה שבשלב זה הבנתם שלפעמים העובדות הן רק כסוי תחת שקוף.

אני לא מחפש לכתוב על עובדות בתקליטים. ברוב המקרים אלו הם הפרטים הכי פחות מעניינים שבהם. תמיד אהבתי את האלמנט הפנטסטי שבמוזיקה (אגב, חשוב לי להדגיש שהאלמנט הפנטסטי עומד בניגוד מוחלט לאלמנט הפנטזיונרי שבה. אותו אלמנט שמסורת הפרוג-רוק קדשה עם הערצתם הבלתי מסוייגת לאבירים וטרולים, או כל חובבי המטאל עם הערצתם לטרולים ואבירים ) אם הייתי כותב על עובדות הייתי ללא ספק כותב ביקורות קצרות הרבה יותר, אבל מה הטעם בעובדות? בשביל זה יש אינסוף מגזיני רשת ואול-מיוזיק ו-וויקיפדיה.אני צריך את הזמן ואת המרחב המילולי לפענח מה בדיוק במוזיקה הזו מושך או דוחה אותי (ולפעמים יחד בו זמנית). אופססס, שוב כתבתי ארוך ואפילו בלי להתכוון לכך ממש.

קרה המקרה וביום שבו יצא אלבומו האחרון של דיויד גילמור, עברתי בחנות של בית המוזיקה בירושלים  בעוד הדיסק מתנגן ברקע, החלטתי בגחמת רגע שעדיין לא ברורה לי לחלוטין, לקנות את הדיסק.

מאז ועד היום בבוקר. לא מצאתי שום רגע בחיי שבו התחשק לי לשים אותו ברקע. רק האביכות של היום הזה בצמידות מחשידה משהו לנפתולי מזג האויר בשבוע האחרון,  הפכו אותו מדוייק מאוד למין רגע בוקר-צהריים שכזה.

כשהתחלתי להאזין לאלבום הבחנתי לראשונה שישנן שתי דרכים להאזין למוזיקה (אם אתה לא לוקח בחשבון  האזנה ללצלילים מזעזעים בזמן שאתה מחכה לפקידת הבנק שתענה )

הראשונה היא האזנה שהפוקוס שלה הוא כלפי פנים. אתה מקשיב לצלילים והם לוקחים אותך למקומות בחיים שלך, גורמים לכמה וכמה מחשבות לשקוע, לאחרות לתסוס ולבעבע, עד שאתה מוצא את עצמך נזכר בכל כך הרבה דברים  ולא שם לב שהדיסק נגמר לפני כמה דקות והגיע הזמן להדליק את האורות בבית.

והדרך השניה להאזין למוזיקה, היא דרך מיקוד חיצוני. להקשיב למוזיקה עצמה כמשהו מחוץ לך,  להביט ולראות כיצד מתבהר לו שביל למקומות שלא היו ולעולם לא יהיו חלק מחייך. הזכרונות שלא תוכל לזכור והאהבות שלעולם לא תוכל לאהוב (ולא רק בגלל גודלן או עוצמתן אלא בגלל נסיבות ג'נדריות למשל. ) כל הדברים שגורמים לך לשכוח את עצמך ומכירים לך את העולם מזוית אחרת לחלוטין.

כשהאזנתי לאלבום מתחילתו עד סופו היתי מוטרד בבעיות שסובבות ומסבכות את חיי כרגע. בסוף ההאזנה לדיסק חשתי שהאלבום של גילמור הוא מיצוי כל הקטעים (בעיקר הענוגים, אבל לא רק )  של הפלויד ממורכזים לגלולה כחולה אחת שמזקירה לגברים בגביל העמידה את ימי חלדם.

אוי ויי, הרהרתי לעצמי נפלתי על תקליט ויאגרה. אלבום של רוקרים מזדקנים שכל מטרתו להוכיח לאלפי מבקרים סביב הפלנטה שהם לא חייבים להוכיח כלום לאף אחד.

אבל האמת היא שזה ממש לא אלבום ויאגרה. כשהקשבתי לאלבום עייף, בודד ומנוכר לעצמי ולסביבה, לכאורה המצב האידאלי להאזין למוזיקה שמחפשת  לנחם ולעודד אותך, מצאתי את עצמי מתעצבן ומתקומם כנגד הפסטוראליות הכחולה ששוכנת במרכז רוחו של האלבום.

"תנשום פנימה קח נשימה עמוקה" – מה הוא רוצה ממני תהיתי, למה אני שומע את המוזיקה הזו ? אז נכון אהבתי את פינק פלויד בזמנו, אבל האלבום הזה נשמע הכי פינק פלויד שיש. אני בטוח שבדיקת די.אן.איי היתה מגלה שלכל שיר כאן יש אבא ואמא באחד מאלבומי הפלויד. ולא שזה רע, למעשה זהו התקליט הכי טוב שהפלויד עשו מאז Wish You Were Here -אבל אם המיקוד של גילמור הוא לעשות פינק פלויד יותר טוב מפינק פלויד אז מה הטעם באלבום כזה?.

האם כל מה שנותר לבן אדם לעשות בגילו המתקדם זה להוכיח אחת ולתמיד וללא עוררין שווטרס לא היה המנוע של הפלויד כי אם גילמור? או במילים אחרות, האם נכון הסיפור שבאולפני הסירה של גילמור היתה במשך תקופה מסוימת בשנות השמונים אספקה של נייר תועלת שנשא את הפורטרט הוואטרי על גבו ?

השאלות אלו ועוד עלו במוחי בהאזנה לאלבום תוך כדי שהרהרתי בבעיות שלי.

"תן ללילה להקיף אותך

בחצי הדרך בין הכוכבים

גאות ושפל

תן לזה ללכת

חוש את חומה לצידך "

On an Island

לקח לי כמה ימים, ועוד כמה האזנות נוספות כדי להקשיב למוזיקה בלי שהיא תהפוך למראה של חיי.

ניסיתי ללכת עם גילמור במסעותיו אל מעמקי החלל הכחול שלו, בדרך מאי לאי, תחת השמיים האדומים, רק כשכיביתי את כל האורות המבהיקים של חיי נחשפו איכויותיו האמיתיות של האלבום הזה.  התזמור המבריק של זבגנייב פרייזנר (המלחין הקלאסי-פסקולי האהוב עלי ביותר, שלצערי קיבל מרחב מצומצם יחסית באלבום) הסאונד העוטף את החדר ומקרין את אורו הכחול בפולסים צלולים וחזקים יותר מכל מנורה מהבהבת שאי פעם הוצמדה לדיסק, הגיטרה המרחפת של גילמור, קדומה ועתידנית בו זמנית. על הגבול בין קיטץ' לאוטנתיות. בין בלוז לבריטיות,  ומעל הכל – הקול התת מימי וכמעט אמורפי של גילמור עצמו.

רק אז הבנתי כמה שאני אוהב את האלבום הזה. את סולו הגיטרה האנכרוניסטי, את ההוד וההדר שמתיחות המיתרים של גילמור יוצרות, את המקצבים המשייטים, את העובדה שאין באלבום הזה שום דבר ממש חדש, אבל ביננו זה לא משנה בכלל. ברגע שבו שקעתי עמוק אל תוך המרחב שהאלבום הזה יצר מסביבי בחדר והתחלתי לתור את העולם דרך שלל שבילי הערב שגילמור יצר במיוחד עבורי ועוד מיליוני אנשים מסביב לפלנטה, כשהאור בחוץ שקע, וכל הבעיות שלי נותרו כשהיו, רק אז הבנתי כיצד האהבות והשנאות שלנו נגזרות תמיד מאותן הסיבות ממש, הסיבות שבגללן אתה מתאהב הן גם אלו שבגללן אתה שונא, כל ההבדל הוא במי שאתה בוחר להיות כשאתה כזה, מאוהב או שונא, לא במושא תשוקתך.

13 comments on “הצד הכחול של הירח – דיויד גילמור.

  1. אבינועם

    אם הייתי כותב ביקורת, וודאי הייתי ממלא את הפורמט שנתת, אבל הייתי מוסיף שזה האלבום הטוב ביותר שלו ( בטח יותר טוב מהשני המביך). כל השאר הייתי משאיר למבקרים , שלדעתי ייהנו לעשות ספורט שלילי על האלבום הזה.
    אותו גילמור, אותם מתיחות מיתרים של אחד שלא יודע לעשות יותר מזה, אבל זה הספיק לו להיות מה שהוא. בצדק על.
    אותם קלישאות, לא ציפיתי, בטח לא קיויתי… לכן לא התאכזבתי. הייתי קורא לו דויד גיל More

    הזמן פועל על כולם בדרכים שונות.

    (יש שם קטעים ממש טובים. על הסקסופון שמנסה להתחזות לגיטרה שרודפת אחרי שינויי האקורדים .. הייתי מוותר.. הרי פרי הוא סקסופוניסט שעדיין צמוד אליו ולא אל ווטרס)
    .

    רק טוב יא דויד.

  2. יוסי

    למרות שעדיין לא רכשתי את האלבום נהנתי לקרוא את התהליך שאתה עובר מרגע ההאזנה ועד לשליחת
    הטקסט למרחב הוירטואלי.
    האם גילמור ניסה להוכיח משהו לווטרס? אני בספק רב. הרי לשניים, כמו לנון ומקרטני, למשל, היו הרבה עליות ומורדות והם הגיעו לשיאי יצירה שאחרים יכולים רק להביט ולקנא.
    הדבר היחיד שיש להם להוכיח הוא האם הם עדיין רלוונטיים כמו לפני 30שנה וגם את זה הם צריכים להוכיח רק לעצמם .

  3. ברשימה זו מחדד דויד (בעקיפין) נקודה מאד משמעותית.

    יחס למוזיקה, ובעיקר לאלבום משתנה לאורך ציר זמן.

    צריך להקשיב לאלבום מספר פעמים, בסיטואציות שונות, בסביבה שונה, בשעות שונות של היום ובעיקר במצבי רוח שונים ואז אפשר לחוות דעה אמיתית וסובייקטיבית/אובייקטיבית.

    מי שכותב ביקורת בלי לעשות את זה או לאחר התרשמות ראשונית בלבד עושה עוול לאמן, לקוראים, ולדעתי – בעיקר לעצמו.

    דויד פרץ גאון!!!

  4. יוני

    אתה לא הולך עם זה עד הסוף , לדעתי.
    אתה חושב : מי יבין בכלל על מה אני מדבר
    כמו שהחבר אמר : אף אחד חוץ ממך לא ממש מבין..
    אל תזלזל בנו , דויד. תן לנו קרדיט.
    מי שאוהב מוזיקה, מי ששואב ממנה את יכולות החיות שלו
    מי שצריך , בקיצור , מבין מצוין
    בהחלט ירדתי לסוף דעתך והצטערתי שעצרת את עצמך בגלל חשש שאף אחד לא יבין.
    שא ברכה

  5. אבל אני חושש שגם בכתבה זו לא ממש עצרתי את עצמי וכתבתי הרבה. לא ?
    בכל מקרה אני ממשיך לכתוב עם כמות המילים הנחוצה לי וכפי שיכול לקרוא כל מי שמגיע לאתר אני משתדל לא לכתוב לפי תבנית. החופש שאין לי עורך או כל דבר אחר מאפשרת לי את העניין הזה.
    החשש שלי הגיע מזה שאנשים הקוראים בלוג זה העירו את תשומת ליבי שנורא, נורא קשה לקרוא דברים ארוכים מעל מסך המחשב.

  6. יהיה יותר קל לקרוא אותך על המסך אם תגדיל את הפונט…
    חוץ מזה, אתה בסדר. כתוב כמה שאתה רוצה ומי שיקרא – יקרא.

  7. יוני

    התכוונתי לאו דווקא לאורך הקטע מבחינת מספר מילים
    אלא יותר לקטע של לכתוב ביקורות שרק אתה מבין
    כאן התערבתי והערתי שגם אני הבנתי מצוין
    וכל מי שצריך יבין גם.
    אבל זה ממש לא עקרוני
    יותר עקרוני הוא שהחזרתי, בחיל וברעדה -אני מודה , את הכרטיסים שקניתי להופעה של רוג'ר ווטרס
    בגלל המעבר של האתר
    מה אתה אומר על זה?

  8. סורן קירקגור

    יוני
    אני מבקש שלא תישא את שם סיפרי לשווא
    למרות שנדמה לך, אין זה כלל עקרוני שהחזרת את הכרטיסים של רוג'רס
    על מנת ללמוד מה הם עקרונות אני ממליץ לך לעיין בסיפרי, בזמנך הפנוי

    בכבוד,
    סורן

  9. יוני

    סורן אחא ?(בקיצור מתחזה יומרני)
    אם קראת את הספר הזה עד סופו והבנת 30 אחוז?
    הריני מסיר את הכובע

    בטח גם עברת את עמוד 50 ביוליסס, נכון?

    והכי חשוב , זה לא רוג'רס , זה ווטרס

  10. סורן קירקגור

    עוסק הינך באחוזים..
    מודה אני שאין זה התחום שלי
    אכן עברתי את עמוד 50 ביוליסס
    אך איני מוצא קשר בין ספרו של ג'ויס לסיפרי, למעט יגונם והתחבטויותיהם של גיבוריו

    ואתה, עם מי הזדהת? האם היה זה סטיבן או מר בלום היקר?

  11. אבינועם

    דויד, עזוב אותך מפוליטיקה. מוזיקה זו מוזיקה.
    אתה יודע כמה מוזיקאים טובים הם פסיכים, שלא הייתי יושב איתם דקה ? אפילו לא לדבר איתם על מוזיקה.

    תשיג כרטיסים שוב, ניסע ביחד.
    אני והבן שלי כבר משוריינים.
    עזוב אותך, ווטרס פסייך, אל תתיחס אליו.

  12. זה לא נשמע אמיתי מדי

  13. פינגבאק: balalukiro blog

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: