האוטובוס

היום היה צהוב במיוחד. ירדתי במדרגות האפורות אל המדרכה. דרך משקפי השמש,  העולם נראה הרבה יותר אפשרי. הלכתי אל עבר תחנת האוטובוס ונעמדתי לצידה. נער ונערה גזורים מחולצות מדריכים כחולות של "הנוער העובד והלומד" רצו אל התחנה במהירות. הם ניסו לתפוס את קו שש שהתקרב אל התחנה. כשהצליחו להגיע לתחנה לפני האוטובוס התחלפה הבעת השמחה והציפיה על פניהם לתסכול מיואש כשהאוטובוס עבר בלי לעצור בתחנה. הנהג נעץ בשניים מבט אטום דרך משקפי השמש שלו, והמשיך את מסעו העייף במעלה דרך-מצדה. "למה הוא לא עצר?" הם שאלו רטורית אחד את השני.
הזקנה עם המטפחת לראשה ישבה על הספסל הירוק ענתה להם דרך משקפי השמש הגדולים מדי שלה: "הוא לא עוצר כאן לקחת, רק מוריד אנשים…" ולאחר מכן צקצקה בלשונה מחזקת את אחיזתה בכרטיסיתה.
"אוף אנחנו נאחר לאוטובוס שלנו" פלטה הנערה השמנמנה בייאוש והידקה את משקפי השמש שלה לאפה   בתסכול.
גבר נעמד לצידי על עמודי התחנה. לבוש גופיה אדומה שחשפה זרועות שריריות והדיפה ריח גוף כבד, ומכנסיים ירוקות מהסוג שאף ישראלי שהיה בצבא לא ילבש אם הוא לא חייב. לראשו כובע מצחיה כחול ואפו הבהיק בורוד כמרשמלו שהתמוטט בשמש ומישהו מרח עליו קרם לחות בכמויות  שהיו מספיקות להשאיר דג מפרפר בלב במדבר. לצידו עמדה אשתו עם חולצת בד לבנה ודקה וחצאית מנומרת. היא הדיפה ניחוח עז של בושם זול איפור זול יותר נמרח על פניה מה שגרם לה להראות כליצנית לא מכוונת שיצאה משליטה בחום הכבד. היא עמדה דוממת לצד בעלה ולא זזה בשמש.  הבטתי לתוך עיניה אך כל מה שראיתי היו זגוגיות משקפי שמש עגולות ואטומות כחורים שחורים שבלעו כל אור שחלף לצידם.
קו 12 הגיח מעבר לעיקול הכביש, נוסע באיטיות כבדה. דרך השמשה של הנהג  יכולת לראות שהוא מלא באנשים, אם כי לא ברמה שבגללה הנהג ישמח לא לעצור ולקחת נוסעים. האוטובוס חרק באיטיות עד שעצר סופית בתחנה, איש המרשמלו מיהר באטימות להידחק אל הדלתות שנפתחו לאיטן, דוחק את הבחורה שאיתו פנימה כאילו לא שם לב לאף אחד שעמד בתחנה, מתחרה רק בזקנה הנרגנת שדחפה ודחקה אותו הצידה כבתחרות מי יכנס ראשון אל האוטובוס.
כמה זה עולה? שאלתי את הנהג."תביא כסף, תקבל עודף, ותדע" – היתה תשובתו המתחכמת של האיש שנאמרה כאילו הוכנה ותורגלה מראש עשרות פעמים בדיוק למקרה כזה.
נכנסתי אל מעבה האוטובוס דרך שביל האנשים האוחזים. שתי זקנות גרוזיניות שנאחזו בסלים הענקיים והריקים שלהן כאילו היו מצוף חסמו את המעבר ומלמלו בינהן דברים בהבעה כעוסה. לרגע הן נדמו לי כשני בזים  עם עיניים מכוסות שהפנו את מבטיהן האטומים לכל כיוון, פרט מאשר אל בת שיחן.
הנער והנערה מהנוער העובד ניסו להידחק עם תיקיהם הענקיים אל מתחם הדלת האחורית שם עמד לו איש המרשמלו והליצנית המנומרת לצידו.
האוטובוס החל לנוע בספק גניחה ספק קפיצה קדימה. מול הזקנות הגרוזיניות ישב  נער שמנמן והקשיב לנגם האמפי3 שלו בעוד עיניו בוהות דרך זגוגיות האוטובוס על העצים החולפים.
האוטובוס נעמד בתחנה וזרם נוסף של אנשים החל להיכנס אל תוך האוטובוס הדחוק.  הנער ריתק את מבטו אל החלונות ואל מה שקורה בחוץ. זקן מרוקאי עלה שערו הדליל סרוק בקפידה אחורה, מוצמד אל קרקפתו, אבוד לחלוטין. הוא נעמד מתחת למסך הטלויזיה שעליו שודרו פרסומות ללא הפסקה. "צמאים? רוצים להוריד שערות לקיץ? מבצעי הנחה! עכשיו בסוף העונה!!"
המבט שלו חיפש נואשות כסא לשבת עליו או מקום להאחז בו,  אך מבטי כל האנשים הופנו הצידה אל העולם שבחוץ כאילו אין לאף איש נגיעה למה שקרה בתוך האוטובוס עצמו.
האוטובוס החל לנוע באיטיות ונעמד מייד ברמזור אדום, רחש המנוע שכך, הפלאפונים צלצלו באקראיות  צלילי הרינגטונים הסתחררו והתערבבו אחד בשני. יוצרים קקפוניה דיגטלית חסרת מנוח. הנערה מהשומר הצעיר דברה עם אמה על הדרך. המזגן הקלוש ערבב את ריחות הגוף והבשמים של כל כך הרבה אנשים עד שנדמו כריח הזה ששרוי דרך קבע בכניסה לסופרפארמים. מעין תערובת חמוצה מתוקה ומעלת קבס של כל הבשמים כולם בתוספת סרחון ביובים קלוש.
איש המרשמלו התבונן אל הנער, גם דרך משקפי השמש שלו יכולת להבחין בקלות שמשהו בו מתעצבן מאוד מהנער שלא קם ונותן לזקן מקום לשבת.  לאחר שהאוטובוס החל להידחק קדימה ברמזור פלט המרשמלו-מן  אל הנער  במבטא בלתי מזוהה – "אתה כאילו לא רואה אותו? הא?" הנער התעלם מהפניה אליו והמשיך לבהות בעולם שבחוץ. איש המרשמלו רתח, הוא חזר על דבריו שוב בקול חזק יותר שכיסה את שידור החדשות מהרדיו של הנהג:"מה אתה עושה את עצמך שאתה לא שומע?" הנער התעלם לחלוטין מהמשפטים שזינקו לעברו.  בתנועה אחת הושיט איש המרשמלו את ידו אל הנער ותלש את האוזניות מאוזניו-"עכשיו אתה שומע? הא?" עיניו של הנער התמלאו בהבעת זעם ופחד כאחת.  "מה, מה אתה רוצה ממני?" צעק אליו בקול שעדיין לא גיבש את זהותו ואסף את אוזניותיו.
"שתקום, לאיש הזקן הזה!", צעק אליו בחזרה איש המרשמלו.
הנערה מהנוער העובד לחשה לחברה:"זה לא בסדר איך שהאיש הזה מתנהג" אולם הוא השקיט אותה. הזקן נראה נבוך מהמעמד. הוא עשה כמיטב יכולתו לא למשוך תשומת לב. הזקנות ההגרוזיניות גרגרו בינהן בקול נמוך והביטו במתרחש בעיניים צרות, "אלו הם  סוף החדשות מקול ישראל"  הדהד קולו המנותק של השדרן באוטובוס ששקט .
הנער התקומם-"לא רוצה לקום. שלא יעלו כל כך הרבה אנשים לאוטובוס" ענה לו בכעס,  איש המרשמלו רתח, צווארו האד
ים. אשתו שמה יד לבנה וקטנה על כתפו כמנסה למשוך אותו אליה "קום, כבר לפני שאני שובר אותך, חצוף. אין לך כבוד לזקנים…" הנהג הסתכל דרך המראה. בוחן את הסצינה במשקפי השמש שלו שהכסיפו ובהקו לרגע ואז חזר מבטו אל הכביש השחור.
הנער שתק והסתגר בתוך האוזניות שלו שהונחו בהתרסה על אוזניו. הוא כיוון את מבטו החוצה דרך שמשות האוטובוס אל עבר העיר המשומשת שהתחלפה והתעלפה לה בשמש הקופחת בחוץ.
האוטובוס נדמה לשדה קרב בצוהרי היום, לא היה צליל למבטים המתוחים מכל זויות אל הנער ואיש הרמשמלו והחלל שבינהם. שום צליל לא נשמע פרט לרחש המנוע הגונח. הנערה מהשומר הצעיר סיימה לדבר והתבוננה במתרחש.  איש המרשמלו חש את המבטים הקופחים אליו מכל עבר. חמתו בערה בו, אשתו לחשה לו מילים מרגיעות עם טונים מזהירים ברוסית.  הזקן המרוקאי נעמד ופנה הצידה כאילו אין הדבר נוגע לו כלל. הזקנה המטופחת צקצקה ממושבה.
"לילדים של היום אין נימוס בכלל" אמר איש המרשמלו ספק לעצמו ספק מדבר אלי. האוטובוס עצר מול סניף הדואר המרכזי והתרוקן באחת.  הנער קם ברגע האחרון כמי שמקיץ מחלום כשהאוטובוס כמעט התרוקן לגמרי. ויצא בריצה כמי שמנסה להספיק את הרגע האחרון לפני שהדלתות נסגרות. הוא קיפץ מהאוטובוס אל עבר המדרכה וראשו נחבט בקורת הדלתות. חבטה חלולה נשמעה והדהדה על פני האוטובוס. הוא נפל אל המדרכה שבחוץ אך באינסטינקט של רגע הושיט ידיים, דחף את עצמו, והמשיך לרוץ  כמי שכפאו שד עד שנעמד במעבר החציה מול הקניון שם פצחה איתו בשיחה המדריכה מהנוער העובד.
איש המרשמלו חייך, הזקן המרוקאי  חייך אליו בחזרה "תודה", הוא אמר לו "כל הכבוד לאנשים כמוך שדואגים למבוגרים" אמר והתיישב במושב שהתפנה. המרשמלו פלט בעקמומיות מה. "היום ילדים צריכים חינוך חזק!!!"
האוטובוס המשיך קדימה במסעו אל עבר העיר העתיקה. איש המרשמלו התיישב עם אשתו על אחד המושבים הכפולים והביט החוצה. בתחנה שלאחר מכן הוא תפס את אשתו ירד, ונעלם ברחוב ההומה.
האוטובוס הסתובב, ונעצר בשחרור אויר הזקנות הגרוזיניות המשיכו לרטון בקולן המצווח. ירדתי מהאוטובוס ולפתע שמעתי את קולה של הזקנה עם המטפחת  פונה אליי מאחור – "הוא לא בסדר האיש הזה, הוא משוגע, לגמרי. אני מכירה אותו מהשכונה,  צועק על כל הילדים שמשחקים. הם ילדים זה מה שהם צריכים לעשות, הוא מרביץ להם כדי לחנך אותם משוגע לגמרי, וגם מרביץ לאשתו"
הורדתי את משקפי השמש. הסתכלתי על עינייה החשופות לרגע אחד, הסתובבתי והלכתי.

איתח'לו מז'יאלו.

הוא  התבונן במבנה הפלסטיק המוזר שעמד מולו בצומת הרחובות כאילו ראה אותו בפעם הראשונה.  היה משהו כמעט לא הגיוני בחוסר ההשתלבות של כל הפלסטיק הכתום והכחול  הזה על רקע האפור הגדול של מרכז הנגב. הזויות המשונות של התא המוזר והאור המהבהב קלושות של שלטי החזית, נראו לו יותר מכל כפח זבל מעוצב מדי שנפל מאיזה מטוס שחלף מעל כחפץ שאין בו חפץ. משהו שנפל מהשמיים ונתקע לנצח עמוק במדרכה על צומת הרחובות שלו.
הוא הביט ימינה ושמאלה מכאנית,  וחצה את הכביש. ניגש אל התא חיכה לתורו. תוך כדי, התעצבן שוב על הצורך להתכופף מטה אל החלון הקטן כדי לפנות בדברים אל היושבת בפנים.
"אה מרים, מה קורה?" שאל מתוך אותו נימוס חברתי המכריח אנשים המתקשרים בינהם על בסיס יומי להחליף מילים. אולם שניהם ידעו שהוא לא ממש מתעניין בתשובה.
"הכל בסדר" , אמרה מרים בקצרה, שומרת את שפתיה מהודקות כאילו חוששת שאם תרשה להן להיפתח תברח מהן איזו ציפור מצווחת. "מה בשבילך היום?" שאלה.
"לוטו,  שלושה צ'אנס, ושלושה-777" אמר. לאחר שתיקה קצרה בה התפנתה לשלוף את הכרטיסים ממגירתם ולנתק אותם מהחבילה בה שכנו הוסיף:"וחמישה  חישגדים".
התבונן בידיה הממיינות את הכרטיסים בשתיקה באור הקלוש של דוכן הפיס. שפשף את ידיו בציפיה. תוהה, כתמיד אם אחד הכרטיסים מכיל את מזלו האבוד.
אף אחד כבר לא זכר את שמו המקורי. אפילו החבר'ה בתעשיה אוירית קראו לו "איתחלו". קיצור לביטוי  "אית'חלו מז'ייאלו". שמשמעותו היתה –"שיפול לו המזל" במרוקאית. כל עובד חדש היה מחייך למשמע השם המוזר ותוהה כיצד קיבל את כינויו המוזר. אולם כל עוד היה הוא בסביבה, נמנעו החברים לדבר על המזל האבוד של אית'חלו. לאחר שהסתלק לענייניו היו מספרים שוב ושוב את סיפורו של האיש שהמזל קרץ לו פעם אחת ואז ברח לו.
הוא שילם למרים, לקח את הכרטיסים, ונשען על החלון הצדדי.  מכיסו שלף את עט המזל שלו וישר ניגש אל החיש-גד הראשון. הפעם הוא היה מעוצב בצבעי כחול ולבן ועליו התנוסס דגל המדינה, מזכרת מיום העצמאות החולף. הוא גירד את הציפוי הכספיתי באיטיות וחשב בפעם המיליון איזה גאון היה מי שעיצב את הכרטיס ככה שהמזל יתגלה רק לאחר שמגרדים את הציפוי האפור. הוא חשף סמל אחד, ואז עוד אחד, והפסיק. "וואלה" חשב לעצמו וחייך "כבר הוצאתי שניים אותו דבר". הוא גרד עוד סמל ועוד סמל  מפסיק לשניה בין אחד לאחד כמתענג, ומתענה, בו זמנית מהתהליך. הסמל המבטיח מהההתחלה סירב להפציע בשלישית. הוא גירד את הריבוע הבא, ושוב לא עמד לו מזלו לצידו. הוא הניד את ראשו בתסכול, וגרד את שאריות הפס האפור. הסמל המיוחל לא הופיע. אית'חלו  נאנח, קימט את הכרטיס וזרק אותו לפח הצמוד, שם שכן הכרטיס לאחר כבוד לצידם של עשרות כרטיסים נוספים.
מרים התבוננה בו לרגע באותו מבט אדיש של מי שראתה את זה קורה כבר עשרות פעמים. כבר לא היתה בה שום חיבה למהמרים. למעשה הם די הגעילו אותה.
הוא החל לסמן את טופס הלוטו. הטור ראשון הראשון התמלא במהירות על פי המספרים הקבועים שלו. 15 היה תאריך הלידה של בנו,  22 היה היום בחודש שבו המזל פגע בו לראשונה, 6 היה יום נישואיו עם גרושתו.

תמיד הצחיקו אותו כל הסדרות האמריקאיות המטופשות, בהן נשים עשו עניין גדול מזה שבעליהן שכחו את תאריך יום נישואיהם.  "אם רק מישהו בסדרות האלו היה ממלא לוטו קבוע, הם היו זוכרים, וכל הפרק הזה לא היה נכתב…" הרהר בנאיביות ומייד נעשה מדוכדך כשחשב על גרושתו. צופה באותן תוכניות טלויזיה מטופשות עם בעלה החדש. את יום הנישואין החדש שלה הוא זכר, אבל אותו אף פעם לא סימן בטופס.
הוא ידע שהיה משהו לא הגיוני בבחירה שלו למקם את מספרי המזל שלו על פי תאריכים.  זה הותיר את כל שלושת המספרים שמעל לשלושים ואחת מחוץ לתחום. "אפילו אי אפשר לסמן את ה35 במאי", חשב ונזכר בספר של קסטנר  שאהב לקרוא,  "אולי זה הטריק של מפעל הפיס לבלבל את כל הממלאים" הוא חשב. למרות שהם היו מספרים כל כך לא הגיוניים, איכשהו בכל ההגרלות האחרונות הופיעו כמעט תמיד המספרים מעל שלושים.
הוא המשיך אל הטור השני, הטור שהוא קרא לו:"המשלים". בחר בכל המספרים שלא היו להם תאריכים בצרוף חלק מהתאריכים-סימן 33 ואז 22 התעצבן מהדמיון שבינהם והתלבט אם לסמן גם את 11, אולם לאחר רגע חשב שאין סיכוי לכזה רצף יפה של מספרים וסימן את 10 במקום.
באחד מהעיתונים הכבדים של יום העצמאות, הוא קרא שפעם היו פרסי פיוסים במפעל הפיס לאנשים שהוציאו מספרים קרובים לאלו שעלו בגורל. "חבל שהפסיקו עם זה".
הערב ירד על העיר משנה בהדרגה את צבעה מאפור צהוב לכתום קלוש ומעורפל. נותרו  עוד שעתיים להגרלה. בנתיים הופיעו עוד כמה מקצועני פיס כמוהו. הוא הניד בראשו אל מי מהם. הוא זיהה אותם מייד לפי הדרך בה הלכו מכונסים בעצמם שקועים בהרהורים הרי גורל כמי שמתכוננים לדו קרב עם אלת המזל.
הם היו בדיוק ההפך מה"מיליונרים של אמצע השבוע" אותם אנשים שנגשו אל הדוכן מתוך גחמת רגע או התלהבות מהפרס הגדול שהצטבר. מגיחים בדרך כלל בזוגות חברים או מאוהבים, מחוייכים כמי שקונים כרטיס כניסה לסרט. מחלקים את הכסף העתידי בינהם, מכניסים אותו לבנק חיים על הריבית, מבטיחים לקנות לסבתא את הבית…, נותנים מתנות לחברים…, נוסעים לטייל בעולם… אית'חלו הכיר את כל החלומות הידועים ותיעב את הסתמיות שבה התייחסו לזכיה העתידית. "אם רק הייתם יודעים איך זה ישפיע עליכם" חשב במרירות,  "לא הייתם מתייחסים למזל שלכם  בכזו קלילות".
הוא מילא את הטור המשוגע שלו מסמן את כל המספרים שהכי לא נראו לו איכשהו 1 היה תמיד בינהם וגם המספר המקולל 29 שמיעט מאוד לעלות בגורל.
אית'חלו ידע שכל החברה שלו בעבודה מחכים לרגע שיסתלק מחדר האוכל כדי שיוכלו לספר לעובד החדש מה מקור שמו. הוא התעלם מהם,  לקח את מגשו והלך בחזרה אל הסדנא. החברים הסתודדו בינהם וסיפרו כמה שאית'חלו שנא הגרלות ומזלות. עד אותו לאותו יום שבו בגחמת רגע רומנטית קנה כמה כרטיסי מזל כדי להרשים את הבחורה שעימה יצא. אותו יום שבו אית'חלו זכה בשני פרסים בשני כרטיסים להגרלות הפיס השונות–כמה אלפי  שקלים בראשון- ובשני הפרס הגדול : שני מיליון שקל בלוטו. והכל בשני כרטיסים שנקנו ברגע אחד.
העובד החדש היה משתאה אז מה הוא עושה פה שאל?
החבר'ה כבר ציפו לשאלה הזו: "התחתן" וגיחכו. התחתן עם אותה בחורה שלה קנה את כרטיסי ההגרלה ורקם לה חלומות. חשבה שהם מיליונרים, ומהר מאוד הפכה אותם ללא מיליונרים. טיולים לפאריז, בגדים מיותרים, בשמים בהזמנה אישית, תיקי יד יקרים וגירושים לא פחות זולים שהתחילו כשמנהל הבנק הזמין את הזוג הצעיר אליו לשיחה על חשבונם העובר ולא שב. אחרי הגירושים התחיל לעבוד פה כחשמלאי ומאז הוא עובד בשביל לקנות עוד ועוד כרטיסי לוטו וחיש גד.
וואלה?! אמר העובד החדש – וואלה!!! אמרו החברה.
אית'חלו זיפזפ בעצבנות עוד קומדיה אמריקאית מטופשת, כמה כדורגלנים מתרוצצים על הדשא, עירית ענבי. הוא עצר ומשך את הטופס שחיכה מתחת למאפרה. הכדורים הסתחררו בתוך הכדור השקוף, ונשאבו מעלה ממהרים במעלה המסילות – ובהגרלה:"הנה הוא מגיע, המספר 29" הצהירה המנחה  בטון מתפעם, אית'חלו לקח עוד שאיפה מהסיגריה.  הוא פלט טבעת עשן עגולה כאפס   והשחיל אצבע לתוכה. "אפס.. איזה אפס…" פלט ולחץ על השלט.

סוויטת יום העצמאות – סיפור באר שבעי

השנה הם שוב הקימו את הקרקס מול הבניין של העירייה. האוהל האדום הכחול והלבן הלך ונפרש על הכתם השחור המכוער. לכשהבחין סגן ראש העיר באוהל הגדול דרך חרכי בניין העירייה, לא יכל שלא להתפעם מעצמו:"זה היה רעיון גאוני לשים את הקרקס מול יד-לבנים. המעבר מהשכול אל החירות, מהצער אל השמחה, אני חייב להכניס את זה לנאום שלי השנה". מולו חלפו יושב ראש האגף ומזכירתו השחורדינית. כולם בעירייה ידעו שהוא בודק היטב ומקרוב את  צבעם המקורי של  שורשי שיערה, כולם זאת אומרת, פרט לאשתו.
הסגן חייך לעברם הם החליפו כמה מילות נימוס ביניהם."תבדקי עם המזכירה שלו מה הוא זומם"  לחש לה כשהתרחקו, "הוא נראה מאושר מדי. הוא מתכנן על משהו…"

הלוליינית המיוזעת עמדה והסתכלה על החבל הארוך שהוליך לנדנדה."יבגנייה, עוד הפעם" הרעים עליה קולו של ולאד מנהל הקרקס עב הבשר. ייבגניה נשכה את שפתיה ושוב פעם התחילה לטפס במעלה החבל, "לחייך, לחייך" צעק בכעס. שפתייה נקפצו אוטומטית לתצורת חיוך. "בלאט, הלילה זו תהיה הפעם האחרונה שאני עושה את זה", היא חשבה לעצמה.

בשולי האנדרטה סיים הצוות הטכני להקים את מערך הזיקוקים. החצובות והמטולים כוונו כולם אל מרכז השמיים מעל רחבת העיריה."אשר, תרחיק את שני הבדואים האלו, אני לא מת על זה שהם מסתובבים כל כך קרוב למתחם שממנו אנחנו יורים.  מה אכפת לי מה תגיד להם?!, תגיד להם שזה שטח סגור הערב!!".
הוא התפנה לבדיקה נוספת של השעון המתזמן את מטחי הזיקוקים.  בדק שוב ושוב את הסדר שארגן השנה. קודם הכדורים המתפזרים לכל הכיוונים- בכחול לבן ואדום לרושם, לאחר מכן  מזרקת האש ואז סדרת המטאוריטים השורקים, ואז שוב כדורים גדולים יותר, והחידוש הגדול של השנה – זיקוקי דינור מושהים. כדור ענקי בשלושה גוונים של אדום כתום וצהוב. שממרכזו פרץ מפל מטאוריטים עם  שובלי זהב וכסף אינסופיים ובעלי תוחלת חיים ארוכה במיוחד. הוא הניף את מבטו וראה את שני הבדואים מתרחקים על שביל העפר, מגניבים מדי פעם מבט אחורה לעברם. "זה ממש לא מוצא חן בעיני", הוא חשב  לעצמו.

"מאמא ביתאן" שרכה את דרכה בין הקברים הבודדים. היא פסעה לאיטה על המרצפות הסדוקות שצמחי האביב המפציע החלו לכסות את שוליהן. שמלתה וכיסוי ראשה השחורים הפכו את דמותה הקטנה והעגלגלה לסימן קריאה שחור בודד לחלוטין על רקע לובן הקברים שנצצו בקרני השמש האחרונות של היום.
פחימה הכיר את ה"אלמנה השחורה" היטב. מזה שנים שהייתה הראשונה להגיע אל בית הקברות ביום הזיכרון והאחרונה לעזוב אותו. בליבה ספרה "מאמא ביתאן"  את צעדיה בין קבר בעלה לקבר בנה. היא כבר עשתה את הדרך מאות פעמים. כל קבר שחצץ בין שניהם,  סימן עבורה עוד כמה חודשים, זיכרונות  ימי חסד שנתנו לו, ולה, במשורה. הנה החייל שנהרג בתקרית, כמה ימים אחרי בר-המצווה שלו, והנה החייל שמת בתאונה, בדיוק ביום ההולדת שלו. כל הקברים הללו – כמו דפים שנתלשו מיומן החיים והופקעו לשימושה הפרטי, היו סימני דרך בשביל החיים של בנה, עד אשר הלך לפגוש את אביו.

חוקרי המשטרה הצבאית קבעו שזו הייתה התאבדות. למרות הרגישות הגבוהה לאלמנת חלל ממלחמת יום הכיפורים, הם סרבו להכיר בעובדה שאולי מותו של בנה היה בסך הכל משחק מיותר בנשק במסגרת שמירה בסיסית. "מאמא ביתאן" מששה את השקית מבחוץ . היה משהו מרגיע במוצקות של הקנה בידיה . היא המשיכה בדרכה האיטית אל עבר קבר בנה…

הערב שקע אל הים ופרש על קצה הבלוקים שמיכת צמר שקופה, מותיר את צפון השכונה בעלטה כחולה.   על הרצפה היה שרוע איש בלונדיני לבוש מעיל גשם ארוך, שערו הבהיר אסוף בקוקו קטן משוך אל עורפו. ממש לידו הוטח מהשמיים שריון חזה מברונזה עתיקה, קיפץ לשנייה ואז התגלגל על צידו  ודמם. מוטל באמצע הרחוב כמו היה אביזר תפאורה מסרט אחר- חסר שייכות כלשהי. השריון הסב את תשומת לבם של שני נערים שעברו שם עם פטיש חמש קילו מפלסטיק. מאחר והאיש שכב ללא תנועה על הרצפה, הם  החלו להעיר אותו עם כמה נוגרות לראש, בקטנה, עם פטיש הצפצפה.  כשהתעורר מול עיניהם הופתעו לראות את עיניו הצלולות בוהות בהם,  כמי שמגיח מעולם אחר לחלוטין. הם המשיכו בשלם אולם כשהחל האיש לצחוק  כמשוגע, נבהלו, תפסו את שריון הברוזנה והחלו לברוח. מותירים את המלאך לשעבר תוקף בחמת זעם את השלט שקבע כי סיאטל היא העיר התאומה, לעיר שבה הוא נמצא…

בכניסה הצפונית של העיר בריג'יד המטורפת כוונה את התנועה . עומדת על הכביש לצד הסטקייה של עמרם, ולאור הנאון המחוק כוונה את המכוניות שבאו בשערי העיר. נוזפת בהן על מהירות יתרה. מקללת בערבית את הנהגים הממאנים להקשיב להכוונותיה, מקמטת את מצחה בחמת זעם שוב ושוב על המכוניות שלמרות הדגלים המתנופפים מחלונן,  אף פעם לא עוצרות לידה  ומכה בפחיהן נמרצות בכל פעם שאיתרע מזלו של מי מהנהגים והוא נתקע באדום ליד הפינה שבה עמדה.
"תגיד אין לנו שום דרך לעצור אותה" שאל השוטר יגודייב הצעיר את השוטר הררי.
"ברור שיש אבל למה לנו. תראה איך היא עושה לנו את העבודה?"
"אתה אומר לי שלקלל נהגים  ולכוון את התנועה שנוסעת זו העבודה שלנו???"
שניהם פרצו בצחוק.

לאחר ימים ארוכים של ניסוי ותעייה הצליח תומר, בחסות החשכה להשתחל פנימה אל תוך המטוס. המטוס הונח כמונומנט למוזיאון חיל האוויר על ידי ראש העיר המעופף, היישר בלב שכונת המגורים החדשה. חדשה באותה צורה מיושנת המאפיינת שכונות חדשות. חרטומו של המטוס כוון מערבה אל המרחבים הכחולים של צפון הנגב כאילו היה רוצה לזנק ולעופף בכל שנייה.
בתוך המטוס, שלף תומר את הפלאפון מכיסו האחורי. האור הקלוש של המסך המואר האיר את פנים המטוס, הוא חייך בזדוניות מה, אצבעותיו הזריזות רקדו על המקשים. לאחר שנייה קצרה נשמע הקול מעברו השני "הלו?".
"אחי, תקרא לכולם שיגיעו לכיכר המטוס. עושים שכונה על הגרוטאה הזו ושיביאו איתם את כל הנפצים והזיקוקים שהם יכולים למצוא"

בריג'יד הלכה במורד שדרות הנשיאים. מדברת עם עצמה באותו שטף נזעם ולא מובן. שטף שרק אנשים שהלכו לאיבוד עמוק במבוך מוחם-מסוגלים לו. כשהבחינה בו נעמדה והתבוננה בסקרנות באיש שהיה טרוד בהריסתו של השלט באמצע הגן  .
היא משכה בכנפיו שבלטו דרך שני קרעים במעילו השחור. מעבר לכתפו הוא  סינן לעברה בזעם: "לכי, זה לא עניינך…" אולם כשהמשיכה לצבוט את כנפיו בפליאה, הסתובב, הביט בה וראה את עיניה המבולבלות. הוא כעס על עצמו שכך התנהג.  לקח את ידה השחומה בידו הקרה והעמיק את מבטו אל תוך מצולות עיניה.  היא הביטה בו  כמי שלראשונה בחייה מצאה מנוח לנפשה המעונה. לאחר כמה שניות של מבטים ללא מילים נפנו השניים ללכת אל עבר החגיגות אוחזים ידיים.

בבימה המרכזית הכרוז המשועמם עוד ניסה להלהיב את הקהל: "חברים וחברות. הלילה, סגן ראש העיר,  אישית הבטיח שיהיו פה זיקוקים כמו שאף אחד,  אבל אף אחד עדיין לא ראה". באותו הרגע כולם צחקו. היה נדמה להם שזאת בדיחה די מוצלחת-גם אם על חשבונם. רק מעטים מבאי השורות הראשונות ראו איך המבט של הכרוז הופך למטורף כשניגב את הזיעה הקרה ממצחו וקרא ללא שמחה ובדרכו המתלהמת  "ועכשיו גבירותיי ורבותיי: קבלו במחיאות כפיים סוערות את להקת המחול המקומית שלנו – "יעלות השממה".

הטמפרטורה בתוך המטוס עלתה לרמה במעט בלתי נסבלת, "עוד מעט אני גומר" עודד תומר את עצמו. ידיו דיפנו את שיפולי הגוף הצינורי בעוד ועוד חזיזים ונפצים  שהושיטו לו חבריו מבחוץ.

"מאמא  ביתאן" התיישבה על קצה הקבר, הניחה את המקל לצידה. הוא נשמט והחליק, היא לא טרחה לחפש אותו בעלטה שמסביב, היא ידעה שהיא לא תצטרך אותו יותר. שפתיה נמתחו ורטטו למה שהיה נדמה כחיוך עצוב במיוחד, אולם אף אחד לא היה שם לראות את הרגע הנדיר שבו "מאמא  ביתאן" חייכה לראשונה מזה עשר שנים.  היא הניחה את השקית על ברכיה ושלפה מתוכה את האקדח. בעלטה השחורה ששררה בבית הקברות, עלטה שנדמה כי הפכה שחורה יותר בשל האורות הרבים בבניינים הגבוהים שהקיפו את עיר המתים. היא לא יכלה להבחין בקוי המתאר של האקדח, היא הניפה אותו אל מול עיניה וכל מה שראתה היה שחור על גבי שחור.
בתנועה מכאנית ואגבית, היא שחררה את הנצרה.

אשר עישן ודיבר בפלאפון עם מישהי. הוא לא הבחין בשני הבדואים שהתגנבו מאחוריו והחלו לשנות את  זויות  השיגור של מטחי הזיקוקים.

ייבגניה התכוננה לתורה. בתנועה לאה השתחלה אל תוך בגד הפיה שלה, הכנפיים המהודקות עם החבקים ממתכת דקרו ועקצצו את גבה. מרחוק היא שמעה את מוזיקת הקרקסים המסיימת את הקטע של הליצנים והפילים וידעה שתורה מתקרב. ולאד הרעים בקולו:"ועכשיו גבירותיי ורבותיי- היא פיה היא לוליינית היא – ייבגניה המעופפת על הנדנדה."  היא פרצה אל הקהל דרך מסך הבד, היא לא סבלה את מחיאות הכפיים…

"מאמא ביתאן" כיוונה את האקדח אל ליבה, לקחה נשימה אחרונה ואז העלתה אותו בהיסוס אל רקתה.

 מעבר לגדר השיחים קפץ תומר מתוך תא הטייס חוט ההשהיה שהוא גנב מאחיו החייל היה עדיין בידו. בהליכה נמהרת הם התרחקו אל צידו השני של הכביש והדליקו את הפתיל…

מטח הזיקוקים האיר את עיניה של בריג'יד, היא אהבה את האורות האלו בשמיים, קורט  החזיק  את ידה והיא קפצה ורעדה מהתרגשות. בשפתה הפרטית היא צחקה ורקדה מסביב לעצמה בוהה בשמים וצועקת משפטים במרוקאית ובעברית רצוצה. אנשים התבוננו בזוג המוזר בבלונדיני יפה התואר שנראה ככוכב רוק  הרוקד וצוחק בלב ההמון עם בריג'יד המשוגעת.

היא הביטה בזיקוקים המרוחקים, האורות ריצדו על רקע השמיים האפלים, היא לא יכלה לסבול את השמחה הזו שהשכיחה בבת אחת את המוות.  היא חשבה על המבטים המתעלמים ממנה באוטובוס, מחפשים לאן להסיט את המבט ממבוך השחור האנושי. היא אף פעם לא נשברה. סרבה להסיט את מבטה נעצה עיניים שחורות עמוק לתוך עיני האנשים – רצתה לומר:"שלא תשכחו שזכותם אתם יכולים לשמוח". אבל בפנים הרגישה חלולה כשחקן שמת על הבמה בתחילת המערכה ונשאר לשכב שם באורות המבהיקים עד רדת המסך. הדי הירייה הדהדו מכל הקברים והמצבות בחלל בית הקברות. איש לא שמע אותה. "מאמא ביתאן"  נפלה לאחור והדם שזרם מרקתה מילא בשחור סמיך את האותיות השקועות בשיש – "נפל בעת מילוי תפקידו".

האש פרצה בבת  אחת מפתח הפליטה של המטוס ורק התגברה, המטוס רעד על כנו כמתגעגע אל תחושת התועלת שנוצקה בו מחדש. לאחר כמה שניות של רטט התנתק הכן והמטוס עף כחץ שלוח היישר אל השמיים.
תומר וחבריו הביטו בעניין בהלם מוחלט, הם  שכחו להפסיק את שידור הארוע בפלאפונים שלהם.
"וואו, בן זונה",  "תגיד חשבת שהוא יכול לעוף  בכלל ???","עד לאיפה הדבר הזה  יעוף ???"

מטח הזיקוקים המרכזי עמד לצאת לדרכו, הוא לחץ על הכפתור  היה משהו מוזר בזוית שבה הם עפו, הוא התבונן לעבר שדה השילוח ומייד קלט את שקרה "אשר…." הדהדה הצעקה במורד הגבעות
הנמוכות. אולם זה היה מאוחר מדי. אשר כבר לא שמע, הדם שתת מצווארו והוא חרחר אל הפלאפון  שנותר פתוח בידו  וצרצר בקול רדיופוני מרוחק- "אשר, אשר, ל מבינים אותך מה אתה אומר???"

הזיקוקים פגעו בקצה האוהל והציתו אותו בבת אחת.  שובל המטאורים  ניטח אל הקהל. הפניקה השתלטה על האוהל. השריפה קיצרה את כבלי החשמל והאורות כבו.  אולם הזיקוקים והאש שאחזה בצידי האוהל האירו את פנים הקרקס כמחזה בלהות. בין צרחות הילדים שנרמסו לאנקות  הפילים המפוחדים שהאש הקיפה אותם מכל עבר, לא שם לה איש לצרחות השמחה של יבגנייה,  שעוד עופפה לה על הנדנדה למעלה בין הזיקוקים והאש המאכלת את בד האוהל,  וכנפיה בוערות.

מלכתחילה הוא לא אהב את הרעיון לעמוד בפתח הרחבה וללחוץ ידיים. הוא שנא את התחושה הדביקה הזו שאחזה בו כשהם נגעו בו בידיים שלהם. דביקות מנזלת ילדים, לחות מקצף ומחוספסות מאבק. יועץ התקשורת החדש מתל אביב שכנע אותו. סגן ראש העיר נעמד ללחוץ ידיים, הוא כבר לחץ לעשרות אנשים, הוא אפילו לא שם לך לזיקוקים שפגעו  בקהל  ובפניקה המשתוללת, הפיל הגיח מאחוריו  והדבר האחרון שהוא ראה היה את פניהם המופתעות של עוזריו הנמלטים וראש האגף בורח הרבה לפני אשתו.

בריג'יד הייתה מאושרת משמחה.  היא עברה בין האנשים המתים והגוססים. לקחה מהם את מכלי הקצף, את הנחשים המבהיקים באור פלורוסנטי, ועטפה את עצמה בהם. היא פזרה את הקצף לכל עבר רוקדת מאושרת מכל האש הזו מסביב. בניסיונו לגונן עליה מפני האנשים הנסים דחק אותה קורט קוביין אל הבמה. היא המשיכה לרקוד לצלילי המוזיקה שמשום מה המשיכה לשדר ללא הפרעה בתוך הזוועה – "ריקודי עמבה"

המטוס עשה את דרכו מתוך החושך אל עמק האור שלמטה.  הסתחרר והאיץ את נפילתו ככל שהמבנה האפור של העירייה התקרב אליו במהירות.  צליל הצלילה שלו החריש אוזניים

הכרוז הביט אל הרחבה הבוערת. הרעש של הסירנות המהבהבות התמזג בחרחורי מערכת הקול וזעקות ההמונים הבורחים. הוא ניגש אל המיקרופון דפק עליו כמה פעמים. בצורה מפתיעה הוא עוד היה מחובר למערכת ההגברה. הוא חייך לעצמו בסיפוק ובקול איטי הרעיד את הרחבה "גבירותיי ורבותיי,  סוף כל סוף,  העיר הזאת שילמה על כל מה שהיא עשתה, לילה טוב לכם וחג עצמאות שמח…"

האנדרטה

(צילום: עמנואל מן – וויקיפדיה)

הכי אהבתי את המגדל האמצעי. הייתי ילד קטן, כל שבת יוצא מהבלוק של סבתא, עובר את פסי הרכבת, לפעמים הייתי מתעכב לאורך המסילה,  שם מטבע של לירה על אחד הפסים ומחכה שרכבת המכולות הענקית מממפעלי ים המלח תעבור ותעשה מהלירה פיתה מתכתית דקה ושטוחה. ממשיך דרך השדות המוזהבים של סוף הקיץ אל עבר הבטון האפור הזה שעמד שם מעל הכל. צופה ומתריס כאחת אל מול העיר שפרושה מתחתיו.
כשבאת מהשדות ועמדת מתחתיו. המגדל הענק נראה כמו אצבע משולשת שמישהו הניף כלפי השמיים.
אהבתי את התחושה  של להיות קטן כל כך מולו, אף פעם לא חיפשתי את אלוהים אבל הרגשתי שסוף סוף מצאתי משהו גדול מהחיים.
פעם הוא היה פתוח לקהל, הייתי פותח בקושי רב את דלת המתכת הכבדה שאבני החצץ והחול חסמו את סיבובה ומטפס במדרגות הלולייניות עד קצהו.  מבעד החרכים הסתננו להן קרני השמש והאירו את  זכרונות אבן החול שהתפוררה לאבק ברחבי המגדל,  והרוחות השורקות שחלפו ביעף מעל בקעת באר שבע האביקו את כל החלל האפור הזה.
חשבתי עליו כמה וכמה פעמים. על צעדיו האחרונים במעלה המדרגות, האם הוא חשב על המוות הקרוב, תהיתי אם  גם הוא כמוני, לקח איתו אבנים להטיל מראש המגדל כלפי מטה. אולי רצה לדעת כמה זמן יעוף לפני שיתרסק? אולי התמלא היסוסים ורצה לשכוח מהכל ורק עצבות מעופה של האבן כלפי מטה שכנעה אותו סופית?
לא הכרתי אותו ואינני יודע למה הוא בחר להתאבד מקצה המגדל, או ככה לפחות ספרו הילדים בשכונה. אחר כך חתמו את השער ומאז נותרו רק הזכרונות .
הייתי בא לשם המון, לשכב בשמש על קצה כנף המטוס המאובנת, להשען בצל מתחת לירכתי אוניית הבטון שעלתה על שרטון.  לזרוק אבנים ולצעוק בקול גדול אל תוך העיגול המנוקב שההדים היחודיים שלו שבו את דמיוני בכל פעם מחדש,  לשוטט במבוך המרובעים של המנהרה המתכווצת ומצטמצמת.
כשהגעתי לצבא הייתי רואה אותו מרחוק בכל הניווטים, מסמן לי שוב ושוב את הדרך הביתה, "אשכרה כוכב הצפון של באר שבע"  צחקו עלי החבר'ה בפלוגה לכשספרתי להם על הסטיה הניווטית שלי.
"לא בדיוק", אמרתי "רק משהו שיזכיר לי את הבית."
באתי איתה פעם כשהיא רצתה להוציא את כלב לשוטט בטבע,  באתי איתה לשם כשהיא רצתה לראות מזוית אחרת את באר שבע, באתי איתה לשם כשהחיים שלה הפכו לאסון גווע.
היא אף פעם לא חזרה איתי  לשם. אמרה:"האפור הזה מדכא אותי". לא ידעתי אם התכוונה לבטון שמסביבה,  לעיר שפרושה מתחתיה, או לחייה בלב האמצע. למגדל זה לא שינה, הוא נותר דומם כשהיה.
היום אני עובר מתחתיו בדרך לביג. דרך זגוגית המכונית המגדל כבר נראה קרוב יותר, קטן יותר. לפעמים אני מרגיש אבוד כמוהו, לבדי באמצע המדבר צופה אל האופק הרחוק כמגדלור שמחפש את הים.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: