ערים וזכרון

האנדרטה

(צילום: עמנואל מן – וויקיפדיה)

הכי אהבתי את המגדל האמצעי. הייתי ילד קטן, כל שבת יוצא מהבלוק של סבתא, עובר את פסי הרכבת, לפעמים הייתי מתעכב לאורך המסילה,  שם מטבע של לירה על אחד הפסים ומחכה שרכבת המכולות הענקית מממפעלי ים המלח תעבור ותעשה מהלירה פיתה מתכתית דקה ושטוחה. ממשיך דרך השדות המוזהבים של סוף הקיץ אל עבר הבטון האפור הזה שעמד שם מעל הכל. צופה ומתריס כאחת אל מול העיר שפרושה מתחתיו.
כשבאת מהשדות ועמדת מתחתיו. המגדל הענק נראה כמו אצבע משולשת שמישהו הניף כלפי השמיים.
אהבתי את התחושה  של להיות קטן כל כך מולו, אף פעם לא חיפשתי את אלוהים אבל הרגשתי שסוף סוף מצאתי משהו גדול מהחיים.
פעם הוא היה פתוח לקהל, הייתי פותח בקושי רב את דלת המתכת הכבדה שאבני החצץ והחול חסמו את סיבובה ומטפס במדרגות הלולייניות עד קצהו.  מבעד החרכים הסתננו להן קרני השמש והאירו את  זכרונות אבן החול שהתפוררה לאבק ברחבי המגדל,  והרוחות השורקות שחלפו ביעף מעל בקעת באר שבע האביקו את כל החלל האפור הזה.
חשבתי עליו כמה וכמה פעמים. על צעדיו האחרונים במעלה המדרגות, האם הוא חשב על המוות הקרוב, תהיתי אם  גם הוא כמוני, לקח איתו אבנים להטיל מראש המגדל כלפי מטה. אולי רצה לדעת כמה זמן יעוף לפני שיתרסק? אולי התמלא היסוסים ורצה לשכוח מהכל ורק עצבות מעופה של האבן כלפי מטה שכנעה אותו סופית?
לא הכרתי אותו ואינני יודע למה הוא בחר להתאבד מקצה המגדל, או ככה לפחות ספרו הילדים בשכונה. אחר כך חתמו את השער ומאז נותרו רק הזכרונות .
הייתי בא לשם המון, לשכב בשמש על קצה כנף המטוס המאובנת, להשען בצל מתחת לירכתי אוניית הבטון שעלתה על שרטון.  לזרוק אבנים ולצעוק בקול גדול אל תוך העיגול המנוקב שההדים היחודיים שלו שבו את דמיוני בכל פעם מחדש,  לשוטט במבוך המרובעים של המנהרה המתכווצת ומצטמצמת.
כשהגעתי לצבא הייתי רואה אותו מרחוק בכל הניווטים, מסמן לי שוב ושוב את הדרך הביתה, "אשכרה כוכב הצפון של באר שבע"  צחקו עלי החבר'ה בפלוגה לכשספרתי להם על הסטיה הניווטית שלי.
"לא בדיוק", אמרתי "רק משהו שיזכיר לי את הבית."
באתי איתה פעם כשהיא רצתה להוציא את כלב לשוטט בטבע,  באתי איתה לשם כשהיא רצתה לראות מזוית אחרת את באר שבע, באתי איתה לשם כשהחיים שלה הפכו לאסון גווע.
היא אף פעם לא חזרה איתי  לשם. אמרה:"האפור הזה מדכא אותי". לא ידעתי אם התכוונה לבטון שמסביבה,  לעיר שפרושה מתחתיה, או לחייה בלב האמצע. למגדל זה לא שינה, הוא נותר דומם כשהיה.
היום אני עובר מתחתיו בדרך לביג. דרך זגוגית המכונית המגדל כבר נראה קרוב יותר, קטן יותר. לפעמים אני מרגיש אבוד כמוהו, לבדי באמצע המדבר צופה אל האופק הרחוק כמגדלור שמחפש את הים.

3 comments on “האנדרטה

  1. רגוע

    גם אני אוהב את המקום הזה

  2. אתי

    גלידה בלילות קיץ קרירים והמוני קרפדות מקרקרות. ימים כאלה של ילדות

  3. הר-ערנב

    התרגשתי מאוד לקרוא. מקום קסום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: