ערים וזכרון

סוויטת יום העצמאות – סיפור באר שבעי

יום העצמאות - דויד פרץ

השנה הם שוב הקימו את הקרקס מול הבניין של העירייה. האוהל האדום הכחול והלבן הלך ונפרש על הכתם השחור המכוער. לכשהבחין סגן ראש העיר באוהל הגדול דרך חרכי בניין העירייה, לא יכל שלא להתפעם מעצמו:"זה היה רעיון גאוני לשים את הקרקס מול יד-לבנים. המעבר מהשכול אל החירות, מהצער אל השמחה, אני חייב להכניס את זה לנאום שלי השנה". מולו חלפו יושב ראש האגף ומזכירתו השחורדינית. כולם בעירייה ידעו שהוא בודק היטב ומקרוב את  צבעם המקורי של  שורשי שיערה, כולם זאת אומרת, פרט לאשתו.
הסגן חייך לעברם הם החליפו כמה מילות נימוס ביניהם."תבדקי עם המזכירה שלו מה הוא זומם"  לחש לה כשהתרחקו, "הוא נראה מאושר מדי. הוא מתכנן על משהו…"

הלוליינית המיוזעת עמדה והסתכלה על החבל הארוך שהוליך לנדנדה."יבגנייה, עוד הפעם" הרעים עליה קולו של ולאד מנהל הקרקס עב הבשר. ייבגניה נשכה את שפתיה ושוב פעם התחילה לטפס במעלה החבל, "לחייך, לחייך" צעק בכעס. שפתייה נקפצו אוטומטית לתצורת חיוך. "בלאט, הלילה זו תהיה הפעם האחרונה שאני עושה את זה", היא חשבה לעצמה.

בשולי האנדרטה סיים הצוות הטכני להקים את מערך הזיקוקים. החצובות והמטולים כוונו כולם אל מרכז השמיים מעל רחבת העיריה."אשר, תרחיק את שני הבדואים האלו, אני לא מת על זה שהם מסתובבים כל כך קרוב למתחם שממנו אנחנו יורים.  מה אכפת לי מה תגיד להם?!, תגיד להם שזה שטח סגור הערב!!".
הוא התפנה לבדיקה נוספת של השעון המתזמן את מטחי הזיקוקים.  בדק שוב ושוב את הסדר שארגן השנה. קודם הכדורים המתפזרים לכל הכיוונים- בכחול לבן ואדום לרושם, לאחר מכן  מזרקת האש ואז סדרת המטאוריטים השורקים, ואז שוב כדורים גדולים יותר, והחידוש הגדול של השנה – זיקוקי דינור מושהים. כדור ענקי בשלושה גוונים של אדום כתום וצהוב. שממרכזו פרץ מפל מטאוריטים עם  שובלי זהב וכסף אינסופיים ובעלי תוחלת חיים ארוכה במיוחד. הוא הניף את מבטו וראה את שני הבדואים מתרחקים על שביל העפר, מגניבים מדי פעם מבט אחורה לעברם. "זה ממש לא מוצא חן בעיני", הוא חשב  לעצמו.

"מאמא ביתאן" שרכה את דרכה בין הקברים הבודדים. היא פסעה לאיטה על המרצפות הסדוקות שצמחי האביב המפציע החלו לכסות את שוליהן. שמלתה וכיסוי ראשה השחורים הפכו את דמותה הקטנה והעגלגלה לסימן קריאה שחור בודד לחלוטין על רקע לובן הקברים שנצצו בקרני השמש האחרונות של היום.
פחימה הכיר את ה"אלמנה השחורה" היטב. מזה שנים שהייתה הראשונה להגיע אל בית הקברות ביום הזיכרון והאחרונה לעזוב אותו. בליבה ספרה "מאמא ביתאן"  את צעדיה בין קבר בעלה לקבר בנה. היא כבר עשתה את הדרך מאות פעמים. כל קבר שחצץ בין שניהם,  סימן עבורה עוד כמה חודשים, זיכרונות  ימי חסד שנתנו לו, ולה, במשורה. הנה החייל שנהרג בתקרית, כמה ימים אחרי בר-המצווה שלו, והנה החייל שמת בתאונה, בדיוק ביום ההולדת שלו. כל הקברים הללו – כמו דפים שנתלשו מיומן החיים והופקעו לשימושה הפרטי, היו סימני דרך בשביל החיים של בנה, עד אשר הלך לפגוש את אביו.

חוקרי המשטרה הצבאית קבעו שזו הייתה התאבדות. למרות הרגישות הגבוהה לאלמנת חלל ממלחמת יום הכיפורים, הם סרבו להכיר בעובדה שאולי מותו של בנה היה בסך הכל משחק מיותר בנשק במסגרת שמירה בסיסית. "מאמא ביתאן" מששה את השקית מבחוץ . היה משהו מרגיע במוצקות של הקנה בידיה . היא המשיכה בדרכה האיטית אל עבר קבר בנה…

הערב שקע אל הים ופרש על קצה הבלוקים שמיכת צמר שקופה, מותיר את צפון השכונה בעלטה כחולה.   על הרצפה היה שרוע איש בלונדיני לבוש מעיל גשם ארוך, שערו הבהיר אסוף בקוקו קטן משוך אל עורפו. ממש לידו הוטח מהשמיים שריון חזה מברונזה עתיקה, קיפץ לשנייה ואז התגלגל על צידו  ודמם. מוטל באמצע הרחוב כמו היה אביזר תפאורה מסרט אחר- חסר שייכות כלשהי. השריון הסב את תשומת לבם של שני נערים שעברו שם עם פטיש חמש קילו מפלסטיק. מאחר והאיש שכב ללא תנועה על הרצפה, הם  החלו להעיר אותו עם כמה נוגרות לראש, בקטנה, עם פטיש הצפצפה.  כשהתעורר מול עיניהם הופתעו לראות את עיניו הצלולות בוהות בהם,  כמי שמגיח מעולם אחר לחלוטין. הם המשיכו בשלם אולם כשהחל האיש לצחוק  כמשוגע, נבהלו, תפסו את שריון הברוזנה והחלו לברוח. מותירים את המלאך לשעבר תוקף בחמת זעם את השלט שקבע כי סיאטל היא העיר התאומה, לעיר שבה הוא נמצא…

בכניסה הצפונית של העיר בריג'יד המטורפת כוונה את התנועה . עומדת על הכביש לצד הסטקייה של עמרם, ולאור הנאון המחוק כוונה את המכוניות שבאו בשערי העיר. נוזפת בהן על מהירות יתרה. מקללת בערבית את הנהגים הממאנים להקשיב להכוונותיה, מקמטת את מצחה בחמת זעם שוב ושוב על המכוניות שלמרות הדגלים המתנופפים מחלונן,  אף פעם לא עוצרות לידה  ומכה בפחיהן נמרצות בכל פעם שאיתרע מזלו של מי מהנהגים והוא נתקע באדום ליד הפינה שבה עמדה.
"תגיד אין לנו שום דרך לעצור אותה" שאל השוטר יגודייב הצעיר את השוטר הררי.
"ברור שיש אבל למה לנו. תראה איך היא עושה לנו את העבודה?"
"אתה אומר לי שלקלל נהגים  ולכוון את התנועה שנוסעת זו העבודה שלנו???"
שניהם פרצו בצחוק.

לאחר ימים ארוכים של ניסוי ותעייה הצליח תומר, בחסות החשכה להשתחל פנימה אל תוך המטוס. המטוס הונח כמונומנט למוזיאון חיל האוויר על ידי ראש העיר המעופף, היישר בלב שכונת המגורים החדשה. חדשה באותה צורה מיושנת המאפיינת שכונות חדשות. חרטומו של המטוס כוון מערבה אל המרחבים הכחולים של צפון הנגב כאילו היה רוצה לזנק ולעופף בכל שנייה.
בתוך המטוס, שלף תומר את הפלאפון מכיסו האחורי. האור הקלוש של המסך המואר האיר את פנים המטוס, הוא חייך בזדוניות מה, אצבעותיו הזריזות רקדו על המקשים. לאחר שנייה קצרה נשמע הקול מעברו השני "הלו?".
"אחי, תקרא לכולם שיגיעו לכיכר המטוס. עושים שכונה על הגרוטאה הזו ושיביאו איתם את כל הנפצים והזיקוקים שהם יכולים למצוא"

בריג'יד הלכה במורד שדרות הנשיאים. מדברת עם עצמה באותו שטף נזעם ולא מובן. שטף שרק אנשים שהלכו לאיבוד עמוק במבוך מוחם-מסוגלים לו. כשהבחינה בו נעמדה והתבוננה בסקרנות באיש שהיה טרוד בהריסתו של השלט באמצע הגן  .
היא משכה בכנפיו שבלטו דרך שני קרעים במעילו השחור. מעבר לכתפו הוא  סינן לעברה בזעם: "לכי, זה לא עניינך…" אולם כשהמשיכה לצבוט את כנפיו בפליאה, הסתובב, הביט בה וראה את עיניה המבולבלות. הוא כעס על עצמו שכך התנהג.  לקח את ידה השחומה בידו הקרה והעמיק את מבטו אל תוך מצולות עיניה.  היא הביטה בו  כמי שלראשונה בחייה מצאה מנוח לנפשה המעונה. לאחר כמה שניות של מבטים ללא מילים נפנו השניים ללכת אל עבר החגיגות אוחזים ידיים.

בבימה המרכזית הכרוז המשועמם עוד ניסה להלהיב את הקהל: "חברים וחברות. הלילה, סגן ראש העיר,  אישית הבטיח שיהיו פה זיקוקים כמו שאף אחד,  אבל אף אחד עדיין לא ראה". באותו הרגע כולם צחקו. היה נדמה להם שזאת בדיחה די מוצלחת-גם אם על חשבונם. רק מעטים מבאי השורות הראשונות ראו איך המבט של הכרוז הופך למטורף כשניגב את הזיעה הקרה ממצחו וקרא ללא שמחה ובדרכו המתלהמת  "ועכשיו גבירותיי ורבותיי: קבלו במחיאות כפיים סוערות את להקת המחול המקומית שלנו – "יעלות השממה".

הטמפרטורה בתוך המטוס עלתה לרמה במעט בלתי נסבלת, "עוד מעט אני גומר" עודד תומר את עצמו. ידיו דיפנו את שיפולי הגוף הצינורי בעוד ועוד חזיזים ונפצים  שהושיטו לו חבריו מבחוץ.

"מאמא  ביתאן" התיישבה על קצה הקבר, הניחה את המקל לצידה. הוא נשמט והחליק, היא לא טרחה לחפש אותו בעלטה שמסביב, היא ידעה שהיא לא תצטרך אותו יותר. שפתיה נמתחו ורטטו למה שהיה נדמה כחיוך עצוב במיוחד, אולם אף אחד לא היה שם לראות את הרגע הנדיר שבו "מאמא  ביתאן" חייכה לראשונה מזה עשר שנים.  היא הניחה את השקית על ברכיה ושלפה מתוכה את האקדח. בעלטה השחורה ששררה בבית הקברות, עלטה שנדמה כי הפכה שחורה יותר בשל האורות הרבים בבניינים הגבוהים שהקיפו את עיר המתים. היא לא יכלה להבחין בקוי המתאר של האקדח, היא הניפה אותו אל מול עיניה וכל מה שראתה היה שחור על גבי שחור.
בתנועה מכאנית ואגבית, היא שחררה את הנצרה.

אשר עישן ודיבר בפלאפון עם מישהי. הוא לא הבחין בשני הבדואים שהתגנבו מאחוריו והחלו לשנות את  זויות  השיגור של מטחי הזיקוקים.

ייבגניה התכוננה לתורה. בתנועה לאה השתחלה אל תוך בגד הפיה שלה, הכנפיים המהודקות עם החבקים ממתכת דקרו ועקצצו את גבה. מרחוק היא שמעה את מוזיקת הקרקסים המסיימת את הקטע של הליצנים והפילים וידעה שתורה מתקרב. ולאד הרעים בקולו:"ועכשיו גבירותיי ורבותיי- היא פיה היא לוליינית היא – ייבגניה המעופפת על הנדנדה."  היא פרצה אל הקהל דרך מסך הבד, היא לא סבלה את מחיאות הכפיים…

"מאמא ביתאן" כיוונה את האקדח אל ליבה, לקחה נשימה אחרונה ואז העלתה אותו בהיסוס אל רקתה.

 מעבר לגדר השיחים קפץ תומר מתוך תא הטייס חוט ההשהיה שהוא גנב מאחיו החייל היה עדיין בידו. בהליכה נמהרת הם התרחקו אל צידו השני של הכביש והדליקו את הפתיל…

מטח הזיקוקים האיר את עיניה של בריג'יד, היא אהבה את האורות האלו בשמיים, קורט  החזיק  את ידה והיא קפצה ורעדה מהתרגשות. בשפתה הפרטית היא צחקה ורקדה מסביב לעצמה בוהה בשמים וצועקת משפטים במרוקאית ובעברית רצוצה. אנשים התבוננו בזוג המוזר בבלונדיני יפה התואר שנראה ככוכב רוק  הרוקד וצוחק בלב ההמון עם בריג'יד המשוגעת.

היא הביטה בזיקוקים המרוחקים, האורות ריצדו על רקע השמיים האפלים, היא לא יכלה לסבול את השמחה הזו שהשכיחה בבת אחת את המוות.  היא חשבה על המבטים המתעלמים ממנה באוטובוס, מחפשים לאן להסיט את המבט ממבוך השחור האנושי. היא אף פעם לא נשברה. סרבה להסיט את מבטה נעצה עיניים שחורות עמוק לתוך עיני האנשים – רצתה לומר:"שלא תשכחו שזכותם אתם יכולים לשמוח". אבל בפנים הרגישה חלולה כשחקן שמת על הבמה בתחילת המערכה ונשאר לשכב שם באורות המבהיקים עד רדת המסך. הדי הירייה הדהדו מכל הקברים והמצבות בחלל בית הקברות. איש לא שמע אותה. "מאמא ביתאן"  נפלה לאחור והדם שזרם מרקתה מילא בשחור סמיך את האותיות השקועות בשיש – "נפל בעת מילוי תפקידו".

האש פרצה בבת  אחת מפתח הפליטה של המטוס ורק התגברה, המטוס רעד על כנו כמתגעגע אל תחושת התועלת שנוצקה בו מחדש. לאחר כמה שניות של רטט התנתק הכן והמטוס עף כחץ שלוח היישר אל השמיים.
תומר וחבריו הביטו בעניין בהלם מוחלט, הם  שכחו להפסיק את שידור הארוע בפלאפונים שלהם.
"וואו, בן זונה",  "תגיד חשבת שהוא יכול לעוף  בכלל ???","עד לאיפה הדבר הזה  יעוף ???"

מטח הזיקוקים המרכזי עמד לצאת לדרכו, הוא לחץ על הכפתור  היה משהו מוזר בזוית שבה הם עפו, הוא התבונן לעבר שדה השילוח ומייד קלט את שקרה "אשר…." הדהדה הצעקה במורד הגבעות
הנמוכות. אולם זה היה מאוחר מדי. אשר כבר לא שמע, הדם שתת מצווארו והוא חרחר אל הפלאפון  שנותר פתוח בידו  וצרצר בקול רדיופוני מרוחק- "אשר, אשר, ל מבינים אותך מה אתה אומר???"

הזיקוקים פגעו בקצה האוהל והציתו אותו בבת אחת.  שובל המטאורים  ניטח אל הקהל. הפניקה השתלטה על האוהל. השריפה קיצרה את כבלי החשמל והאורות כבו.  אולם הזיקוקים והאש שאחזה בצידי האוהל האירו את פנים הקרקס כמחזה בלהות. בין צרחות הילדים שנרמסו לאנקות  הפילים המפוחדים שהאש הקיפה אותם מכל עבר, לא שם לה איש לצרחות השמחה של יבגנייה,  שעוד עופפה לה על הנדנדה למעלה בין הזיקוקים והאש המאכלת את בד האוהל,  וכנפיה בוערות.

מלכתחילה הוא לא אהב את הרעיון לעמוד בפתח הרחבה וללחוץ ידיים. הוא שנא את התחושה הדביקה הזו שאחזה בו כשהם נגעו בו בידיים שלהם. דביקות מנזלת ילדים, לחות מקצף ומחוספסות מאבק. יועץ התקשורת החדש מתל אביב שכנע אותו. סגן ראש העיר נעמד ללחוץ ידיים, הוא כבר לחץ לעשרות אנשים, הוא אפילו לא שם לך לזיקוקים שפגעו  בקהל  ובפניקה המשתוללת, הפיל הגיח מאחוריו  והדבר האחרון שהוא ראה היה את פניהם המופתעות של עוזריו הנמלטים וראש האגף בורח הרבה לפני אשתו.

בריג'יד הייתה מאושרת משמחה.  היא עברה בין האנשים המתים והגוססים. לקחה מהם את מכלי הקצף, את הנחשים המבהיקים באור פלורוסנטי, ועטפה את עצמה בהם. היא פזרה את הקצף לכל עבר רוקדת מאושרת מכל האש הזו מסביב. בניסיונו לגונן עליה מפני האנשים הנסים דחק אותה קורט קוביין אל הבמה. היא המשיכה לרקוד לצלילי המוזיקה שמשום מה המשיכה לשדר ללא הפרעה בתוך הזוועה – "ריקודי עמבה"

המטוס עשה את דרכו מתוך החושך אל עמק האור שלמטה.  הסתחרר והאיץ את נפילתו ככל שהמבנה האפור של העירייה התקרב אליו במהירות.  צליל הצלילה שלו החריש אוזניים

הכרוז הביט אל הרחבה הבוערת. הרעש של הסירנות המהבהבות התמזג בחרחורי מערכת הקול וזעקות ההמונים הבורחים. הוא ניגש אל המיקרופון דפק עליו כמה פעמים. בצורה מפתיעה הוא עוד היה מחובר למערכת ההגברה. הוא חייך לעצמו בסיפוק ובקול איטי הרעיד את הרחבה "גבירותיי ורבותיי,  סוף כל סוף,  העיר הזאת שילמה על כל מה שהיא עשתה, לילה טוב לכם וחג עצמאות שמח…"

5 comments on “סוויטת יום העצמאות – סיפור באר שבעי

  1. אפוקליפסה, אפוקליפסה, אבל למה עכשיו?

  2. מואיז שמואלוף

    כי האשכנזים עוכרי-ישראל מתנכלים ל"אנדלוסית"!!

  3. אתי

    לא עשתה כלום שראוי לתגמול שכזה, אלא פרנסיה הם שלא עושים מספיק?
    תמיד בכניסה לעיר (לרוב בצהרי שישי) אני נתקפת איזה עצב על הענן המאובק שיושב על העיר באופן קבוע, על תושביה שרק רוצים לחיות את החיים שלהם בשקט ולהתפרנס בכבוד ותו לא.
    אולי זאת באר שבע של סוף שנות השמונים שתקועה לי בראש כבר 20 שנה ואולי זאת אני שתקועה בבאר שבע של סוף שנות השמונים.

  4. תמסח

    מעולה

  5. ו"סוויטת יום העצמאות" של בבליקי זה השיר הישראלי הכי מכשף .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: