היום היה צהוב במיוחד. ירדתי במדרגות האפורות אל המדרכה. דרך משקפי השמש,  העולם נראה הרבה יותר אפשרי. הלכתי אל עבר תחנת האוטובוס ונעמדתי לצידה. נער ונערה גזורים מחולצות מדריכים כחולות של "הנוער העובד והלומד" רצו אל התחנה במהירות. הם ניסו לתפוס את קו שש שהתקרב אל התחנה. כשהצליחו להגיע לתחנה לפני האוטובוס התחלפה הבעת השמחה והציפיה על פניהם לתסכול מיואש כשהאוטובוס עבר בלי לעצור בתחנה. הנהג נעץ בשניים מבט אטום דרך משקפי השמש שלו, והמשיך את מסעו העייף במעלה דרך-מצדה. "למה הוא לא עצר?" הם שאלו רטורית אחד את השני.
הזקנה עם המטפחת לראשה ישבה על הספסל הירוק ענתה להם דרך משקפי השמש הגדולים מדי שלה: "הוא לא עוצר כאן לקחת, רק מוריד אנשים…" ולאחר מכן צקצקה בלשונה מחזקת את אחיזתה בכרטיסיתה.
"אוף אנחנו נאחר לאוטובוס שלנו" פלטה הנערה השמנמנה בייאוש והידקה את משקפי השמש שלה לאפה   בתסכול.
גבר נעמד לצידי על עמודי התחנה. לבוש גופיה אדומה שחשפה זרועות שריריות והדיפה ריח גוף כבד, ומכנסיים ירוקות מהסוג שאף ישראלי שהיה בצבא לא ילבש אם הוא לא חייב. לראשו כובע מצחיה כחול ואפו הבהיק בורוד כמרשמלו שהתמוטט בשמש ומישהו מרח עליו קרם לחות בכמויות  שהיו מספיקות להשאיר דג מפרפר בלב במדבר. לצידו עמדה אשתו עם חולצת בד לבנה ודקה וחצאית מנומרת. היא הדיפה ניחוח עז של בושם זול איפור זול יותר נמרח על פניה מה שגרם לה להראות כליצנית לא מכוונת שיצאה משליטה בחום הכבד. היא עמדה דוממת לצד בעלה ולא זזה בשמש.  הבטתי לתוך עיניה אך כל מה שראיתי היו זגוגיות משקפי שמש עגולות ואטומות כחורים שחורים שבלעו כל אור שחלף לצידם.
קו 12 הגיח מעבר לעיקול הכביש, נוסע באיטיות כבדה. דרך השמשה של הנהג  יכולת לראות שהוא מלא באנשים, אם כי לא ברמה שבגללה הנהג ישמח לא לעצור ולקחת נוסעים. האוטובוס חרק באיטיות עד שעצר סופית בתחנה, איש המרשמלו מיהר באטימות להידחק אל הדלתות שנפתחו לאיטן, דוחק את הבחורה שאיתו פנימה כאילו לא שם לב לאף אחד שעמד בתחנה, מתחרה רק בזקנה הנרגנת שדחפה ודחקה אותו הצידה כבתחרות מי יכנס ראשון אל האוטובוס.
כמה זה עולה? שאלתי את הנהג."תביא כסף, תקבל עודף, ותדע" – היתה תשובתו המתחכמת של האיש שנאמרה כאילו הוכנה ותורגלה מראש עשרות פעמים בדיוק למקרה כזה.
נכנסתי אל מעבה האוטובוס דרך שביל האנשים האוחזים. שתי זקנות גרוזיניות שנאחזו בסלים הענקיים והריקים שלהן כאילו היו מצוף חסמו את המעבר ומלמלו בינהן דברים בהבעה כעוסה. לרגע הן נדמו לי כשני בזים  עם עיניים מכוסות שהפנו את מבטיהן האטומים לכל כיוון, פרט מאשר אל בת שיחן.
הנער והנערה מהנוער העובד ניסו להידחק עם תיקיהם הענקיים אל מתחם הדלת האחורית שם עמד לו איש המרשמלו והליצנית המנומרת לצידו.
האוטובוס החל לנוע בספק גניחה ספק קפיצה קדימה. מול הזקנות הגרוזיניות ישב  נער שמנמן והקשיב לנגם האמפי3 שלו בעוד עיניו בוהות דרך זגוגיות האוטובוס על העצים החולפים.
האוטובוס נעמד בתחנה וזרם נוסף של אנשים החל להיכנס אל תוך האוטובוס הדחוק.  הנער ריתק את מבטו אל החלונות ואל מה שקורה בחוץ. זקן מרוקאי עלה שערו הדליל סרוק בקפידה אחורה, מוצמד אל קרקפתו, אבוד לחלוטין. הוא נעמד מתחת למסך הטלויזיה שעליו שודרו פרסומות ללא הפסקה. "צמאים? רוצים להוריד שערות לקיץ? מבצעי הנחה! עכשיו בסוף העונה!!"
המבט שלו חיפש נואשות כסא לשבת עליו או מקום להאחז בו,  אך מבטי כל האנשים הופנו הצידה אל העולם שבחוץ כאילו אין לאף איש נגיעה למה שקרה בתוך האוטובוס עצמו.
האוטובוס החל לנוע באיטיות ונעמד מייד ברמזור אדום, רחש המנוע שכך, הפלאפונים צלצלו באקראיות  צלילי הרינגטונים הסתחררו והתערבבו אחד בשני. יוצרים קקפוניה דיגטלית חסרת מנוח. הנערה מהשומר הצעיר דברה עם אמה על הדרך. המזגן הקלוש ערבב את ריחות הגוף והבשמים של כל כך הרבה אנשים עד שנדמו כריח הזה ששרוי דרך קבע בכניסה לסופרפארמים. מעין תערובת חמוצה מתוקה ומעלת קבס של כל הבשמים כולם בתוספת סרחון ביובים קלוש.
איש המרשמלו התבונן אל הנער, גם דרך משקפי השמש שלו יכולת להבחין בקלות שמשהו בו מתעצבן מאוד מהנער שלא קם ונותן לזקן מקום לשבת.  לאחר שהאוטובוס החל להידחק קדימה ברמזור פלט המרשמלו-מן  אל הנער  במבטא בלתי מזוהה – "אתה כאילו לא רואה אותו? הא?" הנער התעלם מהפניה אליו והמשיך לבהות בעולם שבחוץ. איש המרשמלו רתח, הוא חזר על דבריו שוב בקול חזק יותר שכיסה את שידור החדשות מהרדיו של הנהג:"מה אתה עושה את עצמך שאתה לא שומע?" הנער התעלם לחלוטין מהמשפטים שזינקו לעברו.  בתנועה אחת הושיט איש המרשמלו את ידו אל הנער ותלש את האוזניות מאוזניו-"עכשיו אתה שומע? הא?" עיניו של הנער התמלאו בהבעת זעם ופחד כאחת.  "מה, מה אתה רוצה ממני?" צעק אליו בקול שעדיין לא גיבש את זהותו ואסף את אוזניותיו.
"שתקום, לאיש הזקן הזה!", צעק אליו בחזרה איש המרשמלו.
הנערה מהנוער העובד לחשה לחברה:"זה לא בסדר איך שהאיש הזה מתנהג" אולם הוא השקיט אותה. הזקן נראה נבוך מהמעמד. הוא עשה כמיטב יכולתו לא למשוך תשומת לב. הזקנות ההגרוזיניות גרגרו בינהן בקול נמוך והביטו במתרחש בעיניים צרות, "אלו הם  סוף החדשות מקול ישראל"  הדהד קולו המנותק של השדרן באוטובוס ששקט .
הנער התקומם-"לא רוצה לקום. שלא יעלו כל כך הרבה אנשים לאוטובוס" ענה לו בכעס,  איש המרשמלו רתח, צווארו האד
ים. אשתו שמה יד לבנה וקטנה על כתפו כמנסה למשוך אותו אליה "קום, כבר לפני שאני שובר אותך, חצוף. אין לך כבוד לזקנים…" הנהג הסתכל דרך המראה. בוחן את הסצינה במשקפי השמש שלו שהכסיפו ובהקו לרגע ואז חזר מבטו אל הכביש השחור.
הנער שתק והסתגר בתוך האוזניות שלו שהונחו בהתרסה על אוזניו. הוא כיוון את מבטו החוצה דרך שמשות האוטובוס אל עבר העיר המשומשת שהתחלפה והתעלפה לה בשמש הקופחת בחוץ.
האוטובוס נדמה לשדה קרב בצוהרי היום, לא היה צליל למבטים המתוחים מכל זויות אל הנער ואיש הרמשמלו והחלל שבינהם. שום צליל לא נשמע פרט לרחש המנוע הגונח. הנערה מהשומר הצעיר סיימה לדבר והתבוננה במתרחש.  איש המרשמלו חש את המבטים הקופחים אליו מכל עבר. חמתו בערה בו, אשתו לחשה לו מילים מרגיעות עם טונים מזהירים ברוסית.  הזקן המרוקאי נעמד ופנה הצידה כאילו אין הדבר נוגע לו כלל. הזקנה המטופחת צקצקה ממושבה.
"לילדים של היום אין נימוס בכלל" אמר איש המרשמלו ספק לעצמו ספק מדבר אלי. האוטובוס עצר מול סניף הדואר המרכזי והתרוקן באחת.  הנער קם ברגע האחרון כמי שמקיץ מחלום כשהאוטובוס כמעט התרוקן לגמרי. ויצא בריצה כמי שמנסה להספיק את הרגע האחרון לפני שהדלתות נסגרות. הוא קיפץ מהאוטובוס אל עבר המדרכה וראשו נחבט בקורת הדלתות. חבטה חלולה נשמעה והדהדה על פני האוטובוס. הוא נפל אל המדרכה שבחוץ אך באינסטינקט של רגע הושיט ידיים, דחף את עצמו, והמשיך לרוץ  כמי שכפאו שד עד שנעמד במעבר החציה מול הקניון שם פצחה איתו בשיחה המדריכה מהנוער העובד.
איש המרשמלו חייך, הזקן המרוקאי  חייך אליו בחזרה "תודה", הוא אמר לו "כל הכבוד לאנשים כמוך שדואגים למבוגרים" אמר והתיישב במושב שהתפנה. המרשמלו פלט בעקמומיות מה. "היום ילדים צריכים חינוך חזק!!!"
האוטובוס המשיך קדימה במסעו אל עבר העיר העתיקה. איש המרשמלו התיישב עם אשתו על אחד המושבים הכפולים והביט החוצה. בתחנה שלאחר מכן הוא תפס את אשתו ירד, ונעלם ברחוב ההומה.
האוטובוס הסתובב, ונעצר בשחרור אויר הזקנות הגרוזיניות המשיכו לרטון בקולן המצווח. ירדתי מהאוטובוס ולפתע שמעתי את קולה של הזקנה עם המטפחת  פונה אליי מאחור – "הוא לא בסדר האיש הזה, הוא משוגע, לגמרי. אני מכירה אותו מהשכונה,  צועק על כל הילדים שמשחקים. הם ילדים זה מה שהם צריכים לעשות, הוא מרביץ להם כדי לחנך אותם משוגע לגמרי, וגם מרביץ לאשתו"
הורדתי את משקפי השמש. הסתכלתי על עינייה החשופות לרגע אחד, הסתובבתי והלכתי.

4 comments on “האוטובוס

  1. soulman

    ככה אני רוצה את הספר הראשון שלך

  2. שמיים

    כאילו,לא בבאר שבע שלנו,נכון?

  3. דויד פרץ

    אתה לא נוסע באוטובוסים ?

  4. בתיה

    שלום דיוד,
    הסיפור הזה טוב כמו קודמיו . מענין, קולח, יש בו אמירה, כתוב נכון ויפה. הבעיה לדעתי – סוף הסיפור. גם בסיפור הזה הסוף קטוע. לא יודעת להציע לך איך ומה לעשות וגם לא ביקשת עצה אבל כדאי לעשות משהו עם הסופים לסיפורים המאוד יפים ומרתקים שלך.תצליח, בתיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: