הפנים הכי חמודות בעולם

רגע לפני שגמרתי נזכרתי במה שסיפרה לי. איך שהגיעה אל ארץ הנופים הלא מוגבלים של ניו זילנד ופגשה שם בחור דני אחד, היו לו את הפנים הכי  חמודות  בעולם, ואיתו היא עשתה טרק אחד ובודד. המתח נמתח בינהם בכל הזמן שטיילו יחד. בעודה מטפסת על ההר הביטה לאחור וצדה את מבטו מתערפל בבכיוון גבול מכנסייה הקצרצרים מכסים בקושי מיובש את המעבר ההדרגתי מחום שוקיה לישבנה שהעפיל מעליו אל קצה הצוק.

לאחר ששחתה באחד מאותם אגמים כחולים כסרט, ברגעים שסחטה משיערה את המים חשה את מבטו משרטט בדיוק אינסופי את מפל הטיפות שנרמזו משיערה זורמות וגולשות במורד הגיא האפל שבין שדיה, מחליקות סביב מעגל טבורה וממשיכות את מסען המפותל מטה.  דמיינתי אותה לצד המדורה הלילית כשעיניה חצי עצומות וראשה נשען על כתפו, ידו המהססת מתפתלת באירופאיות שכזו אל מעמקי חולצתה. אולם ברגע האחרון היתה הורגת אותו ברכות ועוצרת את ידיו באמצע מסלולן המפתה.

"עד סוף המסלול, הוא בטח שנא אותי לחלוטין" היא אמרה, "זה היה כל הזמן באויר, בחור כל כך יפה, ובסוף כלום" חייכה והוסיפה כלאחר יד – "נשים, לך תבין אותן..".

המשיכה לעשן ולבהות בעשן, "נורא רציתי לשכב איתו"  פלטה מהוססת. עשן הסיגרה התערפל ונעלם בין תלתליה. "אבל פשוט לא יכולתי. המחשבה על כל הפרצופים שהוא יעשה כשהוא יגמור, הוציאו אותי מדעתי, היה לי חבל לבזבז פרצוף יפה כל כך, על משהו שיצחיק אותי שנים, רציתי זכרונות טובים ממנו" אמרה והשתרעה לאחור על הספה הכחולה.

אספתי אותה בדרכי חזרה מהזבל לאחר שפיניתי לשם את שלל הגרוטאות שהשותף המוזר הותיר אחריו. כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע שהתמהוני יסיים את לימודיו בעיר ויעזוב את הבית לבדידותי המלאה. היא חלפה  ברחוב תלתלים נעים מטה, שמלת בד קצרצרה, וגרביונים שקופים ם פרחים חומים וצהובים שהתפתלו סביב גופה. בכל צעד הבליטו הפרחים את חיוניותה ביחס לרחוב שמסביבה. באותה ספונטניות שלמדתי לאהוב ולתעב עם השנים, הזמינה את עצמה אלי כדי לעזור לי לסדר את הבלאגן שההשותף המוזר הותיר מאחוריו.

בין פינוי מדף אחד ונקיון מדף אחד מהארון בחדרו, מצאנו את עצמנו מחליפים דיסק בדיסק במערכת ומדברים על החויות שלה מהמזרח.
היא סיפרה על נערה תאילנדית שמתפרנסת מלכתוב את שמותיהם של המבקרים במועדוני המין עם טוש שחור מבריק  שאותו היא מחזיקה בין רגליה הערומות. היא תארה את שערות ראשה השחורות הנפרשות לכל כיוון  בזמן שהיא משרטטת את שם המבקר בדיוק ואגינלי וללא שימוש בידיים.
התקשתי להבין כיצד.. "איך היא בדיוק היא מצליחה לעשות זאת?" תהיתי  פיזית, זה נראה לי בלתי אפשרי.

אך היא במין קול חלוד שכזה אמרה "מה הבעיה?"
חייכה חיוך ענק וכרעה על ברכיה במרכז החדר חושפת רגליים שזופות ומנוקדות, שנגמרו בקעקוע של בת הים הקטנה על הקרסול. בעזרת נענועי ישבנה ימינה ושמאלה שרטטה בעזרת טוש דמיוני את האותיות  – "הנה דלת" אמרה, מפתלת את עצמה בשני חצאי עיגול מתמשכים כלפי מטה. "וו, זה קל", גיחכה כילדה והלכה בכריעה לאחור, את ה-יוד היא יצרה בזריזות בעזרת תנועה קלה של ירכיה קדימה, ואז פתלה את גופה שוב בכדי לחתום בדלת הסופית.
לאחר הצחוק באה השתיקה שבה המשכנו לנקות. ליד ערכות המגן בארון היתה מונחת קופסת מצלמה. זרקתי אותה אל עבר שקית הזבל שעמדה במרכז החדר.

פספסתי היא נחתה ברעש על הרצפה. "יש כאן משהו" קראה ושקשקה את התיבה מחייכת אלי מלמטה. פתחה את הקופסה בעזרת שתי אצבעות ושלפה מתוכה אוסף של תמונות. הביטה בראשונה ופרצה בצחוק "מה? מה, יש שם?" הסתקרנתי ממקומי במעלה הארון "אתה חייב לראות את זה…" היא אמרה בעודה צוחקת את הצחוק המתפתל שלה.
תמונה אחר תמונה נגלו לעינינו תמונות חובבניות של גברים עומדים, שוכבים או כורעים בעירום חלקי או מלא, מלטפים את עצמם, מפשקים רגליהם, משירים מבט, בלורית ואבר אל עבר המצלמה.

באותו רגע הבנתי את שיחות הטלפון המוזרות שהייתי מקבל כששותפי לא היה בבית הרחק במעמקי לילות סופי השבוע.  קולות מהוסים של גברים שמלמלו: "שלום זה בקשר למודעה…".  כשתהיתי מה פתאום אנשים מתקשרים לקנות משהו בשעה שתיים לפנות בוקר של יום שישי או כשניסיתי לברר על איזו מודעה בדיוק הם מדברים? ניתקו הגברים המהוסים את השיחה בפתאומיות מחשידה.  משאירים אותי תהוי ומעוצבן על השיחה המשונה והשינה שנגזלה.
מצאנו את עצמנו מעבירים את התמונות ביננו, משועשעים מאותם גברים עירומים המלטפים את עצמם, בפוזות מוזרות, ומדגמנים למצלמה את מיניותם.
בפתאומיות שבה מוחלפת התמונה ונצרבת במוחך ראיתי אותו. הכרתי אותו מחנות כלי הנגינה בעיר היכרות די שטחית, הוא היה מהאורבים הקבועים שיושבים בחנות ומחכים שיחלפו גיטריסטים צעירים. באותו רגע היה יוצא ממעטה האדישות שהתמחה בו, תופס אחת מהגיטרות של החנות ומתחיל לנגן  מהר כשד מחושמל. עד שהטרף הרים את עיניו הביט מהופנט באצבעות המחוללות פלאים, נלכד ברשת ולקח ממנו מספר טלפון כדי ללמוד כיצד לנגן על הגיטרה באותה מהירות שוברת מפרקים.

לא חיבבתי את הבחור. היה נגן גיטרה לא רע בכלל. אבל השחצנות שלו גרמה לו להחזיק מעצמו כלי רציני, כשכל מה שהיה לו היה טכניקה מרהיבה ותו לא. עכשיו הוא החזיק את הכלי הרציני שלו זקוף מול המצלמה ובפנים מחוטטות חייך אל הצלם האלמוני, שככל הנראה היה לא אחר משותפי הנמוג. הגיטריסט השכוב על המיטה באיזה חדר עלוב שהוא שכר אי שם בשכונה ג', מסתחבק עם הסטודנטים .
ברגישותה הבחינה במבטי המופתע. "אתה מכיר אותו…" ספק שאלה ספק קבעה עובדה.

"כן" פלטתי ולא נידבתי פרטים.

"נו ספר לי קצת עליו" אמרה בקולה המתקצר חסר סבלנות…

"לא, לא עזבי" אמרתי נבוך מהגילוי המשונה הזה. על השותף והגיטריסט. כאחת שרגילה לקבל את מבוקשה החלה להקניט ולהתגרות בי "אתה כנראה  רוצה לשמור אותו לעצמך הא?"  "תשמעי, חייכתי, "אין לי מה לשמור אותו לעצמי" קימטתי את התמונה וזרקתי אל הפח. "באמת שאין לי בעיה עם הומואים אבל אני ממש, ממש לא, הומו…" "תוכיח" אמרה לאיטה..

השפה הסודית של הפקה מוזיקלית: דניאל לנואה ומעמקי החלל

להרבה חובבי מוזיקה אין מושג קלוש, מהו בדיוק הדבר שעושה מפיק מוזיקלי. האמת היא שגם להרבה אנשים בתוך תעשיית, ו-עשיית המוזיקה עצמה, אין מושג מהו הדבר הזה, שמפיק מוזיקלי עושה בדיוק. אולם נדמה לי שהאוכלוסיה שהכי פחות מבינה מה בעצם עושה מפיק מוזיקלי – הם המפיקים המוזיקלים עצמם. הסיבה היא פשוטה, מדובר בתפקיד שכל מפיק מגדיר את גבולות הגזרה בעצמו.

יש מפיקים מוזיקלים שכל מה שהם עושים זה לשבת באולפן ההקלטות ולהגיד: "תעשה את זה עוד פעם… ועוד פעם…", יש כאלו היוצאים להופעות ומחפשים כשרונות אלמוניים, יש כאלו שכותבים שירים לאמנים, מקליטים את המוזיקה ומזמינים את האמן למלא את תפקידו כבובה מבצעת הקשורה בחוט לקצה האצבעות. יש כאלו שמדברים עם הלהקה על פילוסופיות מזרחיות, יש כאלו שפשוט יודעים להציב מקרופונים במקום הנכון, ויש כאלו שמכינים קפה שחור ומעורר  בדיוק רגע אחד לפני שהאמן חווה התמוטטות עצבים. התמוטטות שאליה הגיע האמן לאחר דחיפה נמרצת מטעם אותו מפיק עצמו.
כשגיאחה מאתר השרת העיוור פנה אלי ושאלני אם אני רוצה לכתוב סדרת כתבות על מפיקים מוזיקלים עבור המגזין של השרת התשובה היתה – "כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן" שנשאג אליו בטלפון. סוף כל סוף, מישהו רוצה שאכתוב על גיבורי התרבות שלי, גיבורים אלמוניים של תעשיית המוזיקה. אנשים המתווכים בין אמנות לטכנולוגיה, בין חזיונות למציאות,  בין אומנות לאמנות.  אנשים שפורשים יריעות צליל ענקיות ועליה הם מנציחים יצירות מופת גדולות ודגולות של האמנים איתם הם עבדו.

אם נתעלם כרגע מהמפיקים היוצרים, קרי, אותם מפיקים שיוצרים את המוזיקה ברמות כאלו או אחרות (נאמר ד"ר דרה, פיל ספקטור) ואתמקד באלו שמנסים להגשים חזונות מוזיקלים. הרי שאת המפיקים המוזיקלים ניתן לחלק בגסות לשתי קטגוריות- מדריכי טיולים וסוכני נסיעות. מדריכי טיולים הם מפיקים ביצועיסטים. מהרגע שסוכם על ידי האמן, המפיק, חברת התקליטים – ובדרך כלל שלושתם ביחד במינונים שונים, לאן האמן רוצה בדיוק להגיע, הם עושים כמיטב יכולתם בכדי להביאו אל מחוז חפצו ולעזור לו בדרך. לעומתם, מפיקים "סוכני נסיעות" הם אלו שכשהאמן מספר להם כמה הוא רוצה לנסוע לטורקיה, הם מנסים למכור לו חבילת תיור למאדים כיעד מוצלח יותר.

כששנדרשתי לשאלה מי המפיק שיתכבד לפתוח את הסדרה לא היססתי לרגע – דניאל לנואה. ומדוע הוא? לאוזניי, דניאל לנואה הוא מסוכני הנסיעות הנועזים והמעניינים ביותר שישנם. לנואה הוא אחד המתווכים הגדולים בין חזיונות מוזיקלים ערטילאים למציאות מוקלטת. אין זה מקרה שאלבומים שעשה לנואה מכרו מיליוני עותקים וגם אם השם שלו אלמוני לחלוטין עבורכם, הרי שאת העבודות שלו שמעתם ללא ספק.

דניאל לנואה.

דניאל (או דן) לנואה, התחיל את הקריירה המוזיקלית כמוזיקאי באונטריו קנדה. כילד שבא ממשפחה מוזיקלית ביותר, הוא ניגן מגיל צעיר על מגוון כלים – "אצלנו במשפחה אם היית עני היית מנגן על אקורדיאון ואם להורים שלך היה כסף היית מנגן על פסנתר,  אני קיבלתי סלייד גיטר כי כל הבני דודים שלי נגנו על פסנתרים ואקורידאונים".
בגיל 15 הוא התחיל, ביחד עם אחיו הגדול – רוב, לבנות אולפן במרתף בית הוריו. מהר מאוד הפך האולפן הקטן שלהם לפופולרי במיוחד. העבודה הקשה והמסירות מעל ומעבר שהאחים לנואה השקיעו בכל מי שנכנס בדלת אולפנם, הוציאה את שמם ברחבי העיר. והם בנו ושדרגו את האולפן שלהם ממאות אלבומים שהם עשו שם. כל סגנון מוזיקלי התקבל בברכה וקיבל את היחס הטוב ביותר שהאחים יכלו לתת. לאחר יותר מעשור של הקלטות שמע בראיין אינו, כמה הקלטות שהאחים עשו והתרשם מספיק בכדי להתעניין ולנסוע לאונטריו כדי לשתף עימם פעולה (בהקלטות התקליטים היפיפיים של אינו והפסנתרן-מלחין הרולד באד Apollo, The Plateau of mirrors ) עד היום, מחשיב לנואה את ההקלטות עם אינו, כנקודת מפנה בקריירה שלו. מעבר לעובדה  שכך נוצר צוות ההפקה אינו-לנואה, קשר שסלל את הדרך לעבודה משותפת של שניהם כמפיקי U2.  הקלטות אלו לימדו אותו המון על מרחב וחלל בתוך המוזיקה.
בשנות השמונים התפרסם לנואה בעבודותיו עם פיטר גבריאל, U2, רובי רוברטסון, האחים נוויל, ובוב דילן. הלקוחות שלו שלטו על עולם המוזיקה ומכרו מיליוני עותקים. ועדיין נשאלת השאלה מה הפך את לנואה לכזה מפיק מוצלח ומבוקש? מהו בדיוק עושה שם מעבר לזכוכית?
התשובה היא פשוטה. לנואה לקח את כל מה שהוא למד אצל אינו על מוזיקה ואווירה, והחל לייצר אווירה בתוך המרחבים המצומצמים של מוזיקה פופולרית. בתקליטיו הנסיוניים של אינו, העיסוק בקשר שבין המוזיקה לחלל שמסביבה,  נוצר כדי ליצור נופים מוזיקליים דמיוניים – כהגדרתו של אינו פילוסוף הצליל. לנואה, התלמיד המבריק לקח את הנסיונות של אינו ויישם אותם במלואם בתוך עולם המוזיקה הפופולרית.
יש הרבה מפיקים שעיקר תהילתם ופרנסתם, תלויה ביכולת שלהם ליצור צליל שמצלצל יפה מאוד, סאונד תופים מרשים במיוחד או דיסה קולית שמורחת הכל בכינורות שנשמעים כמו מרמולייט, לנואה שונה מהם מהותית.
לנואה למד אצל אינו שמוזיקה איננה רק מילים מנגינה הגשה וצליל מבריק, הוא למד איך לספר את הסיפור של השיר באמצעות המוזיקה שמתנגנת ברקע השיר. בהרבה מובנים לנואה היה החלוץ בעיצוב פסקול סביב השיר עצמו ולכן ההשפעה שלו על עולם הצליל של ימינו היא עצומה.
כמפיקים רבים, הפקותיו של לנואה מוקפדות מאוד באיכות הצליל, אך מה שמבדיל אותם יותר מכל הפקה מלוטשת אחרת,  הוא השימוש של לנואה בכל הכלים הטכנולוגים העומדים לרשותו כדי ליצור משמעות מוזיקלית נוספת לשיר. אני אציין כמה דוגמאות מהפקות שלו שיבהירו את היכולת שלו להשתמש בטכנולוגיה כדי להפיק ממנה משמעות. כאן המקום להוסיף שעבור טכנאי צליל מיומנים יראה הדבר כטריקים פשוטים שנעשו כבר עשרות פעמים ואין בהם חידוש גדול כשלעצמו,, אך יש לזכור שמשיכת המכחול ימינה או שמאלה היא רק שלב ביצירת התמונה המלאה שמעניקה לצופה חוויה יוצאת דופן.

את לנואה ממש לא מעניין הגימיק. הוא מחפש משמעות. לנואה חותר שלצליל עצמו תהיה משמעות כחלק מהשיר. הוא ישתמש בכל טריק שיש בספר כדי להשיג את מטרתו. לא כשעשוע עקר ויקר של משועממי אולפנים. אלא כטביעת חותם של אמן מומחה שמנצל את כל הכלים שברשותו, כדי להעמיק, לפרש וליצור משמעות שהיא הרבה מעבר לפרטים הטכניים.

Robbie Robertson – Somewhere Down The CrazyRiver

האלבום הנושא את שמו של רובי רוברטסון מ-1987, היה אלבום החזרה מהמתים שלו. כמעט עשור אחרי שנות השיא שלו כגיטריסט וכותב בלהקת ה-Band  הוא רצה לחזור אל הסצינה המוזיקלית עם אלבום שיהיה בעל משמעות. הוא פנה אל לנואה בהמלצתו של פיטר גבריאל איתו עבד לנואה, וקיבל את האלבום הטוב שהוציא עד היום.
אלבומו של רוברטסון, יצא בשלהי שנות השמונים. עשור שהתאפיין ב"הפקות" ויש שיאמרו "הפקרות" מוגזמת ביותר, של מוזיקאים טכנאים ומפיקים, בשימוש במגוון האפקטים העומדים לרשות המפיק. יותר מכל המכשירים סבל מכשיר הריורב הדיגטלי משימוש יתר  (מכשיר שמדמה חללים. כך יכול זמר שמקליט בתא קטן וללא הדהוד – מה ששמכונה "צליל יבש", בסלנג  מקצועי, להישמע כאילו הוא שר שיר אחד בקרנגי הול ושיר שני בכנסיה פסגת על הרי ההימלאיה. ) עד כדי יצירת צליל נפוח וגדול מהחיים. לרוב לא בצורה טובה.
בחינה של מילות השיר מעלה, שרוברטסון מתאר בשיר זה מסע הזוי במרחבי האמריקנה. המסע הזה כמותו ראיתםן וחוויתם רבים בחייכים, מתחיל כמסע חלומי הזוי ומעוצב. מעין מסע דיויד לינצ'י באופיו, לאורך איזה נהר מיתולוגי, דוגמת המיסיסיפי. החום הבלתי נסבל הרוח הנושבת בקושי ושלל דמויות מוזרות המופיעות לאורך השיר ממקמים את ההתרחשות איפשהו בדרום ארה"ב.  אותה רכבת רפאים שאלביס שר עליה, מכוניות שברולט משנת 59 נטושות בשדות פתוחים, כל אלו נשמעים כמסע בין המיתוסים הגדולים של הרוקנרולף והאמריקנה כולה, בפראות השופעת של דרום ארה"ב. רוברטסון מתאר את מסעו ההזוי לאורך הנהר המשוגע, וכמו בלב המאפליה של ג'וזף קונרד, ככל שרוברטסון ממשיך וחודר אל תוך מעבה הנהר, הוא מתערטל משרידי הציוויליזציה ונכנס אל תוך עולם אפל, פראי ועם זאת, מלא קסם. בדומה לשיר "הוטל קליפורניה" לפניו, גם כאן מדובר בשיר שהוא אלגוריה מוזיקלית להתמכרותו של רוברטסון לחומרים נרקוטיים במשך השנים.
כשהגיע הזמן להפיק את השיר, לנואה לקח את הטקסט ויצר לו שכבת פרשנות נוספת נפרדת, שכבה שרק באמצעות השימוש בצלילים, יצרה סרט מסע מהטובים ביותר שהוקלטו אי פעם. כדי לעשות זאת, משתמש לנואה בהמון טכניקות אולפן. בואו נבחן חלק מהדרכים שלו.

השיר נפתח בסינטיסייזר המנגן תוים גבוהים וצפופים דמויי מיתרים, וצליל גיטרה מרוחק עוד יותר. השילוב של שניהם הרחק הרחק ברקע תמונת הצליל. יוצר תחושה של חלל פתוח ועצום – נקרא לו השדות הריקים, אותם שדות נטושים שעליהם שר רוברטסון.

סצינת הפתיחה בת עשר השניות, נשברת בבת אחת על ידי כניסתם של התופים היוצרים תבנית קצבית שבורה,  כמעט שבטית, אולי כדי להדגיש את אלמנט ה"וודו" של הקטע. עכשיו שימו לב לחלל שהתופים מנגנים בו. בואו נקרא לו – האולם או הבמה הגדולה. לא מדובר פה בחלל של איצטדיון או אולם ענק ופתוח – את המרחקים הפתוחים לנואה שומר בשביל להמחיש את השדות.  הבאס שנכנס מייד לאחר מכן מנגן תבניות קטועות וקצובות. וכך נוצרת חטיבת קצב מאוד שבטית ו"אולמית" באופיה.

ההפתעה הראשונה מגיעה כשהמאזין שומע את קולו של רובי רוברטסון. בבתי השיר, הוא בקושי שר ולרוב הוא מדבר בעזרת אוקטבת הניקוטין שהוא גידל במשך השנים. קולו השדוף נשמע ממוקם בחדר קטן, צר מלהכיל. כאילו הוא יושב ממש שניים, שלושה סנטימרים מהאוזן שלכם. כשדרן רדיו שממלמל בסקסיות על השיר שמאחוריו. זהו החלל האינטימי של המספר, מעין חלון הזדמנויות שלנואה משאיר לרוברטסון בתוך מרחב השיר בכדי להעביר את המהות שלו. עכשיו שימו לב לגיטרה הבלוזית שמופיעה בשניה ה35. שומעים אותה מהדהדת כבתוך חדר קטן. אולם החלל שלה הרבה יותר גדול מהחלל של המספר. לאורך השיר היא תופיע כמה וכמה פעמים ותמיד תכניס משב רוח של חלל אחר, כאילו רוברטסון חולף ליד בתים במסעו אל מעמקי המאפליה, וכך בדרך הוא שומע סולואים בלוזים מגיחים מהבתים שלצידם הוא עובר. שוב לנואה מתעתע בתפיסת המרחב ההגיונית של המאזין ויוצר תחושה שמישהו מנגן על השיר הזה מהחדר שליד ולא מתוך חלל השיר עצמו.
בשביל לבחון את העניין נסו לחשוב על שירים שאתם מכירים ולשמוע כמה חללים אתם יכולים לשמוע בהם בו זמנית. 1? 2? אם תשוו לשירים שאתם מכירים יהיה לכם קשה מאוד למצוא שיר המכיל יותר משני חללים בתוכו. שכן עד כמה שזה נשמע מצחיק, חלל ריק הוא דבר שתופס הרבה מאוד מקום במיקס. אם אתה לא עושה מוזיקת אמביינט שכולה חללים יהיה לך קשה מאוד להכניס יותר משני חללים לשיר. לנואה לעומת זאת משתמש בכל החללים האלו בכדי לייצר סרט מסע עם שכבות עומק מרובות, השאלה היא איך הוא עושה את הטריק הזה?
כפי שיודע כל ילד שכותב שיר, שיר מורכב מקצב הרמוניה ומלודיה. לנואה משמיט את האלמנט ההרמוני כמעט לחלוטין מהשיר ומשאיר אותו מרומז בנגינת האומניקורד (מעין אוטוהראפ חשמלי צעצועי בעל צליל ילדותי ונאיבי משהו) פרט לאומניקורד אין אף כלי שממש מנגן את ההרמוניה. גם האומניקורד עצמו מנגן את ההרמוניה בהקצבה כמעט ללא התמשכות של הצליל. שימו לב שזה דבר די נדיר במוזיקת פופ מודרנית שרק כלי אחד ינגן את הרמוניה. אם נשווה את זה להפקות רוק סטנדארטיות בנוסחאת גלגל"ץ שבהן יש בין 3- 6 כלים המנגנים את ההרמוניה (שתי גיטרות אקוסטיות חשמלית אחת ושטיח קלידים כלשהו מעל) אז נבין את ההבדל המהותי. הסיבה שלנואה משמיט את האקורדים כמעט לחלוטין היא הרצון שלו להשאיר מקום לכל הדברים שזזים מעלה ומטה ברקע השיר. הכל נועד בכדי להסתחרר מסביב לשירה ולייצר סצנה הזו של עולם דמיוני עולה בחום המקיף את הזמר מכל עבר.

בעזרת אפקטים ומכשירים והשמטה של כלים מתוך המיקס יוצר לנואה פרשנות רגשית למילות השיר טריק שמצליח לו מעל ומעבר. שימו לב שכשמתחיל הפזמון (1:20)  השירה של רוברטסון עוברת מהחלל של השדרן השדוף בחדר אל החלל של התופים (האולם)  ומייד אחריו (1:32)  מופיע קול של זמר החוזר אחרי השירה של רוברטסון בקול שאין עליו אף טיפת ריורב או הדהוד- יבש לחלוטין. לנואה מתעתע בתפיסת החלל של המאזין. ברגע שרוברטסון התרחק "אחורה" אל מעמקי האולם עם החלל שבו הוא נמצא, הרי שהמאזין תופס סוף סוף את המרחב שבו פועל השיר כמרחב אחיד מבחינת המרחק שבין הכלים במיקס לבין המאזין. אולם דווקא אז מגיח הקול היבש לחלוטין כמעט מעבר לכתפו של המאזין, ויוצר תחושת הפתעה וחוסר נוחות.  שכן אין הגיון שדווקא כלי משני – או קול שני במקרה הזה,  ישמע הרבה יותר קרוב לאוזן מאשר הקול הראשי. זה מנוגד לכל מה שמקובל כנכון והגיוני בהפקות פופ.

מאחר ועדיין לא נקרתה בדרכי ההזדמנות לשאול את לנואה למה הוא בחר להשאיר את הקול המשני הרבה יותר קרוב למאזין, אני אעריך שהסיבה שבגללה הוא מתעתע במאזין נובעת בפרוש מתוך אותו רצון ליצור את תחושת הטריפ ההזוי שהוא לב ליבו של השיר. מבחינה טכנית מדובר בעבודה גאונית ופורצת דרך. ליצור מיקס סמיך כל כך של חללים משתנים ועדיין להיות מובחן ביותר דורש המון חשיבה והקפדה על פרטים. המרשים הוא שכל העבודה הזו נוצרה לא בשביל לשבור גבולות או להראות יכולת, אלא בשביל ליצור עומק רגשי לשיר.

Bob Dylan – Man in the Long Black Coat

לאחר עשור שבו דילן התבחבש באולפני הקלטות רק כדי להוציא שרשרת של אלבומים שנעו בין הסביר לגרוע עד כדי גיחוך, פנה בונו אל דילן והציע לו לקחת את לנואה כדי להפיק את אלבומו הבא. התוצאה היא "OH Mercy"  מ-89. אלבום שמוסכם כמעט על כל המבקרים ומעריצי דילן שהיה הטוב ביותר שלו מאז שלהי שנות השבעים ולטעמי האישי אחד הטובים שלו בכלל.  לנואה הכיר את העבודות של דילן היטב. הוא גם הכיר את סיפורי האימים שהסתובב על דילן על הקושי שהוא מערים בפני מפיקים וטכנאים באותה קשיות עורף דילנית מפורסמת שפשוט הפכה ברבות השנים להרגל רע של דילן והתוצאה אוסף תקליטים שהכילו שירים גאוניים אבל נשמעו כאילו הוקלטו בחמש דקות ובלי יותר מחשבה. לנואה הבין שהמשחקים של דילן מהווים בעית הפקה מהותית. הדרך שלו לנטרל אותם היתה פשוטה אך אפקטיבית לחלוטין. לנואה אוהב לעבוד בכל מיני מקומות בעולם. וכשנקרא בידי האחים נוויל להפיק את אלבומם המצליח ביותר עד היום – "ירח צהוב", הוא ארז את האולפן, התמקם בניו אורליאנס והקים אולפן ביתי ( רק נבהיר שלא מדובר פה על אולפן ביתי של כרטיס קול ומיקרופון ב-1000 ש"ח , אולפן ביתי שעובר מבחינת ציוד ויכולת את טובי האולפנים בארץ). כשהסתיימה העבודה על תקליטם של האחים נוויל, הוא שכנע את דילן לבוא לניו-אורלינס. המטרה היתה להרחיק אותו מהפמליה הסטנדרטית שלו וליצור תקליט בלי "הלחץ הקור והסטריליות" שדילן כל כך תעב באולפני הקלטות מודרנים. דילן נגס בפתיון והתמקם בבית עתיק, ספון עצים וללא מזגן,  בשביל לעבוד ולהזיע קשה יותר מאשר בכל תקליטיו הקודמים יחד.

"הוא היה אומר שאין לו כוח לנגן  בפסנתר ושנטיס איזה נגן מלוס אנג'לס אבל הבהרתי לו ששום נגן לא יופיע ויעשה לו את העבודה. אם הוא לא ינגן את זה בעצמו, זה פשוט לא יהיה שם" סיפר לנואה מאוחר על דרכו לאלף את הרוח הפראית של דילן. ואכן התקליט קרם עור וגידים כשלראשונה מזה שנים דילן מנגן בגיטרות ובפסנתרים ולא בתור קישוט כדי לצאת ידי חובה. לנואה הקפיד על יצירת אוירה אינטימית ומגוננת באולפן. הוא אסר על כניסתם של כל מיני מזדנבים מטעם, חברים שוטים, וחובבי סלבז. רוב ההקלטות נעשו כשרק דילן, לנואה והטכנאי מלקום בארנס, נוכחים בבית הגדול ומנגנים בכל הכלים שלהם הם נזקקו. במידת הצורך ובכדי לעבות את השלישיה, הזניק לנואה כמה נגנים מקומיים. גם בבחירת הנגנים הראה לנואה שאר רוח כשבחר לעבוד עם  מוזיקאים מקצועיים, אך רחוקים מאוד מלהיות נגני אולפן סטנדרטיים שעיקר התמחותם הוא לנגן שוב ושב ואריאציות על אותן קלישאות. לנואה בחר במודע להביא נגנים שיביאו משהו מקורי ויביאו רעיונות מעניינים גם אם זה יקח יותר זמן ואולי ינוגן בפחות "שלמות" טכנית.

לנואה סירב להיות חסיד שוטה של דילן. לראשונה בקריירה הארוכה של דילן המפיק שלו לא היסס לשלוח אותו לשכתב שירים. שירים שלא היו מספיק טובים או שחלקים מהם לא היו מספיק ברורים לטעמו של לנואה. דילן המופתע מזה שמישהו בכלל מעז להגיד לו כאלו דברים, רטן ורטן, אולם הלך לשכתב את השירים שוב ושוב. האזנה לדמואים ולסשנים המלאים של האלבום (שמשוטטים ברשת  עד שיצאו בבוטלג סרייס של דילן מתישהו) מבהירה כמה חשובה היתה עבודת השכתוב שלנואה כפה על דילן כדי ליצור תקליט עם בקרת איכות גבוהה ומלא משמעות.
הדבר הראשון ששמים לב אליו באלבום זה הוא צליל השירה של דילן. אם תשוו את צליל השירה באלבום זה לאלבום האולפן הקודם של דילן – Down In The Grove תבינו למה מייחסים ללנואה תכונות של מישהו שיכול להחזיר לחיים גופה.
הקול של דילן נשמע גדול. הוא נוקב, הוא חד, הוא ברור, כל ניואנס הכי קטן השירה שלו מודגש ומקבל את הפוקוס הנכון לו, ויש לו פשוט המון נוכחות. זה לא מיקרופון אגדי ולא איזה טריק אולפני. באלבום זה הקפיד לנואה לפנות את תחומי התדרים של כל הכלים למינימום ההכרחי. הסיבה? כדי להשאיר המון מקום לקולו של בוב דילן. (אגב בתקליט השני שלנואה עשה עם דילן והלא פחות מוצלח – Time Out Of Mind  חספס לנואה את קולו של דילן עוד יותר על ידי העברתו דרך מגבר גיטרות ישן כדי לתת לו סוג של אובר דרייב  עם המון נוכחות.)

"האיש עם המעיל השחור הארוך" הוא שיר במקצב שלושה רבעים (ואלס).  שמדבר על איזו דמות עלומה המגיחה אל שולי העיר וגונבת את הנערה שנעלמת עם הזר.  הטקטס הדילני עמוס בתיאורי העיירה שכוחת האל מול השמיים הפתוחים

"צרצר מצרצר מן הרוח אוושה
יש שמלה מכותנה על החוט יבשה
חלון כמו פרצה ועץ מיפאן
כפוף לאחור מסופת הוריקן
לא מילה או מכתב, לא מבט לאחור
היא הלכה עם האיש במעיל השחור
"

(תרגום לעברית – נועם פאוסט)

לנואה הבין שמדובר בשיר  מלא מסתורין וקסם. הוא נדרש לייצר עטיפה מוזיקלת הולמת לתחושה הנטושה הזו של העיירה האבודה והנטושה בקצה הגבול שבין מציאות לדמיון. הבעיה שעמדה מול לנואה הפעם היתה כיצד ליצור מצע מינמלי ביותר של אוירה סביב השירה של דילן, אולם להישמר כי אם זה יהיה מינמלי מדי זה ישמע כמו עוד שיר של דילן עם גיטרה אקוסטית.
הבעיה הראשונה שעמדה מול לנואה היתה כיצד לייצר קצב שיהיה מצד אחד נווכח ומאוד מניע את השיר ועם זאת לא טוחן את המוח כדרכם של מקצבי ואלס צפופים. הפתרון שלו היה ליצור מצע קצב אורגאני (כן,  אני יודע שזה נשמע כמו תפריט של מסעדה טבעונית אבל חכו שניה )  והדרך שלו לעשות זאת היתה על ידי שימוש בהד. (בשפה המקצועית ECHO – DELAY  )

הפולס, אותו מקצב בסיסי של השיר,  מגיע ממכה על גוף הגיטרה שמקבלת אפקט של  חזרות קצביות מסונכרנות לקצב כדי ליצור את הפולס (שניה 25 והלאה ) שימו לב שבגלל החזרות ההולכות ונעלמות נוצר מצב שהקצב מאוד מודגש בפעימה הראשונה שלו ונחלש בהדרגה לאורך הפעימה השניה והשלישית. התמונה שמצטיירת באוזני המאזין היא של מסע שבור שכזה המורכב מצעדים לא שיוויוניים, כמו הליכתו של מישהו שירו ברגלו והוא מדדה קדימה בצליעה.

את התפקיד המסורתי של המצילות (היי-האט , בז'רגון מקצועי)  המחלקות ומסמיכות את הקצב קיבלו לנגן דווקא צרצרים. מהפתיחה של השיר ולכל אורכו ישנו מצע של ציקאדות שמצרצר בקצב השיר. שימו לב שהצרצרים אינם איזה לופ קצר החוזר על עצמו כל כמה שניות. ההתייחסות אליהם היא כאל כלי מן המניין בלהקה. לכן הם מוחלשים ומחוזקים מדי פעם בהתאם לנקודות הדרמה בשיר.

מעבר לעובדה שזהו פתרון מעולה ליצירת קצב, הרי שרחש הצרצרים מוזכר בשיר עצמו ומשדר אל המאזין שהוא הגיע אל לב ליבה של הביצה הנידחת בשולי העיר. את שאר מצע הקצב מספקות הגיטרות. גם כאן לנואה שולף מכובעו טריק נוסף בכדי לייצר את הקסם "טריק הפנורמה".
בשיר עצמו ישנן 2 גיטרות שלנואה ממקם אותם במרחב הסטראופוני כך שהגיטרה החשמלית נמצאת ברמקול הימני מוחלשת משהו, ואילו גיטרת הדוברו האקוסטית נמצאת ברמקול השמאלי. מי שיאזין לשיר באוזניות יגלה שגם הגיטרות נשלחות אל אותו דיליי מסונכרן. בדיוק כמו הנקישה על גיטרה שיוצרת את מקצב השיר. הדבר יוצר בהכרח תחושה קצבית במיוחד. כל זאת בעזרת שימוש בכלים מועטים כל כל

מה שיפה הוא שלנואה עושה פה עירוב תחומים סטראופוני. הגיטרות שכל אחת מהן מופיעה ברמקול אחד בלבד  נשלחות להדהד בדיוק ברמקול שממול. טריק פנורמי שבולט במיוחד בכניסת הגיטרות ( 0:28 – 0:04 )  שם ניתן לשמוע בברור את משחק המראות הסטראופוני של הגיטרות. (אגב מי שיקשיב לשיר באוזניות יוכל להבחין בהפרדה הסטראופונית ביתר חדות) השאלה מדוע משחק המראות  הזה משמעותי לשיר תתברר כשילן יתחיל לשיר.
את תחושת החלל ואת גודלה העצום של השממה משאיר לנואה למפוחית של דילן (0:30 ). המפוחית עטופה ריורב ענקי הממקם אותה אי שם במרחק המיקס. שוב על ידי טריק פשוט של העלמת כל האלמנטים המעידים על מרחק כלשהו והשארת אלמנט אחד רחוק מאוד משיג לנואה את התחושה העזובה הזו  עם קריאת המפוחית הכלכך בודדה במרחק.
לנואה לא עושה את כל הטריקים של החלל והזמן האלו כי זה מגניב אותו, הוא עושה את זה כדי ליצור פרשנות סאונד לשיר. ובעיקר כדי לתעתע במאזין. מצד אחד חש המאזין זרימה בלתי פוסקת של ארועים והתרחשות קצבית שעוטפת אותו מכל עבריו למתח שנצבר. ומצד שני בהאזנה מודעת לשיר המוח אומר שכמעט ולא קורה פה כלום. המאזין שבקושי מסוגל במודע לקלוט את ההחזרים של הגיטרות חש שמשהו חשוב קורה, אבל אין לו שום מושג מהו. אם תרצו לנואה מצביע על הרעיון המרכזי של השיר כולו. התחושה שהחיים זורמים איפשהו במרחק אבל הם אינם נתפסים מנקודת המבט הספק עומדת, ספק שוקעת של אותם תושבי העיירה הנטושה. מנגד לתמונה הזו מבעירה קריאת מפוחיתו של הזר את האש, באותה אשה הנלקחת  על ידי הזר המסתורי במעיל השחור רק כדי להתרחק מהעיר השקועה ההיא.

שתי דוגמאות אלו הן רק טעימות קטנות מהעבודה של אחד מגדולי המפיקים המוזיקלים של דורנו. אני יכול לתת עוד כמה וכמה דוגמאות לאומנות הצליל של לנואה ואין ספק שכולם שמעו את העבודות שלו עם U2  ופיטר גבריאל אבל גם ככה נראה לי שכתבתי יותר מדי בשביל משהו שנמצא ברשת. הנה הדיסקוגרפיה הרשמית של לנואה כמוזיקאי וכמפיק בלינק הבא : http://www.daniellanois.com/discography.htm

מומלץ לשמוע דווקא את העבודות הפחות מוכרות שלו כמו התקליט של ווילי נלסון או אמילו האריס שבשניהם הוא הצליח להעניק חיוניות חדשה וחיים לאמנים אלו.

קבוצת שבא מגישה – פסטיבל רחוב בבאר שבע.

זה התחיל בטלפון תמים. מתארגנת קבוצה של חבר'ה באר שבעיים שרוצה להרים  ולשנות משהו בעיר הזאת. תבוא לפגישה אמרו לי. באתי. ותוך חודש וחצי בלי שום תקציב ובלי שום שחיתות רק מתוך תרומות של זמן כשרון וידע הצלחנו להפיק פסטיבל רחוב בבאר שבע.אז אם אתם בסביבה וגם אם לא, קבוצת שבא לתרבות באר שבעית חדשה מציגה – רחוב סמילנסקי מתעורר.
לפני עשרים שנה, היה רחוב אחד בעיר העתיקה שמשך אליו אנשים מכל קצוות הארץ ועכשיו, רחוב סמילנסקי חוזר!

בין יום ראשון עד חמישי בין השעות 18:00-23:00, בשלושת הבלוקים המשופצים של רחוב סמילנסקי ההיסטורי ובסביבה, יתקיים פסטיבל ענק שיכלול אירועי מוזיקה, תיאטרון, קולנוע ואמנות ברחוב, ובתוך בתי הקפה והבתים.
בשעות הערב, יפעלו בתי הקפה והפאבים של סמילנסקי (בילבאו, אחוזת הלפרין, פאב רטרו, מסעדת שבזי וביג דאנס בר), יעניקו הנחות מיוחדות לפסטיבל ויוציאו לרחוב שולחנות וכסאות.
בתוך הפאבים ישודרו משחקי המונדיאל על מסכי ענק .
הרכבים מוזיקליים ינגנו ברחוב, בשלושה מתחמים בו זמנית. בין האמנים שיופיעו יהיו הרכב מוזיקת העולם 'קון פואגו', זמרי הלייבל הבאר שבעי 'קקטוס' בניהולו של דויד פרץ, ראפרים צעירים ועוד. בנוסף, תתקיים הופעה של הרכב מתוך התזמורת האנדלוסית באמפי של מרכז הצעירים (ראשון 20:00).
באמפי מרכז הצעירים ניתן יהיה לצפות בסרטים מצטיינים מפסטיבל 'קולנוע דרום' חינם (שני-חמישי בשעות 20:30-23:00).
מי אמר שאין מה לעשות בבאר שבע?
אמני בית האמנים החדש יציגו את יצירותיהם ואף יציירו בזמן אמת לאורך הרחוב. מדי יום (19:00) יהיה הבית המרהיב של גואל ואילנה דרורי פתוח לסיורים מודרכים, וכן הסטודיו של יהודית מאיר ובית ההתנדבות הבדואי שברחוב. קאצ'ו מון, אמן ארגנטינאי מוכשר, יעביר סדנאות אמן לילדים ולמבוגרים בעלות סמלית (שני ורביעי 18:00-20:00 ) במהלך שבוע זה, יתקיימו מפגשים עם סופרים בתוך בתי הקפה.
בבמות השונות יתארחו להקת דבקה בדואית, להקת קפואירה ולהקת ברייקדאנס הרכבי פאנק רוסי. הרכב תלמידי בית הספר למשחק יופיעו לראשונה מדי ערב בשעה 20:00 במופע אימפרוביזציות פתוח לקהל.
במרחב הפסטיבל יתקיימו פעילויות לילדים, ביניהם סדנאות, משחקים והצגות. חברי 'מרכז האור' יערכו בכל יום פעילויות פתוחות של יוגה ומדיטציה על דשא מרכז הצעירים (19:00-22:00).

מה יקרה בדיוק על במות המוזיקה?

ראשון (11/6)

מופע של הרכב מהתזמורת האנדלוסית ואנסמבל היונה באמפי מרכז הצעירים, בהפקת "חותם" ובשיתוף עמותת "רשימו" בראשות פרופ' חביבה פדיה (אמפי, 20:00) וכחלק מאירועי הפסטיבל.

להקת בוסט, הרכב סטודנטיאלי מבריק שעושה קאברים, יפציץ בהופעת מחווה לרוק (במת האוהל, 21:30).

שני (12/6) 

אנסמבל "לטינו  אמריקנו" – 7 נגנים במוסיקה דרום אמריקאית קלאסית (במת האוהל, 19:00)

נעה בביוף, זמרת פולק ענוגה, במיטב המסורת של ג'וני מיטשל. ילידת באר שבע, לפני הוצאת אלבום בכורה. (במת האוהל 20:00)

נדב אזולאי, יוצר באר שבעי צעיר בלייבל 'קקטוס', ינגן חומר מקורי רגיש וחכם בעקבות האלבום החדש שלו, שייצא בקרוב (במת האוהל 20:50). 

יוחנן קרסל, הגיטריסט של להקת "בלו בנד", העומד לפתוח בקריירת סולו. סינגל ראשון יושמע בקרב בתחנות הרדיו. (במת האוהל 21:30) 

 דויד פרץ והייקו בלוז בנד – מנהל הלייבל 'קקטוס' ומארגן הערב, הוציא כבר כמה אלבומים שזכו לשבחים וזכה לפרסום במוסף 'שבעה לילות' בידיעות אחרונות. מתמקד בבלוז חרישי עם השפעות של פולק (במת האוהל 22:10). 

שלישי (13/6)

אבינועם אבינועם, זמר מקומי וגיטריסט מחונן, שעבד עם אהוד מנור ומוציא בקרוב תקליט סולו ראשון. (במת האוהל 20:00). 

איתן פישר , יוצר באר שבעי שהוציא את מיני אלבום הבכורה שלו "על קצה הצוק" בקקטוס לפני חצי שנה. עושה מוזיקת רוק מלאת נשמה וייחודית. יופיע לבדו כשהוא מלווה את עצמו בנגינת באס. (במת האוהל 20:45).

מריונטה סול, הרכב אווירה באר שבעי שהוציא עד היום שני אלבומים, "שפשוף של שפנים" ו"פוטו רצח" (במת האוהל 21:15). 

Lenses – "לנסס", הרכב רוק באר שבעי ערבי- יהודי בלייבל 'קקטוס' שמאחוריו כבר שני אלבומים, ינגן מוזיקה מקורית באנגלית ובערבית. (במת האוהל 22:00).

רביעי (14/6)

מורן מגל – זמרת ופרפורמרית ג'אז/ בלוז ורוק. תופיע עם רפרטואר מוסיקלי מקורי וגרסאות כיסוי לשירים מוכרים. (במת תיאטרון 21:00). 

עלמא, הרכב ייחודי של סטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון, ינגן בהופעת בכורה פיוטים ממסורות ישראל (במת האוהל 21:00).

חמישי (15/6)

אנסמבל לטינו אמריקנו (במת האוהל, 20:00).

"קון פואגו" – הרכב מוסיקת עולם המעביר מסע מלהיב דרך מוסיקת פולקלור ועמים. חברי ההרכב הגיעו מרקעים שונים: החל מפלמנקו דרך מוסיקה דרום אמריקאית, בלקנית ועד ג'אז (במת האוהל 21:30).

ובנוסף:

במת ראפ, היפ הופ פאנק וברייקדנס – כחמישה הרכבים שונים ומתחלפים מידי ערב! בארגונו של גדי סולימנוב.

על מסך הקולנוע שבאמפי מרכז הצעירים:

יוקרנו סרטים של בוגרי המחלקה לקולנוע בספיר שזכו חינם לקהל הרחב, באדיבות מכללת ספיר.

סרטי בוגרים של המכללה לקולנוע בבאר שבע בהנהלת גואל דרורי (שני 20:30): "החלטתי להפסיק לחלום" של אורי אורן, "הלילה שלפני" של עומר כנפו, "נקודת שבירה" של הדר אלפסי, "גורל עם פנים" של ענבל קורץ, "התחננתי" של מידן פרץ, "האולטימטום של אוחנה" של ארז שאמי ו"בליינד דייט" של עידן אמר.

'פיצה משפחתית', סרטו של רונן עמר, זוכה פרס הסרט הטוב ביותר ב'קולנוע דרום' (שלישי 20:30), עוסק בפיצריה שרוכשת אותה משפחה. האב מזמין מספקים, האם מקבלת סחורה והמשפחה לעולם נשארת.

'גברים על הקצה – יומן דייגים', סרטם של אבנר פיינגלהרט ומכבית אברמזון, סרט הפתיחה של 'קולנוע דרום' בשנה שעברה (שלישי 21:30), מספר על שני ישראלים מגוש קטיף שהצטרפו לקבוצת דייגים פלסטיניים. הסרט עוקב אחרי הקשר בינהם לאורך השנים.

'סיסאי', סרטו של דוד גברו, זוכה פרס פסטיבל וולג'ין לסרט התיעודי (רביעי, 20:30), עוסק בחייל שעלה מאתיופיה וגדל אצל הורים מאמצים לאחר שאמו נפטרה ממחלת הסרטן. גברו, הבמאי ואחיו המאמץ, מלווה אותו ואת המשפחה מהרגע שבו אב המשפחה מודיע כי הצליח לאתר באתיופיה את אביו הביולוגי של סיסאי.

'קירות לבנים', סרטה של מיטל אבוקסיס, זוכה פרס הדרמה הטובה ביותר בפסטיבל   הסרטים ה-21 בחיפה (רביעי 21:30). שחר היא צלמת הטרודה בהכנת תערוכת היחיד הראשונה שלה. מותה של סבתה מאלץ אותה לשהות עם משפחתה במהלך השבעה, והיא מגלה מחדש את משפחתה.

ערב סרטי איציק לרנר: הפועלים הקטנים מדהריה שיוקרן בבכורה (חמישי 20:30) עוקב אחרי ילדים תושבי דהריה שבאים לשוק בבאר שבע בחיפוש אחרי עבודה, ואילו שיעור בעקשנות (חמישי 21:30) עוסק בשלושה מובטלים מדימונה שמתקבלים לקורס הפקה טלוויזיונית, וחייהם האישיים והלא פשוטים מתגלים.

ספרות:

מפגשים עם סופרים בבתי הקפה –  בהפקת "חותם" וקרן קשת, במסגרת אירועי שבוע הספר.

יוסי סוכרי, מחבר "מקלטור", יתארח בערביקה (ראשון 20:00).

רון לשם, מחבר "אם יש גן עדן", (וזוכה בפרס ספיר לספרות לשנה זו) יתארח בבילבאו (ראשון 21:00).

שרה שילה, מחברת "שום גמדים לא יבואו", תתארח במטה מדבר (רביעי 20:30).

אגב אם לא הבנתם עד עכשיו – הכל חינם. תבואו –  יהיה כיף באר שבעי.

 

חשש לאירוע בסמילנסקי

ברווזים, צילום : דויד פרץ
ברווזים, צילום : דויד פרץ

היינו צעירים והיינו נרגשים להחריד. אין הרבה דברים שמפחידים אותך יותר מאשר העליה הזאת לבמה בפעם הראשונה. הברכיים הכושלות שמתבלבלות, החרדה הביצועית, לא אנחנו לא מדברים על סקס. אנחנו מדברים על החשש הגדול מכולם – הלו הוא מבט האנשים הבוחנים אותך כשאתה על הבמה. "יהיו פה לא מעט אנשים הערב, ויש לנו בעיה.."היו מילותיו הראשונות שבעל הבית שנאמרו בטון ספק מאיים ספק תוהה אם חבורת התיכוניסטים שלפניו תוכל לעמוד במשימה הביזארית שהוטלה עלינו. אבל היינו להקה צעירה.לא באמת ידענו מה אנחנו עושים.
הכל התחיל פשוט בן דודי שמילדות הראה נטיה לחבוט באנשים החליט לשנות את העורות שעליהם הוא חובט. שנתיים לא נפגשנו ובאיזו אזכרה משפחתית התגלה כמתופף שמעריץ את האחים ואן-אריק . כשגילה שאני מנגן גיטרה אמר לי באותה פשטות "היי יש לי להקה בוא תנגן איתנו".

מה שהוא לא סיפר היה, שבשביל לנגן צריך לעשות התגנבות יחידים לא חוקית בעליל לחדר ההגברה של המקיף השכונתי בסוף השבוע.
היינו עוקפים בקלות את השומר המנומנם, זורקים את תיקי הגיטרות מעבר לגדר, מבריחים כמה נרקומנים מפוחדים, ומשתחלים דרך פרצה בסורגים אל תוך המסדרונות המותשים והבודדים כל כך של סוף השבוע במקיף. נכנסים פנימה בשקט טיפשים, לא חושבים על זה שעוד שניה נכנס לחדר, וכשהדלת תסגר, נפתח את המגברים בעוצמה  אחד עשרה, ונרעיש עד שגם מסעודה משדרות הנשיאים תשמע.
היינו ארבעה.  אלי היה הזמר והגיטריסט המוביל. מאחורי גבו קראנו לו הטרומבוניסט. הסיבה הפשוטה היתה שהוא ידע לנגן סולואים יפים מאוד על גיטרה אבל בגלל שאף אחד לא לימד אותו לנגן, הוא היה מנגן אותם על מיתר אחד. מזיז את ידו מעלה, ומטה על צוואר הגיטרה כטרומבוניסט בהתקף אפילפסיה. בעורות חבט בן דודי שפרט לעיסוקיו כתלמיד ומתופף היה עסוק עד מעל לראשו בהתנדבות במשמר האזרחי. מדי פעם כשהקצב היה נהיה מוזר הייתי מסתובב אחורה ורואה שהוא מתופף ביד אחת בלבד, בעוד היד השניה מחזיקה את מכשיר הקשר המגושם צמוד לאוזנו. מבטו בוהה גבותיו מכווצות התרכזות, והוא מקשיב לתדר המשטרה בספק תהיה ספק ציפיה לארוע מעניין שבשבילו שווה לעזוב את הנגינה ולרוץ לראות מה קורה.
כדרכם של קלידנים, שמוליק בא מבית רוסי טוב. בשביל לנגן איתנו קצת דייר סטרייטס הוא היה צריך להתפתל ולהחלץ מחדרו הקטן בו היה מקום רק לשכב על המיטה או לשבת מול הפסנתר. לפני כל חזרה הוא היה צריך למלא את חובותיו לבטהובן ושופן על הפסנתר, ורק אז נתנו לו הוריו היתר יציאה. הם גם ככה לא הבינו מה כל העניין במוזיקה הקלה ולכן לא היו מוכנים לקנות לו קלידים משלו. בחזרות הוא היה עומל על השולחן עם טוש שחור בעת שכיוונו את הסאונד. ובחזרה היינו רואים את אצבעותיו זזות על השולחן שעליו צייר את הקלידים הלבנים והשחורים, אחוזות תזזית ונעות במהירות וקדחתנות. היינו בטוחים שהוא מוזיקאי גדול אבל לא שמענו אותו ממש אף פעם. יכולנו רק לדמיין איך הוא ישמע כשיהיה אורגן אמיתי מתחת לאצבעותיו. עד שביום ההולדת שלו סביו קנה לו מקלדת צעצוע שכזו, עם קלידים פצפונים שאותה הוא היה מגניב מהבית בהחבא כדי שהוריו לא יראו שהוא שוב פעם הולך לנגן עם הלהקה ה"בלאד" הזו. יחד איתי  בגיטרת ליווי היינו "קרם בוואריה".
כן, אני יודע. שם נורא.  מסוג השמות שאחר כך אתה חושב לעצמך על מה לעזאזל חשבנו??? ובכן מסתבר שעד היום אין לאיש מושג מה הקשר בין קרם בוואריה לבאר שבע. אולי העובדה שבוואריה נראתה לנו כל כך רחוקה מבאר שבע של שנות השמונים גרם לשם הזה להשמע אקזוטי – אולי דמיינו את ההמונים קוראים "קרם בוואריה"? לא משנה.  היינו מספיק חצופים לבוא אל בעל אחד המועדונים ששכן על גבול סמילנסקי ובלי שום בושה להגיד לו :אנחנו קרם בוואריה, אנחנו רוצים לעשות אצלך הופעה.
ערב ההופעה הגיע, הברקתי  את הגיטרה האדומה שלי בפעם העשרים אלף.אביו של אלי הגיע לאסוף אותנו. הצטופפנו באוטו הקטן שבקושי רב הכיל את כל הגיטרות והתופים איכשהו נדחסנו עד העיר העתיקה, הגענו אל המקום להוטים להראות לעולם מה אנחנו שווים. והדבר הראשון שבעל המקום אומר לנו זה:

"שמעו חבר'ה, יש בעיה".
המועדון שלו ששכן בבית טורקי יפיפה היה די שומם באמצע השבוע. בדיעבד הבנו שזו היתה הסיבה שהוא נתן לנו להופיע אצלו בלי שום שאלות. אולם באותו ערב קרה הבלתי יאומן ואיזה ועד עובדים מקומי הזמין אצלו שישים מקומות לארוחת ערב "מפוארת". בלי לשאעול אף אחד  מכר אותנו בעל הבית כלהקה שעושה שירה בציבור.

הדרך שבה הוא הבהיר לנו את שינוי התוכניות להערב לא הותירה שום ספק שאם לא נהפוך בבת אחת ללהקה שעושה שירה בציבור הוא לא יתן לנו להופיע "כאן או בכל מקום אחר בעיר הזאת!!!" כדבריו, ואנחנו, הדבר היחידי שידענו לנגן זה כמה שירים של דייר סטרייטס בוב מארלי ואריק קלפטון. זהו.
התכנסנו ביננו לבין עצמנו כדי לדון מה עושים? מבטלים את ההופעה בגלל השטויות של בעל הבית?  אלי קבע בפסקנות – חברים שלנו באים, אז אנחנו עולים ומנגנים . עושים שירה בציבור ואחרי זה כמה שירים שלנו.  מה שיוצא יוצא אנחנו לא מבאסים את כל החברים שלנו שתכננו להגיע.
בברכיים כושלות עלינו לבמה בנוסף ללחץ האטומי של ההופעה הראשונה נוצר לו לחץ מסוג חדש. לנגן ערב שלם של שירי ארץ ישראל הישנה והטובה שאנחנו בכלל לא מכירים.
אנו מסתכלים מהבמה ורואים שמולנו יושבים חבורות חבורות של עובדים ועדיהם ונשותיהן המפורכסות.  אנשים בני ארבעים ו…, חמישים וקצת, ושישים ואטוטו שעון זהב. שכל קשר בינם לבין רוק הוא רופא השיניים.
ההתחלה היתה עוד בסדר – את "לי כל גל נושא מזכרת" זכרנו מטקס יום הזכרון של בית ספר. אחרי זה עישנו איזה אריק איינשטיין שאחיכשהו הכרנו קצת. ואז נתקענו. אלי ניסה למשוך זמן, ואמר שעכשיו נעשה להיט פופ והתחיל לנגן את I SHOT THE SHERIF הלהיט הגדול שלנו. הפועלים מתסכלים עלינו במבט אטום שמרגע לרגע הולך ומאבד סבלנות.  בעל הבית מגיח מהמבטח הגבות שלו מתחברות לגבה אחת והוא עושה לנו סימנים של חיתוך ליד הצוואר. לא ברור לנו אם הוא רוצה שנפסיק את השיר או שהוא רוצה לחתוך לנו את הצוואר. מכל החברים שלנו התייצבו רק כעשרה שבאותו רגע התחילו לקפוץ  ולרקוד מול הבמה למבטם המשתאה והחושד של אנשי הועד שמסמנים לבעל הבית ומצביעים על האוזניים שלהם. המקום רווי בתחושת אי נוחות עצומה, השיר נגמר רק  החברים שלנו מוחאים כפיים, בעל הבית פותח עלינו עיניים זועמות  מגיע לבמה ואומר לנו בטון קשה – "רק שירה בציבור אמרתי לכם לא? אוטוטו אני מוציא מנה מרכזית אז תנגנועוד איזה שיר שניים ואז איזה בוסה נובה רגוע משהו ברקע שאנשים יוכלו לאכול."  באותו רגע ראיתי איך אלי מחייך חיוך ממזרי ואומר לו בטח בטח אין בעיה. ואז הוא מסתובב ולוחש לנו, יאללה תנגנו את "המושלים" (Sultans of Swing של דייר סטרייטס)  הכי חזק שאתם יכולים…  אתה בטוח? אנחנו מסתכלים עליו במבט תוהה, והוא מצידו מחייך מאוזן לאוזן את החיוך הכי ממזרי שלו.

"גבירותי ורבותיי " הוא פונה אל הקהל  "תודה על סבלנותכם, עכשיו  נעשה לכם מחרוזת שירי אהבה שתנעים את זמנכם, שירו איתנו.. " ואחת שתיים שלוש ארבע. בום טראח, סולו גיטרה, בשולחנות הפועלים אנשים מרימים את מבטם מעל המזלגות האוכל מעלה אדים באמצע הדרך בין הצלחת לפה, בעל הבית יוצא באי נוחות מופגנת מכיוון המטבח ומנגב את ידיו במגבת.  ואלי מתחיל לשיר בלי בושה את כל מילות שירי ארץ ישראל הישנה והטובה שהוא הכיר במעין מחרוזת שנשמעת ככה:

"מסביב יהום הסער אך כלי זיננו לא ישח,

בת שישים פוקחת עין, ורוצה חלוץ צעיר שיגע לה בשדיים באמצע גן השיקמים,

על הדבש ועל העוקץ על הכוס ועל הזין,

על כל אלה לא שרתי לך ארצי ,

כן, כן, כן בפרדס ליד השוקת, צל ערוה מלאת ירוקת"

בשלב זה  החברים שלנו קופצים באויר גבוה כל כך שהתקרה בסכנה, ועד העובדים שומט את המזלגות מקנח את פיו בנמרצות ומפשילים את השרוולים בדרכם להפוך אותנו מ"קרם בוואריה" לכימיקלים בישראל או סתם למכתשים עלומים בתולדות המוזיקה הבאר שבעית,  בעל הבית רץ לעבר עמדת הסאונד אחוז אמוק לנתק את רצף הגסויות שאלי פולט ללא הפסקה בתוך שירי ארץ ישראל

"תכול המטפחת ליטף רוך של תחת,

יחבקו אותך שדיה של הארץ הטובה,

היא תקרא אותך אליה ללקק את ערש האהבה"

בשלב זה, רגע לפני שמתחוללת מהומת אלוהים פורצים שוטרים אל המקום, ותופסים את בעל הבית לשיחה צפופה על סגירת הארוע, ועד העובדים לוקחים מכל הבא ליד ומכניסים את האוכל לתיקים ובורחים מהמהומה, אנחנו בעזרת החברים שלנו תולשים את החוטים מהמגברים ומתקפלים במהירות שיא, גיטרה ביד אחת הכבל משתלשל ממנה, התיק שלה ביד השניה והתופים עפים באויר כמו כדורי יד מעבר לחומה של הבית תוך שניות אנחנו בחוץ משאירים את כל הבלאגן מאחורינו.

שהגענו למקום בטוח נעצרנו  קצרי נשמה  ונחנקים מצחוק. "איזה מזל שהמשטרה הגיעה, לא יודע איך היינו יוצאים משם" אומר אלי.ורק הבן דוד שלי מתעצבן, "איזה במקרה, איזה? אני פשוט דיווחתי בקשר של המשטרה שיש חשש לארוע  בסמילנסקי…"

גבינה רוסית

היתה לו את אותה תכונה לא מוגדרת של מי שלעולם לא ישתלב בסביבתו החדשה. במעט האור שהסתנן פנימה אל מעמקי ה"סופר-זול" בו שכן מדי יום,  ניתן היה להבחין בקלישות פניו הורדרדות. מעין מזכרת מעולם אחר בו שכבת שומן היתה הכרח כדי להתגונן מהקור הכחול של החורף. בימים הקשים של תחילת הקיץ עטו פניו זיגוג זיעה קבוע. זיגוג שהבליט את עיניו הטרוטות, שיערו השחור ואת זיפיו ההכחולים-אפורים שאף פעם לא גולחו עד העור או צמחו פרא לזקן עבות. כמעין שכבה דקה של פלפל שחור גרוס היטב שמישהו פיזר סביב החיוך התינוקי שלו.
הוא ניהל את ה"סופר-זול" יחד עם אימו. מחליפים משמרות ומשפטים ברוסית זועפת לאורך השעות הארוכות של היום משחר הבוקר ועד מעמקי הלילה. מחכים לכל לקוח מזדמן מאחורי דלפק אפור ועמוס לעייפה בעיתונים רוסיים, ממתקים זרחניים וקופה רושמת שהרעישה כטנק ישן בכל פעם שנאלצה לחשב את מחיר הלחם.

במשך השעות הריקות בהם לא פקד איש את חנותם, היו יושבים אחרי הדלפק בוהים לאיטם בטלויזיה ששכנה גבוה מעל הפתח, ספונה במדפים בין גלילי שקיות גדולות לחומרי ניקוי ישנים. לאורך אור היום שדרה הטלויזה שרשרת אינסופית של תוכניות ארוח ובידור מהמולדת הישנה. אך כשהחל לרדת ערב התחלפו תמונות הדודות המתבגרות והזמרות המזדקנות, באסופת סרטי מתח זולים כמעט אירוטים מדובבים בכבדות לאותה שפה בה נשמעו כל משפטי התשוקה בכל שפה כקינת חורף עגמומית וחסרת תקוה.
לכשנכסת לחנות הכה בך ענן הריח הקבוע שלה. תערובת של דגים משומרים, ירקות שעמדו על סף עלפון, חלב חמוץ וצלילם המצטבר של עשרות זבובים טורדניים. אם הצלחת לחצות את ענן הריח ולא ברחת כל עוד נשמתך באפך, היית מעמיק חדור אל החנות דרך מסדרון צר של קופסאות שימורי טונה וסרדינים, עד שנתקלת במקרר שתיה קלה שהיה מלא בבקבוקי קולה במדפיו העליונים – כאילו לצאת ידי חובה – אולם רוב מדפיו התפקעו מפחיות בירה גדולות וזרות.
ברווח הקטן שבין המקרר למתקן המלא בביסלי בטעמים שנדמה כי לא מיוצרים יותר, הייתה הכניסה אל הדלפק. אם הבטת היטב יכולת לראות שבגב המקרר עומדת לה מכונת הימורים לא חוקית שכזו. מהבהבת באורות אדומים קלושים כמנסה לשדר זוהר והבטחה למשהו ממוזל וטוב בתוך העגמומיות הגדולה.

לכשהבחין במבטך החוקר את המכונה היה מחייך אלייך בממזריות כממתיק סוד.  מאשר את חשדך שביום זו אכן חנות מכולת שכונתית אולם בלילה היא הופכת למאורת הימורים קטנה המגישה ללקוחותיה דגים חמוצים ובירה קרה כדי לצנן את המוח המזרח אירופי בסיפו של עוד יום לוהט במדבר החיים.

בין הדלפק למקרר הגדול שהסתיר את מכונות ההימורים עמדו פחי פלסטיק גדולים של מלפפונים חמוצים וזיתים שחורים מתפקעים שהבהיקו באור הניאון הקלוש. לצידם שכנו חריצי גבינה גדולים לבנים וחיוורים כשלג שהפך לקרח.
אם הבטת בגבינות במבט חוקר הוא תלה בך מבט תוהה מצידו, מודד את אומץ ליבך תוהה אם תסתכן לנסות ולטעום אחת מאלו. גם אם לא שאלת היה משיב "אלו גבינות שעשינו בעצמנו"

"תודה רבה ממש  נחמד מצידך להציע, אבל לא תודה" השבתי ופניו נפלו כשהרים את ראשו להביט שוב במסך הטלויזיה.

אימו היתה תכליתית יותר – "רוסי?" היתה שואלת, ספק מפקפת בכוונותיך – לכשהשבת בשלילה,  היתה פוסקת בקול חדגוני  "גבינות לא בשבילך!" וחוזרת לצפות בטלויזיה.
באחד הימים שבין נקיון האביב לטשטושו המאובק של הקיץ נדדה אל חנותו בטעות. עוד אחת מהסטודנטיות הרבות שאכלסו את הבלוק הסמוך. הן לא היו מראה שכיח במיוחד בחנות השכונתית. לרוב העדיפו את המיני סופר של מגדלי המגורים ששכנו מעבר לצומת, מתנשאים בהדרם הלבן והחדש על פני השכונות הצהובות. מאכלסות את המהגרים הישנים שנדדו מהבלוקים אל המגדלים לרעת המהגרים החדשים שהחליפו אותם.
לרגע אחד נראתה כחסידה בודדה שנשמטה מהלהקה ועקפה את מבטו המשתאה באותה תחושת בטחון עצמי נמרצת שנשים צעירות נוטות לאמץ לעצמן בהעדר חברה מלווה. אולי מתוך הרצון להתחמק ממבטו, אולי היה זה החום שהבריח אותה פנימה,  הסטודנטית האמיצה  חדרה הישר דרך ענן הריח החמוץ אל מעבה החנות.
לאחר ששוטטה כמה דקות בצד מקרר הגבינות חזרה והניחה על הדלפק קרטון כחלחל של חלב בשלושה אחוזי שומן, לחם שיפון כהה בידה הימנית. שיערה השחור גלש על צווארה הלבן ונגמר ממש מעל שקע כתפה שולח קווצת שיער סוררת לתור כמרגלים אירוטים את העמק שמתחת.
עיניה הירוקות התבוננו ברכות מסוייגת על המכולת הקטנה שמסביבה. הוא הבחין בלחייה המנומשות בקלילות, בשלושת העגילים הדקים שהקיפו את תנוך אוזנה בשערות הקלושות שנמשכו מטה מעל אוזניה וגלשו אל שולי לחייה ממסגרות את פניה באותה סערה שופעת תמימות לא מודעת לכוחה שנשים נוטות לאבד עם הגיל.

התבוננה בסקרנות מבטה חולף על כל הפריטים עד שהגיעה שוב אליו, ושוב יצא למבטה למסע חדש לאורך שרשרת פריטים אחרת עד שלבסוף נעצר מבטה בדמותו הקלושה המתבוננת בה. לרגע אחד הוא הפך לורוד מתמיד כשהבחינה במבטו. נבוך בינו לבין עצמו על שבחן אותה כך. "עוד משהו?" מיהר לשאול כדי לפזר את ענן אי-נוחות ששרר בינהם.
"המממ יש לכם אולי גבינה בולגרית, לא ראיתי במקרר…" שאלה בקול קטן שלא הלם את דמותה התמירה. הוא חייך אליה בהכנעה קמעונאית כרוצה לרצותה בכל מחיר. "בולגרית כרגע נגמר לי, יש לנו את הגבינות האלו שאנחנו מכינים לבד, רוצה לנסות?" שאל מלא תקווה " הם כמו בולגרית אבל קצת אחרת אנחנו קוראים להם גבינה רוסית"  חייכה במבוכה. ואחרי רגע אולי מתוך סקרנות אולי כדי להחלץ מהעניין ביקשה ממנו שיפרוס לה חריץ גבינה שכזה.
ניגש אל המיכל בתחושת התרוממות – לקח את המצקת הצהובה מפלסטיק ושלף מתוך מי הסיר גוש גבינה גדול, הניח אותו על נייר פרגמנט אפור ושלף מאי שם סכין מטבח גדול. בתנועה נמרצת החל לבצוע את הגבינה. חתך צד אחד, הפסיק. סימן עם סכינו את הצד השני של החריץ, יוצר משולש נדיב במיוחד בתוך העיגול הלבן – "ככה, מספיק?" שאל אותה בעיניו המתבוננות אליה פעורות מלמטה. היא השתהתה לרגע בוחנת את הכמות, הנהנה אליו בשתיקה. ואז הוסיפה "כן, זה מספיק".
הוא המשיך לבצוע את הגבינה חותך אותה בעדינות מפתיעה גבר מגושם גוף שכמוהו. נשען על קצה הסכין כאילו היה כל העולם מרוכז בקצה הלהב שעובר בבשר הגבינה הלבן כלפי מטה, בהתנגדות הרכה שהעמידה הגבינה אל מול שקלו.
היא הביטה בו מרוכז כולו בחיתוך חריץ הגבינה, הבחינה לראשונה בסליל האלמוגים האדום שנקווה בקצות עיניו,  בשערו השחור שהחל לפול מטה בכיוון הסכין בקווצות חלקות, בלחייו הורודות, , בטיפת הזיעה שנקוותה בשורשי בלוריתו, בשרשרת המוזהבת שסביב צווארו  בטיפת הזיעה שזלגה על מצחו ונשרה מנקודת המפגש שבין שתי גבותיו, עושה את דרכה באיטיות עד שהתנפצה בדממה על חריץ הגבינה שמתחתיו.
החזיר את הגוש הגדול של הגבינה אל מקומה בדלי. תלה את המצקת, וארז לה את הגבינה בהקפדה עוטף אותה כאילו חיתל תינוק בנייר הפרמגנט האפור.
הוא חייך אליה, ומבטו התמלא באותה תקווה מרוחקת שגברים שוקעים בו בהביטם על נערה יפה.
"ביחד, זה יוצא עשרים שקל" אמר. היא הוציאה את השטר הירקרק מארנקה. הגישה לו בהבעה אטומה. שאלה אם יש לו שקית וכשנתן לה שקית כמעט שקופה,  מלמלה תודה ומיהרה לאסוף את המצרכים לתוכה ולצאת החוצה.
"אם תאהבי את הגבינה תחזרי לכאן…"  קולו קרא אחריה, משועשע ומלא תקווה כאחת.
עלתה במהירות במדרגות הבטון השבורות, עקפה את המכוניות החונות, נכנסה אל האיזור המוצל של הבלוק.  הסתכלה אחורה אל פתח המכולת, ראתה את עליבותה, ובהרגשת תעוב זרקה את  הגבינה אל מעמקי פח האשפה הירוק.
הוא שלף פחית בירה מהמקרר, מחה את הזיעה ממצחו בגב ידו התיישב על כסאו, נתן למבטו לשוטט החוצה לרגע כאילו מחפש משהו חדש בצהוב המעורטל הזה, ושב להתבונן בטלויזיה.