חיים אחרים

חשש לאירוע בסמילנסקי

ברווזים, צילום : דויד פרץ
ברווזים, צילום : דויד פרץ

היינו צעירים והיינו נרגשים להחריד. אין הרבה דברים שמפחידים אותך יותר מאשר העליה הזאת לבמה בפעם הראשונה. הברכיים הכושלות שמתבלבלות, החרדה הביצועית, לא אנחנו לא מדברים על סקס. אנחנו מדברים על החשש הגדול מכולם – הלו הוא מבט האנשים הבוחנים אותך כשאתה על הבמה. "יהיו פה לא מעט אנשים הערב, ויש לנו בעיה.."היו מילותיו הראשונות שבעל הבית שנאמרו בטון ספק מאיים ספק תוהה אם חבורת התיכוניסטים שלפניו תוכל לעמוד במשימה הביזארית שהוטלה עלינו. אבל היינו להקה צעירה.לא באמת ידענו מה אנחנו עושים.
הכל התחיל פשוט בן דודי שמילדות הראה נטיה לחבוט באנשים החליט לשנות את העורות שעליהם הוא חובט. שנתיים לא נפגשנו ובאיזו אזכרה משפחתית התגלה כמתופף שמעריץ את האחים ואן-אריק . כשגילה שאני מנגן גיטרה אמר לי באותה פשטות "היי יש לי להקה בוא תנגן איתנו".

מה שהוא לא סיפר היה, שבשביל לנגן צריך לעשות התגנבות יחידים לא חוקית בעליל לחדר ההגברה של המקיף השכונתי בסוף השבוע.
היינו עוקפים בקלות את השומר המנומנם, זורקים את תיקי הגיטרות מעבר לגדר, מבריחים כמה נרקומנים מפוחדים, ומשתחלים דרך פרצה בסורגים אל תוך המסדרונות המותשים והבודדים כל כך של סוף השבוע במקיף. נכנסים פנימה בשקט טיפשים, לא חושבים על זה שעוד שניה נכנס לחדר, וכשהדלת תסגר, נפתח את המגברים בעוצמה  אחד עשרה, ונרעיש עד שגם מסעודה משדרות הנשיאים תשמע.
היינו ארבעה.  אלי היה הזמר והגיטריסט המוביל. מאחורי גבו קראנו לו הטרומבוניסט. הסיבה הפשוטה היתה שהוא ידע לנגן סולואים יפים מאוד על גיטרה אבל בגלל שאף אחד לא לימד אותו לנגן, הוא היה מנגן אותם על מיתר אחד. מזיז את ידו מעלה, ומטה על צוואר הגיטרה כטרומבוניסט בהתקף אפילפסיה. בעורות חבט בן דודי שפרט לעיסוקיו כתלמיד ומתופף היה עסוק עד מעל לראשו בהתנדבות במשמר האזרחי. מדי פעם כשהקצב היה נהיה מוזר הייתי מסתובב אחורה ורואה שהוא מתופף ביד אחת בלבד, בעוד היד השניה מחזיקה את מכשיר הקשר המגושם צמוד לאוזנו. מבטו בוהה גבותיו מכווצות התרכזות, והוא מקשיב לתדר המשטרה בספק תהיה ספק ציפיה לארוע מעניין שבשבילו שווה לעזוב את הנגינה ולרוץ לראות מה קורה.
כדרכם של קלידנים, שמוליק בא מבית רוסי טוב. בשביל לנגן איתנו קצת דייר סטרייטס הוא היה צריך להתפתל ולהחלץ מחדרו הקטן בו היה מקום רק לשכב על המיטה או לשבת מול הפסנתר. לפני כל חזרה הוא היה צריך למלא את חובותיו לבטהובן ושופן על הפסנתר, ורק אז נתנו לו הוריו היתר יציאה. הם גם ככה לא הבינו מה כל העניין במוזיקה הקלה ולכן לא היו מוכנים לקנות לו קלידים משלו. בחזרות הוא היה עומל על השולחן עם טוש שחור בעת שכיוונו את הסאונד. ובחזרה היינו רואים את אצבעותיו זזות על השולחן שעליו צייר את הקלידים הלבנים והשחורים, אחוזות תזזית ונעות במהירות וקדחתנות. היינו בטוחים שהוא מוזיקאי גדול אבל לא שמענו אותו ממש אף פעם. יכולנו רק לדמיין איך הוא ישמע כשיהיה אורגן אמיתי מתחת לאצבעותיו. עד שביום ההולדת שלו סביו קנה לו מקלדת צעצוע שכזו, עם קלידים פצפונים שאותה הוא היה מגניב מהבית בהחבא כדי שהוריו לא יראו שהוא שוב פעם הולך לנגן עם הלהקה ה"בלאד" הזו. יחד איתי  בגיטרת ליווי היינו "קרם בוואריה".
כן, אני יודע. שם נורא.  מסוג השמות שאחר כך אתה חושב לעצמך על מה לעזאזל חשבנו??? ובכן מסתבר שעד היום אין לאיש מושג מה הקשר בין קרם בוואריה לבאר שבע. אולי העובדה שבוואריה נראתה לנו כל כך רחוקה מבאר שבע של שנות השמונים גרם לשם הזה להשמע אקזוטי – אולי דמיינו את ההמונים קוראים "קרם בוואריה"? לא משנה.  היינו מספיק חצופים לבוא אל בעל אחד המועדונים ששכן על גבול סמילנסקי ובלי שום בושה להגיד לו :אנחנו קרם בוואריה, אנחנו רוצים לעשות אצלך הופעה.
ערב ההופעה הגיע, הברקתי  את הגיטרה האדומה שלי בפעם העשרים אלף.אביו של אלי הגיע לאסוף אותנו. הצטופפנו באוטו הקטן שבקושי רב הכיל את כל הגיטרות והתופים איכשהו נדחסנו עד העיר העתיקה, הגענו אל המקום להוטים להראות לעולם מה אנחנו שווים. והדבר הראשון שבעל המקום אומר לנו זה:

"שמעו חבר'ה, יש בעיה".
המועדון שלו ששכן בבית טורקי יפיפה היה די שומם באמצע השבוע. בדיעבד הבנו שזו היתה הסיבה שהוא נתן לנו להופיע אצלו בלי שום שאלות. אולם באותו ערב קרה הבלתי יאומן ואיזה ועד עובדים מקומי הזמין אצלו שישים מקומות לארוחת ערב "מפוארת". בלי לשאעול אף אחד  מכר אותנו בעל הבית כלהקה שעושה שירה בציבור.

הדרך שבה הוא הבהיר לנו את שינוי התוכניות להערב לא הותירה שום ספק שאם לא נהפוך בבת אחת ללהקה שעושה שירה בציבור הוא לא יתן לנו להופיע "כאן או בכל מקום אחר בעיר הזאת!!!" כדבריו, ואנחנו, הדבר היחידי שידענו לנגן זה כמה שירים של דייר סטרייטס בוב מארלי ואריק קלפטון. זהו.
התכנסנו ביננו לבין עצמנו כדי לדון מה עושים? מבטלים את ההופעה בגלל השטויות של בעל הבית?  אלי קבע בפסקנות – חברים שלנו באים, אז אנחנו עולים ומנגנים . עושים שירה בציבור ואחרי זה כמה שירים שלנו.  מה שיוצא יוצא אנחנו לא מבאסים את כל החברים שלנו שתכננו להגיע.
בברכיים כושלות עלינו לבמה בנוסף ללחץ האטומי של ההופעה הראשונה נוצר לו לחץ מסוג חדש. לנגן ערב שלם של שירי ארץ ישראל הישנה והטובה שאנחנו בכלל לא מכירים.
אנו מסתכלים מהבמה ורואים שמולנו יושבים חבורות חבורות של עובדים ועדיהם ונשותיהן המפורכסות.  אנשים בני ארבעים ו…, חמישים וקצת, ושישים ואטוטו שעון זהב. שכל קשר בינם לבין רוק הוא רופא השיניים.
ההתחלה היתה עוד בסדר – את "לי כל גל נושא מזכרת" זכרנו מטקס יום הזכרון של בית ספר. אחרי זה עישנו איזה אריק איינשטיין שאחיכשהו הכרנו קצת. ואז נתקענו. אלי ניסה למשוך זמן, ואמר שעכשיו נעשה להיט פופ והתחיל לנגן את I SHOT THE SHERIF הלהיט הגדול שלנו. הפועלים מתסכלים עלינו במבט אטום שמרגע לרגע הולך ומאבד סבלנות.  בעל הבית מגיח מהמבטח הגבות שלו מתחברות לגבה אחת והוא עושה לנו סימנים של חיתוך ליד הצוואר. לא ברור לנו אם הוא רוצה שנפסיק את השיר או שהוא רוצה לחתוך לנו את הצוואר. מכל החברים שלנו התייצבו רק כעשרה שבאותו רגע התחילו לקפוץ  ולרקוד מול הבמה למבטם המשתאה והחושד של אנשי הועד שמסמנים לבעל הבית ומצביעים על האוזניים שלהם. המקום רווי בתחושת אי נוחות עצומה, השיר נגמר רק  החברים שלנו מוחאים כפיים, בעל הבית פותח עלינו עיניים זועמות  מגיע לבמה ואומר לנו בטון קשה – "רק שירה בציבור אמרתי לכם לא? אוטוטו אני מוציא מנה מרכזית אז תנגנועוד איזה שיר שניים ואז איזה בוסה נובה רגוע משהו ברקע שאנשים יוכלו לאכול."  באותו רגע ראיתי איך אלי מחייך חיוך ממזרי ואומר לו בטח בטח אין בעיה. ואז הוא מסתובב ולוחש לנו, יאללה תנגנו את "המושלים" (Sultans of Swing של דייר סטרייטס)  הכי חזק שאתם יכולים…  אתה בטוח? אנחנו מסתכלים עליו במבט תוהה, והוא מצידו מחייך מאוזן לאוזן את החיוך הכי ממזרי שלו.

"גבירותי ורבותיי " הוא פונה אל הקהל  "תודה על סבלנותכם, עכשיו  נעשה לכם מחרוזת שירי אהבה שתנעים את זמנכם, שירו איתנו.. " ואחת שתיים שלוש ארבע. בום טראח, סולו גיטרה, בשולחנות הפועלים אנשים מרימים את מבטם מעל המזלגות האוכל מעלה אדים באמצע הדרך בין הצלחת לפה, בעל הבית יוצא באי נוחות מופגנת מכיוון המטבח ומנגב את ידיו במגבת.  ואלי מתחיל לשיר בלי בושה את כל מילות שירי ארץ ישראל הישנה והטובה שהוא הכיר במעין מחרוזת שנשמעת ככה:

"מסביב יהום הסער אך כלי זיננו לא ישח,

בת שישים פוקחת עין, ורוצה חלוץ צעיר שיגע לה בשדיים באמצע גן השיקמים,

על הדבש ועל העוקץ על הכוס ועל הזין,

על כל אלה לא שרתי לך ארצי ,

כן, כן, כן בפרדס ליד השוקת, צל ערוה מלאת ירוקת"

בשלב זה  החברים שלנו קופצים באויר גבוה כל כך שהתקרה בסכנה, ועד העובדים שומט את המזלגות מקנח את פיו בנמרצות ומפשילים את השרוולים בדרכם להפוך אותנו מ"קרם בוואריה" לכימיקלים בישראל או סתם למכתשים עלומים בתולדות המוזיקה הבאר שבעית,  בעל הבית רץ לעבר עמדת הסאונד אחוז אמוק לנתק את רצף הגסויות שאלי פולט ללא הפסקה בתוך שירי ארץ ישראל

"תכול המטפחת ליטף רוך של תחת,

יחבקו אותך שדיה של הארץ הטובה,

היא תקרא אותך אליה ללקק את ערש האהבה"

בשלב זה, רגע לפני שמתחוללת מהומת אלוהים פורצים שוטרים אל המקום, ותופסים את בעל הבית לשיחה צפופה על סגירת הארוע, ועד העובדים לוקחים מכל הבא ליד ומכניסים את האוכל לתיקים ובורחים מהמהומה, אנחנו בעזרת החברים שלנו תולשים את החוטים מהמגברים ומתקפלים במהירות שיא, גיטרה ביד אחת הכבל משתלשל ממנה, התיק שלה ביד השניה והתופים עפים באויר כמו כדורי יד מעבר לחומה של הבית תוך שניות אנחנו בחוץ משאירים את כל הבלאגן מאחורינו.

שהגענו למקום בטוח נעצרנו  קצרי נשמה  ונחנקים מצחוק. "איזה מזל שהמשטרה הגיעה, לא יודע איך היינו יוצאים משם" אומר אלי.ורק הבן דוד שלי מתעצבן, "איזה במקרה, איזה? אני פשוט דיווחתי בקשר של המשטרה שיש חשש לארוע  בסמילנסקי…"

6 comments on “חשש לאירוע בסמילנסקי

  1. אני מבין שהופעה שניה במקום לא היתה לכם:)

  2. אוי כמה שהייתי רוצה להיות שם 🙂

  3. בתיה

    מסתבר שקורים דברים מצחיקים ומענינים בבאר-שבע, ואיש לא שומע ולא יודע. סיפור מצחיק לאללה.ומה שמשמח אותי הוא להיווכח שהכותב לא רק מוזיקאי מחונן אלא גם כותב פרוזה ברמה. למה שלא תצטרף לחוג כותבים שמתקיים בספריה העירונית, בימי ראשון בשעה שש בערב. לא צריך להירשם ולא לשלם. רק להגיע עם סיפורים יפים כמו זה שקראתי עכשיו וכולם ישמחו לצרף אותך לקבוצה. כמובן אחרי המלחמה. אנחנו כאגע בהפסקת מלחמה.
    כל טוב, בתיה.

  4. בתיה

    מסתבר שקורים דברים מצחיקים ומענינים בבאר-שבע, ואיש לא שומע ולא יודע. סיפור מצחיק לאללה.ומה שמשמח אותי הוא להיווכח שהכותב לא רק מוזיקאי מחונן אלא גם כותב פרוזה ברמה. למה שלא תצטרף לחוג כותבים שמתקיים בספריה העירונית, בימי ראשון בשעה שש בערב. לא צריך להירשם ולא לשלם. רק להגיע עם סיפורים יפים כמו זה שקראתי עכשיו וכולם ישמחו לצרף אותך לקבוצה. כמובן אחרי המלחמה. אנחנו כאגע בהפסקת מלחמה.
    כל טוב, בתיה.

  5. בתיה

    מסתבר שקורים דברים מצחיקים ומענינים בבאר-שבע, ואיש לא שומע ולא יודע. סיפור מצחיק לאללה.ומה שמשמח אותי הוא להיווכח שהכותב לא רק מוזיקאי מחונן אלא גם כותב פרוזה ברמה. למה שלא תצטרף לחוג כותבים שמתקיים בספריה העירונית, בימי ראשון בשעה שש בערב. לא צריך להירשם ולא לשלם. רק להגיע עם סיפורים יפים כמו זה שקראתי עכשיו וכולם ישמחו לצרף אותך לקבוצה. כמובן אחרי המלחמה. אנחנו כאגע בהפסקת מלחמה.
    כל טוב, בתיה.

  6. בתיה

    מסתבר שקורים דברים מצחיקים ומענינים בבאר-שבע, ואיש לא שומע ולא יודע. סיפור מצחיק לאללה.ומה שמשמח אותי הוא להיווכח שהכותב לא רק מוזיקאי מחונן אלא גם כותב פרוזה ברמה. למה שלא תצטרף לחוג כותבים שמתקיים בספריה העירונית, בימי ראשון בשעה שש בערב. לא צריך להירשם ולא לשלם. רק להגיע עם סיפורים יפים כמו זה שקראתי עכשיו וכולם ישמחו לצרף אותך לקבוצה. כמובן אחרי המלחמה. אנחנו כאגע בהפסקת מלחמה.
    כל טוב, בתיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: