הילד, היה בן שישים, סיד בארט ז"ל

 הגן היה ירוק כמו שרק גנים אנגליים בתחילת הקיץ יכולים להיות. הילד היה בן שש וישב לו על הספסל. רגליו הקצרות לא הגיעו לרצפה. הוא התבונן ביונים שהסתובבו בחשיבות עצמית בין שבילי הגן. שיערו השחור נפל על מצחו וכיסה את עיניוהילד היה בן שבע עשרה. הוא הביט באנשים שהלכו על המדרכה בקצה הגן. עם חליפות שחורות, חולצות מעומלנות, תיקים שחורים בידם ומטריות תקועות מתחת לזרועם. "היי" הוא צעק אליהם "תשאירו אותי כאן! בבקשה…" אף אחד מהם לא הסב את מבטו. הילד היה בן חמישים ושש והתבונן אל מעבר למדרכה. ראה את הנהר זורם אחורה,  קרני השמש נצצו על פני המים והאוניות חתכו את הכחול האפור לקצף לבן, הילד סימן אותם במשיכת מכחול. הילד היה בן תשע עשרה. הוא פיזם לעצמו שיר ילדים חסר הגיון.  הילד היה היה בן שמונה – היי הו היפופו, המשוגע עם הקנגרו. הילד היה בן עשרים ושלוש. לעצמו הוא חייך כשהבחין באוסקר ווילד מגיח מהמים רכוב על תמנון ענק בצבע סגול זרחני. "היי אוסקר מה נשמע חבר?" "היי רוג'ר הכל ג'ולי גוד"  צעק לו האדון על הגבול, והניף לשלום את ידו עטוית הכפפה הכהה. ממש באותו הרגע נשפך ספל תה ענקי מהשמיים. אלפי טיפות ירוקות וורודות החלו לדלוף מלמעלה, הילד היה בין שלושים ושבע. 

הילד היה בן ארבעים ושתיים. מרי פופינס נאחזה במטריה שלה בחוזקה – "איזה מזג אויר נוראי לקריקט" אמרה בעודה משגיחה על אמילי ששיחקה בקצה הגן. הקשת בשמיים הפכה לגלידה בשלל צבעים שהחלו לנזול כלפי מטה. אמילי בכתה, הילד היה בן ארבעים וארבע. האופניים נסעו על השביל מעצמם, דלת הבית הסתובבה על צירה כאחוזת תזזית, הליצנים נעמדו והביטו על הדחליל שליהטט בידיו עם תפוחים ותפוזים, מאיר איתם את השמיים, הילד כבר היה בן מאה ושתיים.
הילד היה בן שש עשרה והוא השתעמם. בהתחלה זה היה קצת קשה,  אחרי כמה נסיונות הידיים התרגלו. הוא נפנף בהן מהר יותר, ומהר יותר. עד שהחל לעוף. הביט מלמעלה על ארובות לונדון נעוצות בגגות הבתים החומים, ראה מישהו ברחוב ממהר הביתה עם תקליט של המשוגע המחייך ספון מתחת לזרועו, שמלת אשה ונרתיק של עשבים מוסתרים בתיקו, לעצמו הוא חשב שזה מעניין לדעת אם קוראים לו ארנולד… 

הילד היה בן שישים לעצמו הוא חשב שזה יום לא רע להיות אבוד ביערות הוא הביט על הגן בפעם האחרונה, קם מהספסל, חייך בפעם האחרונה, ונעלם עם הציפורים.


כשהתעוררתי היום
ולא היית שם לשחק
אז רציתי להיות איתך
כשהראית את עינייך
לחשת אהבה אל השמיים
ורציתי להישאר איתך
בתוכי אני מרגיש לבד, ולא מציאותי
והדרך שבה את מנשקת תמיד תהיה
דבר מאוד מיוחד עבורי.

כשאני שוכב דומם בלילה
ורואה כוכבים  גבוהים מאירים
אז רציתי להיות איתך לבד
כשהגג זרח באפילה
לבדי ראיתי ניצוץ
ניצוץ של אהבה רק כדי להישאר איתך
בתוכי אני מרגיש לבד ולא מציאותי
והדרך שבה את מנשקת תמיד תהיה
דבר מאוד מיוחד עבורי.

אם הזכרתי את שמך
עם השרשרת תסתובבי
והשמיים יפתחו עבורך
כשגבהנו נורא
ונראית כה קטנה
ורציתי להישאר איתך
בתוכי אני מרגיש לבד ולא מציאותי
והדרך שבה את מנשקת תמיד תהיה
דבר מאוד מיוחד עבורי.

(מאוחר בלילה)
ביי סיד
תודה על כל הצבעים שהכנסת לחיי.

פיתה מרוקאית

התור היה ארוך. ארוך מדי בשבילה. למרות המזגנים הרוחשים, החום הבלתי נסבל, זלג אל תוככי הסופר והתרכז באיזור הקופות. עם עגילי סהר גדולים וירוקים מתחת לשיער כתום שטופח בקפידה, ופנים שנראו כאילו סותתו באבן גיר בידיו המיומנות של הזמן. ההורס הגדול לא חס על פניה והקפיד לחרוץ קמטים כהים בקצה הליפסטיק הבוהק של שפתיה והכחול המתכתי שמתחת עיניה.
"יש פה עוד קופאית?" היא צעקה ברטינה מסויימת כלפי  חלל הסופר,"למה יש כזה תור ארוך באמצע היום?" המשיכה פונה אל העומדים לפניה בתור, כאילו מצדיקה את התנהלותה ההמונית.
הקופאית בקופה שתיים, הסיטה את עיניה העייפות מהסרט הנע, ובחושים שחודדו במשך שנים של טיפול בלקוחות, הבינה שיש לה עסק עם נודניקית מקצועית. נודניקית מהסוג שדורש לראות את המנהל בכל פעם שמשהו לא מסתדר בדיוק עם תפיסת עולמה ואיכשהו, שום דבר לא מסתדר עם תפיסת עולמה.

בתחושת תבוסה מסויימת היא הרימה את השפופרת, פלטה לתוכה משהו בקצרה, וחזרה להניע קדימה את המוצרים על הסרט הנע והאינסופי שמולה.
הקול נשמע מהדהד ברחבי הסופר כמה שניות לאחר מכן – " סווטה, סווטה, גשי לקופה שלוש." .
האשה המפורכסת מיהרה להטות את העגלה ובנחישות של נחש, ניחשה את דרכה אל המעבר הריק של קופה שלוש. מבטיחה לעצמה את התור הראשון. האנשים שעמדו לפניה בתור רטנו קלושות על התור שנגנב לאור הניאון הסופרמרקטי. אבל איש לא רצה להתעמת חזיתית עם המפלצת המנדנדת של הסופר.
סווטה החלה בתהליך פתיחת הקופה בעוד האשה פרקה את שלל קניותיה על הסרט הנע. מעט גבינות כחושות, כמה עשבים ונבטים,  שקית שזיפים מיובשים, שמיניית מסנני מים ושקית עם לחם עגול וגדול במיוחד.
אחר שסיימה להניח את הכבודה על הסרט הנע שלחה הגברת את ידה אל תוך השקית השקופה חומה,  ומשכה לעצמה בתאוותנות לא מוסתרת חתיכת לחם גדולה והחלה ללעוס את הטרף.
סווטה הגיעה אל מסנני המים, היא התבוננה בהם היטב, הופכת אותם מצד לצד. מחפשת את הקוד . הגברת נדרכה – מה את מחפשת? נו זה שמה, זה כתוב,  תחפשי… ירתה הגברת בקולה הסדוק לעברה.
סווטה הושיטה את ידה והרימה את שפופרת הטלפון שלצד הקופה. הגברת רטנה לכל העברים בחמת זעם על הזמן היקר שמתבזבז לה בגין איוולות הסופר הלא מוצלח הזה.
כמה שניות לאחר מכן הופיע אחד מהעובדים כשבידו חבילה דומה של מסנני מים.
זה זה? הוא שאל בהיסוס את הקופאית,
"כן, תביא את זה כבר" אמרה הגברת והושיטה יד ארוכה מלאה צמידי וטבעות כסף וזהב אל ידיו חוטפת מהם את המסננים ומטיחה אותם בקופאית. "תעבירי", היא ציוותה.
סווטה שיחקה עם מסנני המים באוויר בשתיקה ניסתה ללכוד את תשומת ליבה של העין האלקטרונית ולהוסיף את מסנני המים לחשבון. הקופה הרושמת ביפבפה בעדינות כשקלטה העין את מלבן הקוים השחורים והלבנים שיצרו את קוד המוצר.
הגברת הניחה את השקית עם הלחם בתוכה על הסרט הנע מרפה מאחיזתה ההדוקה, סווטה התבוננה בשקית לשניה ושלפה מצד הקופה קרטון גדול ועליו רשומים קודים.  הגברת התבוננה במסך- "כמה זה הפילטרים האלו?" היא שאלה – סווטה הסיטה את מבטה אל המסך הקטן – "82 שקלים גברת.".
"מוזר", סיננה הגברת "את בטוחה שזה המחיר? "
"גברת", ענתה לה סווטה, "זה מחשב הוא לא טועה…"
הגברת מיקדה את מבטה במסננים בוחנת אותם שוב ושוב כאילו חוככת בדעתה היכן  מסתתרת פה המלכודת.
"פאניה, יש לך קוד של פיתה מרוקאית?" שאלה סווטה את הקופאית מקופה שתיים בעודה מחזיקה את השקית עם הלחם האכול.
הגברת נדרכה כנחש, "איזה פיתה מרוקאית ?" היא שאלה בחדות.
סווטה הביטה בה בהשתאות מהולה בתעוב. "זאת שאני מחזיקה ביד".
"זו לא פיתה מרוקאית", לאטה הגברת  "זה לחם בית, פארנה".
"נו, כן," אמרה סווטה – "לחם פרנה, זה לחם מרוקאי ככה קוראים לזה".
"בשום פנים ואופן, לא" פסקה הגברת בתחושת עלבון "אני לא מוכנה לזה, זה לחם בית. את מנסה לעשות עלי קופה??? אני רוצה לראות את המנהל" .
"את יכולה לקרוא לו אבל זה לא ישנה את העובדה שזה לחם מרוקאי", קבעה סווטה ופניה התמלאו בזעם עצור.
הזבובים המשיכו לחוג מעל שדרת הירקות אך הסופר הקטן נעצר כליל. השומר הקרח התבונן פנימה מהדלתות, האנשים שעמדו בתור הצמוד קפאו מביטים בדו קרב שנפרש לו מעל הסרט הנע בצהרי היום בעוד הזמזום הקבוע של המקררים נשמע כאזעקה מרוחקת המשתוללת ברחבי הסופר.

"טוב לא אכפת לי המנהל", אמרה הגברת. "אני לא לוקחת את הלחם."
סווטה התבוננה בגברת המפורכסת  ובקול קר אמרה , "גברת, את לא יכולה להחזיר את מה שכבר אכלת"
והקלידה קוד.
על המסך התנוססה הכתובת – פיתה מרוקאית גדולה, 8.90  שקלים.
הגברת שלפה מארנקה מטבע של עשרה שקלים.
תבטלי את כל הקניה. היא אמרה בקול מתכתי.

וזה בשביל הלחם הביתי. אמרה, שמטה את מטבע על הרצפה בהפגנתיות, ויצאה בחמת זעם מהסופר משאירה הכל מאחריה.