סיפורי דגים – לראש השנה

היום היה כתום צלול ומואר כפי שרק הימים לפני ראש השנה יכולים להיות. שתי הנשים המבוגרות צעדו לאורך הבלוק,   לבושות כאילו נגזרו מירחון ישן של Moda. בנעליים שהגיעו מהסניף המקומי של המכון לתרבות צרפתית – נעלי ניזרית. פסעו השניים לאיטן כדרך להתמודד המדרכות העקומות של העיר.  מבלי להתבונן אחת אל השנייה, החליפו שתי הנשים רק מילים ספורים. בשפה שלא הכירה בגבול המשותף שבין צרפת, ספרד, מרוקו  וישראל ושיחתן התמשכה לאורך הבלוק באותו בליל מילים שרק זקנות מרוקאיות יכולות להבין.

יעדן באותו הרגע, הייתה חנות הדגים הקטנה של יוסף בקצה הבלוק. משימתן הייתה הכל פרט לפשוטה. לבחור את הדג  שיככב במרכז ארוחת ראש השנה.
"מרי" פנתה אחת מהן לחברתה, "ידעת שהבן של יוסף משחק כדורגל בפועל באר שבע ?"
"לא, לא  ידעתי",  ענתה חברתה  בפיזור הדעת.
"איזה מהם ? הקטן ?"
"נראה לי  שזה המזרוב עם השפם  והתלתלים הארוכים".
מאיפה לך שזה הוא יוכבד?"
"מרסל"  סיפר לי שהוא עלה לתורה ביום שבת והרב בירך אותו לפני כל בית הכנסת שהקבוצה תצליח."
"נו וזה יעזור אם נגיד לו את זה ?"
א-נעביבש, לא יודעת. אומרים שהקבוצה הפסידה אבל אולי יוסף יעשה לנו הנחה על הדג."
"ששש, איזה שטויות את מדברת היום" היסתה אותה מרי. "הנה הגענו נקווה שנשארו  דגים טובים בשבילנו."

שתי הנשים נכנסו לחנות ההומה, בפנים התערבב לו רחש המים המותזים בשקשוק הסכינים המקרצפות את הקשקשים ובקריאות הנשים שעמדו מסביב לבריכה הגדולה, שבמרכז החנות . לצד הבריכה  עמד יוסף  על בנקיטו קטן  – שלטובת קוראינו בני האליטות הישנות נסביר שמדובר בשרפרף קטן, רק הרבה יותר חמוד ובמרוקאית, אה.. זאת אומרת בספרדית –  עטוף בסינר לבן ובידו החזיק מקל עם רשת מחוררת בקצהו.

במיכל המים הגדול שחו הדגים הכהים הלוך ושוב על פני החרסינה הלבנה בעוד הנשים המתלבטות נעמדו מסביב ותהו איזה דג הם יקחו איתן הביתה.
"את זה" צעקה לו מישהי מדי פעם וסימנה באצבעה על דג עלום, שמצידו מיד חמק לו אל קבוצת דגים אחרת, כאילו קלט שסופו מתקרב וניסה לדחות את מר גורלו  לעוד רגע אחד.
יוסף נאנח, הוא ניגב את הזיעה ממצחו בעזרת גב ידו, וניגש אל משימת איתורו ושליפתו של הדג החמקן. לכשהצליח ללכוד ברשתו את הדג שנדמה לו כדג הנכון,  העלה אותו אל פני המים בתוך הרשת והביט אל האישה במבט שואל.
כשהנהנה בראשה, הונף המקל כלפי מעלה ובתנועה אחת מיומנת, שהתחילה במימי הברכה ונגמרה בדלפק שליד –  עשה הדג המפרפר את מסעו האחרון. לכשהונח לו בין ערימות הקרח עוד ניסה הדג לבעוט בזנבו ובצדדיו כמה פעמים כאילו ניסה ללמוד לעוף דווקא ברגעיו האחרונים, כל פעם ממריא קצת פחות גבוה באוויר עד שנחת לו על הדלפק הכסוף מחרחר, ומשתנק כשהחמצן שבאוויר חונק אותו לאט לאט.

המראה האחרון שראו עיניו המצועפות של הדג היו פניו העגומות משהו של מואיז, מנקה הדגים הישיש שניגש אליו. לכשהרגיש שנשמתו של הדג פרחה לה אל "עולם הבא של הדגים" החל לעשות את מלאכתו בשקט. מוסווה ברחש הקשקשים המוסרים מהעור.
"תסתכלי לדג בעיניים, דגים חולים, יש להם סימנים בטבעת מסביב לעיניים", לחשה יוכבד למרי כממתיקה סוד שרק היא מכירה. "הנה זה שמה נראה לי עם נקודות מסביב לעין, לא כדאי".
"איווה חלאס, איך את מצליחה לראות את זה?"  שאלה מרי בעצבנות משלא הצליחה להבחין בסימנים מיוחדים בעיני הדגים השוחים,  "תסתכלי טוב טוב בזנב שלהם, אם צריך לנקות אותו או שהוא נראה כמו כסף אז הוא לא טוב" קבעה יוכבד בפסקנות.
לאחר כמה דקות חשו השתיים שתורן הגיע. כשהביט בהן יוסף, שאגה לו יוכבד  "ההוא ההוא".  וסימנה את אחד הדגים היותר גדולים ששחה בשלווה בשולי הבריכה. "אה"  חייך לעברה יוסף. את רוצה את "דוד, אל גורדו" ?

שתי הנשים צחקו בפה מלא כשיוסף הזכיר את האלמן השמן שהתגורר בבלוק שמולן. משמניו הידועים ברחבי השכונה הם שזיכו אותו בכבוד המפוקפק שהדג הכי גדול בבריכה יקרא בשמו.

"כן, תביא לי את אל גורדו, כל הילדים והנכדים באים אלי, ואני רוצה שיהיה מספיק לכולן" אמרה יוכבד בגאווה לא מוסתרת "אני רוצה שהשנה תהיה שנה טובה באמת".
"אין בעיה" אמר יוסף וניגש אל המלאכה.  הוא הניף את מקלו והכניס אותו פנימה אל המים והחל רודף אחר "אל גורדו" ברחבי הבריכה.
"אל גורדו" שגילה לפתע שימיו השלווים חלפו, ומה שרודף אחריו הוא לא פחות ממקלו של מלאך המוות,  החל לנוע בזריזות מפתיעה מצד אל צד בבריכה. מטעה את יוסף, וחומק ממנו כאילו כל חייו התכונן למרדף הזה.הוא נמלט ממקום למקום עד שלפתע נס לו אל הפינה המרוחקת של הבריכה שם מצא מחסה ברווח הצר מתחת למדחס החמצן. יוסף ניסה ללכוד אותו ברשתו אך הפינה הצרה והמסובכת, וגודלו של אל גורדו הכשילו אותו שוב ושוב.
"חרא די בוק, תצא כבר משם, תצא כבר… " סינן יוסף לעברו – הדג שעלז לו במחסה הבטוח סירב לזוז ממקומו. לאחר כמה דקות של נסיונות עקרים,  פנה יוסף ליוכבד ואמר לה "תשימי עליו עין, איך שהוא זז, את אומרת לי ואני תופס  אותו, בנתיים אני אוציא דגים לאחרות". יוכבד הנהנה בראשה  ובארשת חמורת סבר ניגשה למשימת המעקב אחר  הדג שלה.
הדקות עברו ורבעי השעה חלפו,  אך "אל גורדו" המשיך להתחפר במיקומו וסירב לזוז. היום הלך והתקצר ליוכבד שהמחשבות על שלל הניקיונות המצפים לה בבית וסירי הבישול שהיא השאירה על האש הלחיצו  אותה יותר עם כל רגע שחלף. לפתע חלף רעיון במוחה, היא נגשה אל מאחורי הדלפק עקפה את מואיז המופתע ונגשה ישירות אל המגב הגדול שעמד עד אז ללא שום ציפיה שימושית בפינה.
היא הפכה את המגב  והחלה לדקור את זנבו של "אל גורדו" בשפיץ של המקל כמנסה לדחוק אותו החוצה מהפינה. לכשהבחין יוסף בעניין כולו היה משועשע בתחילה,  אולם כשחש את חמת הזעם שבה ניסתה יוכבד לדקור  את הדג ובעיקר פגעה במנוע ובמדחס  נזעק יוסף להגן על רכושו, "יוכבד בסטנטה!! את תהרסי לי את כל הבריכה"  ילל יוסף,
"יאללה תוציא אותו, אין לי  את כל היום כאן" צעקה עליו יוכבד מצידה.
ממש באותו הרגע  כבאורח פלא זז "אל גורדו" ממקומו כאילו כלום לא קרה והחל לעשות את סיבוביו בבריכה היישר אל הרשת של יוסף שעמדה ללא תנועה בשולי הבריכה, יוסף נזעק ותפס את המקל ואל גורדו בתוכו. חיוך גדול של נצחון התפשט על פניו כשהרים יוסף את הדג ממעמקי הבריכה אט אט אל פני המים כאילו היה זה לויתן לבן  שנלכד ברשתו ולא דג קרפיון שמן במיוחד.
יוכבד חייכה בסיפוק רב אולם רגע אחד לפני שיוסף הניף את הדג באויר, היא צעקה לו "רגע, עצור."
יוסף קפא במקומו מעוצמת הצעקה והפנה את מבטו התוהה אל יוכבד, "תגיד לי",  שאלה יוכבד בחשדנות. "הדג הזה. הוא בכלל טרי ? "
פניו של יוסף האדימו והתמלאו בחוסר הבנה. "אבל סניורה יוכבד, הדג הזה חי ? כמה יותר טרי את רוצה שהוא יהיה ?" הוא שאל נואשות. "נו, נו" היסתה אותו יוכבד כאילו הרחיקה זבוב טורדני במיוחד בעזרת המניפה שלה, "אני יודעת שהוא חי, אבל אני שאלתי,  האם הוא גם טרי ?"
לאט לאט שמט יוסף את המקל, ואל גורדו שחש את האחיזה מתרופפת, נפנף בזנבו פעם ופעמיים והחל שוחה לעבר  הצללים העמוקים של הבריכה.

(ואכן למי שמכיר את מעללי פורום האלטרנטיביסטים ב-YNET יודע שהסיפור הזה כבר פורסם לפני שנה אבל אל תתנו לזה לבאס אתכם אלו הן רק טירות שבוערות, תמצאו מישהו שמסתובב וזה יביא אתכם לסביבה, כפי שאומר האדמו"ר ניל יאנג)

ולכל אלו הבאים הנה, (אתם כבר רבים מדי, מכדי להחשב לחמישה וחצי קוראיי הנאמנים:) שתהיה לכם ולי שנה טובה ומוצלחת במיוחד, בטח שהרבה יותר טובה מזו שחלפה. שנה שבסופה לא נחווה את "תוגת היוצר עם האלבום שלא יצא גם השנה" . בכל מקרה הנה השנה טובה הכי חמודה שנתקלתי בה (בטח כבר קיבלתם אותה במיילים אבל עדיין לטובת שלושה וחצי מאותגרי המייל…) 

הכוריאוגרפיה של סוף היקום

אותו סוף קיץ היה כמו כל הקיצים שבאו לפניו ואחריו, אולם בדרכו שלו נדמה כי מעולם לא היה סוף קיץ חם יותר. חוט הלהט שבער מעלות השחר טיפס על פני הרחובות והגיע לשיאו בזמן האבק של צהריי השבת, חוצה את העיר לאורכה ולרוחבה. מפריד בקו שחוק בין הדתיים ששקעו אל חיקה של שנת חמין מערסלת והחילונים שהתנמנמו אי שם על חוף זיקים, מותיר בתווך את הרחובות האפורים של העיר ריקים וצהובים מתמיד.
המכונית האדומה הופיעה בהיסוס מה מעבר לפינה. הטלפון צלצל – "זה דרך מצדה? זה הרחוב שלך?" שאל קולה הגבוה באותו טון משתאה שגרם לי לחשוב שזו הפעם הראשונה שהיא מדברת בטלפון סלולרי  .
"כן אני רואה את הרכב שלך, תחני ותעלי במדרגות שמימין."
התבוננתי ממרפסת הבית איך היא זורמת מתוך העולם הממוזג שהגיע אתה כל הדרך מתל-אביב אל שדירת המתאבדים שלי. ראשונה הופיעה רגל גרובה בשקיפות שטפסה עד הברך, חיורת ודקה כמו שניתן לצפות מאקס-בלרינה, לאחר מכן התרוממה דמותה הדקה מעל הרכב, ולרגע אחד הביטה ברחוב הבאר שבעי  פוקחת עיניה בהשתאות של אנתרופולוגית דיסלקטית.

במכנסי ספארי וחולצת חאקי רחבה, צעיף ירוק שהסתיר את צווארה,משקפי שמש שהיו מספיק טרנדיים כדי לא להחשב אופנתיים נמשים ומבוך שיערה הבהיר המכוסה בכובע חאקי אוסטרלי היא נראתה חזרת כל שייכות לעולם שמסביבה.

 "אלוהים" חשבתי לעצמי, "האשה הזאת חיה בסרט. היא נראית כמי שבאה לצוד בספארי."
לאט לאט כמסגלת את גופה לזרימה הגלית של החום שעלה מן המדרכה, היא פתחה את הדלת השניה ושלפה שקית סגורה בקפדנות מהמושב שלצד הנהג. בעדינות טרקה את הדלת הניפה את ידה גבוה במחווה אבירית ביפבפה את המכונית והחלה לטפס במדרגות אל עבר הדירה.
הדפיקות נשמעו ברחבי הדירה ברורות ויציבות אך חלשות כדופק של אדם ישן.
"שלום" היא אמרה בשמחה ספק מעושה ופרשה את זרועותיה לצדדים כמתאמנת לצליבה. לקח לי רגע להבין שהיא בעצם מצפה לחיבוק.
חיבקתיה. חשתי את הבל פיה החם על כתפי, ובמשיכה רפה שחוששת לשבור את כל העדינות המיוזעת קלות הזו, משכתי אותה מחדר המדרגות אל תוך הבית.

מבטה הסתחרר סביב החדר במעגלים הולכים ונפרשים. מביטה על המדפים גדושי הספרים והכמויות הלא מקובלות של דיסקים שעיטרו את קירות הבית במינמליזם משופע.
"וואו, כמה דיסקים!! לא פלא שאתה מוזיקאי" אמרה בקבענות וחייכה בפסקנות.
לפני שהספקתי לומר משהו על ביצים ותרנגולת, היא הרימה את השקית שבידה והושיטה אותה קדימה בגאווה – "תראה מה הבאתי לך מתל אביב" היא אמרה בקול של מוכרת קרח אסקימואית.

"שקשוקה מדוקטור שקשוקה…, לא ידעתי מה אתה אוהב וחשבתי שאתה בטח אוהב אוכל כזה, לא?"
חייכתי. לא ידעתי על מי אני מרחם יותר באותו הרגע – עליה או עלי. הסיטואציה כולה היתה נבוכה מכדי מגע ולכן העדפתי להתמקד במה שניתן לגעת בו ולקחתי את השקית אל שולחן המטבח. כעבור רגע חזרתי אליה כדי לראות את עמידתה המרחפת משוטטת סביב הסלון, מתכופפת אל הפריטים הקטנים בהטיה שהבליטה את גמישות גבה המקומר ומתיחות ירכיה המהודקות. היא חשה בנוכחותי מאחוריה, ראשה פנה אלי ומבטה התבונן מצד גופה משועשע. פניה חייכו אלי בדקיקות, מהזוית בה עמדתי הן נראו כצמודות למכנסיה המתקצרים כלפי מעלה, מעין שלב נוסף לצד הבדים הנלפתים אל ישבנה כמטפסי הרים נואשים שנקרע להם חבל הטבור.
"איזה יופי" היא אמרה. ולרגע לא הבנתי את ההקשר.  היופי היחידי שאני ראיתי היה עסוק בזוויות מתעגלות ועמקים מאפילים שהיא בהחלט לא יכלה לראות מהזוית החושנית שבה נמצאה. רק אחרי שרוקנתי את מוחי מהמחשבה על המקום בו נפגשות רגליה, ראיתי שהיא מסמנת באצבעה את הדיסק של ארבו פרת.
"אני לא מאמינה שיש לך את הדיסק הזה. רציתי להשתמש בו לכוריאוגרפיה של המחול הקודם שלי, סיפרתי למישהו, ותוך חודשיים אני שומעת שאוהד, אוהד נהרין!!!- הוסיפה כאילו שאלתי משהו.  "אתה בטח מכיר אותו. בכל מקרה הוא השתמש בדיסק הזה במחול שהוא עשה, היית מאמין??? מאז אני לא מספרת לאף אחד איזה מוזיקה אני מתכוונת לשים במחול שלי."
"ומגיעה לבאר שבע בשביל לעבוד עם מוזיקאים שאף אחד לא מכיר בתל אביב" חשבתי לעצמי במרירות של שוקולד. חייכתי והתאמצתי לצמצם את המוח הגברי שלי למינימום ההכרחי. העלתי מהאוב את החקוי המוצלח ביותר שלי לג'נטלמן דרומי והזמנתי אותה לסיבוב בדירה.

היא הזדקפה כעגור בעל כורחו ונעה אחרי כמעט מרחפת מעל הרצפה. "זהו חדר ההקלטה" אמרתי "וכאן מעבר נמצא חדר הבקרה של האולפן בו עשיתי את המוזיקה למחול שלך."
"איזה יופי" היא התרשמה סוקרת את לוחות העץ שכיסו את הקירות וגולשות אל שורות כלי הנגינה שעמדו ממורקים לכבודה."איזה יופי " היא חזרה שוב, "מי היה מאמין שבתוך דירה תמימה שכזו מסתתר לו אולפן מוזיקלי כל כך…" אמרה ובליל דבריה נשטף מתחת לתהיות מוחי שהמשיך להכריע את הכף לטובת "מושכת אבל תל אביבית מתנשאת לאללה"
"תודה" עניתי בשם כל הציודים כולם, "רוצה לשמוע את המוזיקה שכתבתי עבורך?"
"אחר כך", היא ענתה פוקחת עיניים רעבות. "עד שהגעתי לאולפן שלך בסוף היקום, אפשר לחכות ולאכול קודם לא? אגב," אמרה וחייכה את חיוכה הצחור " איך קוראים לאולפן שלך?"
עדיין אין לו שם, עניתי כמעט מתנצל על אטיותי הממתגת. "קרא לו סוף היקום" היא אמרה.. "זה שם טוב למי שהאולפן שלו תקוע בבאר שבע ". באותו הרגע ריחמתי עליה,

מאוחר יותר באותו היום כבר הרבה פחות.

רק שנים לאחר מכן, הבנתי כמה מצחיק רחמים מתבטאים במיטה.

על ההתנתקות – על עזרה האמיתית ועל פסטיבל סמילנסקי

שלום לכם.

אם אתם מגיעים  לפה בצורה קבועה ודאי שמתם לב שבזמן האחרון אני ממעט עד כדי לא ממש כותב. הסיבה פשוטה. עשיתי מעשה.  התנתקתי מהרשת, התחברתי לים שבין החורים ואני מגיע למחשב חברותי  רק פעם בכמה ימים.

זו איננה הודעת פרישה דרמטית מהחיים הוירטואלים. תמיד חשדתי שאלו המודיעים שהם הולכים בעצם רק מצפים למחיאות הכפיים שיחזירו אותם בעוד יום או יומיים. מאחר וגם בחיי כמוזיקאי הדרנים נראו לי מטופשים קמעא, אין סכנה שאבוא לדרוש את מחיאות הכפיים שלכם בשביל לעשות קמבאק. אני לא הולך לשום מקום אני פשוט מנסה לבלות פחות זמן ברשת ויותר זמן בעשיה. ואין לי שום כוונות להפסיק ולכתוב באתר הזה.

כעת לכשהבהרנו שולחנות  יש שני דברים שהייתי רוצה לספר לכם עליהם.

דבר ראשון ובחשיבות מיידית – עזרה אנושית אמיתית .

לאחרונה  יצא לי להכיר איש שנגע לליבי מאוד. מדובר בבחור מקסים ומלא שמחת חיים שלצערו היה בעברו נרקומן ולאחר שנה וחצי של גמילה ועוד שנה בחוץ הוא מנהל חיים שלרובנו נראים כמובנים מאליהם אבל בשבילו עצם היכולת לחזור מדי יום לבית משלו ולשלם את חשבונות המים והחשמל היא פעולה מלאת גאווה ביכולתו להיות רגיל כמו כולנו.

הבעיה היא שהבן אדם נלחם בכל הכוח לצוף מעל המים ומנסה בכל מאודו לשקם את עצמו – אבל לפעמים הכי טוב שאתה יכול זה עדיין לא מספיק. זה הצליח לו במשך שלושה חודשים שבהם הוא מצא עבודה קשה אבל הגונה שסיפקה לו שכר מינימום שאפשרה לו לחיות ולשרוד בכבוד.

אולם מאז שהוא פוטר מהעבודה שלו לפני כחודש  (למרות שהוא היה עובד מדי יום 14 שעות במקום השמונה ההכרחיות – הנימוק ארגון מחודש של כוח אדם) הבן אדם לא מוצא שום עבודה והוא הולך ומתדרדר כלפי מטה.  והסיבה היחידה היא כלכלית.  אני לא יודע כמה כסף עולה למדינה לשקם נרקומן אבל אני יודע כמה כסף נחוץ לבן אדם בכדי לחיות חיים מהוגנים.

לכן אני מנסה במעט כוחי לעזור ואני מתחנן בפני כל אחד מכם. האיש אינו רוצה נדבות והוא אדם מאוד לא בעייתי בלשון המעטה. הוא ילד טהור שהשתחרר לעולם עם עבר שחור של 26 שנים של סיוטים. כל מה שהוא זקוק לו זה רק עבודה כדי לפרנס את עצמו בכבוד ותו לא. הוא לא בוחל בעבודות קשות הוא טוב בשיפוצים ובעבודות ידיים והוא נקי מזה שנתיים ומאוד אמין.

לכן אם אתם מכירים מקום או כל מעסיק שהוא שזקוק לעובד בכל עבודת כפיים שהיא באיזור הדרום (באר שבע – ערד – ירוחם) ואתם יכולים להשפיע ולו במעט אנא פנו אלי במייל המצורף (כתבו אלי מצד ימין שם למעלה) ותדעו שהמעשה הזה יכול להיות בהחלט הדבר שיציל וישנה את גורלו של אדם אחד.

תודה מראש לכל מי שיכול לעזור.

הדבר השני והקל יותר הוא פסטיבל סמילנסקי שאותו מארגנת קבוצת שבא הבאר-שבעית (שאני בין חבריה- גילוי נאות.)  בכל חודש אוגוסט עשינו פסטיבלי רחוב מדי יום רביעי. וגילינו שנותר לנו  קצת תקציב (שנתרם על ידי חברת "מכתשים" מי יתן והאל יברך את מפעלם )  מאחר וכל העולם ואחותו עסוקים בוועדות חקירה בימים אלו חשבנו שמן הראוי שנוותר על רעיון לקיחת הכסף לעצמנו ולמען ביתינו והחלטנו לעשות עוד שני פסטיבלים.

אי לכך ובהתאם לזאת ראו את התוכניה המצורפת וראו עצמכם מוזמנים:

יקר לכם לקנות ספרי לימוד? רוצים להיפטר מהספרים הישנים? בא לכם עוד ערב רומנטי?

השוק החופשי בסמילנסקי

רק ברביעי הקרוב (6.9), בין השעות 19:00-23:00, יהפוך רחוב סמילנסקי היפהפה בעיר העתיקה לשוק ענק של ספרים משומשים. חטטו בבוידעם, הביאו את כל הספרים שאתם לא צריכים ובואו למסור או למכור אותם, כדי לפנות מקום לספרים שתקנו ביריד.

תביאו:

ספרי לימוד

ספרי קריאה

ספרי עיון

ואולי גם תעשו קצת כסף…

ובמקביל, הרומנטיקה הרגילה של סמילנסקי:

מסיבת פתיחת שנת הלימודים!

·       הופעות של להקות והרכבים אקוסטיים

·       פעילויות יצירה לילדים (גם יצירת עוגיות!)

·       תיאטרון רחוב

·       ברייקדאנס, היפ הופ ומסיבה אלטרנטיבית החל מ-19:00

·       שיעור ומסיבת סלסה החל מ-21:15

·       דוכני עבודות יד

·       ריקודי דבקה של בדואים, לבנה ותה

ועל במת האוהל השבוע:
19:00 להקות נוער

19:45 שגיא

המתופף המוכשר ממצפה רמון בסדנת תיפוף קצבית.

20:15 חזקיה

מאסטר לתופים מערב אפריקאיים בהופעה וסדנת היכרות עם המקצב, עם דיג' ברקע וקצת רגאיי.

21:00 יניב

באר שבעי ומנהיג להקת אוקטובר בקאברים לשירים מוכרים וחומרים מקוריים.

22:00 יוחנן קרסל

יוצר באר שבעי מרתק לקראת אלבום בכורה בחומרים מקוריים. להאזנה מוקדמת myspace.com/yohanank

22:30 טל אורן

יוצרת באר שבעת מוכשרת לאללה בהופעה אינטימית ובלתי נשכחת. לצפייה בקטע מההופעה בקרו באתר daromtv.com   וחפשו את הכתבה על סמילנסקי.

והכל פתוח, חופשי וחינמי לחלוטין

הערב מתקיים במסגרת ערבי "רביעי בסמילנסקי", כיוזמה של 'קבוצת שבא לתרבות באר שבעית חדשה', קבוצת מתנדבים הפועלת למען התרבות בעיר, ובשיתוף מנהלת העיר העתיקה וחברת 'כיוונים'.

לפרטים נוספים: אורן 050-6662490

להצטרפות לרשימת התפוצה של שבא, כיתבו מייל לכתובת shvabs@gmail.com

+++ סמילנסקי ממוקם מאחורי מרכז הצעירים, ליד בית הפול

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: