היום היה כתום צלול ומואר כפי שרק הימים לפני ראש השנה יכולים להיות. שתי הנשים המבוגרות צעדו לאורך הבלוק, לבושות כאילו נגזרו מירחון ישן של Moda. בנעליים שהגיעו מהסניף המקומי של המכון לתרבות צרפתית – נעלי ניזרית. פסעו השניים לאיטן כדרך להתמודד המדרכות העקומות של העיר. מבלי להתבונן אחת אל השנייה, החליפו שתי הנשים רק מילים ספורים. בשפה שלא הכירה בגבול המשותף שבין צרפת, ספרד, מרוקו וישראל ושיחתן התמשכה לאורך הבלוק באותו בליל מילים שרק זקנות מרוקאיות יכולות להבין.
יעדן באותו הרגע, הייתה חנות הדגים הקטנה של יוסף בקצה הבלוק. משימתן הייתה הכל פרט לפשוטה. לבחור את הדג שיככב במרכז ארוחת ראש השנה.
"מרי" פנתה אחת מהן לחברתה, "ידעת שהבן של יוסף משחק כדורגל בפועל באר שבע ?"
"לא, לא ידעתי", ענתה חברתה בפיזור הדעת.
"איזה מהם ? הקטן ?"
"נראה לי שזה המזרוב עם השפם והתלתלים הארוכים".
מאיפה לך שזה הוא יוכבד?"
"מרסל" סיפר לי שהוא עלה לתורה ביום שבת והרב בירך אותו לפני כל בית הכנסת שהקבוצה תצליח."
"נו וזה יעזור אם נגיד לו את זה ?"
א-נעביבש, לא יודעת. אומרים שהקבוצה הפסידה אבל אולי יוסף יעשה לנו הנחה על הדג."
"ששש, איזה שטויות את מדברת היום" היסתה אותה מרי. "הנה הגענו נקווה שנשארו דגים טובים בשבילנו."
שתי הנשים נכנסו לחנות ההומה, בפנים התערבב לו רחש המים המותזים בשקשוק הסכינים המקרצפות את הקשקשים ובקריאות הנשים שעמדו מסביב לבריכה הגדולה, שבמרכז החנות . לצד הבריכה עמד יוסף על בנקיטו קטן – שלטובת קוראינו בני האליטות הישנות נסביר שמדובר בשרפרף קטן, רק הרבה יותר חמוד ובמרוקאית, אה.. זאת אומרת בספרדית – עטוף בסינר לבן ובידו החזיק מקל עם רשת מחוררת בקצהו.
במיכל המים הגדול שחו הדגים הכהים הלוך ושוב על פני החרסינה הלבנה בעוד הנשים המתלבטות נעמדו מסביב ותהו איזה דג הם יקחו איתן הביתה.
"את זה" צעקה לו מישהי מדי פעם וסימנה באצבעה על דג עלום, שמצידו מיד חמק לו אל קבוצת דגים אחרת, כאילו קלט שסופו מתקרב וניסה לדחות את מר גורלו לעוד רגע אחד.
יוסף נאנח, הוא ניגב את הזיעה ממצחו בעזרת גב ידו, וניגש אל משימת איתורו ושליפתו של הדג החמקן. לכשהצליח ללכוד ברשתו את הדג שנדמה לו כדג הנכון, העלה אותו אל פני המים בתוך הרשת והביט אל האישה במבט שואל.
כשהנהנה בראשה, הונף המקל כלפי מעלה ובתנועה אחת מיומנת, שהתחילה במימי הברכה ונגמרה בדלפק שליד – עשה הדג המפרפר את מסעו האחרון. לכשהונח לו בין ערימות הקרח עוד ניסה הדג לבעוט בזנבו ובצדדיו כמה פעמים כאילו ניסה ללמוד לעוף דווקא ברגעיו האחרונים, כל פעם ממריא קצת פחות גבוה באוויר עד שנחת לו על הדלפק הכסוף מחרחר, ומשתנק כשהחמצן שבאוויר חונק אותו לאט לאט.
המראה האחרון שראו עיניו המצועפות של הדג היו פניו העגומות משהו של מואיז, מנקה הדגים הישיש שניגש אליו. לכשהרגיש שנשמתו של הדג פרחה לה אל "עולם הבא של הדגים" החל לעשות את מלאכתו בשקט. מוסווה ברחש הקשקשים המוסרים מהעור.
"תסתכלי לדג בעיניים, דגים חולים, יש להם סימנים בטבעת מסביב לעיניים", לחשה יוכבד למרי כממתיקה סוד שרק היא מכירה. "הנה זה שמה נראה לי עם נקודות מסביב לעין, לא כדאי".
"איווה חלאס, איך את מצליחה לראות את זה?" שאלה מרי בעצבנות משלא הצליחה להבחין בסימנים מיוחדים בעיני הדגים השוחים, "תסתכלי טוב טוב בזנב שלהם, אם צריך לנקות אותו או שהוא נראה כמו כסף אז הוא לא טוב" קבעה יוכבד בפסקנות.
לאחר כמה דקות חשו השתיים שתורן הגיע. כשהביט בהן יוסף, שאגה לו יוכבד "ההוא ההוא". וסימנה את אחד הדגים היותר גדולים ששחה בשלווה בשולי הבריכה. "אה" חייך לעברה יוסף. את רוצה את "דוד, אל גורדו" ?
שתי הנשים צחקו בפה מלא כשיוסף הזכיר את האלמן השמן שהתגורר בבלוק שמולן. משמניו הידועים ברחבי השכונה הם שזיכו אותו בכבוד המפוקפק שהדג הכי גדול בבריכה יקרא בשמו.
"כן, תביא לי את אל גורדו, כל הילדים והנכדים באים אלי, ואני רוצה שיהיה מספיק לכולן" אמרה יוכבד בגאווה לא מוסתרת "אני רוצה שהשנה תהיה שנה טובה באמת".
"אין בעיה" אמר יוסף וניגש אל המלאכה. הוא הניף את מקלו והכניס אותו פנימה אל המים והחל רודף אחר "אל גורדו" ברחבי הבריכה.
"אל גורדו" שגילה לפתע שימיו השלווים חלפו, ומה שרודף אחריו הוא לא פחות ממקלו של מלאך המוות, החל לנוע בזריזות מפתיעה מצד אל צד בבריכה. מטעה את יוסף, וחומק ממנו כאילו כל חייו התכונן למרדף הזה.הוא נמלט ממקום למקום עד שלפתע נס לו אל הפינה המרוחקת של הבריכה שם מצא מחסה ברווח הצר מתחת למדחס החמצן. יוסף ניסה ללכוד אותו ברשתו אך הפינה הצרה והמסובכת, וגודלו של אל גורדו הכשילו אותו שוב ושוב.
"חרא די בוק, תצא כבר משם, תצא כבר… " סינן יוסף לעברו – הדג שעלז לו במחסה הבטוח סירב לזוז ממקומו. לאחר כמה דקות של נסיונות עקרים, פנה יוסף ליוכבד ואמר לה "תשימי עליו עין, איך שהוא זז, את אומרת לי ואני תופס אותו, בנתיים אני אוציא דגים לאחרות". יוכבד הנהנה בראשה ובארשת חמורת סבר ניגשה למשימת המעקב אחר הדג שלה.
הדקות עברו ורבעי השעה חלפו, אך "אל גורדו" המשיך להתחפר במיקומו וסירב לזוז. היום הלך והתקצר ליוכבד שהמחשבות על שלל הניקיונות המצפים לה בבית וסירי הבישול שהיא השאירה על האש הלחיצו אותה יותר עם כל רגע שחלף. לפתע חלף רעיון במוחה, היא נגשה אל מאחורי הדלפק עקפה את מואיז המופתע ונגשה ישירות אל המגב הגדול שעמד עד אז ללא שום ציפיה שימושית בפינה.
היא הפכה את המגב והחלה לדקור את זנבו של "אל גורדו" בשפיץ של המקל כמנסה לדחוק אותו החוצה מהפינה. לכשהבחין יוסף בעניין כולו היה משועשע בתחילה, אולם כשחש את חמת הזעם שבה ניסתה יוכבד לדקור את הדג ובעיקר פגעה במנוע ובמדחס נזעק יוסף להגן על רכושו, "יוכבד בסטנטה!! את תהרסי לי את כל הבריכה" ילל יוסף,
"יאללה תוציא אותו, אין לי את כל היום כאן" צעקה עליו יוכבד מצידה.
ממש באותו הרגע כבאורח פלא זז "אל גורדו" ממקומו כאילו כלום לא קרה והחל לעשות את סיבוביו בבריכה היישר אל הרשת של יוסף שעמדה ללא תנועה בשולי הבריכה, יוסף נזעק ותפס את המקל ואל גורדו בתוכו. חיוך גדול של נצחון התפשט על פניו כשהרים יוסף את הדג ממעמקי הבריכה אט אט אל פני המים כאילו היה זה לויתן לבן שנלכד ברשתו ולא דג קרפיון שמן במיוחד.
יוכבד חייכה בסיפוק רב אולם רגע אחד לפני שיוסף הניף את הדג באויר, היא צעקה לו "רגע, עצור."
יוסף קפא במקומו מעוצמת הצעקה והפנה את מבטו התוהה אל יוכבד, "תגיד לי", שאלה יוכבד בחשדנות. "הדג הזה. הוא בכלל טרי ? "
פניו של יוסף האדימו והתמלאו בחוסר הבנה. "אבל סניורה יוכבד, הדג הזה חי ? כמה יותר טרי את רוצה שהוא יהיה ?" הוא שאל נואשות. "נו, נו" היסתה אותו יוכבד כאילו הרחיקה זבוב טורדני במיוחד בעזרת המניפה שלה, "אני יודעת שהוא חי, אבל אני שאלתי, האם הוא גם טרי ?"
לאט לאט שמט יוסף את המקל, ואל גורדו שחש את האחיזה מתרופפת, נפנף בזנבו פעם ופעמיים והחל שוחה לעבר הצללים העמוקים של הבריכה.
(ואכן למי שמכיר את מעללי פורום האלטרנטיביסטים ב-YNET יודע שהסיפור הזה כבר פורסם לפני שנה אבל אל תתנו לזה לבאס אתכם אלו הן רק טירות שבוערות, תמצאו מישהו שמסתובב וזה יביא אתכם לסביבה, כפי שאומר האדמו"ר ניל יאנג)
