אגדות לא ידועות

הכוריאוגרפיה של סוף היקום

אותו סוף קיץ היה כמו כל הקיצים שבאו לפניו ואחריו, אולם בדרכו שלו נדמה כי מעולם לא היה סוף קיץ חם יותר. חוט הלהט שבער מעלות השחר טיפס על פני הרחובות והגיע לשיאו בזמן האבק של צהריי השבת, חוצה את העיר לאורכה ולרוחבה. מפריד בקו שחוק בין הדתיים ששקעו אל חיקה של שנת חמין מערסלת והחילונים שהתנמנמו אי שם על חוף זיקים, מותיר בתווך את הרחובות האפורים של העיר ריקים וצהובים מתמיד.
המכונית האדומה הופיעה בהיסוס מה מעבר לפינה. הטלפון צלצל – "זה דרך מצדה? זה הרחוב שלך?" שאל קולה הגבוה באותו טון משתאה שגרם לי לחשוב שזו הפעם הראשונה שהיא מדברת בטלפון סלולרי  .
"כן אני רואה את הרכב שלך, תחני ותעלי במדרגות שמימין."
התבוננתי ממרפסת הבית איך היא זורמת מתוך העולם הממוזג שהגיע אתה כל הדרך מתל-אביב אל שדירת המתאבדים שלי. ראשונה הופיעה רגל גרובה בשקיפות שטפסה עד הברך, חיורת ודקה כמו שניתן לצפות מאקס-בלרינה, לאחר מכן התרוממה דמותה הדקה מעל הרכב, ולרגע אחד הביטה ברחוב הבאר שבעי  פוקחת עיניה בהשתאות של אנתרופולוגית דיסלקטית.

במכנסי ספארי וחולצת חאקי רחבה, צעיף ירוק שהסתיר את צווארה,משקפי שמש שהיו מספיק טרנדיים כדי לא להחשב אופנתיים נמשים ומבוך שיערה הבהיר המכוסה בכובע חאקי אוסטרלי היא נראתה חזרת כל שייכות לעולם שמסביבה.

 "אלוהים" חשבתי לעצמי, "האשה הזאת חיה בסרט. היא נראית כמי שבאה לצוד בספארי."
לאט לאט כמסגלת את גופה לזרימה הגלית של החום שעלה מן המדרכה, היא פתחה את הדלת השניה ושלפה שקית סגורה בקפדנות מהמושב שלצד הנהג. בעדינות טרקה את הדלת הניפה את ידה גבוה במחווה אבירית ביפבפה את המכונית והחלה לטפס במדרגות אל עבר הדירה.
הדפיקות נשמעו ברחבי הדירה ברורות ויציבות אך חלשות כדופק של אדם ישן.
"שלום" היא אמרה בשמחה ספק מעושה ופרשה את זרועותיה לצדדים כמתאמנת לצליבה. לקח לי רגע להבין שהיא בעצם מצפה לחיבוק.
חיבקתיה. חשתי את הבל פיה החם על כתפי, ובמשיכה רפה שחוששת לשבור את כל העדינות המיוזעת קלות הזו, משכתי אותה מחדר המדרגות אל תוך הבית.

מבטה הסתחרר סביב החדר במעגלים הולכים ונפרשים. מביטה על המדפים גדושי הספרים והכמויות הלא מקובלות של דיסקים שעיטרו את קירות הבית במינמליזם משופע.
"וואו, כמה דיסקים!! לא פלא שאתה מוזיקאי" אמרה בקבענות וחייכה בפסקנות.
לפני שהספקתי לומר משהו על ביצים ותרנגולת, היא הרימה את השקית שבידה והושיטה אותה קדימה בגאווה – "תראה מה הבאתי לך מתל אביב" היא אמרה בקול של מוכרת קרח אסקימואית.

"שקשוקה מדוקטור שקשוקה…, לא ידעתי מה אתה אוהב וחשבתי שאתה בטח אוהב אוכל כזה, לא?"
חייכתי. לא ידעתי על מי אני מרחם יותר באותו הרגע – עליה או עלי. הסיטואציה כולה היתה נבוכה מכדי מגע ולכן העדפתי להתמקד במה שניתן לגעת בו ולקחתי את השקית אל שולחן המטבח. כעבור רגע חזרתי אליה כדי לראות את עמידתה המרחפת משוטטת סביב הסלון, מתכופפת אל הפריטים הקטנים בהטיה שהבליטה את גמישות גבה המקומר ומתיחות ירכיה המהודקות. היא חשה בנוכחותי מאחוריה, ראשה פנה אלי ומבטה התבונן מצד גופה משועשע. פניה חייכו אלי בדקיקות, מהזוית בה עמדתי הן נראו כצמודות למכנסיה המתקצרים כלפי מעלה, מעין שלב נוסף לצד הבדים הנלפתים אל ישבנה כמטפסי הרים נואשים שנקרע להם חבל הטבור.
"איזה יופי" היא אמרה. ולרגע לא הבנתי את ההקשר.  היופי היחידי שאני ראיתי היה עסוק בזוויות מתעגלות ועמקים מאפילים שהיא בהחלט לא יכלה לראות מהזוית החושנית שבה נמצאה. רק אחרי שרוקנתי את מוחי מהמחשבה על המקום בו נפגשות רגליה, ראיתי שהיא מסמנת באצבעה את הדיסק של ארבו פרת.
"אני לא מאמינה שיש לך את הדיסק הזה. רציתי להשתמש בו לכוריאוגרפיה של המחול הקודם שלי, סיפרתי למישהו, ותוך חודשיים אני שומעת שאוהד, אוהד נהרין!!!- הוסיפה כאילו שאלתי משהו.  "אתה בטח מכיר אותו. בכל מקרה הוא השתמש בדיסק הזה במחול שהוא עשה, היית מאמין??? מאז אני לא מספרת לאף אחד איזה מוזיקה אני מתכוונת לשים במחול שלי."
"ומגיעה לבאר שבע בשביל לעבוד עם מוזיקאים שאף אחד לא מכיר בתל אביב" חשבתי לעצמי במרירות של שוקולד. חייכתי והתאמצתי לצמצם את המוח הגברי שלי למינימום ההכרחי. העלתי מהאוב את החקוי המוצלח ביותר שלי לג'נטלמן דרומי והזמנתי אותה לסיבוב בדירה.

היא הזדקפה כעגור בעל כורחו ונעה אחרי כמעט מרחפת מעל הרצפה. "זהו חדר ההקלטה" אמרתי "וכאן מעבר נמצא חדר הבקרה של האולפן בו עשיתי את המוזיקה למחול שלך."
"איזה יופי" היא התרשמה סוקרת את לוחות העץ שכיסו את הקירות וגולשות אל שורות כלי הנגינה שעמדו ממורקים לכבודה."איזה יופי " היא חזרה שוב, "מי היה מאמין שבתוך דירה תמימה שכזו מסתתר לו אולפן מוזיקלי כל כך…" אמרה ובליל דבריה נשטף מתחת לתהיות מוחי שהמשיך להכריע את הכף לטובת "מושכת אבל תל אביבית מתנשאת לאללה"
"תודה" עניתי בשם כל הציודים כולם, "רוצה לשמוע את המוזיקה שכתבתי עבורך?"
"אחר כך", היא ענתה פוקחת עיניים רעבות. "עד שהגעתי לאולפן שלך בסוף היקום, אפשר לחכות ולאכול קודם לא? אגב," אמרה וחייכה את חיוכה הצחור " איך קוראים לאולפן שלך?"
עדיין אין לו שם, עניתי כמעט מתנצל על אטיותי הממתגת. "קרא לו סוף היקום" היא אמרה.. "זה שם טוב למי שהאולפן שלו תקוע בבאר שבע ". באותו הרגע ריחמתי עליה,

מאוחר יותר באותו היום כבר הרבה פחות.

רק שנים לאחר מכן, הבנתי כמה מצחיק רחמים מתבטאים במיטה.

5 comments on “הכוריאוגרפיה של סוף היקום

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מריונטה

  2. מותר לדעת מאיפה/ מי יצר את המריונטה?

  3. יניב

    סיפור יפה. נדמה לי או שקראתי אותו לפני כמה ימים בעיתון כביש 40? שם הוא היה יותר קצר, אבל זה נראה לי די אותו דבר. אתה כתבת אותו שם?

  4. דויד פרץ

    אם כי בשינויים. שם הוא נערך וקוצר בגלל רוחב היריעה.

    tavha – לשאלתך, מצאתי את הבובה הזו באתר שמוכר בובות ביפאן:
    http://puppet-house.co.jp/phg/czech/pani/pani1.htm
    לא מצאתי מי יצר אותה אבל את מוזמנת לחפש לעומק, היפאנית שלי קצת חלודה.
    ביי בנתיים ושנה טובה.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    דפיקות בדלת…… חלשות כמו של אדם ישן,
    ובשם כל הציודים כולם…. חחחחח
    אהבתי מאוד את הכתיבה המדהימה, והתחושות שעולות מהסיפור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: