מוזיקה אמיתית

בגיל חמישים, גילו קפץ עליו באותה פתאומיות שילדים קופצים כשמשחקים בחמור ארוך. בפעם האחרונה שראיתי אותו עוד קיננה בו תולעת אי הנחת המפורסמת שלו, אותה נמרצות אפלה של אלו שעדיין לא השיגו את כל שרצו בחייהם. ומתנהלים בהשתוקקות עייפה למשהו שכבר שכחו מהו, אך בוודאות אינו ברשותם.  כל כך הרבה שנים לא נצפה בעיר, ועכשיו עמד שחוח באמצע חנות הדיסקים בה עבדתי פעם, נראה עייף מגילו ומרוקן מכל נמרצות שהיא, כפסל שיש מואר בכיעור, תחת שמש הפלורוסנט הנצחית של הקניון.
במבט מתקרב, הבחנתי שעורו הפך משחום לכהה בבת אחת. נדמה שקרני השמש שחרכו אותו מבחוץ והוויסקי המיושן שהכהה אותו מבפנים – נפגשו סוף סוף באמצע הדרך ככורי פחם עגמומיים. הוא דיבר עם המוכרת בחנות ולפני שהספקתי לסגת לאחור ולהיעלם אל המולת הקניון,  לכד אותי החיוך התמידי שלו – דקיק רק יותר מגזרתו הגמלונית.
"מהשמיים שלחו אותך הנה, עכשיו שאלתי אותה אם היא יודעת  איפה אתה, והנה אתה מופיע"
חייכתי  אליו. נזכרתי בימים בהם הייתי מתבונן אליו מלמטה בהערצה. נטוע דרך קבע במגפי העור שלו, משוטט על המדרכות השבורות כקורא תיגר על אורח החיים המואט שהעיר הזו והשמש שתלויה מעליה כמחבט כופה עליך. עליך – ולא עליו, האיש היחידי שחי בעיר הזאת.

לא משנה לאיזו הופעה הלכת, או באיזה פאב הסתובבת. בבאר שבע של שלהי שנות השמונים – מתישהו, היכנשהו, איכשהו, כבר היית פוגש את רעמת השיער הדליל, העינים היוקדות בשחור ואת אותו חיוך ספק ממזרי ספק ילדותי.
"היי, מה העניינים איתך?" שאלתי את החיוך בחזרה.

"לא תאמין", חייך אלי – "אני חוזר לעסקים".

אחרי שספרו שברח מהנושים לישוב ההוא בקצה הקו הירוק,  אחרי שראו אותו דופק לבנה לתוך חלון ראווה של חנות כלי נגינה רק בגלל שהעליבו אותו ואת המוזיקאי האהוב עליו, אחרי שאמרו שאיבד את זה לחלוטין ונצפה עומד באמצע הקיץ עם מעיל הגשם השחור והנצחי שלו בבית תמחוי מקומי – כבר באמת לא האמנתי.

במשך חייו פתח וסגר כל כך הרבה פעמים את אותם עסקים שקשורים למוזיקה, שזה היה בלתי אמין לחשוב שהוא ינסה לפתוח עוד עסק כזה. כולנו גדלנו על ברכי חנויות התקליטים שלו. הן היו נעות ברחבי העיר כנחש שזז בשמש ותר אחרי צל. שבועיים לא היית מגיע לחנות ופתאום הגעת לדלת ברזל סגורה.

ושוב היה מתחיל החיפוש מחדש. "איפה החנות שהייתה כאן ? שאלתי את בעלי העסקים העתיקים ששכנו בסמוך, מי יודע איפה המשוגע הזה" פטרו אותי בתנועת יד תמוהה וחזרו לגרש את הזבובים בחנותם. אבל החנות שלו הייתה סוג של מגדלור באמצע אפרוריות המדבר לכל מי שחיפש למצוא את הפתח לעולם החלומות.  אם הלכת בעיר העתיקה וראית שני חבר'ה צעירים מגודלי שיער ועם ילקוט שכל, נראים חולמניים ולהוטים באותה מידה, ידעת שאם תעקוב אחריהם תגיע בסופו של דבר אל החנות שלו. כי את מה שהיה לו שם במדפים כולנו חיפשנו – מוזיקה טובה.

זה היה המסלול הקבוע של אחר הצהריים בכיתה י"ב, ירדתי העירה ומהר מאוד מצאתי את עצמי בחנותו מדפדף בשקט בין התקליטים. בעודך מדפדף יכולת לחוש את כובד מבטו הבוחן. מבט שבדק את אצבעותיך המשתהות על אלבום זה או אחר, כקובע את המדד להעריך את שוויך, והאם כדאי למכור לך תקליטים בכלל.

באחד מהימים ההם נכנס נער תמים אל החנות ובאגביות שכזו ושלף משקית של המשביר לצרכן, שבר תקליט של איזו להקת פופ עכשווית משנות השמונים וביקש משהו דומה.
הוא לקח את התקליט בידיו. הסתכל בו ובחן אותו מכל צדדיו בחשדנות מהולה ברצון להקיא, ואז בבת אחת עלה בו הקבס ובמשנהו תקף אותו הזעם המפורסם שלו – "אתה רואה את זה?" שאג אל הלקוח האומלל, "זה"  ונעץ את אצבעו בעטיפה בפסקנות, כמחפש ליצור חור נוסף בתקליט, "זה לא מוזיקה" צעק אליו, ושילח את התקליט כצלחת מעופפת דרך הדלת הפתוחה אל הרחוב הבאר שבעי החשוך.
אבל גם חדר חזרות היה לו, אולפן הקלטות, ציוד להגברת הופעות רחוב, פאב להופעות, ואת כולם הוא פתח בלהט גדול שהתאדה רק מהר יותר מאדי העשן והוויסקי בפאב. ועכשיו הוא כאן שוב "חוזר לעניינים" אבל האם העניינים יחזרו אליו? תהיתי חרישית.
"וואלה" אמרתי בספקנות מהולה בנקיפות מצפון.
"כן", הוסיף באותה התלהבות שהתמחה בה. מהסוג שמזינה את עצמה כוודקה  – "אמרתי לך אלף פעם אני תמיד נופל, ותמיד קם". כל הברה והברה מהמשפט הזה הודגשו בדחיפת אצבע דוקרנית אל חזי. כאילו סימן כל הטעמה במשפט ביתר שאת כדי שלא אני, ולא הוא, נשכח אי פעם כל נפילה וקימה שלו.
חייכתי, בכל מאודי רציתי להאמין שהוא יכול לחזור לימי הזוהר שלו אי אז בשלהי שנות השמונים כשאפילו המקומון  המקומי הכתיר אותו כאיש השנה במוזיקה הבאר שבעית, קיוויתי שהוא ימצא את הדרך לפרנס את עצמו כראוי ויחיה פעם אחת מהחלומות שלו עם כל המוזיקה שהוא אוהב ואנשים שידברו איתו עליה, שכן לא היה משהו ששימח אותו יותר מלדבר על המוזיקה האהובה עליו – אולי הוויסקי אבל לא משהו מעבר. אך בסופו של דבר ידעתי שאני מתבונן על שיכור מועד ומיוחד שכבר מתקשה להבחין בין המציאות כפי שרובנו מוצאים אותה, לבין המציאות כפי שהוא מייצא אותה ממוחו הקודח
נפרדתי ממנו לשלום ובאיחולי הצלחה ועם מעט חרטה ביחס לחוסר האמונה שיש לי בו ובמפעל חייו.
כשהלכתי השבוע במורד המדרחוב ראיתי לפתע שלט שהכרתי היטב מימי נערותי. ליד הפסאז' המהוה עמד לו באלכסון על המדרכה אותו מלבן פח ישן שבין פסיו הסגולים נכתב שמו בגדול  ומתחת לו באותיות עם פונט חדשני של שנות השבעים ובכתב שיד הזמן עיצבה לא פחות מהמעצב האלמוני נכתב ; "חנות תקליטים  – מוזיקה אמיתית".

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: