ציור : ערן צלגוב ציור : ערן צלגוב

בגיל חמישים, גילו קפץ עליו באותה פתאומיות שילדים קופצים כשמשחקים בחמור ארוך. בפעם האחרונה שראיתי אותו עוד קיננה בו תולעת אי הנחת המפורסמת. נמרצות אפלה של אלו שעדיין לא השיגו את כל שרצו בחייהם ועודם מתנהלים בהשתוקקות עייפה למשהו שכבר שכחו מהו, אך בוודאות אינו ברשותם.  כל כך הרבה שנים לא נצפה בעיר, ועכשיו בלקמור עמד שחוח באמצע חנות הדיסקים בה עבדתי פעם, נראה עייף מגילו ומרוקן מכל נמרצות שהיא. פסל שיש מואר בכיעור שמש הפלורוסנט הנצחית של הקניון.
במבט מתקרב, הבחנתי שעורו הפך משחום לכהה בבת אחת. כאילו קרני השמש שחרכו אותו מבחוץ והוויסקי המיושן שהכה אותו מבפנים – נפגשו סוף סוף באמצע הדרך ככורי פחם עגמומיים. הוא עמד שם ודיבר עם המוכרת בחנות. ולפני שהספקתי לסגת לאחור ולהיעלם אל המולת הקניון,  לכד אותי החיוך התמידי שלו – דקיק, רק יותר מגזרתו הגמלונית.
“מהשמיים שלחו אותך הנה, עכשיו שאלתי אותה אם היא יודעת  איפה אתה, והנה אתה מופיע”
חייכתי  אליו. נזכרתי בימים בהם הייתי מתבונן אליו מלמטה בהערצה. נטוע דרך קבע במגפי העור שלו, משוטט על המדרכות השבורות כקורא תיגר על אורח החיים המואט שהעיר הזו והשמש שתלויה מעליה כמחבט כופה עליך. עליך – ולא עליו, האיש היחידי שחי בעיר הזאת. האיש שכולם קראו לו: בלקמור.

לא משנה לאיזו הופעה הלכת, או באיזה פאב הסתובבת. בבאר שבע של שלהי שנות השמונים – מתישהו, היכנשהו, איכשהו, כבר היית פוגש את רעמת השיער הדליל, העינים היוקדות בשחור ואת אותו חיוך ספק ממזרי ספק ילדותי.
“היי, מה העניינים איתך?” שאלתי את החיוך בחזרה.
“לא תאמין”, חייך אלי – “אני חוזר לעסקים” סיפרו שברח מהנושים לישוב ההוא באיזור הדמדומים של דרום הר חברון. שראו אותו דופק לבנה לתוך חלון ראווה של חנות כלי נגינה רק בגלל שהעליבו את המוזיקאי האהוב עליו, ולכם העליבו אותו, אחרי שאמרו שאיבד את זה לחלוטין ונצפה עומד באמצע הקיץ עם מעיל הגשם השחור והנצחי שלו בבית תמחוי מקומי – כבר באמת לא האמנתי.

במשך חייו פתח וסגר כל כך הרבה פעמים את אותם עסקים שקשורים למוזיקה, שזה היה בלתי אמין לחשוב שהוא ינסה לפתוח עוד עסק כזה. כולנו גדלנו על ברכי חנויות התקליטים שלו. הן היו נעות ברחבי העיר כנחש שזז בשמש, תר אחרי צל. שבועיים לא היית מגיע לחנות, פתאום הגעת לדלת ברזל סגורה.

ושוב היה מתחיל החיפוש מחדש. “איפה החנות שהייתה כאן? שאלתי את בעלי העסקים העתיקים ששכנו בסמוך, מי יודע איפה המשוגע הזה” פטרו אותי בתנועת יד תמוהה וחזרו לגרש את הזבובים בחנותם. אבל החנות שלו הייתה סוג של מגדלור באמצע אפרוריות המדבר לכל מי שחיפש למצוא את הפתח לעולם החלומות. אם הלכת בעיר העתיקה וראית שני חבר’ה צעירים מגודלי שיער ועם ילקוט שכל, נראים חולמניים ולהוטים באותה מידה, ידעת שאם תעקוב אחריהם תגיע בסופו של דבר אל החנות שלו. כי את מה שהיה לו שם במדפים כולנו חיפשנו – מוזיקה טובה.

זה היה המסלול הקבוע של אחר הצהריים בכיתה י”ב, ירדתי העירה ומהר מאוד מצאתי את עצמי בחנותו מדפדף בשקט בין התקליטים. בעודך מדפדף יכולת לחוש את כובד מבטו הבוחן. מבט שבדק את אצבעותיך המשתהות על אלבום זה או אחר, כקובע את המדד להעריך את הבנתך המוזיקלית, האם אתה ראוי לחינוך, האם כדאי למכור לך תקליטים בכלל.

באחד הימים נכנס נער תמים אל החנות ובאגביות שכזו ושלף משקית של המשביר לצרכן, שבר תקליט של איזו להקת פופ עכשווית משנות השמונים וביקש משהו דומה.
בלקמור לקח את התקליט בידיו. הסתכל בו ובחן אותו מכל צדדיו בחשדנות מהולה ברצון להקיא, ואז בבת אחת עלה בו הקבס, ובמשנהו תקף אותו הזעם המפורסם: “אתה רואה את זה?” שאג אל הלקוח האומלל, “זה”  ונעץ את אצבעו בעטיפה בפסקנות, כמחפש ליצור חור נוסף בתקליט, “זה לא מוזיקה!!!” צעק, ושילח את התקליט כצלחת מעופפת דרך הדלת אל פאסג׳ באר שבעי חשוך.
אחר כך היה ציוד להגברת הופעות רחוב, חדר חזרות, אולפן הקלטות, ואפילו פאב להופעות עם מוזיקה כמו שהוא אוהב. את כולם פתח בלקמור בלהט גדול שהתאדה מהר יותר מאדי הוויסקי. והנה עכשיו הוא שוב כאן, “תקשיב״ הוא גיחך, ״אני חוזר לעניינים” אבל האם העניינים יחזרו אליו? תהיתי חרישית.
“וואלה” אמרתי בספקנות מהולה בנקיפות מצפון.
“כן”, הוסיף באותה התלהבות שהתמחה בה. מהסוג שמזינה את עצמה ככוסית וודקה – “אמרתי לך אלף פעם, בלקמור תמיד נופל, ובלקמור תמיד קם!”. כל הברה והברה מהמשפט הזה הודגשו בדחיפת אצבע דוקרנית אל חזי. מסמן כל הטעמה במשפט ביתר שאת, כדי שלא אני, ולא הוא, נשכח אי פעם איזו נפילה ללא קימה שלו.
חייכתי, בכל מאודי רציתי להאמין שהוא יכול לחזור לימי הזוהר שלו אי אז בשלהי שנות השמונים כשהמקומון הכתיר אותו כאיש השנה במוזיקה הבאר שבעית. קיוויתי שימצא דרך לפרנס את עצמו כראוי , שיחיה פעם אחת מהחלומות שלו עם המוזיקה, ועם כל האנשים שידברו איתו על המוזיקה שאהב כל כך. שכן לא משנה באיזה מצב רוח תפסת אותו, לא היה משהו ששימח אותו יותר מלדבר על המוזיקה האהובה עליו של סגול כהה, דיפ פרפל, ריינבו, ווייטסנייק ובעיקר כל דבר שקשור לרי׳צי בלקמור. אולי רק את הוויסקי אהבה כמו את המוזיקה, אבל הוא תמדי היה חומר הבעירה כשהמוזיקה ניגנה, לא משהו מעבר. בסופו של דבר ידעתי שאני מתבונן על שיכור מועד ומיוחד שכבר מתקשה להבחין בין המציאות כפי שרובנו מוצאים אותה, לבין המציאות כפי שהוא מייצא אותה ממוחו הקודח.
נפרדתי מבלקמור לשלום באיחולי הצלחה והתמלאתי חרטה ביחס לחוסר האמונה שיש לי בו ובמפעל חייו. השבוע כשהלכתי במורד המדרחוב בעיר העתיקה, ראיתי שלט שהכרתי היטב מימי נערותי. ליד הפסאז’ המהוהה עמד באלכסון על המדרכה, אותו מלבן פח ישן שבין פסיו הסגולים נכתב שמו של בלקמור בגדול, ומתחת לו באותיות עם פונט חדשני משנות השבעים, בכתב שיד הזמן עיצבה לא פחות מהמעצב האלמוני נכתב; “בלקמור, חנות תקליטים  – מוזיקה אמיתית”.

14 comments on “מוזיקה אמיתית

  1. כרגיל, יופי של כתיבה, מהלב.

    חג שמח.

    שי

  2. בועז כהן

    …”אתה רואה את זה?” שאג, “זה” ונעץ את אצבעו בעטיפה בפסקנות כמחפש ליצור חור נוסף בתקליט, “זה לא מוזיקה” צעק אליו, ושילח את התקליט כצלחת מעופפת דרך הדלת הפתוחה אל הרחוב הבאר שבעי החשוך. “…

    (כמה פעמים ביום, כל יום, אני מרגיש את התחושה הזו…)

    סיפור נפלא.
    ועצוב.

  3. אסתי תירוש

    תמיד מצביט את ליבי, דויד!
    קתרזיס – לקראך.

    אסתי אחת, כל-ככה מעריכה.

  4. אבינועם

    את הסקיצה הראשונה שלי, הקלטתי אצלו.
    שמע, 17 שנה.. ועכשיו שוב אצלך,אותו שיר, יא דויד. אתה מבין ?

    זה בנאדם מיוחד, ועכשיו אני מוצא את עצמי במשולש חוויות משותפת.

    המניאק הסכים למכור לי רק שני תקליטים לבנים של ג’טרו טול.

    בכלל, חצי מהחנות הוא שמר לעצמו.
    כתבת עליו יפה.

    • שמעון

      לא מכיר ואני מהצפון, גרמת לי להכיר אותו, לספוג את האווירה ולהבין את אותם ימים דרך המילים המופלאות שלך.
      מודה לך

  5. עם פרדוקס הבמבה את הסינגל הראשון, “השלג הזה”.

    אדם מדהים. באמצע האולפן היה כלב ופחדנו שינשך אותנו אז הקלטנו מהר

  6. דביר

    על טייפ סלילים שמונה ערוצים.
    היה מצחיק וגרוע אבל היה כיף. הגברתי כל כך את ערוץ הגיטרה שלי, כי עיצבן אותי שטכנאים בארץ חושבים שגיטרות צריכות להיות נמוך, ובסוף זה חירב את כל הסאונד. שמענו את זה באוטו בדרך חזרה לבית של המתופף וזה היה נשמע נורא. אבל באשמתי, לחלוטין.
    היה נחמד, היה

  7. גלעד

    האחד והיחיד, דמות באר שבעית מיתולוגית

  8. חרנופית

    דווקא עכשיו כשעזבתי לבירה? לו הייתי יודעת לא הייתי. ולו היית מרי לו…

  9. תמסח

    אני מקווה שיום אחד בעתיד הרחוק (רחוק בגלל שאני מאחל לו חיים ארוכים יפים וטובים) יהיה איזה רחוב על שמו בבאר שבע.

    הכי אהבתי את החנות התת קרקעית=מקלט בפסז’ שרול ליד ספריית הווידאו הצפופה

  10. החנות הנוכחית שלו נמצאת ברחוב העצמאות?

  11. דונובן

    כ20 שנה לא התראינו. לפני כ4 שנים שבתי להתגורר בעיר ולפני כחצי שנה נפגשנו שוב, באקראי, ואני אומר לכם, הראש של הבן- אדם לא השתנה בגרם אחד מאז היה ילד ואני הייתי נער. כשעוברים לדבר על מוסיקה (במיוחד כשהוא מדבר)אתה נדהם לגלות שהשנה היא בעצם 1968-9 ודיפ-פרפל בהרכב המיתולוגי עדיין מסתובבים ברחובות הרטפורד ולונדון ומחפשים מועדון שיאות לארח את המוסיקה שלהם ואו-טו-טו יש מצב שהם מגיעים להופיע באולמי הוד בבאר שבע כשלהקת החימום יהיו ההדים עם קאוורים של לד-זפלין…
    כמו דוד, גם אני מאחל לו שימצא סוף סוף את השקט, השלווה והנחלה.

  12. נטע אלקיים

    כמה יפה כתבת. לא הכרתי אבל דרך הכתיבה שלך ממש ״ראיתי״ אותו… הצלחתי להרגיש את הפרסונה הזו. כמה כואב על אנשים מלאי כשרון ותשוקה שנמקו במציאות הקשוחה של הפריפריה. כמה חבל על הטיפה המרה שהבריחה אותו מעשייה אל אין-אונים. תודה שהכרת לי.
    יהי זכרו ברוך.

  13. Tsvi Krauzer

    אהבתי מאוד , תודה רבה 🙏

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

%d בלוגרים אהבו את זה: