יום אחד היא הייתה שם. יושבת על המדרכה שממול, גזרה דקיקה ושחומה, רק אפה הזוויתי התבלט מבעד נחשי שיערה כמגלשת מחשבות כבדות משקל שנטפו אל הכביש אשר התפרש בין רגליה.
חוסר השייכות שלה משך את תשומת לבי, שרוואל הודי וגופיה שחשפה קעקועים צרובי שמש, היא נראתה כטיפות צבע שנשרו באקראיות ממכחול צייר עיוור צבעים. דג זהב שהונדס גנטית להיות מבהיק יותר מסביבתו, ונלכד ברשת הקווים האפורים של עיר הצהריים שהקיפה אותה מכל עבר. לרגע חשבתי שהיא סטודנטית בהתהוות שנדדה אל הרחוב שלי טיול אחד מוקדם מדי, אך משהו בה, לא התאים לשום דבר מסביבה, וגם לא לעצמו.
הבחנתי בה בשנית באחד מהבקרים הכאובים האלו בהם התעוררתי מוקדם מדי, ומיהרתי אל פגישות חיי. בסוף הדהירה מהבית אל הרחוב ראיתי אותה יושבת מעברו השני של הכביש כבדרך אגב, מעשנת באטיות את הבוקר העולה, שונותה המובהקת מדגישה ביתר שאת את אמצעותי המעומעמת. לכשיצאתי למחרת מביתי אל מסדרונות חיי, היא שוב הייתה שם ממול. מדויקת כאבן וחדה כביתו הממזרה של הרגע. חולשת על הכביש האגבי דווקא באותה נקודה חסרת כל יחוד של האמצע. סימן שאלה אנושי חוסה בצל מערבל הבטון הכתום שחונה ממול ביתי כבדרך קבע.
הבטתי בה בהתגנבות יחידים מנומסת, אבל היא ענתה לי בפתיחת ציר המוני שכלל שתי עיניים תלושות שעשו את כל הדרך אלי ללא תודעת מבוכה או עצירה, מבט שנקטע רק בידי המכוניות שחלפו בננו והדהירו את הרגע קדימה בשלל צבעי המתכת.
כשירדתי מהמונית שהחזירה אותי הביתה בשעת ערב, היא עדיין ישבה באותה נקודה אקראית שבה ישבה מהבוקר, נעה עם סיבוב העולם מבלי לזוז כקשורה לטבורו בחבלים בלתי נראים. מזינים אותה וכובלים אותה בו זמנית אל סיבוב העולם.
גם לאחר שעליתי הביתה ובין שיטוטי לאורך קווי הרשת, המשיכה דמותה המנותקת להטריד אותי. הסטתי את הווילונות ובחנתי את הכביש, בהונותיה היו עדיין שם. משורבבות בחושך אל עבר הכביש. צל אשה בחשכת הלילה הבאר שבעי שאפילו זקנם הכתום של פנסי הרחוב לא הצליח להאיר, שחור על גבי שחור בצבעים מלאי חיים ואותו מבט ממוקד אל הצד שממול שגם דרך האפילה יכולתי לחוש את רחשי בערתו העמומים.
וכך גם למחרת, וכבר חלפו להם שבועיים, כל בוקר מחדש, יושבת ומביטה אל צידו האחר של הכביש, ממשיכה להעלות סימני שאלה במוחי. כמה פעמים חשבתי לאזור אומץ לעבור את הכביש ולשאול אותה מדוע היא יושבת שם ולמה, או למי היא מחכה? מה היא רוצה? למה היא בוהה? הרי חייבת להיות סיבה למה היא יושבת שם. רציתי לשאול אם הכל בסדר איתה, אך במחשבה ספקנית תהיתי אם הכל בסדר איתי. ומצד שני, למרות הכל לא אני היושב יום יום, ולכל אורכו, על המדרכה האגבית של דרך מצדה ובוהה קדימה.
בוקר צלול אחד, כשלא מיהרתי אל מסלול המרוצים של חיי, ירדתי אל הרחוב וחיכיתי למונית. לכשזו בוששה מלהגיע, התיישבתי על המדרכה מול המדוזה והסתכלתי עליה. מבטה ציפה לי בקדמוניותו, כאילו חיכה כל הימים רק לרגע שבו אתיישב מולה, היא המשיכה לבהות בי ואני המשכתי להביט בה, בלי חשש ובלי פחד. אולי היתה זו תגובתה לירידתי המודרכת אל גובה עיניה או אולי הידיעה שמישהו התעניין בה, ולאט לאט חשתי איך התקרבו אלי עיניה והפכו לקרובות יותר, ממוקדות יותר, חקרניות יותר.
המשכתי להביט בה באותה סקרנות מהולה בסימני שאלה משועשעים, והיא הביטה בי באותו תמהון מפוכח שפעפע מתוכה בגלים שקופים, ותוך כמה רגעים הפכנו משני תמהונים המתיישבים אחד מול השני בשני צידי הכביש, לילדים המשחקים מי יכול להסתכל עמוק בעיניים מבלי לצחוק. הבטתי והיא הביטה, ושום סימן שינוי לא נרשם בפניה, חשתי כמהפנט ומהופנט בו זמנית. כל מכונית שחלפה גרמה למבטנו להנתק ולהתקרב ביתר שאת מעברה השני של המכונית, עד שלרגע אחד חשתי שענינו נמצאות במרחק ריס אחד באמצע הכביש, באמצע השדרה באמצע הקשתית.
באותו הרגע היא קמה. מבלי להסיט את מבטה הלכה צעד אחורה אל בין שתי מכוניות חונות, מבטה לא הרפה ממני לרגע, ובעודה מסתכלת, פשטה את שרוואלה ונותרה חצויה בעירומה. והמשיכה להביטה בי באותה אדישות תמוהה, מבין עיניה ומהסדק הדק שבין רגליה, כרעה על ברכיה, פיתלה את אגנה, וזרזיף מים דקיק החל עושה את דרכו הקצרה ממנה אל הכביש.
בתחילה, טיפות סקרניות שנמשכו אחת אחרי השנייה, עד שקלח לו זרם מבהיק שנצץ בשמש בעוצמת נתזים, נקבץ לו בשלולית מקציפה על האספלט השחור בין רגליה, ולבסוף דעך הזרם וחזר לטיפות מתארכות ממעונה, כל הדרך מטה כרוצות לשהות עוד רגע במחיצתה. לכשסיימה, הניעה את אגנה ימינה ושמאלה, כמסלקת טיפות אחרונות או דמיוניות, נעמדה, משכה את השרוואל על רגליה וחזרה לשבת על קצה הכביש בדיוק באותה נקודה. כל אותה עת מבטה לא הרפה ממני עד שלרגע דמיינתי אותו כגל הנאחז בחוזקה בטובע. קרן שמש הפתיעה מבעד לעננים וחדרה אל מעבה אודם שיערה, רק באור הפוצע הבחנתי בקצה קצהו של חיוך דקיק שנמשח על פיה.
הבנתי, הובסתי, קמתי והלכתי, אל המשך תנועת חיי.
