המפיקים # 2 – ריק רובין

ריק רובין – המפיק כחסיד, מנטור וקומפרסור.

כפי שהבחנתי בכתבה שעברה ישנם מפיקים שנודעים בזכות הצליל שלהם, יש כאלו שידועים בזכות המוזיקליות שלהם ויש כאלו שניחנו ביכולת אנושית- טכנולוגית משובחת, ועדיין למרות שהוא מתעקש שאין לו שום רקע טכני או טכנולוגי של האולפן (למעשה הוא טוען שהוא שונא את העבודה באולפן) והוא בקושי יכול לקרוא לעצמו מוזיקאי  הרי שריק רובין הוא אחד ממפיקי העל המודרנים המבוקשים והידועים ביותר.
אי אפשר לדבר על ההפקות של ריק רובין מבלי להתחשב בעובדה שהוא אחד המפיקים האקלקטיים ביותר שהיו אי פעם.  מסלאייר ועד ג'וני קאש. מדונובן ועד ביסטי בויז מאל אל קול ג'יי ועד ניל דיאמונד  רד הוט צ'ילי פפרס, ג'סטין טימברלייק, סיסטם אוף אה דאון, מיק ג'אגר, והרשימה נמשכת עוד ועוד.
אם מישהו ישים את כל האלבומים שהפיק רובין בחייו, וישים אותם אחד אחרי השני יתקבל משהו שבטח מככב בסיוטים של כל עורכי גלגלץ לדורותיהם. שלא לדבר על מראהו החיצוני כענק עם זקן מגודל ומשקפי שמש ממסכות. בצורה משעשעת, רובין נראה כנגטיב שטני למשורר נאמריקאי הדגול וטהור העיניים, וולט וויטמן. אך ריק רובין הוא אחד המפיקים הגדולים של העידן שלנו מסיבה פשוטה – הוא פשוט אוהב שירים טובים ודברים קיצוניים.
אם תרצו – זה כל הסוד על רגל אחת. רובין עצמו טוען שהרבה לפני שהוא מפיק הוא קודם לכל מעריץ של מוזיקה וזה מה שמעניין אותו לפני כל הצד הטכני של הדברים.

היסטוריה

כילד, גדל רובין על הביטלס שאותם הוא מעריץ עד היום. לכשהתבגר מעט, התאהב ברוק הכבד ששלט בשנות השבעים, כלד זפלין וAC/DC. בימי הקולג' שלו בניו יורק, מצא רובין את עצמו מנגן בלהקת פנק והארד-קור עד ששמע את צליל ההיפ הופ של העיר התוססת בתחילת האייטיז ונגנב ממנו  לחלוטין.
רובין הקים את חברת התקליטים דף-ג'אם יחד עם ראסל סימונס בשביל לתעד ולהוציא אלבומים של אותם אמני היפ-הופ שהדליקו אותו. די מהר הפכה החברה לחברת ענק  והכל בזכות האוזן החדה של רובין לכישרונות מסחריים. שני הרליסים הראשונים של דף ג'אם קבעו את מעמדה הכלכלי לשנים שיבואו.  היו אלו הסינגל של אל- אל קול ג'יי וסינגל נוסף של חבורת ילדים לבנים שנקראו הביסטי בויז.
רובין הפנים את מה שסם פיליפס לפניו וד"ר דרה אחריו הבינו היטב, הכסף הגדול של אמריקה מונח לו תמיד בצומת הדרכים בה לוקחים את הדבר השחור הכי חם ומצמידים לו את הפרצוף הכי לבן כדי לתקשר עם המיליונים.
פיליפס עשה את זה עם אלביס והרוקנרול, ד"ר דרה יעשה את זה עם אמינם והראפ בסוף שנות התשעים,  אבל בתחילת שנות השמונים השילוב של לבנים והיפ הופ היה פשוט מופרך לחלוטין – וכאן נכנסים הביסטי בויז לתמונה. רובין קלט שאם רוצים להגיע אל מעבר להצלחה בעולם ההיפ הופ הרי שבאמצעות שילוב מקצבים שחורים ואטיטיוד ניו יורקי לבן ומחוצף, יוכלו חבורת היהודים הצעירה להגיע הכי רחוק שאפשר.
זה בדיוק מה שקרה. ההצלחה  של הביסטי בויז ו-אל אל קול ג'יי בשנות השמונים הפכה את דף ג'אם  לחברת תקליטים מצליחה שמשכה לתוכה את מיטב ההי הופ המסחרי והראדיקלי. בין אמניה נמנו פאבליק אנמי ווארן ג'י, פוקסי בראון DMX  ועוד אינספור הרכבי היפ הופ ואפילו הפתעה להקת המטאל SLAYER  שרובין הביא לחברה מתוך עניין אישי.
ב1987 היה אחראי רובין למהפכה ענקית במוזיקה הפופלרית. הכל החל כשהציע ל – RUN DMC רצו ריף גיטרות כדי להתניע את הלהיט החדש שלהם. במקום לסמפל את הלהיט העתיק של איירוסמית', רובין הביא את איירוסמית' אל האולפן, באותה תקופה איירוסמית' היתה להקה מחוקה שמיטב שנותיה מאחוריה. התוצאה של המגש הזה היתה – WALK THIS WAY. מעבר לעובדה שהשיר התניע מחדש את הקריירה של איירוסמית', הוא יצר מהפכה תודעתית ומוזיקלית לאחר שהראה מעשית ששני סגנונות, שלכאורה שונים כל כך אחד מהשני, מתחברים בקלות.
השער שרובין פתח הוליד עשרות להקות שפעלו בתפר שבין שני הסגנונות האלו, מרייג' אגיינסט דה מאשין ועד לינקין פארק (השם ירחם) כולם חייבים את קיומם לדואט המהפכני הזה.
לאחר שב1988 השתלט בחור בשם ליאור כהן, על דף ג'אם עזב רובין את ניו יורק, התמקם בקליפורניה, ופתח את DEF AMERICAN.
כשבוחנים את ההחתמות ללייבל החדש שלו ניתן לחוש מייד שהשמש הקליפורנית עשתה לו משהו בראש מעבר לקרחת. פרט לסלאייר שכבר הוזכרו נראה שרובין זנח את ההיפ הופ לטובת רוק ומטאל.
Slayer, Danzig, Masters of Reality, The Cult, כולן להקות שהתעסקו בצד הקשה של הרוק הוחתמו מייד. במקביל להם החתים רובין את ה Black Crowes  (שבמפתיע, אותם הוא דווקא לא הפיק ) ההצלחה הענקית והמפתיעה של אלבומיהם הראשונים הזניקו את החברה החדשה קדימה, העניקו לו את הכוח הפיננסי לעשות את שברצונו והוכיחו שלאיש יש מגע זהב בכל הנוגע לאיתור וקידום אמני רוק שמצליחים בגדול.  בקליפורניה נוצר הקשר עם הלהקה שתהפוך להיות הכי מזוהה איתו בשנות התשעים – RED HOT CHILLY PEPERS . רובין הפיק את  BLOOD SEX SUGAR MAGIC והפך אותם באחת מחבורת ילדים שאוהבים לנגן Fאנק לבן וPאנקיסטי, למגה סטארים ענקיים.
הסיפור שממחיש יותר מכל את היכולת הרובינית לשנות קריירות,  קשור ל-UNDER THE BRIDGE  שרובין גילה את מילותיו בטעות לכשהסתכל במחברות המילים של אנטוני קידיס.
"ומה עם השיר הזה?" שאל את קידיס, "נראה לי שיר מעולה!", "לא",אמר לו קידיס "השיר הזה הוא לא אנחנו" . רובין התעקש ואמר לקידיס בפשטות; "מה שאתם עושים הוא מה שאתם." והשאר כתוב בספרי ההיסטוריה ובחשבונות הבנק של קידיס ושאר חבריו.
האמן השני שזוהה עם רובין בצורה טוטאלית הוא ג'וני קאש שרק על היחסים בין שני הגברים האלו כפי שבאו לידי ביטוי בהקלטות האחרונות שערך קאש בעשור האחרון של חייו,  ניתן וכדאי לכתוב ספר שלם.
רובין גאל את קאש מהשכחה וחיבר את הקול הכאוב לשיריהם של יוצרים שהיו יכולים להיות נכדיו של קאש בבת אחת הוא הפך פנסיונר קנטרי מזדקן שאף אחד בתעשיית המוזיקה כבר לא סופר, לאחד המוזיקאים הכי מרתקים חתרניים (ג'וני קאש הפטריוט הכי אמריקאי שיש מופיע על גבי דיסקים שעליהם מוטבע דגל אמריקאי הפוך !? סמלו של האנטי קריסט האמריקאי ? ) ומעניינים שפעלו  בעשור אחרון.
רובין לא נח על זקנו יותר מדקה והמשיך כל השנים להפיק אלבומים עם מארס וולטה, אודיוסלייב, סיסטם או דאון, ועבד עם טום פטי, ניל דיאמונד, דיקסי צי'ק ועכשיו הוא עובד על אלבומם של מטליקה ו-U2 (בנפרד, יש לקוות) ובמשך השנים חזר לעבוד גם עם רפרים כג'יי זי, וסאול וויליאמס.

הצד הטכני של הפקותיו

רובין הוא מהמפיקים המאמינים שעיקר עבודת המפיק נעשית לפני שהאומן בכלל נכנסת לאולפן. מבחינתו השלב החשוב ביותר בכל אלבום הוא ה:PRE PRODUCTION.  מדובר בשלב חסר כל מיסטיקה בו יושבת הלהקה בחדר חזרות עם המפיק ועוברים מקרוב על השירים אחד אחד. בוחרים מה יכנס לאלבום ומה לא, מנסים רעיונות חדשים, זורקים רעיונות ישנים, מהדקים את התפקידים ומנסים להבנות משמעות לכל גורם בשיר. בוחנים את היכולות של הנגנים בלי שלל עזרי הטכנולוגיה מודרנית, ומעמידים בעזרת אצבעות ומיתרים, מפרקים ומפרטים מקלות עץ ומגברים,  את הדבר הקסום הזה שנקרא שיר טוב.
רובין אמר פעם על BSSM של הפפרז שגם אם היה הוא, עוזב את הפקת הלהקה בסוף הטירונות שהעביר להם לפני שנכנסו לאולפן, סביר להניח שהם היו יוצאים עם תקליט מאוד דומה למה שיצא בסופו של דבר.
ויאמר כבר שרובין הוא מהמפיקים שקודם כל מקפידים על רמת החומרים של האומנים איתם הוא עובד, ובאמת שאין לו בושה.
את ניל דיאמונד, אשר כתב להיטים בזמן שרובין עוד עשה בחיתולים (האמיתיים לא המטאפורים ) הוא שלח לשכתב שירים במשך שלוש שנים עד שנחה עליו דעתו, ביחד עם ג'וני קאש הוא בחן עשרות אם לא מאות שירים בכדי לברור את השירים שהוא יבצע בסדרת ההקלטות המופתית שלהם יחדיו. (מה שמאוד מסקרן לראות מה יצא מהפרוייקט הנוכחי שלו עם U2 הסובלים מיובש שירי כבר די הרבה זמן אבל ידועים בהיותם אירים קשוחים ועקשנים מול מפיקים.) כשרובין מרוצה מכתיבת השירים ומרמת העריכה והנגינה שלהם נכנסים לאולפן וכאן כבר מגיע הצד השני של ריק רובין. הצד האפל של המפלצת. מפלצת הקומפרסור.

הקומפרסור ומלחמות הווליום.

אחד הכלים הטכניים היותר מיוחדים שעומד לרשות המוזיקאים והמפיקים באולפן הוא הקומפרסור.  לכאורה מדובר במכשיר פשוט שמלכתחילה תוכנן לשלוט בעוצמת גלי קול חזקים במיוחד, ולהחליש את שיאיהם. לשם מה אנו נזקקים לו? ובכן נאמר שיש לנו זמר שכל הזמן לוחש מתלחשש על המיקרופון בנסיון נואש להראות לנו שהוא סובל קשות וליבו נשבר ולפתע פתאום בוקעת מתוכו זעקת קדומים נוראית העולה כצרחה עוצמתית במיוחד החזקה  בעוצמתה על שאר הלחישות שלו אלפי מונים,
בכדי שהצרחה, לא תקרע את עור התוף של המאזינים או תתעוות בתוך הציוד החשמלי, נוצר הקומפרסור.  בראשיתו היה הקומפרסור מכשיר סוציאליסטי במיוחד שמחליש את החזקים ומקרב אותם אל החלשים, לצערי הרב אף אחד לא הסביר את זה לביבי ועדיין אין קומפרסורים במשרד האוצר, אם כבר אז יש שם אקספנדרים – מכשירים הפוכים לקומפרסורים שמחלישים את החלשים, ואילו הקומפרסורים מחלישים את השיאים החזקים רק מבחינת עוצמת גלי הקול .
אם זה היה כל תפקידו של הקומפרסור הרי שלא היינו מייחסים לו חשיבות גדולה במיוחד היום, אולם ככל שעבר הזמן וטכנאים התחילו להשתמש בקומפרסור יותר ויותר בכדי לדחוף עוצמה גדולה יותר של גלי קול לתוך המוזיקה החלה מלחמת הווליומים המטורפת.
אבל איך בדיוק הקומפרסור עושה זאת ?
ובכן. מה שקרה הוא שמרגע שטכנאים והמפיקים גילו שאם הם יכולים להחליש את שיאי עוצמת גלי הקול ולהקטין את המרחק בינם לבין הממוצע של גלי הקול, אז זה גם אומר שניתן להגביר את העוצמה הממוצעת של גלי הקול ביחס לנקודת השיא!
או במילים של בני אדם – אם פעם הצרחה היתה מוחלשת כדי להיות קרובה אל הלחישה, במשך השנים הפכו הטכנאים את התמונה והגבירו את הלחישה אל עבר עוצמת הצרחה.
התוצאה היא שהחל משנות התשעים המוקדמות הפסיקו הקומפרסורים לשמש רק להחלשת החזק והחלו לעצב מחדש את גלי הקול אל עבר העוצמה הטוטאלית. החידוש (הדי ישן יש לציין הטכנולוגיה היתה ידועה מאז ימי הביטלס אבל הקיצוניות ביישום שלה הוא שהיה בגדר חידוש )  גרם לכך שהחלה עליה מ-ט-ו-ר-פ-ת בעוצמתם הכללית של התקליטים שיצאו לשוק.
עכשיו זה שמשהו חזק נשמע יותר טוב זה בערך הסוד הכי גלוי בתעשיית המוזיקה עוד מימי קדם. כשמחקרים הוכיחו שאנשים ששומעים שיר יותר חזק משיר אחר, נוטים לייחס לו גם איכות יותר טובה. מעבר לכך יודע כל טכנאי אולפן שאם תקח שני מיקסים זהים לחלוטין של אותו שיר ותשמיע אחד מהם קצת יותר חזק,  כולם יתלהבו ויגידו שזה הרבה יותר טוב.
אם הסוד הכמוס הזה היה נשאר בגדר נחלתם של טכנאי האולפן בלבד, מילא. אולם חשבתם פעם למה הפרסומות בטלויזיה פשוט צועקות עליכם ??? האם לא רציתם לרצוח את מי ששתל פרסומות רשת המקפיצות אתכם באמצע הלילה בצרחות פילים מצווחים כשהעכבר עובר לייד איזה באנר סורר?
בדיוק, בעולם הפרסום כמו בעולם הפורנו קלטו מזמן שיותר חזק = יותר טוב.

אחד האנשים שמשך בעוצמה גדולה במיוחד לכיוון הזה הוא לא אחר מאשר ידידנו ריק רובין. השאלה היא מה הביא אותו להתאהב בעוצמה המוגזמת שהקומרפסור מעניק? רובין מספר בראיונות שאחד הדברים שהוא סלד מהם בטירוף היו ההפקות האייטיז הבומבסטיות והנפוחות מחללים ענקיים וריוורבים אטמוספרים כמו בעבודתו של לנואה.

משחר דרכו באולפן חיפש רובין להביא להפקות שהוא יצר איזו אוטנטיות, סוג של אמת "לפנים" משהו קרוב ואישי, עם מינימום של ריורב או מרחב פעולה.  ההפקות שלו באו כאנטיתיזה לנפח הבומבסטי של שנות השמונים ולכן הם יבשות כמעט לחלוטין מבחינת החללים שבהן. אולם התחליף שלו לנפח ולקסם המלכותי של הריורב היה השימוש המוקצן בקומפרסור, כדי לסחוט את הסאונד עד קצה קצהו ולתת לו עוצמה הרבה יותר גדולה ומרשימה.
התוצאה של כל התהליך הזה? מצב מטורף שבו תקליט של ג'וני קאש שר לבדו עם גיטרה או פסנתר נשמע חזק ועוצמתי כמו להקת מטאל.
אחד הדברים שקומפרסור יודע לעשות דרך עיצוב מעטפת העוצמה של גל הקול הוא לגרום לנגינה של המוזיקאים להישמע יותר נמרצת. דמיינו לעצמכם גיטריסט שכבר כואבת לו היד מלנגן כל היום ולקראת ערב נחלשת עוצמת חבטותיו בגיטרה, מייד בא אדון מפיק-טכנאי ומלביש על הערוץ המוקלט שלו קומפרסור שגורם לכל המכות החלשות שלו להישמע אינטנסביות כאילו הרגע אכלה הטכנאי ארוחת בוקר קוק-טיננטאלית. אולם ריק רובין שאף פעם לא היה איש טכני שיודע מה "אסור" ומה "מותר" לעשות עם הציוד, שאל את עצמו בפשטות. מה יקרה אם נפעיל את הקומפרסור כויאגרה טכנולוגית אבל לא רק על מי שנחלש לרגע, אלא על מי שמנגן באינטנסביות גבוהה גם לפני כן?  ובכן ברוכים הבאים לממלכת האינטנסיביות המוקצנת של רובין.
רובין לקח את הצ'ילי פפרס (ולאחר מכן מעט את כל האומנים שהוא עבד איתם)  ודחף את האינטנסביות בנגינה שלהם (שממילא היתה שרירית יצרית וחזקה)  עוד יותר קדימה, הרבה, הרבה יותר. השוו  את החזרות של הפפרס כפי שניתן לראות בוידאו המתעד את הכנת אלבומם BSSM (ביו טיוב הקרוב לביתכם )  לבין התוצאה הסופית ותראו כמה עצמה נתן להם הורמון האסטרוגן של רובין ושלל הקומפרסורים שלו.
אז מה רע תשאלו? הבן אדם לוקח מוזיקאים מוקצנים ועושה אותם עוד יותר כאלו?  שיבושם לו, ושכולם ישימו קומפרסורים על כל דבר ותבוא עוצמה לעולם, ושלום על ישראל?
הלואי שזה היה כל כך פשוט.
ישנן שתי בעיות מרכזיות בקימפרוס יתר.

הבעיה הראשונה היא העלמתה של הדינמיות במוזיקה. אם ישבתם והקשבת שעה וחצי רצופות לאוסף להיטי היפ הופ, מטאל או בריטני ספירס בואכה שאקירה (לא כולל בלדות ) הרי שבעצם שמעתם המון מוזיקה של שיאים ללא הפוגה בינהם, למה הדבר דומה ? אם נעמיד משור חשמלי וחליל בחדר ונשמיע את שניהם בדיוק באותה עוצמה (זאת אומרת שלחץ גלי הקול שינועו בחדר יהיו זהים), ישמע המשור הרבה יותר חזק מהחליל. זאת משום  שלמסור אין דינאמיות. הוא מוציא צליל סטאטי של תנועה קבועה ומאוד אינטנסיבית – הרבה שיאי קול.  כמות השיאים שהוא מייצר והיחס בינם לבין העמקים של גלי הקול יוצר תחושה של ווליום חזק,  אבל זה לא אומר שהוא יותר חזק מהחליל – הוא רק מ ר ג י ש הרבה יותר חזק וצורם. לעומתו לחליל יש צליל דינאמי. הוא מתחיל חזק יורד מתמשך ודועך. עוצמת הצליל משתנה לאורך זמן הנגינה והיא דינאמית-משתנה.
מה שהקומפרסור עושה הוא לקרב את החליל אל המשור ולבטל כמעט לחלוטין את הדינאמיות של הצליל.
אם ניקח למשל את עשרת הלהיטים הגדולים של שנת 1969 במצעד האמריקאי או האנגלי ונשווה אותו למצעד הלהיטים הגדולים של השנה שעברה ישמע הדבר בדיוק כמו ההבדל בין חליל למשור.
מעבר לעובדה שבסיקסטיז ובסבנטיז –  היו ההקלטות הרבה, אבל הרבה יותר חלשות בווליום (ואת זה יכול לשמוע כל מי שמאזין לגלג"ץ ופתאום מגיח לו להיט מפעם ליד להיט נוכחי), הסאונד של פעם היה הרבה יותר חלש בעוצמתו הכללית.
בדיוק בשביל זה המציאו את הרמסטר שבו מקפרסים הקלטות סיקסטיז ומביאים אותם לרמת סאונד "נאותה" כמו של היום – זה, וכמובן לעשות עוד כסף על אותו תקליט. אולם מעבר לעוצמת הקול, המוזיקה בעבר היתה גם יותר דינמית מהיום. מה שאומר שההקצנה באינטנסביות של שיאי גלי הקול, והיחס בינם לבין העמקים גורם לנו בשנים האחרונות להאזין ליותר ויותר מוזיקת מסורים והרבה פחות לנגינת חליל.
כבר שנים שמחקרים אחרי המון נסיונות מאששים את המסקנה המאוד קומן סנסית – האוזן, והמוח האנושי נוטים לא לחבב האזנה למסור לאורך זמן. גם אם זה מוגדר כמוזיקת פופ  מודרנית.
לכן סביר להניח שכשאנשים אומרים שפעם המוזיקה היתה הרבה יותר "כיפית" או "אנושית" –  כל מה שהם מתכוונים להגיד זה –  שפעם המוזיקה היתה הרבה יותר דינאמית בעוצמתה או הרבה פחות מקומפרסת.  אגב אחת האמירות של בוב כץ (טכנאי על וגורו של מסטרינג ועוצמת המוזיקה ) היא שאם המוזיקה של הביטלס היתה מקומפרסת כמו דברים שיוצאים כיום היא היתה מאבדת את הנצחיות שלה ולו בשל העובדה שאי אפשר היה להאזין לה לאורך זמן וברצף (לתשומת ליבך רובין).
הבעיה השניה של קמפרוס יתר היא הפיכתו של גל הקול מעיגול למרובע. מבלי להכנס עמוק מדי אל הצד הטכני,  ככול שמקפרסים יותר את הצליל ודוחפים אותו אל הקצה שלו אנו בעצם מכסחים את השיאים ומשטיחים אותם למשהו שהופך להיות יותר ויותר ריבועי – וריבוע הוא גל שבצורתו פשוט הופך להישמע בדיוק כמו דיסטורשן  – עיוות גלי הקול.
קליפורניקיישן של הפפרס הוא בעיני נקודת השפל (שבצורה מצחיקה היא גם שיא – שיא העוצמה) הגדולה של רובין  דוגמא לטרוף המערכות שמלחמת הווליומים שרובין היה קטליזטור ושותף לה, הולידה. כששמעתי את השיר לראשונה חשבתי שישנה בעיה טכנית עם הרדיו או מערכת הקול שלי. לעצמי חשבתי שלא יכול להיות שמישהו הוציא שיר כל כך מעוך ומדוסטרט אל הקהל הרחב מבלי שאנשים יצעקו "היי משהו פה לא בסדר, זה נשמע מקולקל". אם תקשיבו היטב לפזמונים של השיר תשמעו ותראו את מה שעולל הקומפרסור לשיר, השיאים של הפזמון פשוט נמעכים כל כך חזק שהם הופכים להיות מרובעים או בעצם,  אין דרך להתחמק מזה השיר בדיסטורשן השיר מעוות.

שימו לב לקצוות הקטומים של גלי הקול ההופכים למרובעים ובעצם מעוותים את גלי הקול המקוריים.
רק לצורך השוואה גראפית הנה SATISAFACTION של הרולינג סטונס, שיר שנחשב לפראי ועוצמתי במיוחד ועדיין זוכה כל מיני תארים מפוקפקים כגון הסינגל הכי טוב בכל הזמנים.  שימו לב להבדל בין גלי הקול הן מבחינת קוי המתאר המעוגלים והנקיים והן מבחינת האינטסביות שלהם.

בשנים האחרונות לאור המודעות ההולכת וגדלה לצד המשורי המרובע והרע של עוצמת הקול, החלו להישמע זמירות חדשות מכיוון מחנה רובין שטענו כי הדיסטורשן בקליפורניקיישן  (ובעוד כמה אלבומים שרובין הפיק בשנים 1999 – 2004  וסובלים ממחלת העוצמה המדסטרת ) היה בעצם הגזמה של טכנאי המסטרינג (הטכנאי שעושה פיניש לשיר אחרי המיקס באולפן  ולרוב הוא זה שמופקד על לגרום לדברים להישמע חזק יותר)
ואכן, האזנה ביקורתית לאלבומים האחרונים של הפקות רובין מראה שאין שום דבר שמתקרב לאיזור ההוא של קליפורניקיישן, (אגב הרבה מאוד גם בזכות הטכנלוגיה שממציאה קומפרסורים שדוחפים יותר ויותר את קצה העיגול כלפי מעלה מבלי לרבע אותו, למרות שבסופו של דבר…)  אך דמה לי שמפיק טוטאלי כמו רובין- הידוע בתור אחד שמתערב, ויש לו מה להגיד גם לגבי העטיפה והקליפים של הלהקה שהוא עובד איתה – לא ישאיר את התקליט בידיו של טכנאי המסטרינג וילך לעשות ברביקיו (ולא רק בגלל שהוא צמחוני אדוק).
מראש אני מסייג ואומר שרובין הוא לא היחידי שמקמפרס בקיצוניות, וגם לא האחראי היחידי לעניין. מוזיקאים נוטים לאהוב את עצמם הרבה יותר כשהם חזקים ועוצמתיים ועוד לא נתקלתי במוזיקאי שרצה להישמע חלש יותר. כל מלחמת הווליומים על "מי יצליח להביא אלבום חזק יותר בעוצמת הסאונד שלו". היא סחרור שכל תעשיית המוזיקה על שלל אגפיה טכנאיה וציודיה נכנסה אליו בעשור האחרון, אולם אף אחד לא הפך את הצליל המקופרס כל כך, והיבש עד כדי מחנק לסימן היכר יותר מריק רובין וההפקות שלו.
מעבר לזאת צריך לזכור שהקומפרסור הוא כלי עבודה ללא שיוך מוסרי. בדומה לאקדח, לא כל שימוש בו הופך אותו לכלי של ציר הרשע (כפי שמאמינים חובבי מוזיקה קלאסית וחלק מנגני הג'אז) הוא יכול להיות מכשיר פלא לעזור למוזיקאים להביא את האמת שלהם אל העוצמה המירבית, אולם  במקביל הוא גם יכול להיות זה שהורג את המוזיקה המודרנית ואת האפיל שלה לקהל הרחב והמתבגר, בזה שהוא הופך אותה ללא אנושית  מבחינת יכולת העמידה של האוזן האנושית בעוצמה גדולה כל כך של מוזיקה מקומפרסת לאורך זמן.

Fairchild – 670

קשה להסביר איך  נשמע קומפרסור בדיוק מאחר והוא כמעט ולא  מוסיף לצליל המקורי שום דבר  פרט לשינוי מעטפת הקול שלו (בשלב הזה טכנאים מקצועיים שקוראים  את זה מתפקעים מצחוק, שכן חלק גדול מהקומפרסורים היוקרתיים שעולים אלפי דולרים – כמו הפיירצ'יילד 670 שמצולם כאן למעלה ומחירו מגיע ל30,000 דולר אם תוכל למצוא אחד מה600 ומשהו שיוצרו אי פעם – ידועים בעיקר בזכות האופי הטון ו"הגודל"  שהם מוסיפים לגלי הקול, אולם זה משהו שאוזן לא מתורגלת תתקשה מאוד לשמוע בשמיעה ראשונית שניה או עשירית ומאחר וזה אינו מאמר לקהילת הטכנאים נתעלם מיכולת ההבחנה המדוקדקת או המדומה שלהם).
אולם הבה ננסה יחד לשמוע דוגמא למשמעות הקמפרוס בעבודות של ריק רובין וכיצד השימוש בו משפיע על הבחירות האומנותיות שלו.

Johnny Cash – Hurt

בואו נבחן את השיר מתחילתו. שימו לב לגיטרות האקוסטיות הפותחות את השיר. הן מנגנות פירוקים מאוד פשוטים של האקורדים. מעבר לעובדה שהן נשמעות נהדר מאוד צלולות ומאוד מלאות (אגב בקליפ מצולמת הגיטרה המיוחדת שחברת MARTIN הרולס רויס של יצרני האקוסטיות יצרה עבור קאש במהדורה מיוחדת בשחור)  לחלוטין לא עולות ויורדות בעוצמה שלהן ונשמעות יציבות כמו קיר.
רובין מהתל במאזין מפני שהוא לוקח כלי שמזוהה כל כך עם המושג "צליל טבעי, חם, אוטנתי, קאנטרי" ומשתמש בכל העוצמה והיציבות של הקומפרסור  בכדי לייצר חטיבת קצב יציבה לחלוטין שיכולה להתחרות עם באס תופים של להקת רוק, אולם להזכירכם מדובר רק בשתי גיטרות אקוסטיות.
לאחר 53  שניות מתחילות האקוסטיות לנגן אקורדים עוצמתיים יותר על כל המיתרים. אם היינו לצד הגיטריסט בחדר היינו מרגישים מייד שהוא עבר מנגינה חלשה יותר לחזקה יותר (להכות בכל המיתרים ביחד) אולם תקשיבו היטב לעוצמה של הגיטרות בשיר ותראו שהיא אינה משתנה כלל. מרגע שמתחיל הפזמון  יש תחושה כאילו הגיטרות רוצות לפרוץ החוצה ומישהו דוחף אותן פנימה. (תקשיבו לגיטרות בעיקר כשקש קשישא שותק בשניות 1:04-1:07 ) המישהו הזה הוא הקומפרסור.
רובין שמבין את העקרון המשטיח של הקומפרסור רוצה לגרום לשיר להיות מלהיב יותר ולהתעצם. אולם מאחר והוא משתמש באקוסטיות כחטיבת קצב שחייבת להיות יציבה וכמעט ללא דינמיקה (מתי היתה הפעם האחרונה שמעתם תופים שנחלשים בשיר פופ  רוק או היפ-הופ ? )  הוא מוסיף את הדינאמיות בשיר ממקום אחר ולא צפוי  – הפסנתר שמצטרף לפזמון.  בתחילה מנגן הפסנתר תוים ארוכים בקלידים הנמוכים וככל שהפזמון מתחזק  מתוספים יותר ויותר תוים  גבוהים שמופיעים יש מאין מתוך השקט. הדחיסות של התוים והריתמיות שלהם (תקשיבו משניה 1:22 והלאה עד קצה הפזמון הראשון ) היא זו שגורמת לפזמון של השיר להתעצם ולהתגבר –  לא  הדינמיות  של הנגנים.
טכניקה של הוספת תפקידים היוצרים דרמה, היא טכניקה שנהוגה בעיקר במוזיקה אלקטרונית או במוזיקת ריקודים. מאחר ששם אין מדובר בנגנים חיים ואין לצלילים דינמיקה (אם תגיד למחשב לנגן את הצליל בעוצמה מקסימלית כל הזמן זה בדיוק מה שהוא יעשה – הוא לא מתעייף אף פעם) נובעת הדינמיקה במוזיקה ומהתווספות והחסרה של אלמנטים בעיבוד. רובין משתמש בטכניקה הזו במלואה בכדי לתת לשיר תחושה של ההעצמה גוברת והולכת.
לאחר השיא של הפזמון הראשון רובין מוריד את המוזיקה על ברכיה (1:35)  אולם היא עדיין יציבה להחריד שכן  חזרנו אל חטיבת הקצב של האקוסטיות מההתחלה רק בלי כל התוספות של הפזמון. ועכשיו בונה רובין את כל השיר לקראת הקליימקס הסופי בפזמון המסיים. בכדי לחזק את הבית השני מעל לראשון הוא מותיר את התוים הנמוכים של הפסנתר להדהד לאורכו, אולם שימו לב ש2:07 מופיעים תוים גבוהים של מלוטרון (כלי ענתיקה שמחקה בין היתר תזמורות מיתרים כמו כאן )  המנגנים תוים ארוכים וקודרים בצלילים הגבוהים (אגב מפיק אטמוספרי כמו לנואה היה מציף את התוים האלו בריורב חללי שנדמה כאילו הגיעו היישר מלב השמיים רובין מסרב להתפתות "לטריק הזול" והוא משיג את ההוד וההדר שלו בדרך אחרת כפי שנראה). מכאן שקבלנו הרחבה של הבית כלפי מטה עם הבאסים הנמוכים של הפסנתר והצלילים המאוד גבוהים של המלוטרון.
עכשיו מגיע שיא השיר הפזמון השני. בשלב זה רובין מסכם את תוכנית הפעולה שלו ומתחיל להוסיף לתוך המיקס המון אלמנטים. בתחילה  המלוטרון מתחיל לנגן נמוך יותר, מלא יותר,  וארוך יותר ומייצר אקורדים שטיחיים ברקע,  הפסנתר הנמוך שמהווה הבסיס הבאסי של השיר מנגן סמיך יותר והרבה יותר חזק (גם כן בגבולות הקומפרסור ) מעליו הגיטרות האקוסטיות מנוגנות בעוצמה קיצונית (שימו לב שרק הימנית  עוד נשמעת שכן השמאלית  נקברה מזמן עמוק בין המלוטרון והפסנתר ) והשיא של השיר מגיע מהפסנתר הגבוה שמקודד את הבדידות הנואשות והטרגדיה שקש יוצק לתוך השיר, לתוי מורס המנוגנים בעקשנות וביציבות כאזעקת התרעה. שימו לב שהתוים האלו מופיעים כבר ב – 2:49 אולם רובין נותן להם להתחזק ולהתחזק מבחינת הווליום וככה מגדיל את הדרמה ואת ההתפעמות שחווה המאזין. אולם האזנה חתרנית תגלה שמדובר בעוד הונאת ווליום שכן למרות שבפזמון האחרון כל הכלים מנגנים ביחד ובקצה הווליום שלהם העוצמה הכללית של השיר עולה אך במעט בעוד שהתחושה היא שהדחיסות שלו עולה בהרב.  וזה בדיוק מה שהקומפרסורים מאפשרים  לרובין לעשות. אם הוא היה נותן לכלים דינמיקה טבעית הרי שהבתים היו חלשים הרבה יותר והשיר עצמו היה נבנה לקראת שיא חזק ותו לא אולם דווקא הקומפרסור עוזר לו להקטין  את המרחק הדינמי בין הבתים לפזמון.
מצד שני הקימפרוס המאסיבי והדחיסות של כל הכלים כולם בקצה השיר, הוא גם זו שגורמת לשיר להישמע כמו השניות האחרונות  לפני סוף העולם.
עכשיו המדהים בכל העניין זה שקש שר את השיר מתחילתו ועד סופו עם שינויים מאוד מאוד קטנים בקולו. הוא לא צועק ולא לוחש, ובכלל נשמע כמו איש זקן בערוב ימיו שבוחן את חייו לא בצעקות או בלחישות אלא בפכחון ושברון לב.
תשוו את הגרסא הזו לגרסא המקורית של השיר  (NIN ) שם עובר טרנר רנזור מלחישה לצעקה ומוסיף תופים ובאס וגיטרות-קלידים מאסיבים לפזמון ועדיין לא מצליח להגיע לרבע העוצמה של הביצוע הקש-רוביני. הסיבה היא השימוש המדהים שרובין עושה בקומפרסור ובכל הכלים הטכנולוגים שבידיו בכדי לייצר תחושת עוצמה ענקית שמשתמשת בכל הכלים הטכנולוגים בכדי לפענח ולהגדיל את מהות השיר עם זכוכית מגדלת ולהביא אותו עד הקצה. המוזר הוא ששמיעה של שתי הגרסאות גב אל גב גורמת לגרסא האקוסטית היענו "אנפלגית" של קש ורובין להיות הרבה יותר עוצמתית מאשר הגרסא התעשייתית מטאלית של רנזור.
רובין משתמש בכל טכניקת ההפקה הקיצוניות של פופ היפ הופ ומטאל בקונטקסט של גיטרה אקוסטית פסנתר וזמר וגורם לכל זה לעטוף את הקול השבור והמפוכח של קש  מבלי להוסיף טיפת ריורב והדהוד שהיתה מרחיקה את קש מאיתנו וגורמת לנו לשמוע את הטכנולוגיה האולפנית שמתחבלת בנו. הוספת ריורב כאן היתה הופכת את הדרמה האנושית שגם ככה מספיק קורעת לב לאיזה קיטץ' הוליוודי. רובין משאיר את קש ערום עם האמת שלו מול המאזין ושם אותו במרחק פעימת לב אחת מהמאזין ומהמוות,  בכדי לשיר את "כאב" כוידוי האחרון של  אדם הרואה את חייו בקיצם כאוסף של אימפריות אבק שעפו ברוח.

"אנחנו בעניין הזה רק בשביל הכסף" – מודל חדש ליחסי אמן וקהל בעידן הרשת

 

מכל תחומי האמנות הפופלרית אין ספק שהתחום שהכי השתנה בעשור האחרון הוא עולם המוזיקה. כל מה שהיה מקובל ביחסי אמן, קהל, ותמחור עבור המוזיקה של היוצרים, השתנה ומשתנה לנגד עיננו במהירות שיא.  לאחר מחשבה רבה שהקדשתי לעניין אני מעוניין להציע מודל כלכלי-אמנותי חדש ליחסי אמן- קהל שינסה לתת מענה ופתרון לבעיות המרכזיות העומדות בפני אמנים בעידן המשתנה שלנו.

אבל קודם נבהיר מהי הבעיה. התמקצעות המיינסטרים והשתלטות הפלייליסט על חיינו בצירוף רשת האינטרנט וההורדות ההמוניות של שירים ללא תשלום ברשתות השיתוף, הובילן למצב שבו לאמנים מאוד קשה לפרוץ אל תודעת הקהל. כתוצאה מכך ההכנסות מממכירת מוזיקה בדיסקים ירדה בצורה דרסטית. חברות התקליטים הולכות והופכות להיות חברות הפצה לחנויות שמצידן הולכות ומתמעטות, (ראו מקרה טאוור ארה"ב וטאוור ישראל שסניפיה הולכים ומצטמקים) או חברות שיווק המנסות להטמיע את המוזיקה שברשותן בפרסומות רינגטונים וכדומה אולם הדבר אינו נוגע לרוב האמנים הקטנים בינוניים שאין להם את הילת הכוכבים הטלויזיונים.

שוק המוזיקה נשלט כיום ברובו או על ידי כוכבי עבר שהגיעו למעמדם לפני הקריסה הגדולה או בידי כוכבים שהופקו פרטית על ידי חברות הפקות קטנות בעיקר.  מדובר במוזיקאים מהסוג הבדרני שמנסים לקלוע מראש לטעמו של הקהל הרחב. (ראה מקרה מאיה בוסקילה ושות' ) ושפועלים תחת יחסי הכוחות שבשוק המוזיקה המסחרית .

במאמר מוסגר אציין כבר עתה שאין לי שום עניין להיות מאלו המנסים לבטל את חשיבותם המוזיקלית של אותם בדרנים. ברור לי לחלוטין שיש להם מקום בכל שוק מוזיקלי שהוא. בסופו של דבר אנשים צריכים להיטים טפשיים כדי לרקוד איתם בחתונות ותמיד יצטרכו. שיר פופלרי הוא מצרך כמו חלב או לחם, משהו שצריך וטוב שיש מי שמספק אותו.עם זה אין שום בעיה. לחברים האלו אין מה לדאוג, והמודל שלי אינו נוגע להם כלל שכן איפה שיש כסף והכנסות מהופעות לועדי עובדים תמיד יהיו אומנים שיספקו את הביקוש.

המודל שאני מציע מכוון כלפי אמנים שמנסים ליצור את המוזיקה שלהם מתוך צורך בסיסי בהבעה ותקשורת ולא מתוך נסיון לייצר להיטים או לכבוש את חומת הפלייליסט של גלגל"ץ.

הרעיון כולו נולד בראשי בעקבות יציאתו לאור של אלבום שאותו עשה אחד ממכריי. אדם מוערך מאוד בתחומו, שכבר הוציא כמה וכמה אלבומים ושמו ידוע ללא מעט אנשים.

לאחר שעבד ושקד על אלבומו המון זמן עקב הצורך להתפרנס בעבודות אחרות. יצר אותו אמן יקר אלבום מושקע ומוקפד. היתה ציפיה בקרב מכריו ומוקיריו שהנה הוא הולך לפרוץ קדימה ולעבור את המכירות של האלבום הקודם שמכר רק 500 עותקים. למרות ההשקעה של חברת התקליטים, למרות הסינגלים, למרות אנשי יחסי הציבור למרות הראיונת שניתנו ולמרות כל הציפיות – האלבום הצליח למכור אך ורק 500 עותקים.

האכזבה היתה קשה עבור כל הנוגעים בדבר אולם בכל פעם שהופיע המספר 500 בצירוף "רק" צרם לי משהו באוזן. חמש מאות אנשים, אותם חמש מאות אנשים שקנו את תקליטיו הקודמים.לכאורה מדובר בכמות זעירה ביחס לעשרים אלף רוכשי אלבום זהב, הרהרתי לעצמי אולם ככל שחשבתי על זה יותר ויותר תהיתי האם יכול להיות מצב שבו 500 איש, שאולי הם הם אכן כל קהלו של אותו אמן מדובר, האם הם יכולים לקיים אותו בכלל? אולי עדיף לו שיפרוש?

שכן אם נניח שלאחר כל המהפך הדמוגראפי בשמיעה וצריכת מוזיקה ניוותר עם העובדה המוצקה שחלק גדול מאמני ישראל יצטרך ללמוד להסתפק בקהל של בין חמש מאות עד אלף חמש מאות איש. לכאורה מדובר באחוז קטן אולם, כשחשבתי על הכסף שנכנס לתוך הקופה עבור אותו דיסק (50* 500 = 25,000 ש"ח) החל להסתמן לו פתרון.

רוב הכסף, אם לא כל הכסף שנכנס ממכירות תקליטים ואלבומים לקהל, הולך למתווכים שבדרך. בין חברות התקליטים, ההפצה, והחנויות נשאר לאמן משהו כמו 10-20 אחוז מהמחיר לצרכן. סכום זעום ללא ספק. מעבר לכך ההכנסות של כל מכירת אותם חמש מאות עד אלף עותקים ראשוניים הולכת תמיד תמיד לחברות התקליטים בכדי לכסות את ההשקעה (המנופחת ולא ריאלית) שלהן בייצור הדיסק ובפרסום כלשהו. וכך לא ראה האמן שקל אחד מאותם 25 אלף ש"ח.

אולם מה יקרה אם אותם חמש מאות איש שהם אותו קהל יעד של האמן מקודם,  היו מוצאים את הדרך להעביר לו את הכסף ישירות? הרי כולנו היינו שמחים לתמוך כלכלית במישהו שאנו מעריכים את עבודתו ואנו יודעים בוודאות שהכסף מגיע היישר אל כיסו של אותו אמן מוערך עלינו. מעבר לכך לאחר צפיה בפורומים האינטרנטים והנדנוד הבלתי פוסק של חלק ניכר מאותם מעריכים (אני שונא את המילה מעריצים – נחליף אותה במעריכים) בפורומים הרשתיים לגבי מתי יוצא סוף כל סוף הדיסק המדובר והתהיות למה לוקח לאמן  ארבע שנים לעשות אלבום. תהיתי ביני לבין עצמי כמה היו מוכנים אותם אנשים להשקיע באמן שלהם ישירות בכדי לקבל את זה ממנו.

מקובל שמחיר של אלבום או סידי  נע כיום בין 30 ל-50  ש"ח. מעבר לזה רק אמני על או דיסקים מיובאים יכולים להרשות לעצמם את המחיר אולם כמה היו מוכנים לשלם אותם חמש מאות צדיקים בשביל לקבל אלבום חדש של האמן האהוב עליהם ?

לאחר ששאלתי ותחקרתי אנשים בנושא גיליתי שהרבה מאוד אנשים היו מוכנים לשלם עבור המוזיקה של האמן שלהם גם הרבה יותר מחמישים ש"ח אם היו יודעים שהכסף הולך אליו ישירות.  אולם עדיין נותרה הבעיה שהאמן צריך זמן וכסף בכדי להתפנות ולעשות את האלבום. רק לאחר שהוא מסיים את האלבום מרושש ומרוקן הוא צריך את כל מערך הייצור וההפצה שממומן על ידי שלל מעריכיו  התמימים המקווים ומאמינים בתמימות שאיכשהו הם תומכים באמן האהוב עליהם ושחלק קטן מהכסף יגיע אליו איכשהו.

למה לא להפוך את הגלגל?. מדוע שלא נחזור אל ימי הביניים בהם פטרונים עשירים מימנו את האמן וסיפקו לו את היכולת ליצור. רק שהפעם הפטרונים העשירים לא יהיו עשירי ושועי החברות הסלולריות או תעשיות מותגי הענק. אלא הקהל עצמו. שכן מה יותר טבעי מפטרונים שבאמת מעריכים את האמנות שלך ?

הרעיון הוא להקים עמותות הערכה שבהם ידרש כל חבר מאותם מעריכים להעביר סכום פעוט (תסכימו איתי שמדובר בסכום זניח)  של עשרה שקלים מדי חודש בכדי לתמוך באמן שלנו.

עכשיו תפנו במצב הנוכחי לכל אמן  והציעו לו משכורת קבועה שבין 5000 ל- 15,000 ש"ח מדי חודש  ובתמורה הוא מתחייב ליצור לפחות  אלבום אחד מדי שנה. נראה לכם שמישהו יתנגד? אני מכיר מעט מאוד אנשים שמסוגלים להרוויח 5000 ש"ח בחודש כיום ממוזיקה נטו.

האלבום שהוא ייצר, יופץ ויגיע אך ורק אל קהל המעריכים שמימן את האמן. היה ועוד אנשים ירצו לקנות אותו אני בטוח שהאמן ישמח להשתמש בקהל מעריכיו כנקודות מכירה זמינות לאורך הארץ וכן לפתוח את הדיון מה לעשות עם הכסף (אקסטרה ) שנכנס לתוך המערכת.  מעבר לכך אני חושב שבזכות תמיכתם יהיה האומן מחוייב להעמיד לפני קהל מעריכיו הופעות המיועדות להם בלבד. בדיוק כמו הפילהרמונית שעורכת הופעות בעיקר למנויים.

כל מה שנדרש מהאמן זה לשבת בבית וליצור את המוזיקה שהוא רוצה ליצור. את המימון של עלויות הדפסת הדיסק (בין 5000 ל8000 ש"ח) יהיה ניתן לגבות בחודש מיוחד כתוספת חד פעמית (במקום עשרה שקלים עשרים)  שיוקדשו לייצור הדיסק ולשכירת מועדון ההופעות לאותו כנס שנתי של אגודת המעריכים.

ככה יכול להתפרנס אותו אמן רק מאותם 500 איש שהם קהלו ה"שרוף" ולממן  את עשיית אלבומו לפי איך שנראה לו מתוך הכסף הנכנס לו (לאור התחשיבים שלי אלבום ישראלי מופק היטב צריך לעלות כיום בין 10,000 ל30,000 ש"ח מעבר לזה זה סתם בזבוז מיותר) ואילו אותם אנשים נדרשים בסך הכל להוציא מכיסם מאה ועשרים – עד מאתיים ש"ח בשנה.ומקבלים תמורתם עבודת אמנות פרטית ואישית הופעה פרטית וכל זה בעבור סכום שלדעתי הוא לחלוטין ריאלי ולא יקר במיוחד.

מעבר לכך ישנן שלל אפשרויות לחיזוק ויצירת קשר דרך הרשת או אתר האמן לאנשי עמותת המעריכים. ממילא כל המעריכים של אמנים קטנים מרגישים כקהילה קטנה לכל דבר, אז מדוע להוציא את כל הכסף על אנשים מחוץ לקהילה? למה יש צורך לממן את אותם עלוקות טפיליות שחיות היטב על שרשרת המזון שבין האמן לקהלו, במקום לתמוך במי שחשוב באמת – האמן שמייצר את המוזיקה.

נקודות שיש לתת עליהם את הדעת הן כמובן עניין המיסוי והמנגנון שיוביל לגביית הכסף. אולם נדמה לי שזו בעיה  טכנית פשוטה שניתנת לפתרון בקלות שכן אין שום בעיה ליצור מסגרת של הוראת קבע בת עשרה שקלים חודשית דרך הבנקים, המגמה היא לצמצם את המנגנון למינימום שבמינימום ההכרחי וכך להעביר את מקסימום הכסף האפשרי לאמן כמלגת קיום והתפנות לצרכי העניין המוזיקלי המשותף שלו ושל קהלו.

אני חושב שאמן שיקבל את הכסף הזה ויתחיל לייצר עוד ועוד אלבומים יזכה לקהל הולך וגדל של מעריכים שכן אם ישנה איזו בעיה בקרב המון אמנים ממכריי ומחבריי זו התחושה שאין להם את היכולת להוציא מוזיקה בקצב ובהספק שהיו רוצים ומצד שני הקהל עצמו תמיד מרגיש שהוא מקבל מעט מדי מהאמנים האהובים עליו בגלל תלאות הדרך הכלכלית שהם נאלצים לעבור בכדי ליצור את התקליט המיוחל. .

דמיינו לעצמכם אמן ישראלי עם 2000 מעריכים. לא נשמע משהו מופרך? נכון ?

עכשיו דמיינו לעצמכם אמן ישראלי עם הכנסה קבועה של 20,000 ש"ח בחודש ועשר הופעות מלאות של מאתיים איש מכורות מראש בשנה אחת.  נשמע לכם הגיוני? לרוב האמנים שאני מכיר  זה ישמע כמדע בדיוני. אוטופיה בהתגלמותה.

אני מאמין שזה אפשרי.

אבל  אני מעוניין לשמוע את דעתכם על הנושא. האם ניתן בעיניכם ליצור כזו מסגרת? אילו בעיות אתם מאמינים שיכולות להיווצר?  האם הייתם אתם  מעוניינים להיות חלק ממודל כזה? לכמה אמנים הייתם מוכנים לתמוך בשנה? מי האמנים האלו  ? שאלות שאלות והתשובות שלכם הן שיקבעו את פיתוחו של המודל הזה. אני אישית שוקל ולבחון אותו על עצמי בשנה הקרובה.

עכשיו תורכם לדבר.

בחיפוש אחר חלל עמוק – קונבולוציה, מיתוס הדהודים המוקדמים ואגדת הלקסיקון 480

הסיפור הזה מתחיל בדיון טכנולוגי קר כסושי אבל חורג הרבה מעבר גבולות המתמטיקה והטכנולוגיה אל עבר עולם הפנטזיות והחלומות העמוקים של המוזיקאים ומפיקי הצליל באשר הם על פני הפלנטה שכן הסיפור הזה מתעסק במרדף אחרי החלל המושלם שטמון בגביע הקדוש של הציוד האולפני – לקסיקון 480L.

גם אם יכחישו את זה סביר להניח שכמעט כל הקריירות של הזמרים שאתם מכירים התחילה אי שם מול הראי של האמבטיה. והשאלה היא לא מה שרים זמרים באמבטיה (מנסיוני לרוב מדובר בפרודיות על להיטי התקופה הכי אוויליים שיש, טוב אולי זה רק אני…)  אלא מהו הדבר שמלכתחילה גורם לרוב האנושות לפצוח בשירה עזה דווקא בין סיבון לחפיפה?

התשובה די פשוטה –  הדבר שמייחד את האמבטיה מכל שאר חדרי הבית המודרני, הוא ההדהוד המרובה שנמצא שם. מדובר בחדר בינוני לרוב, שעל קירותיו תלויים אריחי חרסינה המחזירים את גלי הקול היטב. מעבר לכך מאחר ומדובר בחדר מאוד פרקטי ופרגמטי אין בחדר הזה המון משטחים כארונות ומדפים השוברים ובולעים את גלי הקול. לכן כמעט כל מי שאי פעם פצה את פיו לצעוק "אמאאאא  נכנס לי הסבון לעין" ושמע את עצמו מהדהד מכל הקירות שסביבו החל לשיר. קראתי כמה וכמה הסברים ונסיונות להבהיר מדוע אנו אוהבים לשמוע את עצמינו מהדהדים, אך אין זה משנה כלל מהן הסיבות העלומות והמשונות שיוצרות את התופעה העובדה היא שאנשים, ובעיקר אלו ששרים – פשוט אוהבים לשמוע את עצמם מהדהדים.

בניגוד מוחלט לאינטואיציה, רוב הציוד באולפני הקלטות לא נועד ללכוד את המציאות כפי שהיא – אלא להמציא מציאות אלטרנטיבית ומשופרת יותר.  קחו למשל מכשיר כמו אקולייזר שמקור שמו הוא במילה הלטינית AEQUALIS   שמשמעותה – שווה. אולי בעבר הרחוק היה האקולייזר מכשיר שיוויוני. היום הוא בעיקר נועד לתת לכל סיגנל מוזיקלי העובר דרכו משהו שישווה לו את אותו צליל מבהיק או עמום "גדול" או "קטן" מהחיים שטכנאים ומפיקים מחפשים. למעשה המכשירים המבוקשים ביותר בידי מוזיקאים הם אותם מכשירים בעלי צליל "שמן", "חם", "גדול" ועוד כל מיני מילים לא טכנולוגיות שמתארות בז'ארגון הטכנומוזיקלי צליל שלרוב לא נשמע כמו מה שהוקלט.

אך בניגוד גמור לכל המכשירים המרתקים האלו (שיום אחד נדבר גם עליהם ועל מיתוס הצלילים השמנים והחמים )  עומד לו הריורב. אותו מכשיר מדמה חלל הגורם לגלי קול להדהד כאילו הוקלטו בתוך ארון גמדי או על פסגת ההימאליה. למעשה הוא המכשיר כמעט היחידי באולפן ההקלטות שיש לו נקודת יחוס חיצונית ומובהקת שכן לא צריך להיות אורי גלר כדי לדעת גם בעיניים מכוסות שאתה נמצא בחדר גדול או קטן. לכל חדר וחלל פתוח או סגור שאנו עוברים דרכו במשך חיינו יש חתימת הדהוד משלו או יותר נכון יש לו הדהוד אופייני (תסלח לי העברית והאקדמיה ללשון אך לצורך העניין הבה נקרא לאותו הדהוד –  ריורב, שכן הדהוד היא מילה בעייתית שלא ממש מסתדרת עם העניין) וייעידו על כך בעיקר מכרותיי הטובות שלאחר כמה פדיחות בעבר נזהרות מלהיכנס בנון שאלנטיות לשירותים עם הפלאפון כשהן בשיחה איתי, רק משום שאני מבחין מייד בחתימת הריורב של החדר שאליו הן נכנסו.

טוב,  כל אחד והיתרונות המקצועיים של העבודה שלו.

אולם ברצינות אחד הדברים הכי קשים בעולם הוא להסביר לאנשים שלא מורגלים בשמיעת אולפן חדה מה ההבדל בין ציוד אולפן בינוני לבין הדבר המדהים היוצא מן הכלל שממנו אתה מתלהב עד עמקי ארנקך. אפילו מוזיקאים בעלי שמיעה חדה שיכולים לדבר יותר מחמש שניות ברצינות תהומית על ההבדל בין גיטרות בעלות צבע לבן לגיטרות צבעוניות (לא מדובר בעצים שונים מדובר בגיטרות זהות בעלות צבע שונה. אני מדבר על עדות מהשטח ) , מתקשים  להבחין בהבדלים שבין ציוד אחד למשנהו וגם אם הם כבר מבחינים בהבדל קשה להם מאוד לקבוע מה יותר טוב או מה נשמע נכון. אם יש משהו שלמדתי מכל השנים האלו שבהם אני מתעסק עם הקלטות אולפן זה שהציוד הכי חשוב של טכנאי הם האוזניים שלו. וכמו עוד איברים אחרים בגוף גם את האוזניים צריך לתרגל הרבה מאוד ועל רטוב, עד שהן לומדות להבחין בהבדלים קטנים שעושים את ההבדל הגדול ומפרידים בין וואלה,סבבה, טוב… ל-שיואו וואו אני לא מאמין שזה מה שאני שומע. (לכן אגב אני פשוט מתעב את ה-MP3 ושאר הפורמטים מכווצי התחת שהורגים את הצליל ).

אולם כולנו פתחנו כל חיינו אבחנה דקה לגבי ריורב וחללים שכן אנו מכירים את החללים של העולם הסובב אותנו היטב ובכל זאת למה אני מספר לכם את כל זה?

יש הרבה סיבות מדוע הסאונד של שנות השמונים היה נפוח וסינטתי. מודרן טוקינג, סינטיסייזרים,ספריי שיער  MTV, 1984 סרטי הזעה למצח, המלחמה הקרה, טרבור הורן… ועוד ועוד אבל הרבה מהסאונד ההוא קשור לעובדה שבעשור הזה הופיעו המון מכשירי עיבוד גלי קול בDSP שיצרו נגישות להמון אפקטים במחיר זול יחסית.  האפקט שכמעט כל היצרנים ניסו ליצור היה כמובן הריורב הדיגטלי, אותו מכשיר שגורם לתוף שהוקלט בחדר יבש ולא מהדהד להישמע כאילו נוגן בתוך אצטדיון ענק וצר מלהכיל.

כל טכנאי התקופה שמחו על הצעצוע החדש שניתן להם ופשוט הציפו את עולם המוזיקה בחללים גדולים ולא מציאותיים תקראו לזה "עידן החלל המוגזם של המוזיקה הפופלרית"  שכן מעולם לא היו חללים גדולים כל כך נגישים כל כך ומיותרים כל כך. שכן עד אותה עת אם רצית שהפסנתר ישמע כאילו הוא מוקלט בתוך כנסיה היית פשוט צריך להקליט אותו בתוך כנסיה או להשתמש בכל מיני מכשירים שיצרו ריורב (כמו הPLATE המהוללת ) אך הוא פשוט לא היה הדמיה של חלל אמיתי. רק שתבינו כמה מסובך היה ליצור את החלל במוזיקה עד אותה עת אולי יבהיר לכם הסיפור של רוי האלי ו – THE BOXER של סיימון וגרפונקל. תקשיבו לשיר ושימו לב שמייד אחרי ה"ליי ליי ליי" הראשון של הפזמון, מופיעה מכת תוף ענקית שמתפוצצת עם חלל מתפרץ ומוארך. האלי שהיה הטכנאי-מפיק שותף של הצמד יצר את ההדהוד הזה על ידי שימוש די מדהים בחלל אמיתי.

הוא חיכה ליום ראשון שבו ההתרוקן מאנשים גורד השחקים שבו שכנו אולפני קולומביה בניו יורק.  האלי (וכפי שברכט היה אומר סביר להניח שזה היה העוזר האלמוני שלו ) הצמיד רמקול לגג המעלית של הבניין, שלח אותה הרחק אל מעמקי הפיר בקומות התחתונות ואז שם מיקרופון בקומות העליונות. הוא שלח את מכת התוף מבודדת אל תוך הרמקול והקליט את התוצאה. עכשיו תקשיבו שוב לשיר ותשמעו את גלי הקול עולים מעלה מעלה בפיר הצר ומטפסים את כל הקומות של גורד השחקים. יתרה מזאת כדי שהזמן של הריורב יהיה מדוייק ומתואם לקצב   השיר העלו והורידו האלי וצוותו את המעלית עד שמצאו את הנקודה המדוייקת שבה השובל יהיה מספיק גדול אך לא ארוך מדי ויטשטש את קולותיהם של סיימון וגרפונקל. מרשים לא? עכשיו תקשיבו לשירים משנות השמונים ותבינו כמה קל ומפתה היה לשים ריורב ענקי על כל דבר. זה "פיצוץ לפנים" שכנעו הטכנאים והמפיקים את המוזיקאים שהלכו אחריהם כמו צאן לכנסיה הענקית והתוצאה סאונד האיצטדיונים והחללים הענקיים של שנות השמונים. (ואפילו לא נכנס פה להמצאה המפלצתית של הGATE REVERB אולי ברשימה אחרת )

כאחד שנגזר עליו לבלות את כל נעוריו בשנות השמונים, התעסקתי עם אותם מכשירים פרימיטיבים לא מעט. משום שבערך מהיום הראשון שנכנסתי לאולפן הקלטה איפה שהוא בגיל 16 הדבר הראשון שעניין אותי היה הריורב. תמיד אהבתי לשמוע דברים צפים מרחפים או טובעים בחלל עמוק. איכשהו, לא משנה מה העברת דרך המכשירים האלו הם תמיד נתנו לצליל הכי בנאלי קסם של מיסתורין מרוחק.

כבר מתחילת הדרך ומכשירי הריורב הזולים של אמצע שנות השמונים (אחח הSPX 900 של YAMAHA…)  הבנתי שהמכשירים האלו טובים להרבה דברים אולם קשה לקרוא להדמיה שהם יוצרים ריורב אמיתי.

היה לי ברור שמדובר במשהו שהוא סוג של קירוב משוער שגורם להדמיה סינטתית של חלל – רחוק מאוד מהדבר האמיתי. אולם היה לזה קסם של חללים לא מוכרים, המכשירים האלו התמחו בעיקר ביצירת "נופי צליל דמיוניים" כפי שהגדיר זאת בריאן אינו, ואני כמעריצו הגדול מייד מילאתי עשרות קלטות וסרטים בצלילים מתמשכים עד אין סוף שמשוטטים בתוך חדר שרוחבו פחות מסנטימטר ואורכו שבע מאות קילומטר והוא בעל קירות זכוכית. אך עם כל ההתלהבות שלי מחלל אינסופי ודמיוני היו רגעים שבהם פשוט קיויתי לניסים שיתרחשו ואמצא ריורב שפשוט ישמע כמו חלל אמיתי.

במשך השנים חיפשתי שוב ושוב אחר אותו מכשיר שיצליח ליצור את העתקה של המציאות, מכשירים באו והלכו נוסו ונדגמו אך את מכשיר חלומותיי אף פעם לא מצאתי.

הגביע הקדוש – לקסיקון 480

מצד שני בכל פעם שהייתי מעלעל  בירחוני האולפנים והטכנאים הייתי רואה עשרות פרסומות למכשירי ריורב דיגטלי שהופיעו בשנות השמונים כפטריות ברגליים אחרי מסע אלונקות,  אך כל טכנאי העל דיברו שוב ושוב אך ורק בשבחו של מכשיר אחד – הלקסיקון 480.

מאחר ותג המחיר שצורף אליו היה מעט יקר עבורי – משהו בסביבות 10,000 דולר – לא כולל מיסוי והובלה ארצה  הנחתי שהסיכוי שלי להיתקל בו ולהתנסות בעבודה איתו זהה לסיכוי שלי להיתקל בעמנואל סינייה באקראי במכולת של פליקס  (טוב נו אייטיז אתם יודעים… ) אך במשך השנים המשכתי לקוות ואפילו נתקלתי בכמה מכשירי לקסיקון זולים יותר שהתיימרו להיות כמעט כמו ה – "480" רובם אכן היו טובים חלקם טובים מאוד, אולם אף לא חשבתי שהם משהו שממגיע מחלל עמוק 9.

אולם מרגע שהחל האולפן הממוחשב לקרום מארזי מתכת וכבלי IDE  שאלתי את עצמי שוב ושוב את אותה שאלה. אוקיי אז נאמר שאני מבין למה אקוליזירים וקומפרסורים אנלוגים משנות השיבעים נשמעים הרבה יותר טוב מהחיקוי הדיגטאלי שלהם, אבל למה לעזאזל אין אף ריורב ממוחשב שנשמע ממש ממש טוב?

כמעט כל תוספי התוכנה (פלגינים)  שבדקתי מהזולים והחינמים ביותר ועד היקרים והנחשבים ביותר, חיקו חללים במידות הצלחה שונות אך לא מספקות. היו כמה שנשמעו יותר טוב אך אף אחד מהם לא הצליח ליצור הדמיה ממש ממש טובה שתשמע מציאותית משהו שישמע עם שובל חלק כסדין משי ולא מעוך כמו פיל במיקרו גל.

או במילים אחרות למה לעזאזל כל ריורב שניסיתי נשמע כל כך בערך, ליד, כמעט או פחות או יותר כמו…, אבל אף פעם לא ב-ד-י-ו-ק כמו החלל בתקליטים של פיטר גבריאל, סטינג, בונו ושאר אומני סאונד המיליון דולר, מעבר לכך גם כשהקשבתי לחללים באלבומי ליגת העל שמתי לב שהריורב שבהם נשמע מאוד מובחן זאת אומרת שומעים את החלל מהדהד אבל זה לא גורם לו לבלוע ולמסך את כל מה שנמצא מאחוריו מצדדיו ומעליו. איך הם עושים את זה? תהיתי ביני לבין עצמי שוב ושוב ושוב.

ככל שחקרתי והעמקתי בנושא להבין מדוע ריורבים על מחשב נשמעים פשוט רע עלתה למול עיני מהותה של הבעיה.או כך חשבתי. בכדי ליצור חיקוי של חלל אמיתי נדרש המחשב לבצע כמה מאות עד עשרות אלפי חישובים שיחקו את כל ההחזרים שהחדר מייצר בכמה אלפיות השניה הראשונות שגל הקול מתחיל לרעוד בתוכו. וכמה שמחשבים טובים בחישובים ללא מגבלת זמן הם די מתקשים לעשות כמה עשרות אלפי חישובים ממש ממש מהירים באלפית השניה. שוב ושוב נתקלתי בהסברים שאומרים  שהדבר הכי קשה למחשב לחשב הוא את ההשתקפויות המוקדמות של החללים אותם הוא מנסה לחקות לעומת השובל שאותו מאוד קל לחקות (מפני שיש למחשב מספיק זמן לחשוב על כל השבירות של גלי הקול ולחשב אותן בהתאם).  ביני לבין עצמי נאנחתי וחיכיתי ליום שבו סוף סוף ימציאו לנו אנשי המחשבים בקריית גת ובשאר המפעלים בעולם עוד ועוד מעבדים יותר חזקים וזכרונות יותר מהירים מהאור עד שסוף סוף יהיה למחשב כוח חישוב לחשב כמו שצריך את הER של חללים בצורה מדוייקת.

הסבר טכני קצר – ניתן לאפיין את חתימת ההדהוד של כל חלל על ידי חלוקת משך ההדהוד לשני חלקים – הראשון הדהוד מכל המשטחים הקרובים אל מקור הקול, נאמר הגוף שלנו, הרצפה הכסא שעליו אנו יושבים, מסך המחשב, התקרה, וכדומה. אלו הם השבירות הראשוניות והמהירות של גל הקול שגורמות לו להדהד בצורה מאוד מודגשת. ניסוי קטן – תקריאו משהו בקול באמצע החדר, ואז גשו אל פינת החדר ותקריאו את אותו הדבר ממש בקרבת מפגש הקירות, ההדהודים המודגשים שתשמעו בפינה הנשמעים כאילו חיזקו את קולכם והעניקו לו נפח קרייני הם בעיקר מה שאנו מכנים השתקפויות מוקדמות או בקצרה ER – Early Reflection.

החלק השני – הוא השובל של ההדהוד, שלרוב נקרא פשוט – REVERB.  דמיינו את עצמכם בכנסיה ענקית, בעצם עזבו, דמיינו את עצמכם בתקליט של אניגמה או ERA ועכשיו תקשיבו לכל הנזירים שמסביבכם ושימו לב בעיקר לשובל המיסטי שמתמשך אחרי קולם. אלו הם ההדהודים המאוחרים של החלל הגדול.  אותם גלי קול שהתפזרו עד קצות קצהו של החדר ואז חזרו (אחרי הER ) לאוזנינו. גלי קול אלו בדרך כלל נוטים להיות עמומים יותר מגל הקול המקורי, שכן רוב התדרים הגבוהים שמקור הקול ייצר, נחלשו במאוד או דעכו בעקבות התנגדות האויר. מעבר לכך הם גם נוטים להישמע כמו מרק פיות (או מכשפות תלוי את מי שואלים חובבי הריורב הענקי או חובביי הריורב הקצר ) סמיך של גלי קול המזכירים אך במעט את גל הקול המקורי שיצר אותם שכן ההחזרים מכל הקירות שברו ובלבלו אחד את השני עד אובדן ההכרה ויצרו את השובל שמצטרף לER כדי ליצור תמונת חלל שלמה של חדר גדול וענקי.

אבל משהו המשיך להציק לי, איך יכול להיות שאין אף ריורב דיגטלי בתוך המחשב שנשמע מדהים? הרי מאז שנות השמונים ואילך היה הריורב כמעט תמיד דיגטלי,  אם כן מה הבעיה לקחת את האלגוריתם הממוחשב שאותו פתחו כמה חבר'ה מחוצ'קנים בשנות השמונים על צ'יפים זערוריים ומחשבים פרימיטיבים  ולהעביר אותם אל עולם המחשבים המודרני עתיר הCPU והזכרון הנדיף?  תארו לעצמכם שיש לכם מחשב מודרני שלא מסוגל לחקות ולהריץ את משחק הפאקמן של שנות השמונים. נראה לכם הגיוני ?

מצד שני אמרתי לעצמי הרי עשרות טכנאים חוזרים שוב ושוב על המנטרה – ה480 הוא פשוט הריורב הכי טוב שקיים, ומאז 1986 עת הופיע בשוק, התקדמנו אי אלו שנים וכמה עשרות עידני מחשב. אז איך יכול להיות שאין אף מכשיר המדמה חלל בנאמנות גבוהה? תארו לעצמכם שמחשב הקומדור אמיגה היה המחשב הכי טוב לעיבוד תמונה כיום. נראה לכם הגיוני שלא יהיו לו מיליון חיקויים טובים וזולים ?

בכל מקרה  המשכתי לעבוד עם פלגינים שונים ומשונים ולאט לאט צמצתי אותם לכמה ריורבים טובים (ובשביל כל אלו שחייבים רשימה, הנה כמה מהשמות האהובים והמרשימים עליי במיוחד – לחללים ענקיים ומיסטיים – R66 של Sonic Flavours פלגין נפלא למי שמחפש ריורב לא מציאותי ויחודי,  Sony Oxford המרהיב בחללים הקטנים והבינוניים, וה-Princetone Room 2016 להדמיית חדרים מלאה וכמובן הPlate של Universal Audio אולם אני מדבר על הדמיית חללים אמיתיים ולא על חיקוי PLATE שהוא בעצם חיקוי של ריורב שנעשה בצורה אנלוגית )  אבל את העולם והחלל של סטינג U2 ספרינגסטין ושאר שחקני ליגת העל ששוטטו להם בחלל העמוק, לא מצאתי.

לפני כשלוש שנים החלו להופיע מתוך הכחול הגדול מוצרים חדשים בשוק האולפנים ותוספי התוכנה. מכל מקום שאליו פנית החלה להישמע באויר מילת הקסם CONVOLUTION. מדובר בטכנולוגיה שלוקחת מכשירים קיימים ולומדת את דרכי ההתנהגות שלהם ומה הם בדיוק עושים לכל גל קול שעובר דרכם. מה שזה אומר ברמה המעשית זה שניתן ל"שעתק" כמעט כל מכשיר שקיים.

לפתע החל העולם להתמלא במכשירים שמדמים מגברי גיטרות קומפרסורים אקולייזרים וכמעט כל ציוד ישן לפתע הפך להיות זמין כתוסף תוכנה, (שעל כל המדמים והמשעתקים הללו יש ללא ספק מקום לכתוב רשימה נפרדת, תזדיינו בסבלנות זה שווה את זה ), וכל מה שהיה חסר היה שמישהו יעשה תהליך קונבולציה לאקסית המיתולוגית שלי וכך הייתי יכול לשעתק את אישיותה המלבבת לתוך המחשב שלי ולהיזכר בה מדי פעם, אבל ברצינות גמורה מה שעניין אותי יותר מכל היה כמובן הריורב .

כפי שאמרו גאוני התוכנה והמתמטיקה, ניתן ללמד את מכשירי הקונבולציה איך מגיבים כל מיני חללים וחדרים  לגלי קול שכן אם נשים רמקול בחדר ונריץ דרכו גלי קול בכל התדרים נקליט את התוצאה ואז נבדוק מה עשה ואיך שינה החדר את אותם גלי קול – נוכל למעשה לגנוב את חתימת ההדהוד של כל חלל וחלל בעולם.

כחובב טכנולוגיה חדשה ומתוך התלהבות גדולה למצוא סוף סוף את הריורב שאהבה נפשי,  ניסיתי כמה וכמה מכשירי קונבולוציה במשך השנים.  לרוב הם נשמעו בסדר חלק קטן מהם אף נשמע לא רע ומעט מהם אף למדתי לחבב ולאהוב. אך כמו בכל מערכת יחסים יחסית שבה אתה בטוח לגמרי בחוסר בטחונך, עמוק בליבי ידעתי שזה לא זה. מעבר לכך גם כשבחנתי חללים שהכרתי באופן אישי מנסיוני ומאוזניי (אולפני הקלטות שבהם עבדתי, חללים בהם הקשבתי למוזיקה ונדגמו לתוך התוכנה ומכשירים שאותם הכרתי אישית )  הם היוו הדמיה לא רעה אבל משהו בהם עדיין נשמע לאוזניי יותר מדי נוקשה ולא גמיש ובעיקר פחות מדי עמוק כאילו הבליט החלל את עצמו החוצה בהשתדלות יתר על המידה ולא הגיב יפה להיותו כוכב משנה המעניק נפח וצל לצלילים שהרצתי דרכו.

לפני חודש אמר לי אחד מתלמידיי לשעבר וחבר טוב בהווה – זוכר את האובססיה ההיא שלך עם הלקסיקון 480 ? יש איזה דיבור רוחש על מכשיר ריורב חדש שעכשיו עשה עליה לPC מMAC וכולם אומרים שזה משהו שחייבים לבדוק. וואלה אמרתי סוף סוף מישהו ניסה לעשות מדמה 480 ?

לא, לא, אמר לי זה מכשיר קונבולציה חדש שדגם את ה480. אהה אמרתי עוד  אחד… טוב נו… שמענו את זה כבר כמה פעמים. לא, לא הוא התעקש תנסה אומרים שזה ממש ממש טוב.

אחרי כמה ימים התפנתי לבחון את המכשיר החדש שבמבט ראשון נראה בדיוק כמו עוד הרבה מכשירי קונבולציה אחרים. למרות שהוא דימה לא מעט חללים אמיתיים (היכלים והיכלות, חדרים וחדרני מדרגות) מייד שהפעלתי אותו חיפשתי את הקונבולוציה וההדמיה של ה- 480.

פתחתי את הPRESET הראשון, שלחתי אליו מכת תוף אחת ומייד החל ליבי לפעום כמו מטורף, האם יכול להיות שזה זה ? הלב הלם יותר חזק מכל מכת תוף ששלחתי לתוך המכשיר, צליל אחר צליל נגלו למול עיניי כל החללים שאותם הכרתי אינטימית כל כך טוב לא בגלל שאי פעם עבדתי עם ה480 אלא ממיליוני השירים ששמעתי ביימי חיי. לא היה בי שום ספק, לא היה שום בערך, שום סיב מתכת לא נתגלה בשובל הקסום והחלק כמשי של החלל שדגימת הקונבולציה הותירה אחריה. אני מוכן לחתונה קתולית צעקתי אל קירות האולפן. מצאתי את אהבת חיי החדשה.

אחרי לילה ארוך ללא שינה ומלא באושר כדרכם של הלילות הראשונים בכל מערכת יחסים, ניסיתי כל חלל אפשרי שנדגם בתוכנה. הבנתי המון דברים על חלל והיכולת שלו להיות מוכל בתוך העולם הסטראופוני המצומצם. אבל בעיקר הבנתי כמה קשה אתה עובד בפרך כשאין לך את המכשיר הנכון. שנים של נסיונות עיקשיים והמון עבודה למצוא את החלל הנכון לכל דבר ודבר ולהתאים את מכשירי הריורב הבינונים אל תוך תמונת העולם הכללית של המוזיקה שאני עובד עליה באו אל קיצם הקליל והמיידי, כל חלל שרציתי היה נתון לי מתחת לאצבעותי (או יותר נכון העכבר ) יכולתי לצאת למסע אל מעמקי החלל והזמן לטייל בכל חדר מוזיקלי שרציתי ולא היה שום מכשול בדרכי. גם כשפתחתי את הקונבולוציות האחרות שהכילה התוכנה. קונבולציות של מכשירים אחרים וחללים אמיתיים הם נשמעו מעולה, מפורטים ונוכחים כאילו מוקמתי היישר בתוך המקום עצמו. משהו שמעודי לא חוויתי עם אף ריורב אחר בחיי אבל שוב ושבו חזרתי אל ההדמיה העילאית של ה480.

טוב לכל אלו שרוצים את השם מייד אז בבקשה – ALTIVERB  של חברת Audio Ease. ביננו אף פעם לא חשבתי שידע הוא כמו עוגת שוקולד שאם אתה נותן למישהו אחר ביס הוא ביס שיחסר לך, למעשה אני שמח שתמיד חלקתי את כל הידוע לי עם אנשים אחרים.  אבל חכו רגע לפני שאתם הולכים לשמוע את החלל העמוק.  יש עוד דברים מעניינים בהמשך.

העניין הזה הוביל אותי להמון מחשבות. למה הלקסיקון 480 או יותר נכון ההדמיה שלו כל כך מוצלחת? הרי חייב להיות איזה משהו שהם עשו שלא כל החברות האחרות עשו? מה הדבר שגורם לקסם?

תוך כדי חיפוש ברשת אחרי אימפולסים (דגימות גלי קול שהשתנו במעברם דרך מכשירי הדמיה. גלי קול שהם בעצם הבסיס להדמיה שעושה מכשיר הקונבולוציה ) כדי לשמוע אותם דרך הALTIVERB הדמיות מכשירים אחרות  נתקלתי באתר כספת הרעש ובתוכו נתקלתי בהדמיה של מכשיר שלא הכרתי לפני כן ה –  QUANTEC .

מוזר, אמרתי לעצמי מכשיר ריורב עתיק שאני לא מכיר? איך יכול להיות? מייד הלכתי לגוגל ומצאתי את האתר (הפרימטיבי לחלוטין ) של החברה אולם אחרי שעברתי את הגרפיקה הנוראית את חוסר הארגון של האתר הצלחתי לשמוע את דגימות הקול שהם העלו לאתר של קבצים לפני ואחרי טיפול החלל שלהם והשתוממתי, ההדמיה היתה כל כך ריאליסטית שזה כבר נשמע לי לא הגיוני. זה דבר אחד למצוא את הגביע הקדוש אחרי עשרים שנות חיפושים אבל לגלות שיש עוד אחד בתוך יומיים? די, אתם עובדים עליי.

המדהים הוא שגם המכשיר הזה נעשה אי שם בתחילת שנות השמונים (82) וגם הוא הפך להיות סוג של אבן דרך אבל לא בתעשיית המוזיקה אלא בתעשיית הפוסט פרודוקשן בקולנוע ובטלויזיה שנזקקו להדמייה מדוקדקת של חללים ריאליסטים ולאו בהכרח קסומים כמו במוזיקה. התחלתי לקרוא את המסמכים שהיו באתר ופה החלה להתבהר לה התשובה כפי שאני מבין אותה.

מה שאמרו אנשי QUANTEC ואחר כך גיליתי דברים דומים מאוד גם במדריך ההפעלה של ה LEXICON 480, שהמודל הדיגטלי שהציג את האבחנה בין הER לבין השובל שבא בעקבותיה ועליו מתבססים כל תוספי התוכנה וחלק גדול ממכשירי האפקטים הוא שגוי ואינו תופס את התמונה המלאה. "מיתוס ההשתקפויות המוקדמות" כפי שמכנים זאת אנשי לקסיקון הוא המצאה מתמטית. במציאות – אין החדר המהדהד יודע להבדיל בין ההשתקפויות המוקדמות והשובל של הריורב או במילים של בני אדם כשאתה מדבר אל פינת החדר אתה אמנם שומע בעיקר את ההחזרים המוקדמים אולם אפילו הם מושפעים ומתערבלים מיידית עם ההחזרים משאר הקירות הרחוקים של החדר. מה שאומר שאם אתה קודם כל מייצר חיקוי פשוט של ההשתקפויות המוקדמות ורק אחר כך יוצר את ההדמיה המסובכת יותר של התערבבות הגלים המאוחרים משאר קירות החדר אתה בעצם לא מחקה את החלל כי אם מפרק אותו לשניים ואז מחבר אותם מחדש בצורה מכאנית וזה פשוט לא זה.

מדוע הוצע המודל הזה מלכתחילה כמודל ההדמיה של החלל, תהיתי? ובכן התשובות קשורות לנוחיות וליעילות העבודה של יצרני הריורב. פשוט הרבה יותר קל ונוח למכשיר ריורב לייצר כמה החזרים מוקדמים הזהים למקור (DELAY ) ומגיעים בזמן קצר מאוד כהדמייה של ההשתקפויות המוקדמות מייד ברגע שהמכשיר מתחיל את פעולתו, ומייד כשהוא משתחרר מהמשימה הראשונית הוא מתפנה לחשב בנחת יחסית את התרכבות המסובכת מאוד של השובל. מבחינה מתמטית זה כמעט אותו דבר. אבל זה בדיוק העניין – הכמעט הזה.

הכמעט הזה, הוא כל ההבדל בין שנים של נסיונות עבודה מתסכלים עם ריורבים בינוניים ולא רעים לעומת הדמיית חלל טהורה ומפורטת כמו של הלקסיקון 480 והQUANTEC QSR ששניהם מבוססים על מודלים שניסו והצליחו בצורה מדהימה ליצור הדמיית חלל שבה מגיבים המכשירים למציאות המורכבת ביותר מהרגע הראשון ולא ניסו  להרוויח זמן בשביל לחשב בקלות וביעילות יחסית את הריורב.

עכשיו כל מה שנותר לי זה להתנצל בפניכם הקוראים על אורכו של המסע המילולי הזה בעקבות החלל העמוק ( תראו בכל זאת עשרים שנים של חיפושים…. ) כמו בכל מסע לחקר החלל לא ממש ידעתי לאן אגיע כשהתחלתי לכתוב אבל הסיבה העיקרית שבגללה התחלתי לכתוב מלכתחילה היתה בכדי לחסוך את החלקים המתסכלים במסע הזה לאחרים שיוכלו להנות מהדבר האמיתי ללא צורך בכל הנסיונות והתסכולים,  אך בעיקר רציתי לנצל את הבמה בכדי לעדכן את כל תלמידיי בעבר. הוטעתי טעיתי והטעיתי. המוח עדיין מסתגל לרעיון האחדות החדשה – ישנה, אך האוזניים לא משקרות. זה פשוט נשמע אחרת – סאונד החלל של המיליון דולר (אולי בעצם צריך לצמצם את זה לסאונד 10,000 דולר? 🙂  שאתם מחפשים – נמצא כאן אל תבזבזו זמן עם ריורבים יעילי CPU או חסכניים, לכו אל הדבר האמיתי ( או לפחות הקונבולוציה שלו )  תורידו את אטמי האוזניים שלכם ותתחילו לשוטט ולהתפעם מיופיו האמיתי של החלל העמוק. זה לא עולה עשרים מיליון דולר כמו טיול לקצה האטמוספרה, או אפילו עשרת אלפים כמו ה480 ויורשו ה960, פשוט לכו לALTIVERB ותגידו שדויד שלח אתכם ושש מאות דולר זה כל מה שיבדיל בינכם לבין העולם האמיתי של מציאות החלל המדומה.

תהנו מהמסע.