אגדות לא ידועות

המפיקים # 2 – ריק רובין

ריק רובין – המפיק כחסיד, מנטור וקומפרסור.

כפי שהבחנתי בכתבה שעברה ישנם מפיקים שנודעים בזכות הצליל שלהם, יש כאלו שידועים בזכות המוזיקליות שלהם ויש כאלו שניחנו ביכולת אנושית- טכנולוגית משובחת, ועדיין למרות שהוא מתעקש שאין לו שום רקע טכני או טכנולוגי של האולפן (למעשה הוא טוען שהוא שונא את העבודה באולפן) והוא בקושי יכול לקרוא לעצמו מוזיקאי  הרי שריק רובין הוא אחד ממפיקי העל המודרנים המבוקשים והידועים ביותר.
אי אפשר לדבר על ההפקות של ריק רובין מבלי להתחשב בעובדה שהוא אחד המפיקים האקלקטיים ביותר שהיו אי פעם.  מסלאייר ועד ג'וני קאש. מדונובן ועד ביסטי בויז מאל אל קול ג'יי ועד ניל דיאמונד  רד הוט צ'ילי פפרס, ג'סטין טימברלייק, סיסטם אוף אה דאון, מיק ג'אגר, והרשימה נמשכת עוד ועוד.
אם מישהו ישים את כל האלבומים שהפיק רובין בחייו, וישים אותם אחד אחרי השני יתקבל משהו שבטח מככב בסיוטים של כל עורכי גלגלץ לדורותיהם. שלא לדבר על מראהו החיצוני כענק עם זקן מגודל ומשקפי שמש ממסכות. בצורה משעשעת, רובין נראה כנגטיב שטני למשורר נאמריקאי הדגול וטהור העיניים, וולט וויטמן. אך ריק רובין הוא אחד המפיקים הגדולים של העידן שלנו מסיבה פשוטה – הוא פשוט אוהב שירים טובים ודברים קיצוניים.
אם תרצו – זה כל הסוד על רגל אחת. רובין עצמו טוען שהרבה לפני שהוא מפיק הוא קודם לכל מעריץ של מוזיקה וזה מה שמעניין אותו לפני כל הצד הטכני של הדברים.

היסטוריה

כילד, גדל רובין על הביטלס שאותם הוא מעריץ עד היום. לכשהתבגר מעט, התאהב ברוק הכבד ששלט בשנות השבעים, כלד זפלין וAC/DC. בימי הקולג' שלו בניו יורק, מצא רובין את עצמו מנגן בלהקת פנק והארד-קור עד ששמע את צליל ההיפ הופ של העיר התוססת בתחילת האייטיז ונגנב ממנו  לחלוטין.
רובין הקים את חברת התקליטים דף-ג'אם יחד עם ראסל סימונס בשביל לתעד ולהוציא אלבומים של אותם אמני היפ-הופ שהדליקו אותו. די מהר הפכה החברה לחברת ענק  והכל בזכות האוזן החדה של רובין לכישרונות מסחריים. שני הרליסים הראשונים של דף ג'אם קבעו את מעמדה הכלכלי לשנים שיבואו.  היו אלו הסינגל של אל- אל קול ג'יי וסינגל נוסף של חבורת ילדים לבנים שנקראו הביסטי בויז.
רובין הפנים את מה שסם פיליפס לפניו וד"ר דרה אחריו הבינו היטב, הכסף הגדול של אמריקה מונח לו תמיד בצומת הדרכים בה לוקחים את הדבר השחור הכי חם ומצמידים לו את הפרצוף הכי לבן כדי לתקשר עם המיליונים.
פיליפס עשה את זה עם אלביס והרוקנרול, ד"ר דרה יעשה את זה עם אמינם והראפ בסוף שנות התשעים,  אבל בתחילת שנות השמונים השילוב של לבנים והיפ הופ היה פשוט מופרך לחלוטין – וכאן נכנסים הביסטי בויז לתמונה. רובין קלט שאם רוצים להגיע אל מעבר להצלחה בעולם ההיפ הופ הרי שבאמצעות שילוב מקצבים שחורים ואטיטיוד ניו יורקי לבן ומחוצף, יוכלו חבורת היהודים הצעירה להגיע הכי רחוק שאפשר.
זה בדיוק מה שקרה. ההצלחה  של הביסטי בויז ו-אל אל קול ג'יי בשנות השמונים הפכה את דף ג'אם  לחברת תקליטים מצליחה שמשכה לתוכה את מיטב ההי הופ המסחרי והראדיקלי. בין אמניה נמנו פאבליק אנמי ווארן ג'י, פוקסי בראון DMX  ועוד אינספור הרכבי היפ הופ ואפילו הפתעה להקת המטאל SLAYER  שרובין הביא לחברה מתוך עניין אישי.
ב1987 היה אחראי רובין למהפכה ענקית במוזיקה הפופלרית. הכל החל כשהציע ל – RUN DMC רצו ריף גיטרות כדי להתניע את הלהיט החדש שלהם. במקום לסמפל את הלהיט העתיק של איירוסמית', רובין הביא את איירוסמית' אל האולפן, באותה תקופה איירוסמית' היתה להקה מחוקה שמיטב שנותיה מאחוריה. התוצאה של המגש הזה היתה – WALK THIS WAY. מעבר לעובדה שהשיר התניע מחדש את הקריירה של איירוסמית', הוא יצר מהפכה תודעתית ומוזיקלית לאחר שהראה מעשית ששני סגנונות, שלכאורה שונים כל כך אחד מהשני, מתחברים בקלות.
השער שרובין פתח הוליד עשרות להקות שפעלו בתפר שבין שני הסגנונות האלו, מרייג' אגיינסט דה מאשין ועד לינקין פארק (השם ירחם) כולם חייבים את קיומם לדואט המהפכני הזה.
לאחר שב1988 השתלט בחור בשם ליאור כהן, על דף ג'אם עזב רובין את ניו יורק, התמקם בקליפורניה, ופתח את DEF AMERICAN.
כשבוחנים את ההחתמות ללייבל החדש שלו ניתן לחוש מייד שהשמש הקליפורנית עשתה לו משהו בראש מעבר לקרחת. פרט לסלאייר שכבר הוזכרו נראה שרובין זנח את ההיפ הופ לטובת רוק ומטאל.
Slayer, Danzig, Masters of Reality, The Cult, כולן להקות שהתעסקו בצד הקשה של הרוק הוחתמו מייד. במקביל להם החתים רובין את ה Black Crowes  (שבמפתיע, אותם הוא דווקא לא הפיק ) ההצלחה הענקית והמפתיעה של אלבומיהם הראשונים הזניקו את החברה החדשה קדימה, העניקו לו את הכוח הפיננסי לעשות את שברצונו והוכיחו שלאיש יש מגע זהב בכל הנוגע לאיתור וקידום אמני רוק שמצליחים בגדול.  בקליפורניה נוצר הקשר עם הלהקה שתהפוך להיות הכי מזוהה איתו בשנות התשעים – RED HOT CHILLY PEPERS . רובין הפיק את  BLOOD SEX SUGAR MAGIC והפך אותם באחת מחבורת ילדים שאוהבים לנגן Fאנק לבן וPאנקיסטי, למגה סטארים ענקיים.
הסיפור שממחיש יותר מכל את היכולת הרובינית לשנות קריירות,  קשור ל-UNDER THE BRIDGE  שרובין גילה את מילותיו בטעות לכשהסתכל במחברות המילים של אנטוני קידיס.
"ומה עם השיר הזה?" שאל את קידיס, "נראה לי שיר מעולה!", "לא",אמר לו קידיס "השיר הזה הוא לא אנחנו" . רובין התעקש ואמר לקידיס בפשטות; "מה שאתם עושים הוא מה שאתם." והשאר כתוב בספרי ההיסטוריה ובחשבונות הבנק של קידיס ושאר חבריו.
האמן השני שזוהה עם רובין בצורה טוטאלית הוא ג'וני קאש שרק על היחסים בין שני הגברים האלו כפי שבאו לידי ביטוי בהקלטות האחרונות שערך קאש בעשור האחרון של חייו,  ניתן וכדאי לכתוב ספר שלם.
רובין גאל את קאש מהשכחה וחיבר את הקול הכאוב לשיריהם של יוצרים שהיו יכולים להיות נכדיו של קאש בבת אחת הוא הפך פנסיונר קנטרי מזדקן שאף אחד בתעשיית המוזיקה כבר לא סופר, לאחד המוזיקאים הכי מרתקים חתרניים (ג'וני קאש הפטריוט הכי אמריקאי שיש מופיע על גבי דיסקים שעליהם מוטבע דגל אמריקאי הפוך !? סמלו של האנטי קריסט האמריקאי ? ) ומעניינים שפעלו  בעשור אחרון.
רובין לא נח על זקנו יותר מדקה והמשיך כל השנים להפיק אלבומים עם מארס וולטה, אודיוסלייב, סיסטם או דאון, ועבד עם טום פטי, ניל דיאמונד, דיקסי צי'ק ועכשיו הוא עובד על אלבומם של מטליקה ו-U2 (בנפרד, יש לקוות) ובמשך השנים חזר לעבוד גם עם רפרים כג'יי זי, וסאול וויליאמס.

הצד הטכני של הפקותיו

רובין הוא מהמפיקים המאמינים שעיקר עבודת המפיק נעשית לפני שהאומן בכלל נכנסת לאולפן. מבחינתו השלב החשוב ביותר בכל אלבום הוא ה:PRE PRODUCTION.  מדובר בשלב חסר כל מיסטיקה בו יושבת הלהקה בחדר חזרות עם המפיק ועוברים מקרוב על השירים אחד אחד. בוחרים מה יכנס לאלבום ומה לא, מנסים רעיונות חדשים, זורקים רעיונות ישנים, מהדקים את התפקידים ומנסים להבנות משמעות לכל גורם בשיר. בוחנים את היכולות של הנגנים בלי שלל עזרי הטכנולוגיה מודרנית, ומעמידים בעזרת אצבעות ומיתרים, מפרקים ומפרטים מקלות עץ ומגברים,  את הדבר הקסום הזה שנקרא שיר טוב.
רובין אמר פעם על BSSM של הפפרז שגם אם היה הוא, עוזב את הפקת הלהקה בסוף הטירונות שהעביר להם לפני שנכנסו לאולפן, סביר להניח שהם היו יוצאים עם תקליט מאוד דומה למה שיצא בסופו של דבר.
ויאמר כבר שרובין הוא מהמפיקים שקודם כל מקפידים על רמת החומרים של האומנים איתם הוא עובד, ובאמת שאין לו בושה.
את ניל דיאמונד, אשר כתב להיטים בזמן שרובין עוד עשה בחיתולים (האמיתיים לא המטאפורים ) הוא שלח לשכתב שירים במשך שלוש שנים עד שנחה עליו דעתו, ביחד עם ג'וני קאש הוא בחן עשרות אם לא מאות שירים בכדי לברור את השירים שהוא יבצע בסדרת ההקלטות המופתית שלהם יחדיו. (מה שמאוד מסקרן לראות מה יצא מהפרוייקט הנוכחי שלו עם U2 הסובלים מיובש שירי כבר די הרבה זמן אבל ידועים בהיותם אירים קשוחים ועקשנים מול מפיקים.) כשרובין מרוצה מכתיבת השירים ומרמת העריכה והנגינה שלהם נכנסים לאולפן וכאן כבר מגיע הצד השני של ריק רובין. הצד האפל של המפלצת. מפלצת הקומפרסור.

הקומפרסור ומלחמות הווליום.

אחד הכלים הטכניים היותר מיוחדים שעומד לרשות המוזיקאים והמפיקים באולפן הוא הקומפרסור.  לכאורה מדובר במכשיר פשוט שמלכתחילה תוכנן לשלוט בעוצמת גלי קול חזקים במיוחד, ולהחליש את שיאיהם. לשם מה אנו נזקקים לו? ובכן נאמר שיש לנו זמר שכל הזמן לוחש מתלחשש על המיקרופון בנסיון נואש להראות לנו שהוא סובל קשות וליבו נשבר ולפתע פתאום בוקעת מתוכו זעקת קדומים נוראית העולה כצרחה עוצמתית במיוחד החזקה  בעוצמתה על שאר הלחישות שלו אלפי מונים,
בכדי שהצרחה, לא תקרע את עור התוף של המאזינים או תתעוות בתוך הציוד החשמלי, נוצר הקומפרסור.  בראשיתו היה הקומפרסור מכשיר סוציאליסטי במיוחד שמחליש את החזקים ומקרב אותם אל החלשים, לצערי הרב אף אחד לא הסביר את זה לביבי ועדיין אין קומפרסורים במשרד האוצר, אם כבר אז יש שם אקספנדרים – מכשירים הפוכים לקומפרסורים שמחלישים את החלשים, ואילו הקומפרסורים מחלישים את השיאים החזקים רק מבחינת עוצמת גלי הקול .
אם זה היה כל תפקידו של הקומפרסור הרי שלא היינו מייחסים לו חשיבות גדולה במיוחד היום, אולם ככל שעבר הזמן וטכנאים התחילו להשתמש בקומפרסור יותר ויותר בכדי לדחוף עוצמה גדולה יותר של גלי קול לתוך המוזיקה החלה מלחמת הווליומים המטורפת.
אבל איך בדיוק הקומפרסור עושה זאת ?
ובכן. מה שקרה הוא שמרגע שטכנאים והמפיקים גילו שאם הם יכולים להחליש את שיאי עוצמת גלי הקול ולהקטין את המרחק בינם לבין הממוצע של גלי הקול, אז זה גם אומר שניתן להגביר את העוצמה הממוצעת של גלי הקול ביחס לנקודת השיא!
או במילים של בני אדם – אם פעם הצרחה היתה מוחלשת כדי להיות קרובה אל הלחישה, במשך השנים הפכו הטכנאים את התמונה והגבירו את הלחישה אל עבר עוצמת הצרחה.
התוצאה היא שהחל משנות התשעים המוקדמות הפסיקו הקומפרסורים לשמש רק להחלשת החזק והחלו לעצב מחדש את גלי הקול אל עבר העוצמה הטוטאלית. החידוש (הדי ישן יש לציין הטכנולוגיה היתה ידועה מאז ימי הביטלס אבל הקיצוניות ביישום שלה הוא שהיה בגדר חידוש )  גרם לכך שהחלה עליה מ-ט-ו-ר-פ-ת בעוצמתם הכללית של התקליטים שיצאו לשוק.
עכשיו זה שמשהו חזק נשמע יותר טוב זה בערך הסוד הכי גלוי בתעשיית המוזיקה עוד מימי קדם. כשמחקרים הוכיחו שאנשים ששומעים שיר יותר חזק משיר אחר, נוטים לייחס לו גם איכות יותר טובה. מעבר לכך יודע כל טכנאי אולפן שאם תקח שני מיקסים זהים לחלוטין של אותו שיר ותשמיע אחד מהם קצת יותר חזק,  כולם יתלהבו ויגידו שזה הרבה יותר טוב.
אם הסוד הכמוס הזה היה נשאר בגדר נחלתם של טכנאי האולפן בלבד, מילא. אולם חשבתם פעם למה הפרסומות בטלויזיה פשוט צועקות עליכם ??? האם לא רציתם לרצוח את מי ששתל פרסומות רשת המקפיצות אתכם באמצע הלילה בצרחות פילים מצווחים כשהעכבר עובר לייד איזה באנר סורר?
בדיוק, בעולם הפרסום כמו בעולם הפורנו קלטו מזמן שיותר חזק = יותר טוב.

אחד האנשים שמשך בעוצמה גדולה במיוחד לכיוון הזה הוא לא אחר מאשר ידידנו ריק רובין. השאלה היא מה הביא אותו להתאהב בעוצמה המוגזמת שהקומרפסור מעניק? רובין מספר בראיונות שאחד הדברים שהוא סלד מהם בטירוף היו ההפקות האייטיז הבומבסטיות והנפוחות מחללים ענקיים וריוורבים אטמוספרים כמו בעבודתו של לנואה.

משחר דרכו באולפן חיפש רובין להביא להפקות שהוא יצר איזו אוטנטיות, סוג של אמת "לפנים" משהו קרוב ואישי, עם מינימום של ריורב או מרחב פעולה.  ההפקות שלו באו כאנטיתיזה לנפח הבומבסטי של שנות השמונים ולכן הם יבשות כמעט לחלוטין מבחינת החללים שבהן. אולם התחליף שלו לנפח ולקסם המלכותי של הריורב היה השימוש המוקצן בקומפרסור, כדי לסחוט את הסאונד עד קצה קצהו ולתת לו עוצמה הרבה יותר גדולה ומרשימה.
התוצאה של כל התהליך הזה? מצב מטורף שבו תקליט של ג'וני קאש שר לבדו עם גיטרה או פסנתר נשמע חזק ועוצמתי כמו להקת מטאל.
אחד הדברים שקומפרסור יודע לעשות דרך עיצוב מעטפת העוצמה של גל הקול הוא לגרום לנגינה של המוזיקאים להישמע יותר נמרצת. דמיינו לעצמכם גיטריסט שכבר כואבת לו היד מלנגן כל היום ולקראת ערב נחלשת עוצמת חבטותיו בגיטרה, מייד בא אדון מפיק-טכנאי ומלביש על הערוץ המוקלט שלו קומפרסור שגורם לכל המכות החלשות שלו להישמע אינטנסביות כאילו הרגע אכלה הטכנאי ארוחת בוקר קוק-טיננטאלית. אולם ריק רובין שאף פעם לא היה איש טכני שיודע מה "אסור" ומה "מותר" לעשות עם הציוד, שאל את עצמו בפשטות. מה יקרה אם נפעיל את הקומפרסור כויאגרה טכנולוגית אבל לא רק על מי שנחלש לרגע, אלא על מי שמנגן באינטנסביות גבוהה גם לפני כן?  ובכן ברוכים הבאים לממלכת האינטנסיביות המוקצנת של רובין.
רובין לקח את הצ'ילי פפרס (ולאחר מכן מעט את כל האומנים שהוא עבד איתם)  ודחף את האינטנסביות בנגינה שלהם (שממילא היתה שרירית יצרית וחזקה)  עוד יותר קדימה, הרבה, הרבה יותר. השוו  את החזרות של הפפרס כפי שניתן לראות בוידאו המתעד את הכנת אלבומם BSSM (ביו טיוב הקרוב לביתכם )  לבין התוצאה הסופית ותראו כמה עצמה נתן להם הורמון האסטרוגן של רובין ושלל הקומפרסורים שלו.
אז מה רע תשאלו? הבן אדם לוקח מוזיקאים מוקצנים ועושה אותם עוד יותר כאלו?  שיבושם לו, ושכולם ישימו קומפרסורים על כל דבר ותבוא עוצמה לעולם, ושלום על ישראל?
הלואי שזה היה כל כך פשוט.
ישנן שתי בעיות מרכזיות בקימפרוס יתר.

הבעיה הראשונה היא העלמתה של הדינמיות במוזיקה. אם ישבתם והקשבת שעה וחצי רצופות לאוסף להיטי היפ הופ, מטאל או בריטני ספירס בואכה שאקירה (לא כולל בלדות ) הרי שבעצם שמעתם המון מוזיקה של שיאים ללא הפוגה בינהם, למה הדבר דומה ? אם נעמיד משור חשמלי וחליל בחדר ונשמיע את שניהם בדיוק באותה עוצמה (זאת אומרת שלחץ גלי הקול שינועו בחדר יהיו זהים), ישמע המשור הרבה יותר חזק מהחליל. זאת משום  שלמסור אין דינאמיות. הוא מוציא צליל סטאטי של תנועה קבועה ומאוד אינטנסיבית – הרבה שיאי קול.  כמות השיאים שהוא מייצר והיחס בינם לבין העמקים של גלי הקול יוצר תחושה של ווליום חזק,  אבל זה לא אומר שהוא יותר חזק מהחליל – הוא רק מ ר ג י ש הרבה יותר חזק וצורם. לעומתו לחליל יש צליל דינאמי. הוא מתחיל חזק יורד מתמשך ודועך. עוצמת הצליל משתנה לאורך זמן הנגינה והיא דינאמית-משתנה.
מה שהקומפרסור עושה הוא לקרב את החליל אל המשור ולבטל כמעט לחלוטין את הדינאמיות של הצליל.
אם ניקח למשל את עשרת הלהיטים הגדולים של שנת 1969 במצעד האמריקאי או האנגלי ונשווה אותו למצעד הלהיטים הגדולים של השנה שעברה ישמע הדבר בדיוק כמו ההבדל בין חליל למשור.
מעבר לעובדה שבסיקסטיז ובסבנטיז –  היו ההקלטות הרבה, אבל הרבה יותר חלשות בווליום (ואת זה יכול לשמוע כל מי שמאזין לגלג"ץ ופתאום מגיח לו להיט מפעם ליד להיט נוכחי), הסאונד של פעם היה הרבה יותר חלש בעוצמתו הכללית.
בדיוק בשביל זה המציאו את הרמסטר שבו מקפרסים הקלטות סיקסטיז ומביאים אותם לרמת סאונד "נאותה" כמו של היום – זה, וכמובן לעשות עוד כסף על אותו תקליט. אולם מעבר לעוצמת הקול, המוזיקה בעבר היתה גם יותר דינמית מהיום. מה שאומר שההקצנה באינטנסביות של שיאי גלי הקול, והיחס בינם לבין העמקים גורם לנו בשנים האחרונות להאזין ליותר ויותר מוזיקת מסורים והרבה פחות לנגינת חליל.
כבר שנים שמחקרים אחרי המון נסיונות מאששים את המסקנה המאוד קומן סנסית – האוזן, והמוח האנושי נוטים לא לחבב האזנה למסור לאורך זמן. גם אם זה מוגדר כמוזיקת פופ  מודרנית.
לכן סביר להניח שכשאנשים אומרים שפעם המוזיקה היתה הרבה יותר "כיפית" או "אנושית" –  כל מה שהם מתכוונים להגיד זה –  שפעם המוזיקה היתה הרבה יותר דינאמית בעוצמתה או הרבה פחות מקומפרסת.  אגב אחת האמירות של בוב כץ (טכנאי על וגורו של מסטרינג ועוצמת המוזיקה ) היא שאם המוזיקה של הביטלס היתה מקומפרסת כמו דברים שיוצאים כיום היא היתה מאבדת את הנצחיות שלה ולו בשל העובדה שאי אפשר היה להאזין לה לאורך זמן וברצף (לתשומת ליבך רובין).
הבעיה השניה של קמפרוס יתר היא הפיכתו של גל הקול מעיגול למרובע. מבלי להכנס עמוק מדי אל הצד הטכני,  ככול שמקפרסים יותר את הצליל ודוחפים אותו אל הקצה שלו אנו בעצם מכסחים את השיאים ומשטיחים אותם למשהו שהופך להיות יותר ויותר ריבועי – וריבוע הוא גל שבצורתו פשוט הופך להישמע בדיוק כמו דיסטורשן  – עיוות גלי הקול.
קליפורניקיישן של הפפרס הוא בעיני נקודת השפל (שבצורה מצחיקה היא גם שיא – שיא העוצמה) הגדולה של רובין  דוגמא לטרוף המערכות שמלחמת הווליומים שרובין היה קטליזטור ושותף לה, הולידה. כששמעתי את השיר לראשונה חשבתי שישנה בעיה טכנית עם הרדיו או מערכת הקול שלי. לעצמי חשבתי שלא יכול להיות שמישהו הוציא שיר כל כך מעוך ומדוסטרט אל הקהל הרחב מבלי שאנשים יצעקו "היי משהו פה לא בסדר, זה נשמע מקולקל". אם תקשיבו היטב לפזמונים של השיר תשמעו ותראו את מה שעולל הקומפרסור לשיר, השיאים של הפזמון פשוט נמעכים כל כך חזק שהם הופכים להיות מרובעים או בעצם,  אין דרך להתחמק מזה השיר בדיסטורשן השיר מעוות.

שימו לב לקצוות הקטומים של גלי הקול ההופכים למרובעים ובעצם מעוותים את גלי הקול המקוריים.
רק לצורך השוואה גראפית הנה SATISAFACTION של הרולינג סטונס, שיר שנחשב לפראי ועוצמתי במיוחד ועדיין זוכה כל מיני תארים מפוקפקים כגון הסינגל הכי טוב בכל הזמנים.  שימו לב להבדל בין גלי הקול הן מבחינת קוי המתאר המעוגלים והנקיים והן מבחינת האינטסביות שלהם.

בשנים האחרונות לאור המודעות ההולכת וגדלה לצד המשורי המרובע והרע של עוצמת הקול, החלו להישמע זמירות חדשות מכיוון מחנה רובין שטענו כי הדיסטורשן בקליפורניקיישן  (ובעוד כמה אלבומים שרובין הפיק בשנים 1999 – 2004  וסובלים ממחלת העוצמה המדסטרת ) היה בעצם הגזמה של טכנאי המסטרינג (הטכנאי שעושה פיניש לשיר אחרי המיקס באולפן  ולרוב הוא זה שמופקד על לגרום לדברים להישמע חזק יותר)
ואכן, האזנה ביקורתית לאלבומים האחרונים של הפקות רובין מראה שאין שום דבר שמתקרב לאיזור ההוא של קליפורניקיישן, (אגב הרבה מאוד גם בזכות הטכנלוגיה שממציאה קומפרסורים שדוחפים יותר ויותר את קצה העיגול כלפי מעלה מבלי לרבע אותו, למרות שבסופו של דבר…)  אך דמה לי שמפיק טוטאלי כמו רובין- הידוע בתור אחד שמתערב, ויש לו מה להגיד גם לגבי העטיפה והקליפים של הלהקה שהוא עובד איתה – לא ישאיר את התקליט בידיו של טכנאי המסטרינג וילך לעשות ברביקיו (ולא רק בגלל שהוא צמחוני אדוק).
מראש אני מסייג ואומר שרובין הוא לא היחידי שמקמפרס בקיצוניות, וגם לא האחראי היחידי לעניין. מוזיקאים נוטים לאהוב את עצמם הרבה יותר כשהם חזקים ועוצמתיים ועוד לא נתקלתי במוזיקאי שרצה להישמע חלש יותר. כל מלחמת הווליומים על "מי יצליח להביא אלבום חזק יותר בעוצמת הסאונד שלו". היא סחרור שכל תעשיית המוזיקה על שלל אגפיה טכנאיה וציודיה נכנסה אליו בעשור האחרון, אולם אף אחד לא הפך את הצליל המקופרס כל כך, והיבש עד כדי מחנק לסימן היכר יותר מריק רובין וההפקות שלו.
מעבר לזאת צריך לזכור שהקומפרסור הוא כלי עבודה ללא שיוך מוסרי. בדומה לאקדח, לא כל שימוש בו הופך אותו לכלי של ציר הרשע (כפי שמאמינים חובבי מוזיקה קלאסית וחלק מנגני הג'אז) הוא יכול להיות מכשיר פלא לעזור למוזיקאים להביא את האמת שלהם אל העוצמה המירבית, אולם  במקביל הוא גם יכול להיות זה שהורג את המוזיקה המודרנית ואת האפיל שלה לקהל הרחב והמתבגר, בזה שהוא הופך אותה ללא אנושית  מבחינת יכולת העמידה של האוזן האנושית בעוצמה גדולה כל כך של מוזיקה מקומפרסת לאורך זמן.

Fairchild – 670

קשה להסביר איך  נשמע קומפרסור בדיוק מאחר והוא כמעט ולא  מוסיף לצליל המקורי שום דבר  פרט לשינוי מעטפת הקול שלו (בשלב הזה טכנאים מקצועיים שקוראים  את זה מתפקעים מצחוק, שכן חלק גדול מהקומפרסורים היוקרתיים שעולים אלפי דולרים – כמו הפיירצ'יילד 670 שמצולם כאן למעלה ומחירו מגיע ל30,000 דולר אם תוכל למצוא אחד מה600 ומשהו שיוצרו אי פעם – ידועים בעיקר בזכות האופי הטון ו"הגודל"  שהם מוסיפים לגלי הקול, אולם זה משהו שאוזן לא מתורגלת תתקשה מאוד לשמוע בשמיעה ראשונית שניה או עשירית ומאחר וזה אינו מאמר לקהילת הטכנאים נתעלם מיכולת ההבחנה המדוקדקת או המדומה שלהם).
אולם הבה ננסה יחד לשמוע דוגמא למשמעות הקמפרוס בעבודות של ריק רובין וכיצד השימוש בו משפיע על הבחירות האומנותיות שלו.

Johnny Cash – Hurt

בואו נבחן את השיר מתחילתו. שימו לב לגיטרות האקוסטיות הפותחות את השיר. הן מנגנות פירוקים מאוד פשוטים של האקורדים. מעבר לעובדה שהן נשמעות נהדר מאוד צלולות ומאוד מלאות (אגב בקליפ מצולמת הגיטרה המיוחדת שחברת MARTIN הרולס רויס של יצרני האקוסטיות יצרה עבור קאש במהדורה מיוחדת בשחור)  לחלוטין לא עולות ויורדות בעוצמה שלהן ונשמעות יציבות כמו קיר.
רובין מהתל במאזין מפני שהוא לוקח כלי שמזוהה כל כך עם המושג "צליל טבעי, חם, אוטנתי, קאנטרי" ומשתמש בכל העוצמה והיציבות של הקומפרסור  בכדי לייצר חטיבת קצב יציבה לחלוטין שיכולה להתחרות עם באס תופים של להקת רוק, אולם להזכירכם מדובר רק בשתי גיטרות אקוסטיות.
לאחר 53  שניות מתחילות האקוסטיות לנגן אקורדים עוצמתיים יותר על כל המיתרים. אם היינו לצד הגיטריסט בחדר היינו מרגישים מייד שהוא עבר מנגינה חלשה יותר לחזקה יותר (להכות בכל המיתרים ביחד) אולם תקשיבו היטב לעוצמה של הגיטרות בשיר ותראו שהיא אינה משתנה כלל. מרגע שמתחיל הפזמון  יש תחושה כאילו הגיטרות רוצות לפרוץ החוצה ומישהו דוחף אותן פנימה. (תקשיבו לגיטרות בעיקר כשקש קשישא שותק בשניות 1:04-1:07 ) המישהו הזה הוא הקומפרסור.
רובין שמבין את העקרון המשטיח של הקומפרסור רוצה לגרום לשיר להיות מלהיב יותר ולהתעצם. אולם מאחר והוא משתמש באקוסטיות כחטיבת קצב שחייבת להיות יציבה וכמעט ללא דינמיקה (מתי היתה הפעם האחרונה שמעתם תופים שנחלשים בשיר פופ  רוק או היפ-הופ ? )  הוא מוסיף את הדינאמיות בשיר ממקום אחר ולא צפוי  – הפסנתר שמצטרף לפזמון.  בתחילה מנגן הפסנתר תוים ארוכים בקלידים הנמוכים וככל שהפזמון מתחזק  מתוספים יותר ויותר תוים  גבוהים שמופיעים יש מאין מתוך השקט. הדחיסות של התוים והריתמיות שלהם (תקשיבו משניה 1:22 והלאה עד קצה הפזמון הראשון ) היא זו שגורמת לפזמון של השיר להתעצם ולהתגבר –  לא  הדינמיות  של הנגנים.
טכניקה של הוספת תפקידים היוצרים דרמה, היא טכניקה שנהוגה בעיקר במוזיקה אלקטרונית או במוזיקת ריקודים. מאחר ששם אין מדובר בנגנים חיים ואין לצלילים דינמיקה (אם תגיד למחשב לנגן את הצליל בעוצמה מקסימלית כל הזמן זה בדיוק מה שהוא יעשה – הוא לא מתעייף אף פעם) נובעת הדינמיקה במוזיקה ומהתווספות והחסרה של אלמנטים בעיבוד. רובין משתמש בטכניקה הזו במלואה בכדי לתת לשיר תחושה של ההעצמה גוברת והולכת.
לאחר השיא של הפזמון הראשון רובין מוריד את המוזיקה על ברכיה (1:35)  אולם היא עדיין יציבה להחריד שכן  חזרנו אל חטיבת הקצב של האקוסטיות מההתחלה רק בלי כל התוספות של הפזמון. ועכשיו בונה רובין את כל השיר לקראת הקליימקס הסופי בפזמון המסיים. בכדי לחזק את הבית השני מעל לראשון הוא מותיר את התוים הנמוכים של הפסנתר להדהד לאורכו, אולם שימו לב ש2:07 מופיעים תוים גבוהים של מלוטרון (כלי ענתיקה שמחקה בין היתר תזמורות מיתרים כמו כאן )  המנגנים תוים ארוכים וקודרים בצלילים הגבוהים (אגב מפיק אטמוספרי כמו לנואה היה מציף את התוים האלו בריורב חללי שנדמה כאילו הגיעו היישר מלב השמיים רובין מסרב להתפתות "לטריק הזול" והוא משיג את ההוד וההדר שלו בדרך אחרת כפי שנראה). מכאן שקבלנו הרחבה של הבית כלפי מטה עם הבאסים הנמוכים של הפסנתר והצלילים המאוד גבוהים של המלוטרון.
עכשיו מגיע שיא השיר הפזמון השני. בשלב זה רובין מסכם את תוכנית הפעולה שלו ומתחיל להוסיף לתוך המיקס המון אלמנטים. בתחילה  המלוטרון מתחיל לנגן נמוך יותר, מלא יותר,  וארוך יותר ומייצר אקורדים שטיחיים ברקע,  הפסנתר הנמוך שמהווה הבסיס הבאסי של השיר מנגן סמיך יותר והרבה יותר חזק (גם כן בגבולות הקומפרסור ) מעליו הגיטרות האקוסטיות מנוגנות בעוצמה קיצונית (שימו לב שרק הימנית  עוד נשמעת שכן השמאלית  נקברה מזמן עמוק בין המלוטרון והפסנתר ) והשיא של השיר מגיע מהפסנתר הגבוה שמקודד את הבדידות הנואשות והטרגדיה שקש יוצק לתוך השיר, לתוי מורס המנוגנים בעקשנות וביציבות כאזעקת התרעה. שימו לב שהתוים האלו מופיעים כבר ב – 2:49 אולם רובין נותן להם להתחזק ולהתחזק מבחינת הווליום וככה מגדיל את הדרמה ואת ההתפעמות שחווה המאזין. אולם האזנה חתרנית תגלה שמדובר בעוד הונאת ווליום שכן למרות שבפזמון האחרון כל הכלים מנגנים ביחד ובקצה הווליום שלהם העוצמה הכללית של השיר עולה אך במעט בעוד שהתחושה היא שהדחיסות שלו עולה בהרב.  וזה בדיוק מה שהקומפרסורים מאפשרים  לרובין לעשות. אם הוא היה נותן לכלים דינמיקה טבעית הרי שהבתים היו חלשים הרבה יותר והשיר עצמו היה נבנה לקראת שיא חזק ותו לא אולם דווקא הקומפרסור עוזר לו להקטין  את המרחק הדינמי בין הבתים לפזמון.
מצד שני הקימפרוס המאסיבי והדחיסות של כל הכלים כולם בקצה השיר, הוא גם זו שגורמת לשיר להישמע כמו השניות האחרונות  לפני סוף העולם.
עכשיו המדהים בכל העניין זה שקש שר את השיר מתחילתו ועד סופו עם שינויים מאוד מאוד קטנים בקולו. הוא לא צועק ולא לוחש, ובכלל נשמע כמו איש זקן בערוב ימיו שבוחן את חייו לא בצעקות או בלחישות אלא בפכחון ושברון לב.
תשוו את הגרסא הזו לגרסא המקורית של השיר  (NIN ) שם עובר טרנר רנזור מלחישה לצעקה ומוסיף תופים ובאס וגיטרות-קלידים מאסיבים לפזמון ועדיין לא מצליח להגיע לרבע העוצמה של הביצוע הקש-רוביני. הסיבה היא השימוש המדהים שרובין עושה בקומפרסור ובכל הכלים הטכנולוגים שבידיו בכדי לייצר תחושת עוצמה ענקית שמשתמשת בכל הכלים הטכנולוגים בכדי לפענח ולהגדיל את מהות השיר עם זכוכית מגדלת ולהביא אותו עד הקצה. המוזר הוא ששמיעה של שתי הגרסאות גב אל גב גורמת לגרסא האקוסטית היענו "אנפלגית" של קש ורובין להיות הרבה יותר עוצמתית מאשר הגרסא התעשייתית מטאלית של רנזור.
רובין משתמש בכל טכניקת ההפקה הקיצוניות של פופ היפ הופ ומטאל בקונטקסט של גיטרה אקוסטית פסנתר וזמר וגורם לכל זה לעטוף את הקול השבור והמפוכח של קש  מבלי להוסיף טיפת ריורב והדהוד שהיתה מרחיקה את קש מאיתנו וגורמת לנו לשמוע את הטכנולוגיה האולפנית שמתחבלת בנו. הוספת ריורב כאן היתה הופכת את הדרמה האנושית שגם ככה מספיק קורעת לב לאיזה קיטץ' הוליוודי. רובין משאיר את קש ערום עם האמת שלו מול המאזין ושם אותו במרחק פעימת לב אחת מהמאזין ומהמוות,  בכדי לשיר את "כאב" כוידוי האחרון של  אדם הרואה את חייו בקיצם כאוסף של אימפריות אבק שעפו ברוח.

6 comments on “המפיקים # 2 – ריק רובין

  1. מה-שמו

    תודה דוד.

  2. מאמר מ ד ה י ם ואיכותי.

    תודה!!

    שי

  3. אהה … יא דויד סחתיין על ההשקעה וההגשה.
    למזלי, יש לי קומפרס חרא בקולאדיט, וככה בלי לשים לב, אני לא מתקרב לזה.

    זה אפקט הורג.
    (בהקלטה האחרונה שלנו, הרגשתי פעם ראשונה (אי פעם) שהאקוסטית מוקלטת קרוב למציאות, ולא יותר יפה ממנה).

    אם בשנות ה 80 מכת הסנייר הבומבסטית היתה מאפיין, אני אשים את האצבע על הקומפרס המפלצתי ששמים על השירה המלחשת של אלה המתקראים אלטרנטיבי כמאפיין לשנות ה 2000.

    לדעתי – אסון.

    ( מתמטיקה – הבעיה בגלים מרובעים היא, שצריך רוחב פס אינסופי (כן, אינסופי) על מנת לשחזר אות כזה, ולכן המרה של אות אנלוגי לדיגיטלי וחזרה לאנלוגי היא בלתי אפשרית ומכניסה עיוותים בדרך לאזנינו הערלות. מנורות יודעות לעשות את זה, או מחט של פטיפון)

  4. לאחרונה השלמתי עם העובדה שהשמיעה שלי מתדרדרת קשות (יש איזה רינגטון שעובד על תדרים גבוהים-כולם בעבודה שלי שומעים אותו מלבדי.) וגם כשהאישה קוראת לי – לפעמים אני מפספס. (מוזר, אבל את הילדה שלי אני יכול לשמוע מקילומטרים.) לכן תענוג לקרוא את המאמר תאור ויזואלי לחוש השמיעה. לרגע ממש שמעתי את הצלילים בעיני רוחי
    המשך כך – תמיד מחכים ונעים לקרוא כאן

  5. שמרית

    כל כך התרגשתי לקרוא את הניתוח.
    אני כבר כמה שבועות נכנסת ליו-טיוב כל פעם מחדש ומסתכלת בקליפ,
    שגם מבחינה אמנותית לא מפסיק להפתיע בעושר ובדיוק שלו.
    אפילו הצילום של קאש עם פירות זהו מושג ה"וניטס" באמנות, בשלות היתר על סף הקמילה- למשל כשציירים ציירו פירות בשלים לפני רקבונם _כלומר מותם) מבחינה אמנותית יש כאן אמירה מאוד אסתטית ומהודקת, שלעולם לא נופלת לקיטש.
    הניתוח המוסיקלי רק הוכיח כי אכן מדובר בפנינה.
    תודה לך דויד

  6. חיים

    כל כך מרתק כתבת!
    נפלא
    אולי באמת תפתח מחלקה בסורוקה לכירורגיית צליל וראש

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: