לפני שנים רבות, מישהי שאת דעתה הערכתי מאוד (בעיקר עד אז.. 🙂 , אמרה שהמוזיקה שאני אוהב נשמעת לה כ- "פסקולים למתאבדים". מתוך הומור שחור ערכתי לה בתגובה איזו רשימה של שירי הלוויות-התאבדות-מוות וכל השחור משחור הזה. אבל אני מאמין שכותב צריך לקחת אחריות על הכתיבה שלו. לכן מראש אסייג ואומר שזו רשימה שנכתבה מתוך הומור שחור ולא מתוך נסיון לעודד כל צורה שהיא של פולחן מוות. ולאחר שהבהרנו זאת הנה לפניכם אוסף הלהיטים הגדולים של "עמוק באדמה- מוזיקה שתלווה אתכם כל הדרך לעולם הבא" בשביל לענג את חייכם כאן.
שלב א' – פסקולים למתאבדים.
Big Star – Holocaust
מדובר בשיר הכי שפוף בתוך התקליט הכי מדוכדך שיש. התפרקות מוחלטת אל תוך התהום, אחרי השיר הזה המקום היחיד שנותר לך ללכת אליו זה העולם הבא.
סצינת הסיום : בתוך מכונית גדולה ושחורה שעפה בסלו מושן מקצה הצוק אל התהום.
Joy Division – Atmosphere
לאלה שהולכים בשקט ולא מבינים איך לאחרים כל כך קל ללכת על אויר. שווה לחיות עוד ועוד רק בשביל לשמוע את הסוף הדועך של השיר הזה עם הסינטי המתרסק שמתפצל לרסיסים אלמנטרים מעל תופי תהלוכת המוות השבטית.
סצינת הסיום: אחרי צפייה בסרט של וורנר הרצוג, בתוך מעיל גשם כהה, להישמט משרפרף ולהישאר תלוי על חוט מהתקרה .
Mogwai – Burn Girl Prom Queen
הגיטרות שתקועות בלופ כמו תמונות שרצות בראש המתאבד רגע לפני, אומרות יותר מכל מילה, אבל כלי הנשיפה ממציאים את כל מה שידעת על אקורדים קודרים מחדש.
סצינת סיום : בדירה קרה מתערפל מגלולות שינה בבהיה בתקרה המתאבד רואה את הלוויה שלו בגשם.
Bonnie Prince Billy – I See a Darkness
למתאבדים שברגע האחרון רוצים יותר מכל לחיות , מהוסה נואש, וגועש, למרות שהמילים מלאות תיקווה הקול החלול מסגיר את העובדה שאין שום סיכוי נגד החשיכה הגדולה.
סצינת סיום : בבקתת עץ עם הרובה ביד והוויסקי שנותר ליד.
Jonny Cash – Hurt
לשיר הזה יש עוצמה תנכ"ית. רגע לפני הצליבה, רגע לפני היריה, הקול המפרכס מסכם חיים שלמים של צער וחרטה. הבן הרע הולך אל אביו ואמו מעבר לנהר החיים. האיש בשחור מספיד את עצמו ועושה זאת יותר טוב מכולם.
סצינת סיום: מתחת לכתמי הזמן בכנסיה על הברכיים עם וורידים שותתים לפני פסל השעווה של ישו.
Gavin Friday & The Man Seezar -Death Is Not The end
מדובר בביצוע הכי טוב שאני מכיר לשיר הזה של דילן. מסוג השירים שאתה אומר לעצמך – איך לעזאזל דילן כתב שיר כזה גדול וביצע אותו מחוק ואדיש כמו כמו זחל זחלילי בתוך תקליט איום ואימתני. למזלינו גאוין פריידי גאל את השיר הזה אל מחוזות ההולמים את מידותיו הרבה יותר. יש נקודה באמצע השיר בה כל העולם נעלם ורק הילת השיר מתמוססת לערפל צללים עד שלאט לאט מבליח אור מרחוק.
סצינת סיום : ליצן הקרקס מסיר את הפאה ועולה על האופנוע של קיר המוות
The Jesus And Mary Chain – Darklands
"אני הולך אל ארצות החושך, כדי לדבר בחרוזים, עם נשמתי השסועה, ובטוח שהחיים הם חסרי משמעות, וכל הדברים נגמרים בדבר אחד, וגן עדן פשוט יותר מדי קרוב לגיהנום". לכל אלו שהמרחק בין גדן עדן לגיהנום לא קיים עבורם אין שום צורך להסביר. אבל לכל השאר – לפעמים מילות השיר אומרות הכל.
סצינת סיום: במזחים של הנמל הנטוש, הנרקומן מתבונן במזרק ויודע שהפתרון הסופי מתחיל בדקירה קטנה.
Sara McLachlin – Last Dance
כי שום צליל לא נשמע יותר דומה לבכי מאשר מסור הומה בעדנה באולם ריקודים. נטוש בשולי העיר, וילונות מלמלה קרועים, פסנתר ישן מהדהד אל הקירות אל הציורים העגמומיים. גם המיינסטרים יוצא מגדרו כשהוא עומד חיוור פנים אל מול המוות. כי אתה אף פעם לא יודע שזהו הריקוד האחרון, עד שהצריבה בעורך מזכירה לך.
סצינת סיום: במיטת בוקר ריקה עם יותר מדי גלולות שינה.
Gloomy Sunday
כל כך הרבה ביצועים טובים יש לשיר הזה שזה יהיה פשוט עוול לבחור באחד. אבל מדובר בשיר מקולל, שיר שהוא קללה, קללה שהפכה לשיר, טרגדיה שמנבאת את עצמה מוזיקלית.
מבילי הולידיי דרך ביורק, אלביס קוסטלו ועד דיאמנדה גלאס, האהבה שנקטעת על חומת המוות ומייסרת את אלו הנותרים מאחור עד שכאורפאוס הם רוצים לרדת אל השאול כדי למצוא את שאהבה נפשם. אך כשהם מגיעים לשם הם מגלים שאהבה נפשם מצא אותם בתוך המוות.
סצינת הסיום – על גשר אירופאי דקאדנטי כשהמים הקרחים של החורף מתחתיך קוראים לך לתוכם.
שלב ב' – הדרך למטה – או ההלויה עצמה
David Crosby – I'd Swear There Was Somebody There
כי הקול שלו כה חסר תקוה והמוות כה מוחשי בו בלי מילים, כי תמיד נדמה לך שהמתים נמצאים ממש כאן ולא הלכו לשום מקום, כי הוא מרחף מעל הקבר כמו עדת מלאכים הלומי קוקאין המחפשים את עצמם .
Scott Walker – My Death
כי למרות הטרנד להפשיט את הדרמה מהמוות ולהפוך אותו לצנוע יותר סקוט ווקר לוקח את שירו של ברל על אהבה לפני דלתו המיסתורית של המוות ועושה איתו ההפך, כמעבד הוא מעניק לו הוד והדר גראנדיוזי עם תזמורת פילהרמונית שלמה וצ'מבלו גוטי מנצנץ למרחקים. כי הפאתוס שבו הוא שר גדול מהחיים, כי הוא רוצה לשתות עבור הזמן שחלף, כי המוות מחכה במיטה כפולה במפרשי האובדנות, בראשו, ובזמן החולף וחולף וחולף.
Beth Gibbons – Mysteries
כי החיים הם הערצה למיסתורי ולבלתי מובן שבעצם קיומם, כי המיסתורין שבו אפופה השירה שלה מוכר, ובכל זאת נשמע כמו פלא. כי המוות מגדיר את מלוא ערכם של החיים, כי הקולות המרוחקים שהומים ברקע הם הדבר הכי קרוב לשירת מלאכים שאנשים הנמצאים יום יום בגיהנום יכולים לשמוע.
Melanie – I Realy Love'd Harold
כי נערות טובות מגיעות לגן עדן ונערות רעות מגיעות לכל מקום שהן רוצות אבל הדרך, הו הדרך…
הדרך תמיד קשה במיוחד. כי היא ניסתה לאהוב כל חייה כדי להגיע לגן עדן ונכשלה, כי היא רואה באור המתעתע של השחר העולה את סופה חסר התקוה, והקול שלה נשבר, נותרת קריאת עורב בודדה הבוקעת מצוואר האבוב ומסמנת את מותה של הנערה הרעה.
Bruce Springsteen – The Angel
כי ברוס הוא מקרה קלאסי לכל מי שמחפש הוכחה לכך שהגודל הקטין את הגדולה. כאן הוא עדיין בצד הגדולה של המשוואה, כי הוא יודע לייצר את המרחבים הכי גדולים שמתוארים בשיר, כי הסיפור העגמומי על ההל אנג'ל, אותו מלאך הרוכב על אופנוע הכרום הנוצץ שלו הוא כמעט תפילת אשכבה מטאפיזית לכל מי שאי פעם חלם את החופש שלו עם אופנוע הארלי דוידסון ומצא את עצמו מרוח על הכביש לשום מקום שותת דם ורוחות הרפאים של הרוקנרול רוקדות ריקוד אחרון במוחו ההולך ומתעמעם.
Big Star – Big Black Car
כי בארון כבר באמת לא מרגישים שום דבר, כי הנהיגה במכונית שחורה וגדולה לתוך הלילה הנצחי היא כמעט השיא שיכול לקוות אליו האיש האבוד ביותר של הרוקנרול עם קצוות העצבים החשופים ביותר שניתן להקליט.
Didn't Matter Anyway – Hatfield and The North
כשאתה אומר שזה לא שינה כלום בכל מקרה ומתכוון שהכל משנה לך יותר מכפי שאי פעם תוכל להסביר. המלנכוליה הפסטוראלית שצופה מהעולם האחר אל המרחבים הריקים שהותרת מאחוריך, המחשבות על החברים והחברות שהותרת המומים מאחוריך, התקווה לפגישה אחת נוספת מעבר לחיים ולזמן, ביום אחר במקום אחר, שיר נוגה על הרגע שבו מתגבשת בתוכך הידיעה שכל מה שאתה רוצה זה לחיות עד הקצה ולכן אתה בוחר למות, כי אין זעקה יותר גדולה לחיים מאשר השקט שנותר בקצה הנפילה.
מוקדש לזכרה של נפש אחת שאבדה, והשיר הקסום ועצוב הזה התנגן בהלויתה.
Smashing Pumpkins – For Martha
"ואם את חייבת ללכת אל תגידי להתראות, כי יום אחד אבוא בעקבותייך ונתראה בצד השני." הרגע שבו אתה מבין שהסוף הוא הדבר היחידי שאתה לא יכול אף פעם להבין, כשאתה רוצה להושיט את ידך אל מעבר לזמן ולבקש עוד פעם אחת לגעת בידה החיה, לדעת את שפתיה שוב פעם, לחבוק אותה ולדעת שאי שם היא עוד חיה בתוכך. כי קול הילד הבכיין של בילי קורגן אף פעם לא נשמע יותר נכון מאשר כאן, וההרמוניה הפרוגרסיבית שהוא יצר לרקוויאם הזה כל כך נוגעת. כי קודת הסיום של השיר עם עשרות גיטרות הE-BOW מייבבות בחושך ואומרות את מה שהמילים לעולם לא יהיו מסוגלות להגיד. ממש ממש מוזר לחשוב שהשיר המדהים הזה מסתתר עמוק בסופו של אלבום בינוני להחריד.
Needle of Death – Bert Jansch
המוות של חברו מהצעיר ממחט המוות גרמה ליאנש ליצור את שירו הטוב ביותר. ההקלטה הפרימטיבית ספוגה בצער וחרטה בריכוז שלא ניתן למהילה. הקלטה שהפכה למיתוס בזכות עצמה עם גיטרה מושאלת במטבח דירה לונדונית במשך שלוש דקות ועשרים שניות שנמשכות חיים שלמים. למרות שאני יודע שיאנש שר את זה לבדו אני יכול להישבע שזו ההקלטה היחידה שאני מכיר שבה מוקלט מלאך אמיתי שמדי פעם חומק מגרונו ושר איתו בשקט קול שני. כמה שלא תקשיב מקרוב לשיר הזה כל מה שתשמע בקולו השבור הוא את העמקים האפלים של סקוטלנד כפי שרואה אותם הציפור השחורה של המוות.
Tim Hardin – It'll Never Happen Again
כי החיים לא יקרו שוב, כי הכל כבר קרה, כי העצב בקולו של הארדין מזהה את מותו ומניד אליו את ראשו בהשלמה כמי שרואה נושה ותיק בפעם המיליון ואחת, כי הכאב שלו כל כך גשום שאתה יודע שתזדקק למטריה וממחטה בשביל ההלויה הזאת, כי דמעות בגשם זה כל מה שנותר לקוות לו כשאהבת החיים נגמרת.
Leonard Cohen – Came So Far For Beuty
כי גם ברגעים שבהם הכל עבר צריך לזכור למה הגעת עד כאן בדרך שבה הגעת, והשיר הזה נשמע כמו מגילת העצמאות והכרזת בלפור של כל מי שהלך לדרכו היחודית בליל החשוך ביותר רק כדי למצוא את היופי שהוא מחפש בחייו, הנה פרידה מכל מה שהיה נדמה שהושג אבל למעשה היה הבל הבלים, ממלכות שהופכות לאבק ותשוקה שגם היא תקבר עם חצי תאותה בתוך אותו מלבן צר.
The Band – Tears Of Rage
כי זה נשמע כמו מצעד הלויה בניו אורליאנס, כי האורגן של יום העצמאות מתמזג עם צלילי הכנסיה, כי זה שיר על יחסים לא פתורים בין הדורות שנשארים כאלו גם מעבר לקבר, כי כל דמעות הכעס והיגון של העולם הזה והבא לא יוכלו להמיס את מחסום השיש, כי השיר הזה הוא הוראות הפעלה לכל מי שצריך לפתור את הפאזל של חייו בעודו חלק מהמשחק ולא פיון שהושלך הצידה ונשמט אל בין הסדקים שברצפה.
Mazzy Star – Look On Down From The Bridge
כי מאפיונרים תמיד יודעים הכי טוב מה הולך עם מוות, ושיר הפרידה של מאזי סטאר כלהקה ומהעולם הזה הוא בדיוק מה שנחוץ להזניק מסע הלויה בו הנשים לבושות שחור חושני ומסוגנן והגברים מביעים עצב בצלי משהו על מה שהם הרגו במו ידיהם כאילו הגשימו את נבואתו של אוסקר ווילד לגבי "כל איש הורג את את אשר יאהב "
Paul Simon – The Late Great Johnny Ace
כי המוות תוחם ומגדיר את החיים, כי הזכרונות מגדירים את ההווה כי העתיד והעבר הם אותו דבר, ושניהם בלתי מושגים ופנטסטים באותה מידה, כי פול סיימון באמת לקח קשה את הרצח של ג'ון לנון, כי יש פה את הרקוויאם הקצר ביותר והאפקטיבי ביותר שפיליפ גלאס כתב.
Papa M – Over Jordan
כשכל מה שאתה רוצה זה לחזור הביתה אל מעבר לירדן ולא לחשוב על כמה גדות יש לנהר הזה. כשמתברר לך שכל חייך חלפו כהרף עין של כוכב רחוק, כשאתה מבין שאתה נווד עייף המנופף לשלום רגע לפני שהוא נאסף אל אחיו והוריו מעבר לנהר, נווד החוזר הביתה כדי לא להצטער וכדי לא לעזוב יותר לעולם.
The Walkabouts Featuring Mark Lanegan – Feel Like Going Home
כי תמיד חשתי שזה השיר המנצח של כל הלוזרים באשר הם, מעין גאוות מפסידים כנה ומלאת עוצמה על זה שהם ניסו ונכשלו אבל הכשלון הזה הוא שלהם ושלם לחלוטין, כי במקור זה שיר של צ'ארלי ריץ' אחת מהדמויות הכי עגמומיות בעולם המוזיקה האמריקאי האיש שיכל להיות אלביס ונותר במקרה הטוב כקוריוז קטן בשולי הסיפור המרכזי, אבל הוא כתב את השיר המנצח הזה, ואלביס עדיין חי באקפולקו ועוד לא כתב אפילו שיר אחד באמת טוב.
שלב ג' – מדרגות לגן עדן
Spain – Spiritual
כי למרות שזה שיר לנוצרים, הן ישו והן בודהה ועוד אינסוף אלילים הם בעצם בעצם התגלמות רוח התקוה האנושית שיש משהו מעבר, שיש מעט חסד בעולם שכולו אבק. השיר הזה גורם לאתיאיסטים שכמוני למרר בבכי על אובדן האמונה, כי ג'וש היידן כתב המנון כנסייתי קדמוני ומלא בכל פרסי הניחומים שהדת יכולה להציע למאמיניה וביצע אותו עם להקת רוק עגמומית בפשטות כל כך שנותנת תחושה של דרך שאתה לא רוצה לראות את סופה…
Low – lord Can You Hear Me
כי הדרך היחידה לפצח את שערי גן עדן עוברת דרך הקול המתמסר של אלן וקולה של מימי שהיא קולה של השכינה עצמה. אם תקשיבו היטב להרמוניות הקוליות שלהם תגלו שבמרחב שבין האנושי למלאכי נפתח שער דקיק כקוף המחט לגן עדן בעודך על כדור הארץ.
Rachel Song – Vangelis
הקול הזה בלתי מושג, מרחף וערטילאי אחוז כולו בשרעפי הנוסטלגיה ומלא שובלים אסטרואידים נשברים, החיים כזכרון, הזכרון כחיים, מהות החיים היחידה שניתנת ללכידה באמת.
Van Den Budenmayer – Concerto in E minor
כי היופי של הדבר הזה בלתי נתפס כי עוצמת העצב שלו גם כן לא נתפסת כי כל מילה מורידה את היגון שאולה, כי להמציא מלחין קלאסי זה לא דבר קשה במיוחד אבל לשכנע מישהו שהקטע הזה נכתב בידי מישהו בן זמננו הוא כמעט בלתי אפשרי והאמת היא שכתב את זה זבגנייב פרייזנר, מלחין הבית של קישלובסקי. מתוך החיים הכפולים של ורוניק.
Bach – Siciliana
לשבור את הגלים עם צלילים, לשבור את הצלילים עם גלים, לשבור את הגלים עם גלים, רק כך.
שלב ד' – מוזיקת הנצח של גן עדן
Eno – An Ending / Ascent
אם יש משהו שהייתי רוצה שיתנגן לנצח בתוך הפירמידה שלי זה הקטע האינסופי הזה. החלל לא נעשה יותר יפה מאשר כשהדבר הזה מנגן ומנגן ומנגן ומנגן ברצף את אותם תוים תמימים טהורים הלכודים אחד בשני . לצורך הקלת הנטל מעל כתפיי אתודה שבאחת התקופות האפילות בחיי ערכתי את הקטע הלולאי (מלשון לולאה לא מלשון רוקפור) הזה ללולאה בת שישים דקות אינסופיות ושמתי על קלטת שהייתי שומע ברצף במשל שעות וזה אף פעם לא הספיק לי כדי לעמוד על כל הגוונים המסתורין המחשבות והתמונות שטמונות בצליל הטהור הזה.
