שנות הפלאפל הבאר שבעי שלי.

ידידי אורן עמית העורך ההזוי של המקומון הדרומי ההזוי עוד יותר בו עבדתי, חיפש כל הזמן שאכתוב על דברים משונים במרחב הבאר שבעי. "לך תכתוב ביקורת על זמר מזרחי שטוען שהוא היורש של זהר ארגוב (וואלה? עוד אחד ???)  תסקר תערוכת אופנה של השמנה והאופה ,לך תמצא התארגנויות של פנגווינים בבאר שבע.

יום אחד התעצבנתי עליו – די ! אמרתי לו.  עד פה!!!

אני כותב או על מוזיקה או על החיים האמיתיים בבאר שבע. תבחר מה אתה רוצה. לא מעוניין לכתוב על כל הרכיעלות ביזאריות הזו.

בסדר בסדר, אמר – לך תעשה תחקיר על הפלאפלים של באר שבע.

שמישהו יציע לי ללכת לאכול פלאפל,  ושאני אסרב?

אז הלכתי.

הפלאפל הירוק.

לכל עיר יש את פלאפל המיתולוגי שלה, זה כמעט מוסד הכרחי. בגלל הבידוד של באר שבע והתפתחות תתי הסצינות לנו יש כמה וכמה כאלו. אבל מעל כולם שוכן לו בבטחה הפלאפל הירוק.כדי למצוא אותו, תזדקק להגיע לעיר העתיקה, ללכת במורד המדרחוב המוזנח עד שתגיע לבית המרקחת העתיק ביותר בבאר שבע, (איפה שאברהם קנה כמה טיפות עיניים לשרה וכדורים נגד מיגרנות להגר) אתה ממשיך מטה וחולף על פני המסעדה הבולגרית (זצ"ל),את כל את חנויות השענים הזנוחות בהם הזמן לא עצר מלכת אך הוא בהחלט לא ממהר לשום מקום. וממש משמאלך, מול חנויות האלקטרוניקה הזעירה, יש דוכן צבוע ירוק מתריס שהיום התרחב לפינה, ובתוכו עומד האיש ההוא.

"כן, מה לך?" הוא שואל, ולפני שענית – "הכל…" הוא כבר מניף את הכדורים באויר. בעודך עוקב אחרי מסלולם הקשתי המעופף אל תוך הפיתה אתה חושב על זה שמרוב שנים ליד כדורי הפלאפל הבחור נראה כמו כדור פלאפל ששמו לו עיניים וחיוך.

אז זה הסמיילי הישראלי? אתה תוהה בינך לבין עצמך כשהכדור עף באויר. ואם כך הם פני הדברים אז ממה גזרו את הסמיילי האמריקאי? כנראה מצ'יזבורגר.

המחשבה שלך נקטעת כשהכדור נוחת בתוך הפיתה. לפני שהספקת לזעוק: בלי חריףףףף, החריף כבר בפנים, יחד עם הסלט ותפוחי האדמה המתוקים ברסק שמהווים קונטרה מעולה ללימוניות העזה של כל המנה.

"טחינה?" הוא שואל.

הרבה טחינה.

עם כמויות הלימון שהוא שם בפנים גם אתם תצטרכו ריכוך ארטילרי. והנה עוד לפני שהספקתם להגיד "מה אין צ'יפס?" (שביננו זה אחד המנהגים המגונים ביותר שהשרישה התרבות האמריקאית בתוכנו,  מה הקשר בין צ'יפס לפלאפל ? רק השמן) מונחת מולכם פחית קולה על הדלפק ומבט של "כדאי לך", מצטייר בעיניו של כדור הפלאפל האנושי.
אתה נאנח, לוקח ויושב לאכול את המנה על כיסאות פלסטיק ירוקים.

כמו כל הגאונים יש לפלאפל הירוק קריזות  פעם אתה טועם אגדה באר שבעית – כל הרכיבים יושבים לך בפה כמו מלאכת מחשבת, ופעם המנה שלהם מתפרקת לך בפה בטווח שבין חמוץ מדי לטעים לאללה.

פלאפל אסולין

אני עובר דרך מבוך הרחובות של העיר העותמאנית בבאר שבע ומגלה שבלי הכנה וללא הכרזה הפכו פרנסי העיר את שמו של גן אלנבי, לגן "הקומנדו הצרפתי".

קס קי סה ? קומנדו צרפתי באמצע באר שבע?  לפחות אלנבי עשה משהו ושיחרר את העיר הזו מהטורקים (לא כזה רעיון טוב ביננו, איכות השווארמה בעיר היתה משתפרת פלאות אם הם היו נשארים עוד איזה מאה שנה )  אבל קומנדו צרפתי ??? מה להם ולבאר שבע? היה פה איזה מבצע סודי של השתלת ראש עיר משעווה?

ממול לגן הקומנדו הצרפתי, מאה מטר מתחנת המשטרה המרכזית, מעבר לכביש של השיקמית לשעבר, בפינה אסטרטגית , טמון מה שנראה כמו בונקר שמשקיף על העולם. בפנים שוכנות שתי נשים שהפכו כבר לחלק מהנוף הבאר שבעי. כאילו נולדו אי שם במרוקו, יובאו לבאר שבע ומאז הן שוכנות בפינה ההיא ובתוך הפינה הקטנה הזו גם יקברו.

במרווח המינימלי של מטר וחצי רוחב ושני מטר עומק, הן עומדות שתיהן ביחד בגובה הפיתה, ועסוקות בהכנת פלאפל ובמחקר תולדות כל המשפחות בנגב. כולל רשימה בביליוגראפית מלאת שמות ותאריכים, "את זוכרת אותו הוא הנכד של ז'קלין בת דודתו של… " חומוס ? עם סלט? "זה שהתחתן עם מרסי מהבנק? זוכרת אותה זו שגנבה את ה….-"צ'יפס"?"
אפשר ללמוד הרבה על פלאפל רק מהדרך שבה מכינים אותו, אצל האסוליניות הן לוקחות את הרכיבים האלמנטרים ביותר (הסלט שלהם נפלא עם הרבה כרוב לבן ועגבניות מזילות ריר) מעמיסות את הכדורים הזהובים ובמקום לשים אותם אחד מעל השני, עם מרווח אוורירי הגון, הן פשוט דוחסות אותם פנימה, ובאמצעות הכף והאגודל הן מחזירות את הכדורים למצב צבירה עיסתי משהו. כאילו יוצרות לך דיסה אימהית – מעין מטרנה פלאפל – לתינוקות  מגודלים תאבי רכות נימוחה.
פעם זה היה אחד הדברים הגדולים בבאר שבע. בשנות השמונים ותחילת התשעים היה לפלאפל שלהן  טעם של מחלבה קטנה בגן עדן מזרחי. אך בסופו של דבר הקסם התמסחר, אסולין הפכו לרשת, הסתנפו, המתמתגו, התמפעלו והגיעו עד רחוב הרצל בתל אביב, העיסה כנראה מיוצרת במפעל.

איכשהו זה כבר לא אותו מינון אקראי חם עוטף ויחודי כפעם. עדיין מדובר באימפריית פלאפל שמייצרת מנה טעימה מאוד אבל משהו בקסם המקורי התפוגג.

בהתחלה הייתי בא לשם בשביל הפלאפל, אחרי זה התחלתי לבוא לשם בשביל להקשיב להן מקשקשות תוך כדי הכנה. היום אני בא לשם בשביל הזכרונות. וכל ביס הוא רק זכרון של עולם הולך ונעלם.

 פלאפל שמשון.

לכתוב על פלאפל שמשון זה להשחית את מילותיך לשווא. הפלאפל הזה סגור כבר ובמקומו פתחו פיצוציה. אבל פעם אם היית נוסע במורד רחוב חז"ל והיית מגיע לעיקול בכביש שממנו ניתן לראות את איצטדיון וסרמיל מימין לך היה מונח בקצה הפארק הקיוסק של שמשון. איש טוב במלוא מובן המילה. הבן אדם חיפש לרצות אותך בכל דרך.היית מגיע לדוכן ושואל : "שמשון אפשר פלאפל?" מייד היה האיש מתפמנה מכל עיסוקיו ומושיב אותך על שולחן הפלסטיק בקצה הפארק. שם לפניך צלוחית חמוצים ומתחיל להכין לך את הפלאפל.

אם מישהו חושב שפאלפל זה פאסט – פוד ישראלי, שיחשוב שוב כשהוא בא לשימשון.

הבן אדם לקח את הזמן להכין מנה. הערכה זהירה משהו בין 25 דקות לחצי שעה ולפעמים יותר.

כמו אמא טובה הוא היה צועק מבפנים "תגיד אתה רוצה את זה עם סלט או רק כרוב ? כי סלט אין לי עכשיו אבל אני יכול להכין בלי בעיה" ואם היית נבוך מדי מכדי להטריח אותו הוא היה "מפנק" אותך  (עוד הרבה לפני שזה נהיה ביטוי אופנתי חלול) עם בצל מטוגן, או גזר מרוקאי עם כרוב וכל מה שהיה לו בקיוסק באותו רגע. כדורי הפלאפל שלו היו קטנים מדוייקים ומלאי טעם וגרעינים שגרמו לי להציע לו את הסלוגן "פלאפל שמשון – כל כדור גיבור" .

מעבר לאלמנט ההפתעה והחד פעמיות של כל מנה שהוא הכין, האושר שהשתקף מעיניו ברגע שהביא לך את המנה בחרדת קודש,  היה שווה את ההמתנה הארוכה. בה בעת התמלאו פניו חרדה אמיתית שהשתקפה במצחו החרוש סימני שאלה שעקבו אחרי כל בדל תנועתך בהמתנה דרוכה לבחינת תוצאות הניסוי. מרגע שהחל פיך לפרק את הביס הראשון של המנה עמד שמשון באותה ציפיה דרוכה של נאשמים במשפט הממתינים לגזר דינו של חיכך. ולכן לא היה דבר שגרם יותר אושר מהחיוך רווי האושר שהתפשט על פניו כשאמרת לו שזה טעים שמשון, טעים לאללה.
כל באר שבעי יודע שיש לו זהות משולשת הוא ישראלי באר שבעי אבל לפני הכל הוא גם עדתי. בזכות היותו טוניסאי במקור, היית יכול להשיג בימי שלישי ושישי קוסקוס משובח. העובדה שהמקום שימש גם כדוכן פלאפל (וטונה, ופריקסה, ובריק) לא התנגשה ממש במכירות הקוסקוס.

עמוק בלב תמיד חששתי שאם אגיע ביום שישי או שלישי לפלאפל אני אשמע אותו צועק מבפנים "תגיד, אין לי כרוב היום, לשים לך טחינה קוסקוס וירקות עם הכדורים במקום ??"
הפלאפל של שמשון סגור כבר מזמן. אך בכל פעם שאני גולש מרחוב ביאליק אל מורדות רחוב חז"ל, תוהה על הזמן שהפך את קולנוע חן לחנות בגדים והאם בגדים סינים זולים עדיפים על חלומות הוליוודים ממוסכים,  ובעודי מהרהר נחות עיני על דוכן הברזל הלבן והסגור שצופה באותה תחושת ייאוש שקט על השממה המוליכה לוסרמיל. אז אני מרגיש את החשק לפלאפל ההוא של שמשון. פלאפל שיזכר אצלי לנצח בעיקר בזכות היותו הפלאפל היחידי שהרגשת כאילו אמא שלך עושה אותו. מיוחד,יחודי וניסויי, תמיד מורכב ממצרכי  "נסתדר נעביבש" (כמו ב- "איי, איי , איי  לא קניתי כמון ואין לי שום , אבל לא נורא נסתדר נעביבש נכין לך פלאפל… ")   אבל עם כל טעמיו השונים וגווניו היחודיים, הפלאפל של שמשון היה טעים כמו אוכל שרק מי שמכירה אותך הכי טוב, ורק מי  שאילפה את חוש הטעם שלך במשך השנים – יכולה לעשות.

 פלאפל ז'אק

אם לא מחשיבים את שלום אביטן הרי שבאר שבע היא עיר של שני מלכים. כל באר שבעי אמיתי יכול לספר לכם על הפסל ששכן בדרך חברון בואכה איזור המוסכים. בשער מפעל חרסה הוצב פסל של מלך ענקי עם כתר לראשו ועיתון בידיו היושב באותה נינוחות כבדת ראש על כסא הכבוד שחרסה התמחו בייצורו אי אז בשנות השבעים. לאחר שנים רבות בהן סקר המלך על האסלה את שלל נתיניו הבאר שבעים, הוא הושלך משער המפעל לפינה צדדית להמשך ולעשות את צרכיו בקרב שלל עשבים שוטים שגדלו פרא. מביט באותה מבט מודאג בעיתון ומדי פעם גונב מבט על המוני בית ישראל וחבריהם המפלסים את דרכם אל הום-סנטר מחפשים אחר חלום הבית הישראלי המושלם בעיצוב אמריקאי ומתוצרת סין .

המלך השני של באר שבע התמקם לא רחוק משם בלב ההחלק הישן, של השוק הישן, של באר שבע הישנה. עם דוכן שנראה כאילו ניטע בחגיגות ט"ו בשבט בימים שאברהם אבינו היה עדיין ראש העיר כאן ולא סתם רחוב. לצד חנויות הנעליים ומעבר לפינה מהרחוב מוכה הצהרים נמצא הפלאפל של ז'ק.

סליחה "ז'אק מלך הפלאפל והפול."

מאחר וכולנו רוצים לחיות באיזו אגדה, זה נחמד מאוד לגלות שיש לנו מלך אמיתי ולא סתם עוד סגן ראש עיר. השלט הישן שתלוי מעל החנות מבהיר שמדובר במלך צרפתי שמגיע אלינו מרחוק – " Le Roi Du Falafel ". השלט עצמו מזכיר בצהבהבות,  ימי קדם בהם הקידומת 057  הקדימה את אנשי באר שבע ולא של חברת מירס (מעניין אם מישהו נתן לפלאפון הפועלים את הקידומת הכל כך באר שבעית הזו,  כמחווה לעיר הפועלים של פעם ?)  ובאותו עידן לא יאומן שבו יכולת להשיג כל בן אדם במדינה עם חמש ספרות.

אם בעבר היה הגיון לכתוב את שם המלך המשתכן בצרפתית, הרי שזה מפני  שרוב המשתווקים השוקקים אלי שוק היו עולים מתפוצות צפון אפריקה בואכה דרום צרפת וספרד הקולניאלית.

כיום  נדמה לי שהשלט  צריך להיכתב בערבית שכן מרבית לקוחותיו של המלך הם בדואים.
למי שלא ביקר בשוק העירוני של באר שבע בחמש השנים האחרונות מזומנת הפתעה הענקית בהגיעו לשם, תושביה היהודים של העיר עברו ברובם מקניה בקניון, לביגבוגים בביג. הבדואים נצלו את השטח שהופקר וניכסו לעצמם את השוק בתמורה.
אם תהיתם פעם איך נראית דאון טאון ביירות ולא מזוית של חלון הטנק,  אתם מוזמנים לראות כיצד צומחת לה תרבות שלמה של בתי קפה ובתי נרגילות בלב השוק העירוני של באר שבע.  אם תשאלו אותי תמדובר בתהליך מרתק שסופו אינו נראה לעין והוא טומן בחובו הבטחות וסכנות במידה שווה.
אבל אנחנו עכשיו בעסקי פלאפל,  וכפי שגילו גם הבדואים,  לז'אק יש את אחד מהטובים ביותר בעיר.

כמו כל הגדולים גם לז'אק יש את הקטע שלו שלא קשור לפלאפל כלל. מדובר במוכרת קריזיונרית המתעקשת שהיא מכינה פלאפל מזה שלושים שנה, אך נראה שעיקר הנאתה נובע  מהלקוחות המעיזים להפריע לה בהכנת המנה על ידי בקשות תמוהות משהו כמו עוד טחינה ובלי חריף.

כמו אצל ה"סופ נאצי" מסיינפלד, מוכנים הלקוחות לבארטר הזה. כך הם מקבלים בנוסף למנה עם הסלט המינמלי (עגבניה ומלפפון זהו.) וכדורי הפלאפל הענקיים (אני מדבר איתכם על כדורים בגודל של ביצי תרנגולי הודו… ) גם כמה העלבות-התעצבנויות-ירידות.

בקיצור צחוקים בשוק העירוני עם ה"הקריזיונרית של הפלאפל". אגב מי שיעבור את הגבול הדק ויעצבן אותה באמת, (נאמר יבקש ממנה להכניס עוד כדור פלאפל למנה, כדור אחד מעבר להקצבה המדוקדקת של שלושה כדורים ושתי צעקות) יקבל את הפלאפל שלו קצת אחרת מאחרים. ואחרת זה יכול להיות הרבה דברים, כולל מחיר. ראו הוזהרתם.!!

מבחינת הטעם הפלאפל שלהם טעים להפליא.  זה יושב בדיוק חם רך ועסיסי ביחד, הבעיה היחידה זה שהם כנראה מתחשבים בתושבי הדרום הצמאים ומדללים את הטחינה שלהם למים. מעבר לכך כיאה לבתי מלוכה בעלי חיך אנין במיוחד אין אנשי המלך מאמינים בהוספת תבלין פשוט כמו מלח למנה. הם פשוט לא ממליחים שום דבר אצלם.  מה שיוצר להם פלאפל טעים אבל בסיסי במיוחד שתמיד,  אבל תמיד דורש מלח.  מזל שיש מלחיות בעולם או בשולחנות מסביב.
אגב חובבי הצ'יפס הדק כגפרור, יצטרכו ללכת למקום אחר כדי לקבל את מבוקשם. כיאה למלך צרפתי מרוקאי, הצ'יפס של ז'ק הוא מעדות הספינג'-צ'יפס.  אתם יודעים הבלילה הצהובה הזאת שנראית כמו לויתן צהוב שהתאבד בשמן עמוק ? ראו הוזהרתם בשנית.

פלאפל  הכרם התימני  # 2

היה לי חבר שטען בתוקף שהאוניברסיטה היא  "מקדש הבינוניות", החלשים לא ממש מגיעים אליה, או הולכים להוציא תואר בתואריות ראשונה באיזו מכללה. ואילו המבריקים באמת יפלטו ממנה מהר מאוד. נדמה שאם יש משהו שקשה לאנויברסיטה איתו זה חשיבה באמת שונה ומקורית.עכשיו מה זה קשור לפלאפל ?
ובכן, לפי כמות הסטודנטים שאוכלים שם,  פלאפל כרם התימנים (2) היה צריך להקרא פלאפל האוניברסיטה.

מעבר לעובדה שהוא שוכן בלב "מתחם ביאליק-טשרנחובסקי" המתחדש ומתהדר מדי ערב בסטונדטיות נאות, המוציאות את כלביהן לחרבן על מדרכות באר שבע (אגב, נמאס לי מזה שכל שכונה בתל אביב הופכת למתחם, אז מעכשיו כל השכונות בבאר שבע יהפכו אף הן למתחמים.)

גם פלאפל הכרם הוא סוג של מקדש לבינוניות. שזה לא רע אבל גם לא טוב במיוחד. שום הארה מזהירה לא תצא לכם מאכילת המנה שלהם, מצד שני אתם גם אוכלים במקדונלדס מדי פעם וחושבים שהפלסטיק הזה הוא המבורגר נכון?
אין שום דבר מיוחד להגיד על כדורי הפלאפל שלהם, אבל הם מפצים על העניין עם מבחר סלטים רחב במיוחד, שמאפשר לכם להרכיב את המנות שלהם כמו יעוץ אקדמאי – שים לי פלאפל עם רוטב שום, שנה שניה, כמה נקודות בעגבניות חריפות, יש לי אפשרות לקחת קורס בחירה בקצת חמוצים כאלו  וחדו"א ב'?
כחלק מההשתכנזות שלהם לטובת הסטודנטים, אתה יכול לבקש שישימו לך חומוס בפלאפל, שזה סוג של טרנד ביזארי מהשנים האחרונות. מילא התרגלתי לכך שמציעים לך צ'יפס בצמוד לפאלפל, אבל חומוס?

במקרה הטוב אני מוכן לנגב חומוס בכדור פלאפל, אבל שהחומוס יגנוב לי את הפלאפל ? לא מוכן.

בשבילי רק טחינה עושה את העבודה.

מצד שני כפי שיודע כל סטונדט – תקופת האוניברסיטה שלך זה בדיוק הגיל להרפתקאות קולינריות,  מיניות,  ווטאבר.

אגב, הראש הסטודנטיאלי ממציא לנו פטנטים. הנה מתכון מיוחד של  אותו חבר מהאוניברסיטה שכל כולו נועד לשדרוג והשבחה של פלאפל הכרם, הנחשף פה לראשונה במיוחד בשבילכם:

הזמן מנה בכרם, שים אותה במקרר במשך  הלילה, קום בבוקר, שטוף פנים שים את המנה בטוסטר-אובן עד שהפיתה תהיה פריכה וקשוחה כמו מועדי ב',  הוצא את המנה, שים קצת קטצ'ופ (!!!)  והנה לפניכם עוגת פלאפל אפויה היטב.

אגב יש פלאפליות שפורחות בזמן לחץ, (ז'ק, הירוק)  וכל מנגנוני הדוכן מתחילים לעבוד בתיאום מושלם וההכנה נהיית מדוייקת וזריזה, הבעיה היא שאצל הכרם זה בדיוק ההפך. ברגע שנוצר שם לחץ קל, העסק מאיים להתמוטט. קחו בחשבון שאם הגעתם לסביבה ויש לחץ על הדוכן זה עלול לעלות לכם  בחצי שעה של תיסכול בתור מבולגן ומוכרים שנלחצים מרוחב הדוכן ולא יודעים למי לגשת קודם. מצד שני הם משתדלים לפצות על זה בנדיבות בתוספות שלהם ככה שקחו זאת בחשבון.

 בית הפול.

אוקי מתי פעם אחרונה שהלכתם לקנות נעליים בחנות אלקטרוניקה ? אז למה לאכול פלאפל בבית הפול ?
האמת שאלה טובה, אולי בגלל שיש להם אחלה פול ואם מגניבים לתוכו כדור או שניים של פלאפל אפשר להגיד שזה עדיין נחשב לפלאפל ?
מעבר לזה שיש שני בתי פול, הקטן שוכן ברחוב הרצל ליד מוזיאון באר שבע (תודו שלא ידעתם שיש דבר כזה)  מול גן אלנבי (לשעבר.. קראו על אסולין.), והגדול במפגש הרחובות סמילנסקי וההסתדרות  במורד העיר.

כדאי מאוד להבחין בינהם. שכן בית הפול הגדול הוא מסעדה שיש לה גם דוכן הגשה מהיר, והקטן הוא פשוט דוכן למהירי החלטה ומעוטי יכולת כלכלית או זמנית שרוצים פשוט לתת בבטן וללכת.  עד כמה שזה ישמע מוזר דווקא הקטן הוא המצטיין שבהם.
מנת הפול  שלהם מוכנת ביד מומחית של חתיכה מתבגרת וסופר קולית. צריכה להקרא "פול- און" כי התערובת השפיצית של הפול החם הירקות הקראנצ'ים עם הלימון המלח – שאגב נלקח אל תוך הפיתה בסטייל של סוחרי קוקאין קולמביאנים, פשוט שימו לב לסכין ותבינו על מה אני מדבר – ומוזיקת הטראנס שבוקעת מהפיצוציה הצמודה, גורמות לכל העסק להישמע כמו הפלאפל של שנות האלפיים  גם אם הטעם הוא לגמרי שנות השישים.

תשאל חלק גדול מהישראלים על  באר-שבע והם יגידו "בית-הפול" באותה נשימה. יכול מאוד להיות שזה לא מקרי שדווקא המנה שלהם היא אלגוריה מתוחכמת לבאר שבע. עיר שמסתובבת בשנות האלפיים עם הרבה רעש וצלצולים פלאפונים של הדור הרביעי,  אבל עדיין חיה – לטוב ולרע- בין המאה הקודמת לנוכחית.
אזהרה מספר אחת: הצרוף של הפול שלהם פלוס הפלאפל והחומוס הוא מתכון בטוח לפיצוצים אטומים בקצה הרחוק של הבטן, מה שאומר שעדיף לצרוך אותם בחברה סובלנית לריחות הגוף ( נאמר חבורת אנשים על אקסטה) .
ואגב גם בבית הפול כמו אצל ז'אק מגישים לוויתנים צהובים קטנים שהתאבדו בשמן עמוק במסווה של צ'יפס. הקטע הוא שמקורות  פנימיים טוענים בתוקף שלא מותיר מקום לספק,  שהצ'יפס-ספינג'  הזה הוא המצאה עולמית של בית הפול עוד משנות השישים.

אם כך  הדבר הרי שאין הם עושים מספיק בכדי להביא את העניין לידיעת הציבור  ולרשום לבאר שבע עוד המצאה קולינרית עולמית ליד שמה בנוסף ל… אה.. אה.. אה.. מה כבר המציאו כאן ? אה כן הפרוסה של יקוב עם החלבה אריסה ושוקולד.

טוב אולי עדיף שנוותר.

בתאבון.

בדיוק כשחשבתי שהצלחתי להתחמק… החמישיה הסודית שלי

הסימנים המקדימים היו שם, כל מיני בלוגרים התחילו לדבר על הפירמידה החדשה שהולכת ונבנית במרכז עיר הרשת. משהו כמו "צור חמש לינקים לבלוגרים אחרים במעין מכתב שרשרת חושפני ותכריח אותם לחשוף חמישה דברים על עצמם שאף אחד לא יודע" (וברור שאלו יהיו פשעים ועבירות קלות כי את הסודות העמוקים אף אחד לא יחשוף מרצונו, או שרק אני מלא בסודות כרימון רסס? לא ברור.) ואני שממעט לשחק בקבוצות גדולות ולהמר על פירמידות, תהיתי מה אעשה אם זה המכתב יגיע אל פתח בלוגי. להתעלם כאילו כלום לא קרה? אולי לא ישימו לב וישכחו לי את זה ?

ובכן היום זה הגיע. יונתן אמיר שאת הבלוג שלו אני קורא בקביעות, הפתיע אותי בשישה דברים. חמישה שהתפרסמו באתרו והשישי היה שבחר בי לחשוף את החמישיה הסודית שלי.

ובכן מאחר ואנו כאן אתם בודאי יודעים שאני בכל זאת אכתוב לכם חמישה דברים, אבל כאחד שבמשך שנים ניהל מערכות חיים ויחסים עם זהויות כפולות מומצאות ודמיוניות, החלטתי לספר לכם שישה דברים שלא ידעתם עלי חמישה אמיתיים אחד מהם לא. מה מתוכם ?  את זה אני אשאיר לשיקול דעתכם.

1. הקריירה המוזיקלית שלי התחילה בגיל עשר. זה היה במסגרת  מקהלת ילדים דתית חסידית. אחת ממקהלות  פרחחי מיאמי. אפילו הקלטנו איזה תקליט בו זימררתי במלוא קולי הדקיק שירי נעים זמירות ישראל. כבר מעל עשרים שנה שאימי מחביאה ממני את הקלטת שבה מונצח הארוע המביך מפחד (מוצדק לחלוטין ) שהקלטת תושמד ברגע שתגיע לידיי. אגב, אימי עדיין מתעקשת שמדובר בשיא הקריירה המוזיקלית שלי, ומאז אני רק בירידה תלולה.

2. פעמיים בחיים שלי חויתי מפגש עם משהו שאין לי דרך להגדיר זאת אחרת פרט למפגש מהסוג השלישי. גזע אחר, לא אנושי, חייזרי, ווטאבר תנו לזה אתם שמות.

הפעם הראשונה היתה כשהייתי בגיל שש. זה נמשך תקופת זמן ארוכה. החברים השקופים שלי (ככה קראתי להם ) נהגו להסתדר באויר ובעזרת צורות שחורות ושקופות בו זמנית, תקשרו איתי במימד צורני ולא מילולי. הקשר איתם היה מלווה בצליל של פידבקים עמומים ומרוחקים שרק שנים אחר כך כשחיברתי גיטרה חשמלית למגבר רוטט מרוב ווליום הצלחתי להפיק שוב.  אני לא בטוח איך, אבל נדמה לי שהיתה לזה השפעה גדולה מאוד על המוזיקה שאני עושה.

כשנסעתי לחו"ל בגיל שמונה במסגרת נדודיהם של הוריי שליחי הסוכנות, נעלמו חברי השקופים לחלוטין. הפעם השניה שבה חויתי כזה דבר היתה בשבוע שעבר.

אני לא מתגאה בזה במיוחד זו פשוט עובדת חיים שאין לי כל כך מה לעשות איתה. אגב, תמיד חשבתי שהאקס פיילז היא סדרה מגוחכת.

 

3. אף פעם לא עישנתי. ולא רק סיגריות. אני לא סובל גראס וחשיש – או יותר נכון אני ממש סובל מגראס, זה  דוחה אותי. אני מניח שזו סתם סטיה פרטית עם קונטציות לא טובות ממעשני גראס לא נעימים ששכנו בסביבתי. בכל מקרה באמצע שנות התישעים, הרבה אחרי שקרה מה שקרה בסעיף הקודם ( ואני מדגיש שוב – אחרי…)  נהגתי במשך חצי שנה לצאת לטריפ אל.אס.די. פרטי לחלוטין (אף פעם לא הייתי איש של מסיבות המוניות) מדי יום שישי בערב ולנחות רק בצהרי השבת שלמחרת. זו היתה חויה אדירה. אני לא מתבייש בזה ולאחר שראיתי כמה אנשים שנפגעו מטריפים שיצאו משליטה אני גם לא מתגאה בזה במיוחד, אבל   בטח ובטח שאני לא מצטער ומתחרט לרגע. למה הפסקתי זה כבר סיפור אחר.

 

4. עבור רוב האנשים אני נחשב למוזיקאי שוליים, אלטרנטיבי, לא מצליח במיוחד מבחינת חשיפה ותודעה ציבורית. אבל תחת שם מוסווה הייתי שותף משמעותי בהצלחתו של אלבום שמכר פלטינה כפולה. (מעל 80,000 עותקים) בארץ. אגב, אני לא ממש מתגאה בכך זה היה חרא של אלבום, כסוף מפלטינה אבל עדיין מבאיש.

5. כשהייתי בן 14 הייתי כהניסט מושבע עם נסיון מעשי בהתפרעויות והבערת רכבים של ערבים. גיליתי עניין רב בסוגי נשק שונים, הורדת זקיפים, ועשרת הדרכים היעילות ביותר להרוג אנשים מבלי להתגלות. ראיתי את עתידי בתור לוחם ללא חת בערבים שנואי נפשי ולאחר הצבא תככנתי לצאת לקריירה של שכיר חרב, רוצח פרטי,  או מרגל מחסל. אני לא גאה בזה, אבל יש לי נסיבות מקלות – זה היה לפני שהתלהבתי מלנגן בגיטרה.

6.  אני ממעט לכעוס בצורה רצינית אבל בגלל חמת זעם פרטית ועלבון צורב שנשמר בתוכי במשך שנים, גנבתי למישהו את החברה רק כדי לנקום בו. ואם זה לא מספיק, אני הייתי זה שחיבר בינהם מלכתחילה רק בכדי שאוכל להפריד בינהם אחר כך. אגב גם בזה אני לא גאה במיוחד. לא בגלל מה שעשיתי לו, אלא בגללה.

לטקס העברת הלפיד

הנה חשפתי כמה סודות פחות נחמדים מבדרך כלל, ועכשיו נותרה השאלה למי להעביר את השרביט החושפני.  את הלפיד הראשון אני רוצה להעביר לליאור אסטרו שמנהל את הבלוג הכי חריף מוזיקלית שאני מכיר ומעניין אותי לראות איזה דברים הוא יחשוף (אם יסכים לשחק בכלל).  את הלפיד השני אני מעוניין להעביר לתמסח בעל הבלוג המשובב והאנימטורי במיוחד שמומלץ מאוד ולא רק בגלל טעמו המוזיקלי המשובח, אישתו המקסימה ומוצאו הבאר שבעי שמקנה לו זכות עיר האבות.

את הלפיד השלישי אני מעוניין להעביר לאדיפוסית אופטימית כי אין הרבה נשים שהייתי רוצה לדעת יותר ממנה.  את הלפיד הרביעי אני מתכבד להעניק לידי אורן עמית ידידי ומכרי עוד מלפני ימי רשימות, או יותר נכון מרשימות העיר המקומית שלנו. ואילו את האחרון והחביב אני מעניק למר גיאחה הלא הוא השדון האינטרנטי המרתק מבלוג העונג. מאחר והוא איש שמזמן צריך לחשוף קצת יותר מסודותיו לציבור ומאחר ואני מכיר את הבחור ואת החשאיות המופלגת שבה הוא מתנהל אני מציע לכל הקוראים להפעיל עליו לחץ פיזי מתון בבלוג שלו.

תם ולא נשלם. שימשיכו אחרים.

ואגב אם לא הבנתם, אני לא מתכוון לגלות מה האמיתי ומה לא. לפוליגרפים של משוררים הבהרת כתמים ובחינת האמיתי לכו לשלמה ארצי וקחו אתכם דוכיפת.

איך שרה ניקו?

Please don't confront me with my failures,
I had not forgotten them.

יום טוב שיהיה לכם.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: