(צילום: יוסי אלבז מתישהו בשנת 2001 )
האודיסאה שלי בחלל התחילה ב – 2001. בד בבד עם התפרקות בלובנד נסגר גם "נויז" – אולפן ההקלטות המסחרי שהיה לאלעד ולי. לאחר קיץ ארוך של חוסר עבודה, התרכזתי מסוף השנה והלאה בנסיון להיות אדם נורמלי מהישוב. שלושה ימים בשבוע הייתי מורה לגיאוגרפיה בתיכון, וביומיים הנוספים הייתי מרצה לסאונד והפקה במכללה.
אין לי שום בעיה לקום מוקדם בבוקר ולעבוד. אולי זה חינוך הפנימיה הצבאית שקבלתי בנעוריי, אולי אלו בעיות השינה שלי, אבל באותה שנה גיליתי שכשאתה חלול מבפנים, השעות המטושטשות בהן השחר פוצע את העיניים לא עושות לך טוב.
מדי בוקר הייתי לוקח את עצמי אל התחנה המרכזית והעלובה של באר שבע, מטפס לאוטובוס "המורים" ולכל אורך המדבר החלוד עד דימונה או איזורי הספר הנטושים בדרך לשדרות, מצאתי את עצמי מאזין לבלוז-קאנטרי משנות השלושים. מעבר לעובדה שהאוזניות היו תירוץ מוצלח ביותר להתחמק מריכולי מורות על תלמידים הרבה יותר מדי מוקדם עבורי בבוקר, המוזיקה הזו כשפה אותי בשפתה העתיקה.
הפשטות המדהימה הזו של אדם אחד, גיטרה, והאמת החורקת, כבשו אותי. היכולת לבנות עולם שלם של תמונות מחשבות ורגשות, במילים פשוטות כל כך, הרגיש לי נכון ומדוייק יותר מכל דבר אחר ששמעתי באותה שנה.
חמוש בכרטיס אשראי בינלאומי (שזה למרבה הצער אחד היתרונות היחידים של עבודה מסודרת.) התחלתי לחפור באדמת הדלתא השופעת של המיסיסיפי. ככל שהעמקתי גיליתי עוד ועוד מרבצים של זהב שחור וכל דיסק חדש שהגיע מעבר לים, יצר גשר צלילים בזמן שלקח אותי היישר מסלון ביתי בבאר שבע אל עולמות אחרים. מדי ערב עת התמוטטתי על השטיח מול מערכת הסטראו יצאתי למסע אחר. מבועת מהשטן זחלתי אל תוך עולם הביצות המרחף של סקיפ ג'יימס ויחד איתו הבנתי לראשונה את ההבדל בין אור, צל וכל מה שבינהם. כעיוור הלכתי בשבילי הערים הגדלות, יד ביד עם התשוקה המוארת של בליינד רברנד גארי דייויס, ונכבשתי בשמחת החיים הפשוטה והכל כך נינוחה של מיסיסיפי ג'ון הרט שאותו אימצתי לי כסבא שמעולם לא היה לי.
בעודי עובד עד אובדן הכרה בללכת לאיבוד, מצאתי את העיסוק באותו עמל מפרך – חציבת השיר הקדמון מהחומר האפל של הנפש – את האתגר הגדול ביותר עבורי כאמן. היכולת לסנן מתוך קצה הסבל של הקיום האנושי את רגעי ההתעלות הגדולים ביותר שלו – הפעימה אותי.
תרגמתי חלק מהשירים שאהבתי לתוך האי.פי השני של "העברה אופקים", אולם מבחינתי היה זה רק נסיון להבין את ההיתכנות של השירים האלו בעברית. למרות שהייתי בתחילת בלוז שנות השלושים שלי, לרגע אחד לא חשבתי שאני באמת יכול להפוך לבלוזיסט שחור משנות השלושים. עצם המחשבה היתה מגוחכת עבורי, הייתי באר שבעי ממוצא מרוקאי שעבד הרבה יותר מדי בישראל של שנות האלפיים. אולם מבלי שידעתי הזרע השחור נזרע בי ונבט לאיטו.
בדיעבד אני יודע שהשחיקה המתמדת של גלגלי השיניים בעבודה, וההבנה שכשלון התקליט השני של בלובנד היה בעצם כשלון חוסר היכולת שלי להתמודד עם מי שאני והצד ההרסני שבי, הוליכה אותי לחיפוש אחר האיזון. דרך לקבל את העולם הזה על שלל יתרונותיו וחסרונותיו. אז לא ידעתי לנסח את זה במילים יפות כמו פה. פשוט חיפשתי משהו שלא ידעתי מהו.
שירה שלא מתעסקת בצער העבר או בחרדת העתיד, שלא עוסקת ברגשות אלא בדבר הקיים באותו רגע. ההתפעמות החבויה בכל פריחת דובדבן ובכל גרגר אבק, היופי הזהה שטמון בשתן הסוסים המזהיב ובפרפר הראשון של האביב. כשהתחלתי לראות את העולם דרך העיניים העתיקות והפקוחות של איסא, בוסון, ובעיקר באשו – הבנתי שרוחניות זו בסך הכל מילה שההקשר האופנתי שלה אולי מאיים קמעא (לרגע לא היה לי שום רצון להתקרב לבומבמלה ) אך זו בסך הכל מילה שמאפשרת לך את הבחירה בחיים ערכיים על פי הבנתך.
במסגרת מילוי החללים הריקים בנשמתי על ידי ריקון (יש מילה כזו?) כרטיס האשראי, הייתי מגיע לחנויות ספרים ופשוט קונה כל ספר שמצאתי שהיה לו איזה קשר להייקו או תרבות יפאנית.
את "מסע אל תוך הירח – זן ושירי האיקו מאת בשו" של ישראל תמרי, מצאתי בפינת המוזלים של צומת ספרים. באותה שנה הספר הזה פשוט ליווה אותי לכל מקום, וכל פעם שנכנסתי לחנות קניתי ממנו עוד שלושה עותקים ונתתי לכל מי שאהבתי. שירת ההייקו הגאונית של באשו, וההסברים המרתקים של תמרי גילו לי עולם חדש של חשיבה וחויה עד שבסופו של דבר מצאתי את עצמי מנסה ללכוד עוד ועוד רגעים בחיי דרך שלוש שורות קצובות.
כדרכם של נסיונות ראשונים ללכת, ההייקו הראשון שכתבתי, נפל מייד על רגליו.
"חריקות עץ חום
פנטאטוני בתוכי
זה בלוז של אשה."
אולי עדיף היה שהשיר הלא ממש ברור הזה, ישאר במגירת היצירות הלא מפורסמות של הבמה החדשה. הוא לא היה טוב במיוחד אז וגם היום אין לי שמץ של מושג על מה בדיוק כתבתי אותו. לא הייתי מביא אותו לפניכם אלמלא העובדה שמנגנון העלאת היצירות לבמה החדשה, מכריח אותך לתת שם ליצירה שאתה מעלה. וכך ברגע אחד של היסח הדעת והשראה לא ברורה, ובעיקר בכדי לצאת ידי חובה, נתתי להייקו הזה את השם המוזר למדי – "הייקו בלוז".
כך במקרה לחלוטין, נוצר לו הקישור הבלתי אפשרי בין שני הדברים שהכי ריתקו אותי באותה תקופה – השחור של שנות השלושים ושירת ההייקו היפאנית של המאה השבע עשרה .
יש הרבה רגעים בחיי בהם אני מרגיש כגיבור קומיקס, לרוב כדמות שולית או באיזה קומיקס על סופר "אנטי גיבורים". אולם בעודי מתבונן במסך המחשב מחכה שמנגנון הבמה יעכל את המידע ששלחתי לתוכו, הבנתי שאני נמצא ברגע קומיקסי, אחת הסיבות לתחושה זו, היתה ודאי הנורה המהבהבת שהופיעה מעל ראשי עם הכתובת אאוריקה – "הייקו בלוז".
איך לא חשבתי על זה קודם? זה נראה לי טוב מדי, מכדי להיות אמיתי. השילוב בין שלוש שורות ושלושה אקורדים, היכולת לצקת בתבניות הבלוז העתיק מבט חדש שבוחן את הרגע, העצבות שמחפשת את השמחה, לפתע הדרך קדימה היתה ברורה לי לחלוטין. עכשיו כל מה שנותר היה לכתוב את השירים.
יפה כמו שקט
במשך שנים כאב לי הרגע ההוא באותו יום שישי צהוב ומאובק שבו היא באה להגיד לי שלום, בפעם האחרונה. שעון עם הכסא על הקיר, מנגן בגיטרה עד קצה השקט שנוצר, לאחר שסיימה את דבריה. האצבעות הרוטטות והערב הנופל כשובל רחשים מאחריה, ההליכה הקצובה שלה ממני והלב שפעם בי בלי קצב.
דווקא ברגע העצוב מכולם חוויתי את אחד הרגעים הצלולים של חיי – לפתע היופי של כל זה היכה בי. היא אמנם הלכה, אבל כל רגע ורגע בהליכה שלה, היה עולם שלם של יופי שקט ואינסופי. כל המראות האלו התנגנו באוזניי באותו הרגע, לא היתה לי ברירה, הייתי חייב להקליט את זה
מוזיקלית הייתי מחוסר מילים. באותו זמן כל מה שעשיתי היה להקליט עוד ועוד קטעי גיטרה אינסטרומנטלים על מיני אולפן ביתי. עברתי לגור בבית החדש – ישן שקניתי, וכך מצאתי את עצמי ממושכן ועייף, מביט החוצה ממרומי הגבעה שעליה אני גר, דרך שלל גבעולי עצי השאשא, על הפיצוציה עם השלט שהפך למוטו של חיי באותה תקופה – "משהו על הדרך". בוהה במכתש הענק שפעור לו מימי העותמאנים באמצע העיר, מתכחש למכתש הענק שפעור לי בלב, ומתעד את הרגע הזה שבו היא הולכת שוב ושוב ושוב עם גיטרה חשמלית.
הנה הוא לפניכם בגרסתו הראשונית והחשמלית.
(ושוב פעם מבריק כאן אחי היקר בני "מורפלקסיס" איסתרליס. ויוצר קליפ יפיפה לקטע הזה )
בסופו של דבר "יפה כמו שקט" ימצא את דרכו לתוך הייקו בלוז. למה הוא השתנה בדרך, וכיצד זה קרה שיש לי גיטרה כסופה, על כל זה ועוד בחלק הבא. (שיפורסם אולי בערב החג, או בשישי הבא תבואו לבקר :).
בנתיים שתהיה שבת שלום ותודה לכם על הזמן והעניין.
