"יפה כמו שקט" – הדרך להייקו בלוז # 2

(צילום: יוסי אלבז מתישהו בשנת 2001 )

האודיסאה שלי בחלל התחילה ב – 2001.  בד בבד עם התפרקות בלובנד נסגר גם "נויז" – אולפן ההקלטות המסחרי שהיה לאלעד ולי. לאחר קיץ ארוך של חוסר עבודה, התרכזתי מסוף השנה והלאה בנסיון להיות אדם נורמלי מהישוב. שלושה ימים בשבוע הייתי מורה לגיאוגרפיה בתיכון, וביומיים הנוספים הייתי מרצה לסאונד והפקה במכללה.
אין לי שום בעיה לקום מוקדם בבוקר ולעבוד. אולי זה חינוך הפנימיה הצבאית שקבלתי בנעוריי, אולי אלו בעיות השינה שלי, אבל באותה שנה גיליתי שכשאתה חלול מבפנים, השעות המטושטשות בהן השחר פוצע את העיניים לא עושות לך טוב.

מדי בוקר הייתי לוקח את עצמי אל התחנה המרכזית והעלובה של באר שבע, מטפס לאוטובוס "המורים" ולכל אורך המדבר החלוד עד דימונה או איזורי הספר הנטושים בדרך לשדרות, מצאתי את עצמי מאזין לבלוז-קאנטרי משנות השלושים. מעבר לעובדה שהאוזניות היו תירוץ מוצלח ביותר להתחמק מריכולי מורות על תלמידים הרבה יותר מדי מוקדם עבורי בבוקר, המוזיקה הזו כשפה אותי בשפתה העתיקה.
הפשטות המדהימה הזו של אדם אחד, גיטרה, והאמת החורקת, כבשו אותי. היכולת לבנות עולם שלם של תמונות מחשבות ורגשות, במילים פשוטות כל כך, הרגיש לי נכון ומדוייק יותר מכל דבר אחר ששמעתי באותה שנה.

חמוש בכרטיס אשראי בינלאומי (שזה למרבה הצער אחד היתרונות היחידים של עבודה מסודרת.) התחלתי לחפור באדמת הדלתא השופעת של המיסיסיפי. ככל שהעמקתי גיליתי עוד ועוד מרבצים של זהב שחור וכל דיסק חדש שהגיע מעבר לים, יצר גשר צלילים בזמן שלקח אותי היישר מסלון ביתי בבאר שבע אל עולמות אחרים. מדי ערב עת התמוטטתי על השטיח מול מערכת הסטראו יצאתי למסע אחר. מבועת מהשטן זחלתי אל תוך עולם הביצות המרחף של סקיפ ג'יימס ויחד איתו הבנתי לראשונה את ההבדל בין אור, צל וכל מה שבינהם. כעיוור הלכתי בשבילי הערים הגדלות, יד ביד עם התשוקה המוארת של בליינד רברנד גארי דייויס, ונכבשתי בשמחת החיים הפשוטה והכל כך נינוחה של מיסיסיפי ג'ון הרט שאותו אימצתי לי כסבא שמעולם לא היה לי.

בעודי עובד עד אובדן הכרה בללכת לאיבוד, מצאתי את העיסוק באותו עמל מפרך – חציבת השיר הקדמון מהחומר האפל של הנפש – את האתגר הגדול ביותר עבורי כאמן.  היכולת לסנן מתוך קצה הסבל של הקיום האנושי את רגעי ההתעלות הגדולים ביותר שלו – הפעימה אותי.

תרגמתי חלק מהשירים שאהבתי לתוך האי.פי השני של "העברה אופקים", אולם מבחינתי היה זה רק נסיון להבין את ההיתכנות של השירים האלו בעברית. למרות שהייתי בתחילת בלוז שנות השלושים שלי, לרגע אחד לא חשבתי שאני באמת יכול להפוך לבלוזיסט שחור משנות השלושים. עצם המחשבה היתה מגוחכת עבורי, הייתי באר שבעי ממוצא מרוקאי שעבד הרבה יותר מדי בישראל של שנות האלפיים. אולם מבלי שידעתי הזרע השחור נזרע בי ונבט לאיטו.

בדיעבד אני יודע שהשחיקה המתמדת של גלגלי השיניים בעבודה, וההבנה שכשלון התקליט השני של בלובנד היה בעצם כשלון חוסר היכולת שלי להתמודד עם מי שאני והצד ההרסני שבי, הוליכה אותי לחיפוש אחר האיזון. דרך לקבל את העולם הזה על שלל יתרונותיו וחסרונותיו. אז לא ידעתי לנסח את זה במילים יפות כמו פה. פשוט חיפשתי משהו שלא ידעתי מהו.

שבת אחת הביא ערן (ערן קולירין – קולנוען מבריק והבחור בר המזל שהתחתן עם אחותי ) לבית הוריי ספר שנקרא "אומרי שיר על סף מוות"-  אנתולוגיית שירי הייקו אחרונים, שערך ותרגם יואל הופמן. הקישור בין אמירת שיר וסף המוות – ריתק אותי. פתחתי את הספר וקראתי בו עוד ועוד שירים שצמצמו חיים שלמים ואת כל החויה האנושית כולה, לכדי רגע שיר אחד. לכאורה רגע קפוא בזמן אך למעשה חי בו לנצח. היכולת לעשות כל זאת בדיוק מוחלט ובתוך שלוש שורות  קצרות – הקסים אותי.

שירה שלא מתעסקת בצער העבר או בחרדת העתיד, שלא עוסקת ברגשות אלא בדבר הקיים באותו רגע. ההתפעמות החבויה בכל פריחת דובדבן ובכל גרגר אבק, היופי הזהה שטמון בשתן הסוסים המזהיב ובפרפר הראשון של האביב.  כשהתחלתי לראות את העולם דרך העיניים העתיקות והפקוחות של איסא, בוסון, ובעיקר באשו – הבנתי שרוחניות זו בסך הכל מילה שההקשר האופנתי שלה אולי מאיים קמעא (לרגע לא היה לי שום רצון להתקרב לבומבמלה ) אך זו בסך הכל מילה שמאפשרת לך את הבחירה בחיים ערכיים על פי הבנתך.

במסגרת מילוי החללים הריקים בנשמתי על ידי ריקון (יש מילה כזו?) כרטיס האשראי, הייתי מגיע לחנויות ספרים ופשוט קונה כל ספר שמצאתי שהיה לו איזה קשר להייקו או תרבות יפאנית.

את "מסע אל תוך הירח – זן ושירי האיקו מאת בשו" של ישראל תמרי, מצאתי בפינת המוזלים של צומת ספרים. באותה שנה הספר הזה פשוט ליווה אותי לכל מקום, וכל פעם שנכנסתי לחנות קניתי ממנו עוד שלושה עותקים ונתתי לכל מי שאהבתי. שירת ההייקו הגאונית של באשו, וההסברים המרתקים של תמרי גילו לי עולם חדש של חשיבה וחויה עד שבסופו של דבר מצאתי את עצמי מנסה ללכוד עוד ועוד רגעים בחיי דרך שלוש שורות קצובות.

כדרכם של נסיונות ראשונים ללכת, ההייקו הראשון שכתבתי, נפל מייד על רגליו.

"חריקות עץ חום

פנטאטוני בתוכי

זה בלוז של אשה."

אולי עדיף היה שהשיר הלא ממש ברור הזה, ישאר במגירת היצירות הלא מפורסמות של הבמה החדשה. הוא לא היה טוב במיוחד אז וגם היום אין לי שמץ של מושג על מה בדיוק כתבתי אותו. לא הייתי מביא אותו לפניכם אלמלא העובדה שמנגנון העלאת היצירות לבמה החדשה, מכריח אותך לתת שם ליצירה שאתה מעלה. וכך ברגע אחד של היסח הדעת והשראה לא ברורה, ובעיקר בכדי לצאת ידי חובה, נתתי להייקו הזה את השם המוזר למדי  – "הייקו בלוז".

כך במקרה לחלוטין, נוצר לו הקישור הבלתי אפשרי בין שני הדברים שהכי ריתקו אותי באותה תקופה – השחור של שנות השלושים ושירת ההייקו היפאנית של המאה השבע עשרה .

יש הרבה רגעים בחיי בהם אני מרגיש כגיבור קומיקס, לרוב כדמות שולית או באיזה קומיקס על סופר "אנטי גיבורים".  אולם בעודי מתבונן במסך המחשב מחכה שמנגנון הבמה יעכל את המידע ששלחתי לתוכו, הבנתי שאני נמצא ברגע  קומיקסי, אחת הסיבות לתחושה זו, היתה ודאי הנורה המהבהבת שהופיעה מעל ראשי עם הכתובת אאוריקה – "הייקו בלוז".

איך לא חשבתי על זה קודם? זה נראה לי טוב מדי, מכדי להיות אמיתי. השילוב בין שלוש שורות ושלושה אקורדים, היכולת לצקת בתבניות הבלוז העתיק מבט חדש שבוחן את הרגע, העצבות שמחפשת את השמחה, לפתע הדרך קדימה היתה ברורה לי לחלוטין. עכשיו כל מה שנותר היה לכתוב את השירים.

יפה כמו שקט

במשך שנים כאב לי הרגע ההוא באותו יום שישי צהוב ומאובק שבו היא באה להגיד לי שלום, בפעם האחרונה. שעון עם הכסא על הקיר, מנגן בגיטרה עד קצה השקט שנוצר, לאחר שסיימה את דבריה. האצבעות הרוטטות והערב הנופל כשובל רחשים מאחריה, ההליכה הקצובה שלה ממני והלב שפעם בי בלי קצב.

דווקא ברגע העצוב מכולם חוויתי את אחד הרגעים הצלולים של חיי – לפתע היופי של כל זה היכה בי. היא אמנם הלכה, אבל כל רגע ורגע בהליכה שלה, היה עולם שלם של יופי שקט ואינסופי. כל המראות האלו התנגנו באוזניי באותו הרגע,  לא היתה לי ברירה, הייתי חייב להקליט את זה

מוזיקלית הייתי מחוסר מילים. באותו זמן כל מה שעשיתי היה להקליט עוד ועוד קטעי גיטרה אינסטרומנטלים על מיני אולפן ביתי. עברתי לגור בבית החדש – ישן שקניתי, וכך מצאתי את עצמי ממושכן ועייף, מביט החוצה ממרומי הגבעה שעליה אני גר, דרך שלל גבעולי עצי השאשא, על הפיצוציה עם השלט שהפך למוטו של חיי באותה תקופה – "משהו על הדרך".  בוהה במכתש הענק שפעור לו מימי העותמאנים באמצע העיר, מתכחש למכתש הענק שפעור לי בלב, ומתעד את הרגע הזה שבו היא הולכת שוב ושוב ושוב עם גיטרה חשמלית.

הנה הוא לפניכם בגרסתו הראשונית והחשמלית.

(ושוב פעם מבריק כאן אחי היקר בני "מורפלקסיס" איסתרליס. ויוצר קליפ יפיפה לקטע הזה )

בסופו של דבר "יפה כמו שקט" ימצא את דרכו לתוך הייקו בלוז. למה הוא השתנה בדרך, וכיצד זה קרה שיש לי גיטרה כסופה, על כל זה ועוד בחלק הבא. (שיפורסם אולי בערב החג, או בשישי הבא תבואו לבקר :).

בנתיים שתהיה שבת שלום ותודה לכם על הזמן והעניין.

"ממלכתי תמורת כלום" – הדרך להייקו בלוז # 1

ושוב השאלה הזאת שמציקה לך בצד – איך בעצם הכל התחיל? מציקה בגלל שאין לך מושג, ומציקה כי גם אתה בעצמך שואל אותה כל הזמן. איך קרה שיום אחד החלטתי שמה שאני רוצה לעשות זה מין בלוז יפאני בישראלית. מה הקטע?  בראיה לאחור הדרך תמיד נהיית מובנת יותר. אבל בואו ניקח אתכם לסוף ההתחלה, אי שם בתחילת שנות האלפיים.

הדיסק הראשון של בלובנד יצא ב-99'. הדבר עליו עבדתי ועמלתי ביחד עם אלעד שופן (עד צאת האלבום –  "בלובנד",  היתה בעיקר אלעד ואנוכי, יוחנן והשאר הצטרפו אחר כך) במשך כמעט עשור, התממש. לצד הסיפוק האדיר מהתחושה שהוצאנו אלבום כפי שרצינו מבלי להתפשר על כלום, נותרתי עם התחושה החלולה הזו שאי אפשר יהיה לעשות שוב פעם אלבום עם אותה התמסרות ושנית, שזה די מבאס להוציא אלבום ולא לזכות לשום הכרה בהוצאתו.

תחשבו על הילד שלכם שזה עתה נולד ומשרד הפנים מסרב להכיר בו כאזרח של העולם הזה כי הוא לא מספיק מוכר. הוא כאן וקיים, ועדיין אומרים לך שהוא איננו. לקח שנים עד שהדיסק של "בלובנד" זכה להכרה אבל זה מחוץ לעניין כרגע, מה שחשוב הוא שבתחילת שנות האלפיים הייתי עסוק אך ורק בדבר אחד – האלבום השני של בלובנד.

"ככוכב נופל/ לבד בתוך החושך/ ואין לזה סוף" מעבר להיות שיר הייקו, היה גם שמו המיועד של האלבום. ההרכב שהתגבש תוך כדי ההופעות של בלובנד הלך והתרחק מהקו המוזיקלי האיטי והמופנם של האלבום הראשון ולאט לאט הפך להרכב אחר לחלוטין. ניגנו המון ג'אמים – קטעים מאולתרים על המקום שהשתמשו במתווה השירים של בלובנד רק כבסיס ליציאה למסעות בחלל מוזיקלי עמוק. במקביל חשתי שהדבר הנכון יהיה לעשות מעין אלבום קונספט על הניכור, על הזרות הזו ועל הטעם החלוד והצורב של חוסר הכרה במה שעשית. שירים שכבר היו קיימים בעבר ושירים חדשים שנכתבו –  נצטרפו יחדיו לסוויטה של שירים שדרשה מאיתנו המון חזרות והמון עבודה. במקביל, ההופעות של בלובנד הלכו והתמעטו.

הופעות של בלובנד בהרכב המלא (יוחנן קרסל/עדי הילל בגיטרות, אלעד שופן בבאס, יאיר שליידר בקלידים ורעשים וחגי נחתומי בתופים) היו עניין של שלושה ימים – יום לפני היו נערכים כל תיאומי הסעת הציוד וההתארגנויות הטלפוניות הרבות. יום ההופעה הוקדש כולו להעמסות לתאום מכוניות ובעיקר למריבות. מריבות על דברים טיפשיים לחלוטין כמו האם ומה לאכול לפני ההופעה, על מיקום בבמה וסאונד של אפקטים. מריבות שכמו פצעי לחץ, הופיעו בעיקר כדי לסמן את מה שרחש מתחת לפני השטח. ואת מה שרחש שם היה ניתן לחוש כל הדרך בחזרה לבאר שבע, עמוק אל תוך הלילה שאחרי ההופעה, בשפיכות הכללית נרדמים באי נוחות משוועת על חלקי מקלדות ושקיות כבלים דוקרות אותך בצד. מתחרים עם אור השחר ומשאיות הלחם בדרך לבאר שבע, מנקרים על ההגה ומנהלים את השיחות המוזרות ביותר שאפשר רק בשביל להישאר ערים עוד קילומטר אחד לאורך הדרך הזו, ותמיד התהייה הזו שלא מרפה ממך – האם באמת שווה להעמיס שלוש מכוניות בציוד מוזיקלי, לריב עם חברים שלך, להילחץ, להפסיד כסף, והכל הכל בשביל להופיע לעשרה אנשים ששלושה מתוכם חברים שלך מבאר שבע שבאו לעודד, עוד שלושה  שהכרת באינטרנט והשאר הן שלוש מלצריות ותמהוני אחד שבא לרקוד בהופעה של בלובנד?! באיזה שהוא שלב אתה מתחיל לתהות: האם אין דרך אחרת???

בינתיים, התקליט השני של בלובנד הלך מדחי אל דחי. נפלתי קרבן לצד המגלומני שבי. המחשבה שנקרה בי הייתה שהאלבום השני חייב להיות הכי ענק ומעורר יראה שיש, כזה שאף אחד לא יוכל להתעלם ממנו. ומצד שני רציתי משהו אינטימי וקרוב כמו האלבום הראשון. העיבודים הפכו למורכבים יותר ויותר, רעידות אדמה ולוויתנים כחולים נדגמו לתוך ערוצי ההקלטה, כל השירים עובדו שוב ושוב והוקלטו שוב ושוב ושוב – ולא הייתי מרוצה. יותר מדויק יהיה לומר שלא ידעתי מה אני רוצה.

בדיעבד אני יודע שהלכתי לאיבוד בין חוסר היכולת שלי להבין מה אני רוצה, לבין חוסר היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא. הייתה לי להקה שידעה לנגן מצוין, חופשי ומשוחרר, ואני רציתי מדויק ומהודק. היו לי מוזיקאים אנושיים להפליא ואני רציתי שהם ינגנו על פי קליק של קצב רובוטי. היה לי ציוד הקלטה מאוד גס ומחוספס ואני חלמתי על צליל היי-טקי ומעודן.

כיום מה שאני הכי אוהב מתוך האלבום ההוא זו בעצם סקיצה קטנה שעשיתי לבד בבית לשיר שנקרא "ממלכתי" (או בשמו המלא: "ממלכתי – רקוויאם לדיסק הקודם, ותודה לכל אלו שקנו… ")  עם כמה גיטרות חשמליות וסינטי פשוט. בין סבך הכבלים והציוד החשמלי שאז נקרא בטעות חדר השינה שלי, הקלטתי בשעתיים מלאות השראה ובלי כל מאמץ את הפסקול המדויק למצבי באותה עת – נטוש, בודד בממלכתי הקורסת, ואבוד לחלוטין מול האורות המתרחקים.

דווקא כשלא חשבתי יותר מדי על המה, והאיך, וכמה שזה צריך להיות גדול וענק, יצא אחד הדברים הכי יפים שעשיתי מעודי. את ערוץ השירה של ממלכתי לא הקלטתי, וכנראה שכבר לא אקליט. אבל אני משוכנע שהגיטרות אומרות את כל מה שהמילים רצו להגיד רק הרבה יותר מדוייק.

"כלום, כלום

ממלכתי תמורת כלום

אבוד מול אורות מתרחקים

כלום, כלום

זה הכל תמורת כלום

ולהקות שהולכות לאיבוד."

(את הקליפ היפה הזה ערך בנימין "מורפלקסיס" אסתרליס היקר, בזמן שהפרעתי לו ביום שישי בבוקר 🙂

וכך בהדרגה ובלי דרמה גדולה התפרקה לה בלובנד. חגי עזב את ירוחם וחזר לירושלים, יאיר עזב ללונדון, אלעד התרכז בדוקטורט שלו בפיזיקה ובלהיות הגיטריסט/פארפיסיוניסט של לנסס, ויוחנן השקיע את כל מאמציו בסיום לימודי הפיזיותרפיה. אני התרכזתי בלהיות מפיק ולעזור לאחרים – כי לעצמי כבר לא יכולתי יותר לעזור.

(המשך יבוא בשבוע הבא, תשארו בסביבה. )

כי זה באמת יותר מתחושה – בראד דלפ, ז"ל.

bd

בדיוק כשחשבת שהוא היה מגיע לשיא, שאי אפשר לטפס יותר גבוה, הוא טיפס עוד קצת למעלה. להוכיח לך שבקצה הקשת הקולית יש עוד צבע אחד נעלם – כמעט מוזהב. בראד דלפ האיש עם הקול המוזהב הזה מת אמש.

סביר להניח שגם התמונה וגם השם הזה לא אומר לכם כלום. סביר להניח שלא הייתם יודעים מיהו גם אם הייתם נתקלים בו ברחוב. העובדה שהוא מכר איזה עשרים מיליון תקליטים כזמר-גיטריסט-וגם ככותב חלק מהשירים של להקת בוסטון, לא תזיז דבר במדינה שבה הרוקנרול תמיד נתפס כסוג של סטיה לבני נעורים. אם נתעלם לרגע מהעובדה שתנאי קבלה ללהקה כללו שפם, שיער ביזארי, ובאופן כללי מראה "סוכן הביטוח שהתחביב שלו זה משחק בסרטי פורנו" הרי שבוסטון היו הדבר הכי רחוק מלהיות להקה מאיימת במיוחד.

באתר הלהקה נכתב מאז אמש "כרגע אבדנו את האיש הכי נחמד ברוקנרול".  לא בטוח שזה ההספד שרוב זמרי רוק היו בוחרים לעצמם. משום מה, רוקנרול ונחמד אף פעם לא הלכו יד ביד כדי להיות זיווג מוצלח במיוחד. בוסטון היו להקה חביבה במיוחד למי שאהב רוקנרול בסבנטיז. מאוד הרמוניים, קצת אלמנטים של רוק מתקדם, הרבה גיטרות פאוור, ובטעות הם גם יצרו את ריף הגיטרות שעשרים שנה אחר כך יזניק את הקריירה של נירוונה וקורט קוביין עם – " מריח כמו רוח נעורים". תקשיבו לשיר שכאן למטה ותבינו על מה אני מדבר.

בוסטון היתה תיאטרון הבובות ושדה הניסויים של הגיטריסט טום שולץ.  שולץ היה גאון טכני שתכנן וייצר ציוד מיוחד ללהקה שלו. הוא התמחה בהנדסת אלקטרוניקה, ובנה לעצמו אפקטים יחודיים שהיו כל כך מוצלחים עד שהוא משווק אותם לגיטריסטים ברחבי העולם בהצלחה מרובה מאוד עד היום.ההברקה של שולץ היתה לקחת את פורמט להקת הרוק המכוסח של לד זפלין סגול כהה בלאק סאבת', לרכך אותו כדי שיתאים לחיך הרך של ההמון, וליצור ממנו להיטי רוק-פופ ענקיים. כמפיק, ניחן שולץ באוזן חדה מאוד לגבי איך כדאי לעבד שירים כדי שילהטו במצעדים. הוא הבין שאם יש לך גיטרות מאסיביות ושמנות כמו אלו שהוא הגה ויצר, אתה חייב זמר שישיר בסטרטוספרות שמעל. וכאן נכנס לתמונה בראד דלפ.

תקשיבו לו בקליפ המצורף כאן למטה – שאגב פשוט עושה עוול אדיר לסאונד המבריק ששולץ יצר ללהקה שלו – ותראו עוד זמר רוק נשכח ברגעי השיא שלו. אומן בשיאו, בעל מלאכה אדיר, גם אם לא מקורי במיוחד. אני יכול למצוא הרבה סיבות למה, אבל אני שמח להתוודות שאני מת על השיר הזה עוד מהסבנטיז. כן, גם אני הייתי ילד ואולי זה פגם בייצור, אך הצליל של בוסטון, האיגלס והקארפנטרס, שלט ביד רמה בתחנות הרדיו האמריקאיות שעליהן גודלתי בשנות הפופ הראשונות שלי אי שם בסוף שנות השיבעים.

 כמו בראד דלפ גם אני חשתי במשך השנים שזה יותר מסך ההרגשה, שכל זה הוא הרבה יותר מתחושה, שזה הדבר האמיתי והחיים שבין לבין הם הפנטזיה המומצאת שלנו. פנטזיה שאנחנו חייבים בבכדי שלא נרחף כל היום בגובה הזה, עולם שלם של איקרוסים. כמו הקארפנטרס – ב"אמש, עוד פעם אחת", ואבבא ב"תודה עבור המוזיקה"  ( אין כמו ימי שבת בבוקר בשביל להוציא ממני את השדון הדן כנרי) גם בוסטון כתבו שיר אהבה אדיר לדבר הזה שעבורי לפחות, כל כך מייחד את הקיום האנושי שלנו. שיר אהבה למוזיקה צלול וזורח כשמש בשמי הקיץ כשבחוץ הכל קר והשמש איננה

כשאני עייף, וחושב בקור

אני מתחבא במוזיקה  ושוכח את היום

חולם על נערה שפעם הכרתי,

אני סוגר את עיניי ונעלם לשם.

זה יותר מתחושה

יותר מתחושה,

כשאני שומע את השירים

 הישנים שהיינו מנגנים….  

  בראד דלפ – 1951-2007

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: