אגדות לא ידועות הספדים מוזיקלים

כי זה באמת יותר מתחושה – בראד דלפ, ז"ל.

bd

בדיוק כשחשבת שהוא היה מגיע לשיא, שאי אפשר לטפס יותר גבוה, הוא טיפס עוד קצת למעלה. להוכיח לך שבקצה הקשת הקולית יש עוד צבע אחד נעלם – כמעט מוזהב. בראד דלפ האיש עם הקול המוזהב הזה מת אמש.

סביר להניח שגם התמונה וגם השם הזה לא אומר לכם כלום. סביר להניח שלא הייתם יודעים מיהו גם אם הייתם נתקלים בו ברחוב. העובדה שהוא מכר איזה עשרים מיליון תקליטים כזמר-גיטריסט-וגם ככותב חלק מהשירים של להקת בוסטון, לא תזיז דבר במדינה שבה הרוקנרול תמיד נתפס כסוג של סטיה לבני נעורים. אם נתעלם לרגע מהעובדה שתנאי קבלה ללהקה כללו שפם, שיער ביזארי, ובאופן כללי מראה "סוכן הביטוח שהתחביב שלו זה משחק בסרטי פורנו" הרי שבוסטון היו הדבר הכי רחוק מלהיות להקה מאיימת במיוחד.

באתר הלהקה נכתב מאז אמש "כרגע אבדנו את האיש הכי נחמד ברוקנרול".  לא בטוח שזה ההספד שרוב זמרי רוק היו בוחרים לעצמם. משום מה, רוקנרול ונחמד אף פעם לא הלכו יד ביד כדי להיות זיווג מוצלח במיוחד. בוסטון היו להקה חביבה במיוחד למי שאהב רוקנרול בסבנטיז. מאוד הרמוניים, קצת אלמנטים של רוק מתקדם, הרבה גיטרות פאוור, ובטעות הם גם יצרו את ריף הגיטרות שעשרים שנה אחר כך יזניק את הקריירה של נירוונה וקורט קוביין עם – " מריח כמו רוח נעורים". תקשיבו לשיר שכאן למטה ותבינו על מה אני מדבר.

בוסטון היתה תיאטרון הבובות ושדה הניסויים של הגיטריסט טום שולץ.  שולץ היה גאון טכני שתכנן וייצר ציוד מיוחד ללהקה שלו. הוא התמחה בהנדסת אלקטרוניקה, ובנה לעצמו אפקטים יחודיים שהיו כל כך מוצלחים עד שהוא משווק אותם לגיטריסטים ברחבי העולם בהצלחה מרובה מאוד עד היום.ההברקה של שולץ היתה לקחת את פורמט להקת הרוק המכוסח של לד זפלין סגול כהה בלאק סאבת', לרכך אותו כדי שיתאים לחיך הרך של ההמון, וליצור ממנו להיטי רוק-פופ ענקיים. כמפיק, ניחן שולץ באוזן חדה מאוד לגבי איך כדאי לעבד שירים כדי שילהטו במצעדים. הוא הבין שאם יש לך גיטרות מאסיביות ושמנות כמו אלו שהוא הגה ויצר, אתה חייב זמר שישיר בסטרטוספרות שמעל. וכאן נכנס לתמונה בראד דלפ.

תקשיבו לו בקליפ המצורף כאן למטה – שאגב פשוט עושה עוול אדיר לסאונד המבריק ששולץ יצר ללהקה שלו – ותראו עוד זמר רוק נשכח ברגעי השיא שלו. אומן בשיאו, בעל מלאכה אדיר, גם אם לא מקורי במיוחד. אני יכול למצוא הרבה סיבות למה, אבל אני שמח להתוודות שאני מת על השיר הזה עוד מהסבנטיז. כן, גם אני הייתי ילד ואולי זה פגם בייצור, אך הצליל של בוסטון, האיגלס והקארפנטרס, שלט ביד רמה בתחנות הרדיו האמריקאיות שעליהן גודלתי בשנות הפופ הראשונות שלי אי שם בסוף שנות השיבעים.

 כמו בראד דלפ גם אני חשתי במשך השנים שזה יותר מסך ההרגשה, שכל זה הוא הרבה יותר מתחושה, שזה הדבר האמיתי והחיים שבין לבין הם הפנטזיה המומצאת שלנו. פנטזיה שאנחנו חייבים בבכדי שלא נרחף כל היום בגובה הזה, עולם שלם של איקרוסים. כמו הקארפנטרס – ב"אמש, עוד פעם אחת", ואבבא ב"תודה עבור המוזיקה"  ( אין כמו ימי שבת בבוקר בשביל להוציא ממני את השדון הדן כנרי) גם בוסטון כתבו שיר אהבה אדיר לדבר הזה שעבורי לפחות, כל כך מייחד את הקיום האנושי שלנו. שיר אהבה למוזיקה צלול וזורח כשמש בשמי הקיץ כשבחוץ הכל קר והשמש איננה

כשאני עייף, וחושב בקור

אני מתחבא במוזיקה  ושוכח את היום

חולם על נערה שפעם הכרתי,

אני סוגר את עיניי ונעלם לשם.

זה יותר מתחושה

יותר מתחושה,

כשאני שומע את השירים

 הישנים שהיינו מנגנים….  

  בראד דלפ – 1951-2007

8 comments on “כי זה באמת יותר מתחושה – בראד דלפ, ז"ל.

  1. כדוגמא מייצגת של הארינה רוק, שאת פירותיו המקולקלים אכלנו עד שקוביין שאל את הריף ההוא 🙂
    אבל היה בהם הרבה מעבר לזה, בעיקר בזכותו של טום שולץ. נראה לי ששולץ איבד עניין בלהקה אחרי שני אלבומים. הקאמבק של בוסטון שאמצע האייטיז כבר היה חיוור למדי.

  2. שרון רז

    זה באמת שיר קלאסי ומצויין מאלבום קלאסי, ואני מודע לכך מהיכרותי עם כמה אמריקאים בעברי שהלהקה הזו והאלבום הזה הם קלאסיים
    ואבני דרך מרגשים בביוגרפיות המוזיקליות שלהם

    כל הכבוד גם על נתינת הכבוד לזמרים שהם פחות מוכרים ופחות מוכרים בארצנו

  3. גק"ע

    הם יותר טובים משיקגו:)

  4. בתחילת דרכם (שלהי הסיקסטיז/תחילת הסבנטיז) היתה שיקאגו הרכב חלוצי, נועז ונותן בראש. שונה לחלוטין מהלהקה הצ'יזית שהפכו להיות מאצע הסבנטיז ואילך.
    ובחזרה לבוסטון – איפה הימים בהם גבר היה יכול ללבוש מכנסיים צמודים ולגדל שפם מפואר מבלי לפחד להתכופף ברחוב? תמהני.
    🙂

  5. אח, השיער והלבוש של רוק בשנות השבעים – משהו!
    השיר יפיפה ולדלפ באמת יש מנעד מרשים, אף פעם לא הבחנתי שהריפים בסוף השיר מוחזרו ע"י נירוונה – תודה על הפוסט ובכלל כיף לקרוא אצלך.

  6. פשוט אי אפשר להאמין שאנשים אשכרה הסתובבו ככה חופשיים, ברחובות, עם השפמים האלה, הבגדים האלה, השיערות האלה על הראש.

    אלמלא הייתי כה קשיש, שזוכר את "בוסטון" בזמן אמת, לא הייתי מאמין בחיים.

  7. זה באמת יותר מהרגשה כי שירים מהסוג הזה היו ברדיו חופשי. לא רק בתקליטייה הפרטית ולכן שיר כזה סוחב לי איתו תקופה ( כמו לשמוע את שיקאגו, סטיב מילר בנד, 10cc , פורינר ועוד ..)

  8. בתור צעיר בימים טוב לדעת דברים חדשים,
    טוב לדעת שמזה באה נירוונה.

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: