שלום לכם.
אם הגעתם לכאן בחיפוש אחר המלצות מוזיקה, סיפורים משעשעים, או כל דבר שאיננו קשור בי כבן אדם ומוזיקאי – דלגו על הרשימה הזאת ותמשיכו הלאה. אני כותב זאת לא מתוך התנצלות, כעס או צער – חלילה. אני כותב זאת מתוך ידיעה שהרשימה שמתמשכת לה במורד העמוד מתחת לשורות אלו, היא בפרוש לא רשומה "מקצועית" כפי שנהגתי לכתוב בשנים האחרונות במקום הזה, ההפך.
אף פעם לא אהבתי את ההגדרה של המקום הזה כ"בלוג". למעשה הסיבה היחידה שאני כותב ב"רשימות" במשך ארבע השנים האחרונות היתה בגלל שמלכתחילה הוגדר המקום הזה, כבלוג מקצועי. לא התכווונתי ולא רציתי לעסוק כאן בחיי הפרטיים.
מה שהתחיל כמקום לרכז בו את כל הכתיבה שלי על מוזיקה מהמלצות וחשיפות ועד אגדות לא ידועות, הלך והתרחב עם השנים להכיל יותר ויותר דברים שעניינו אותי מכל הרבדים השונים של אישיותי המתומללת. סיפורי ילדות, חויות קוליות וקולינריות, ציוד אולפני, זכרונות ומרחקים אחרים ואפילו לא מעט מחשבות טפשיות, אבל כמעט אף פעם לא עסקתי בצורה ישירה בפרטים הישירים והפרטיים של חיי.
כפי שנוכחתי לדעת לאורך השנים, מטיבי קרוא ומבריקי לכת מצאו את הפרטים פזורים לאורך, לרוחב, וגם בין השורות. בסופו של דבר גם כשאתה כותב על האלבומים שאתה אוהב, אתה תמיד כותב עליהם מתוך אותה אהבה שיש בך לאחת שאת שמה אתה מתקשה לבטא, אפילו כשאתה נתקל בנשים אחרות הדומות לה רק פונטית. אין באמת חומת הפרדה בין העצב שמעלה בך אותו אלבום ישן לבין העצב שנגזר מזה שהוא פיסקל רגעים מאוד ספציפיים בחיי. במובן הזה הבנתי כבר מזמן שהכל קשור תת עורית וכמה שלא אתחמק מזה, לעולם לא אוכל להתכחש לקישור בין השניים ולא שלא ניסיתי, אבל לא על זה אני רוצה לדבר עכשיו, ממש לא על זה.
יש לי ראש משונה במקצת, אני כמעט לא חושב במילים, למעשה רוב חיי תהיתי אם אני חושב בכלל. תמיד חשתי שבמפעל הייצור חברו אותי הפוך – חושב עם הלב ומרגיש עם הראש. זה לא נראה לי מוזר במיוחד, ככה הייתי כל חיי. רק כשגיליתי שאף אחד לא מצליח להבין מה זה אומר לחשוב בלי מילים, הבנתי שאולי לחשוב בצלילים צבעים ועננים זה לא דבר נורמלי במיוחד. בהרבה מקרים אני צריך לשמוע את עצמי אומר משהו בכדי להבין מה אני רוצה בעצם לומר. גם עכשיו כשאני רואה את המילים הנכתבות ממול, מוכתבות לי מהעל מודע שלי, אני עדיין לא בטוח שהצלחתי להבהיר מה אני רוצה לומר. לצורך הענין אבהיר שרק לכשאני קורא את הרשימות שלי ב"רשימות" כמה ימים לאחר פרסומם, אני מבין בעצם מה כתבתי ומה רציתי להגיד.
כשנגשתי לכתוב את מה שהפך לסדרת הרשימות "הדרך להייקו בלוז", לא ידעתי לאן אגיע. מה שהתחיל כתשובות לשאלות שאני אף פעם לא נשאל בראיונות, כמשהו שיגדיל את המודעות לעשיית "הייקו בלוז", כבחינה מהצד של תהליך היצירה של אלבום – הפך להיות מסע אל מעמקי תיבת ההפתעות שלפעמים נקראת הראש שלי. כמעט בלי לשים לב, שמתי לב שאני משתף אותך בלא מעט פרטים הנוגעים ישירות לחיי, ואפילו מבלי להיות עמום במיוחד לגביהם. כך יצא שאת הרשימה שמתמשכת מהפסקה הבאה ומטה, כתבתי כבר לפני שבוע, אבל בגלל סיבות ונסיבות אישיות ומעציבות לא פרסמתי אותה עד עכשיו.
לכשקראתי את הרשימה הזו מחדש, חשתי שמדובר ברשימה האישית ביותר שפרסמתי. בסך הכל רציתי לספר על חלק מהתהליכים ששינו ועצבו את חיי כיוצר ומצאתי שכתבתי בעיקר על השברים והמשלימים שמגדירים אותי כאדם על שלל יתרונותיי וחולשותיי. זה לא הופך אותי לגאוותן ואני ממש לא זקוק לרחמים. מי שלא מעוניין בזה מוזמן פשוט לא לקרוא. אני לא מחפש להתנצל על מי ומה שאני, רק לשתף את מי שמעוניין לקרוא כמה חויות מהדרך המסובכת הזו – לגלות מי אתה
כל מי שראה אותי פעם יתקשה להתכחש לעובדה שאני שמן. קורה, יש טרגדיות גרועות מזה שאני אוהב אוכל והאוכל אוהב להישאר איתי. הבעיה היא ששמנים ומוזיקת רוק זה לא שילוב טוב במיוחד. למרות שרוב השמנים שהכרתי היו בעלי רעב אינסופי, הרי שיש משהו המקבע את הדימוי של רוקרים כאנשים צעירים, רעבים ובעיקר רזים.
פעמים רבות הגעתי למקום ההופעה, רק כדי להיתקל ביחס השמור לנהג של המוזיקאים או לאמרגן של בלובנד ככה זה, בדימוי התודעתי-קולקטיבי, שמנים מתקשרים יותר לצד העסקי-אמרגני-נהיגתי של השואו-ביזנס ופחות לכיוון של לעמוד על הבמה ולהסתיר לחלוטין את המתופף. עכשיו לך תוכיח שאין לך כרס ואתה הזמר. גם אם כבר מאמינים לי שאני מהלהקה, איכשהו תמיד מתקבל הרושם שאני המתופף או אולי הבסיסט. אבל כמה פעמים ראיתי את גבות האנשים מתרוממות בספקנות מגחכת כשאמרתי שאני הזמר והגיטריסט…
אם אתה סובל ממשקל יתר ועדיין משוגע מספיק כדי לרצות ולעלות לבמה, קבל המלצה קטנה – תגיע בגיל צעיר לבמות הגדולות. כי אם אתה ה"פרונטמן" ונידונת להופיע על במות קטנות, סמוך עליי, זה לא יעשה לך חיים קלים. יעיד כל מי שראה זמרים עומדים מחוץ לבמה ואמר לעצמו "בוא'נה איזה קטן הוא נראה מחוץ לבמה…", ובכן כן, אור הזרקורים ואשליית הבמה אכן מגדילה אנשים מעבר למימדיהם הפיזיים, אבל מה קורה כשאתה עולה על הבמה גדול מלכתחילה?
אם נצרף לזה את העובדה ששמי מסגיר מייד את מוצאי ה"מזרחי" (ואגב הנה שיחה שקלטתי לא מזמן בפיצוציית חצות באר שבעית – "מה שאני לא מבין זה למה קוראים לנו מזרחים? מרוקו נמצאת הרבה יותר מערבה מפולין גרמניה והונגריה… ) תוכלו להבין מייד מדוע סומנתי והוטבעתי בחותם התודעה של הרבה יותר מדי אנשים כ"זמר מזרחי" עוד לפני שפתחתי את פי.
מאז שהייתי נער, לאורך כל השנים בהן עסקתי בגיבוש זהותי המוזיקלית, ועד ממש רגעים ספורים לפני יציאת האלבום הראשון של בלובנד, חשבתי פעמים רבות מדי לכבס את שמי. דור פרא, דויד סלע, ושלל שמות עלו וצצו במוחי. הכל כדי לנסות ולהלבין את עצמך ברבים. אפילו ההתעקשות על היוד בשמי היתה עבורי מלחמת אין ברירה במיתוג המוקדם של שמי כבעל שווארמיה, ספר נשים או מכונאי רכב.
אחד הדברים שחזרו ונשנו בביקורות של אנשים לאחר ההופעות של בלובנד הייתה האמירה שהמוזיקה ממש אחלה אבל "השירה לא יוצאת החוצה". למרות שאני בן של חזן בבית כנסת הבחנתי מגיל צעיר שלצערי הרב לאבי יש קול עדין במיוחד ואף אני לא ממש ניחנתי בקול של פאברוטי. תמיד חשבתי שבעיית השירה בהופעות ובחזרות קשורה לקול הקטן שלי שמסרב לעבור מערכות הגברה ולחתוך דרך מסך הערפל המוזיקלי שבלובנד התמחתה בו. חיפשתי כל מיני טכנולוגיות שיעזרו לקולי לצאת החוצה, נסחבתי לחדרי חזרות עם קומפרסור משלי ושיגעתי את כל הסאונדמנים שעבדו מולינו עם פתקים מדוייקים לגבי איזה תדרים להחליש ואיזה לחזק, הכל לשווא. היום אני יודע להגיד שהשירה לא יצאה החוצה כי לא היה שם מי שיוציא אותה. זה נכון שצליל השירה קשור לגרון שלך, לטכניקת השירה שלך, למיקרופון שעליו אתה שר,אבל הדבר הקריטי לשירה זה הנוכחות שאתה מקרין, או במקרה שלי – נבוך מכדי להקרין החוצה. ונוכחות על הבמה מתחילה, קודם כל, עמוק עמוק בתוך הראש שלך.
עד כמה שזה ייראה מגוחך, הרי שבהופעות של בלובנד ניסיתי בכל כוחי להסתתר מאחורי עמוד המיקרופון הדקיק, לעצום את עיני ולא לחשוב איך זה נראה כשאני עם השם הלא נכון והלוק המאוד לא נכון על איזו במה שברירית המאיימת להתמוטט בכל תנועה לא זהירה. ההופעות של בלובנד היו כמעט תמיד כרוכות במידת סבל מסויימת עבורי, לא התאמתי במיוחד לתבנית של איך "רוקר" או מוזיקאי צעיר אמור להראות ולהיקרא.
לאורך השנים הביקורות והפורומיסטים עשו עימי חסד פי-סי, ופרט לכמה מבקרים שכתבו שיש משהו במוזיקה שלי למרות שאני נראה יותר כמו מוכר בשוק ולא כמו כוכב רוק, כמעט ולא התייחסו לעניין. אבל בראשי זה לא ממש שינה. הרגשתי כפיל בחנות פסטה וביני לבין עצמי ניחמתי את עצמי עם עוד "טעמי", ואמרתי שאם צ'ארלס תומפסון "בלאק פרנסיס", בוב מולד, בארי ווייט ודמיס רוסוס יכולים – גם אני יכול. למרות שאני משוכנע שגם להם היו לא מעט בעיות עם העניין. זה לא פשוט להיות שמן במציאות מוכת שיגעון רזון, הרואין שיק ודוכן פלאפל בכל פינה, אבל זה סיוט מתמשך להיות ככה בעולם הרוק שבו אתה אמור לעשות כל שביכולתך להראות צעיר לנצח, ושמנים הם אף פעם לא צעירים. כמו גופם, הם תמיד נראים גדולים מדי לגילם.
לאחר שנקבעה ההופעה הראשונה שלי כסולן, חשבתי כיצד להופיע עם הגיטרה הכסופה שלי. בעקבות התייעצות קצרה עם כתפי שהבהירה לי בתוקף שאין סיכוי לעמוד על הבמה עם גיטרה ששוקלת טונה וחצי. ידעתי שאנגן בישיבה. אבל חשתי שגיטרה כזו דורשת משהו מעבר לג'ינס וחולצת טריקו שחורה. נזכרתי במשהו שקראתי לפני שנים על נגני בלוז המקוריים וההתעקשות שלהם ללבוש חליפות כשנגנו את המוזיקה שלהם. לבישת החליפה היוותה עבורם הצהרה חברתית על היותם אנשים חופשיים מכבלי העבדות ובגדי אנשי החקלאות.
מעבר לכך שהמוזיקה של אותם בלוזיסטים קדומים עשתה לי הרבה, אחד הדברים שהכי אהבתי באותם נגני בלוז עתיקים היה שתהליך הבשלתם כמוזיקאים הגיע בגיל שבו הנעורים היו רק זיכרון. רוק'נ'רול בשיאו החד הוא התגלמות הזעם, הלהט והתשוקה הגדולה מהחיים של אנשים צעירים ששואפים לכבוש את העולם. על פי רוב הבעירה הזו מצליחה להחזיק זמן קצר בלבד שכן רוקרים מוקצנים עם תאוות לחיים נוטים להישרף די מהר או שהעולם מרגיל אותם בהדרגה למסלוליו הידועים. הבלוז לעומת זאת, נתפס בעיניי כדרך חיים למרחקים ארוכים, דרך חתחתים איטית וארוכה למי שמסתכל על העולם מהצד ויודע שהוא גם טוב וגם רע אבל אף פעם לא מושלם.
חשבתי לעצמי שאם אני כבר מתחיל את שלב החניכה שלי כבלוזיסט, אולי כדאי שאני אנסה להשיג לעצמי חליפה שתלך עם כל העניין הזה. וכך מצאתי את עצמי לראשונה בחיי נודד מתוך בחירה אל חנות בגדי גברים גדולים, ומחפש לעצמי בגדים מיוחדים להופעה.
כדרכן של מוכרות בקניון בשעות המתות של הצהריים, המוכרת הזו הייתה משועממת להחריד, אולם מרגע שנכנסתי לחנות וביקשתי לדעת איזה חליפות יש להם, מיד החלו המספרים והמחירים לעלות במעליות ראשה עד שהפציעו בפנטהאוז עם חיוך שאיים להגיע עד מוסקבה – "מזל טוב", היא אמרה, "מתי החתונה?"
"לא, לא אני לא מתחתן", מיהרתי לתקן את טעותה ובאוזניי רוחי שמעתי את הוריי נאחים קשות.
"אז אתה רוצה חליפת עורכי דין"?
"לא, לא אני לא עורך דין", מלמלתי ולעצמי חשבתי שאני לא בטוח אם זה יותר מחמאה או העלבה להיראות כפינגווין ממושפט…
"אז פוליטיקאי?" מיהרה לקטוע את מחשבותיי העגומות בחיוך ממוכן.
"אני כפוליטיקאי? אוי ויי לא, לא, אני מחפש…"
"רגע, אתה תלמיד ישיבה", היא קבעה בניצחון וכחני שמיד התחלף במבט ספקני כשעיניה נדדו לכיוון פדחתי החשופה שממנה נדדה הכיפה לפני אי אלו שנים, ושוב שמעתי את הוריי נאנחים בצער עמוק.
"לא ולא", אמרתי לה. "אני לא רוצה חליפה של עורך דין או של חתן, לא של איש עסקים, תלמיד ישיבה חרדית ובטח לא של רב".
"אז איזה חליפה אתה רוצה?" תמהה המוכרת, שזה עתה פרשה לפני את מגוון האפשרויות של הגבר הישראלי ללבוש חליפה.
הסתכלתי רגע מסביבי ובשיא התמימות שאלתי אותה – "תגידי, יש לך חליפה של קברן?"
לאחר כמה רגעי מבוכה בהם הסתכלה עלי המוכרת במבט עקמומי במיוחד, היא התעשתה ולקחה אותי לקצה החנות. שם, איפה שנגמרים כל הקולבים כולם, ממש ליד תאי המדידה, הראתה לי סקציה קטנה של חליפות שכולן, וללא יוצא מן הכלל- שחורות. ביובש מאוכזב היא פלטה לעברי "תראה פה יש לנו חליפות, מה אנחנו קוראות מאפיונרים, אולי זה יתאים לך?"
בדקתי את העניין ומהר מאוד מצאתי חליפה שחורה שענתה על צרכיי. היה לי נוח בשרווליים בשביל הידיים המנגנות, היו לי כיסים עמוקים (לבקבוקי הזכוכית שאיתם אני עושה סלייד על מיתרי הגיטרה ואצבעוני המתכת שלי). התחברתי לצד הנשי שבי ובפעם הראשונה בחיי הוצאתי סכום בעל ארבע ספרות על בגדים. מרגע שלבשתי את החליפה היתה לי תחושה שאיכשהו, משהו בי השתנה והתחזק מהותית ברגע שלבשתי את החליפה. רק אחרי כמה הופעות הבנתי שלדבר החדש הזה קראו בטחון עצמי.
שבוע לאחר מכן נסעתי לבארבי החדש בתל אביב, להופעת הבכורה של רות דולורס ושלי כסולנים. הייתה לי גיטרה חדשה, חליפה שחורה, ואי-פי חדש עם כמה שירי בלוז מתורגמים, אבל היו לי בעיקר שירים חדשים שהתחלתי לכתוב וכל הדרך לבארבי עוד שיננתי ושכתבתי לעצמי את מילותיהם.
הרגשתי כל כך טוב בתוך החליפה המגוננת וחושפת כאחת, הבגדים האלו אפשרו לי להפסיק ולעסוק באיך שאני נראה ולהתעסק במה שאני רוצה לעשות על הבמה. וכשנגנתי עם הדוברו החדשה זה הרגיש לי הרבה יותר טבעי מאשר עוד ג'ינס וחולצה. לראשונה עליתי על הבמה של הבארבי מבלי לחוש שמישהו תיכף יקרא לשאול שיבוא ויסלק את התמהוני הזה שהתגנב לבמה.
ההופעה הייתה נחמדה אבל די בודדה. כהרגלי לא סיפרתי למישהו ממכריי על ההופעה ולאחר שנתיים בלי הופעות במרכז אף אחד כבר לא זכר שבלובנד זה משהו מעבר למרגרינה. עד כמה ששם כמו "רות דולורס וייס" מיוחד, הוא עדיין לא היה מספיק בשביל למשוך קהל וכך יצא שהופענו, רות ואני, בעיקר מול כמה מבני משפחתה ומעט מחבריה. להערכתי היו פחות מעשרים איש בקהל.
כיום, כשהן השמות והן ההופעות של רות ושלי מושכות קהל, יותר קל להיזכר בצביטה הבודדה הזו על הבמה, כשאתה מביט אל החושך הגדול ושר את שירייך מתוך ידיעה שמה שיש לך להגיד לא מעניין אף אחד, שעם כל האמונה שלך בזה שאתה זמר ויוצר הרי בסופו של דבר איש לא בא לשמוע אותך. אבל באותו ערב חשתי שמעבר למועקת הכיסאות הריקים שעמדו מולי, חריפים מכל מבקר מוזיקה שאתה יכול להעלות על הדעת, היה משהו מהותית לא נכון עבורי להופיע על הבמה ההיא. הצליל של הגיטרה שלי התפזר בחדר ונדד עד קצהו בבדידות איומה וכשחזר אלי הוא הרגיש חלול, עייף ולא טבעי.
כל הדרך חזרה ניסיתי להבין מה כל כך הפריע לי, ורק כשנכנסתי לבאר שבע, קרוב יותר מתמיד לאור השחר הבנתי – הבארבי הוא מועדון מעולה למוזיקת רוק. אבל אני כבר לא עשיתי שום דבר שאפשר לקרוא לו רוק. אחרי שזנחתי את הגיטרה החשמלית, עם שירים חדשים חליפה חדשה וכיוון מוזיקלי חדש, היה לי ברור שאני צריך ללכת ולהופיע במקומות אחרים. כך יצאתי לחפש לעצמי קהל מחדש, אבל הפעם ידעתי שאני רוצה להופיע מולו לא מגובה הבמה, אלא בעיקר בגובה האוזניים. נזקקתי לדבר עם אנשים על כל מה שכאב ובער לי, כמו שרציתי לספר להם את כל מה שהצחיק והפעים אותי באותה מידה.
אז לא הבנתי אבל מה שרציתי היה בעיקר להשתחרר מהקיבעון שהיה לי בראש על תדמית "כוכב הרוק", אותו איש מרוחק על הבמה, בלתי מושג, ואף פעם לא מתלכלך מטחינה שנוזלת עליו. חיפשתי להבין איך אתה הופך להיות בלוזיסט, אבל לא בנגינה מחומשת על הגיטרה, אלא איך אתה מפלס לעצמך את הדרך שלך.
באותה תקופה עבדתי עם עמרי לוי על המיקסים לאלבומו הראשון. עמרי קבע לעצמו הופעה במקום ששכן בבניין כלל בתל אביב, ושאל אותי אם אני רוצה להופיע איתו. אני, שלא ידעתי במה מדובר, הסכמתי. הרמתי טלפון ליוחנן וביקשתי ממנו שיצטרף אלי כדי לנגן את השירים על הגיטרה האקוסטית בזמן שאני מנגן על הדוברו. לאחר שבועיים של חזרות הגענו לבניין כלל בערב ההופעה, ועינינו פשוט חשכו. מעבר לעובדה שההגברה הייתה מערכת סטריאו ביתית, המקום היה פשוט קטנטן. מה זה קטן, אתם שואלים? המקלחת בבית שלי הייתה יותר גדולה מהכוך הפצפון ההוא. אך חמור מכל, המקום חונן ברצפה שחורה ואווירה אפלה שגרמה לו להראות כמו חור התחת של השטן. אבל כבר הגענו, וכך גם כמה מכרים שהחלו להגיע לאחר שפרסמתי את ההופעה ברשת. לאחר התייעצות קצרה עם יוחנן, החלטנו להופיע בכל זאת.
בהתחלה נשאלנו אם אנו רוצים לשבת על כסאות באר גבוהים בזמן ההופעה, אולם מהפחד הגדול שלי שהגיטרה תגלוש לי מהרגל המוטה בזווית ותעשה נזק בלתי הפיך לרצפה – סרבתי. זה דבר אחד לא להרוויח כסף בהופעות, אולם זה דבר אחר לחלוטין להפסיד אותו בתביעות נזיקין. "יש לכם כסאות נמוכים יותר?" שאלתי, אך מאחר וכל ששת הכסאות במקום היו תפוסים בידי הקהל, נעניתי בשלילה. "ומה עם אלו?" הצבעתי על כמה דברים עגולים וקטנים שעמדו בצד. "אלו מיכלי בירה", השיב לי הבארמן הדקיק שתמרן בקושי מאחורי שולחן הבר הכי קיסמי שראיתי בחיי, משהו באורך כוסית וודקה. "אפשר לשבת עליהם?" שאלתי. בחיוך תוהה הניד הברמן בכתפיו – "אם זה מה שבא לך אחי…"
ההופעה התחילה. ישובים על חביות, עם הגברה מינימלית ועמוד תאורה שהיה בסך הכל מנורת קריאה קטנה. רק אז התחוור לי לפתע שבלי הכנה ובלי לדעת שכך יהיה, הרי שכאן הוא רגע המבחן האמיתי שלי. דווקא במקום הזעיר הזה כשאין לך לאן לברוח או להסתתר במעמקי הבמה, דווקא בפורמט המינמלי הזה שאינו מאפשר לך להתחבא מאחורי גדרות סאונד. כאן, כשאוזני המאזינים קרובים אלייך כמו המיקרופון, כאן כשאין לך שום יכולת לתרץ את העלמה של השירה כבעיית סאונד. כאן, כשהכל תלוי אך ורק בגרוני ובאצבעותיי, הדרך שבה יוחנן ואני מנגנים ושרים, דווקא כאן, במקום הכי אפל בתל אביב, יושב יותר נמוך מקהל, עמדתי למבחן על הדבר המהותי ביותר. על היכולת להגיע ללב האנשים עם השירים שלי ולגעת בהם באמת. נבחנתי על היכולת ליצור קשר אנושי אמיתי דרך המוזיקה ולרומם את רוח המאזינים עם הצלילים העצובים האלו. מעבר לכל עמדתי למבחן האולטימטיבי על השירים שלי, על האמנות שלי, על מי שאני באמת.
ואז ברגע חשוך אחד הבנתי שזה הכל תלוי אך ורק בי. עד אותו רגע בכל פעם שראיתי אנשים שבאו לשבת מולי וחיכו לשמוע את מה שיש לי להגיד, פשוט פחדתי שמישהו מהם יחשוף את בגדי המלך החדשים כפי שהם זיוף של ההוא שלא באמת יכול לעלות על הבמה ורק עושה כאילו עם הידיים.
רק באותו הרגע הפסקתי באמת לפחד מהקהל. לא הייתי נבוך ממה שהיה לי לומר, לא חששתי לפתוח את הפה והעיניים ולהסתכל ישירות לתוך אלו שישבו מולי והקשיבו ובעיקר לא פחדתי להיות מי שאני.
בימי בלובנד העצובים הייתי עולה על הבמה ופרט לשירים ושמות הנגנים הייתי שותק כמעט לאורך כל ההופעה. ולא שלא היה לי מה להגיד. רק חשתי שכשאתה עושה מוזיקה השופכת את כל עצבונותיך ועזבונותיה על הבמה, לא כדאי להתחיל לספר כמה מצחיקה היא הייתה נראית כשהייתה מתאפרת מול המראה עם חולצה מלאת נוצצים, מברישה את שיער הקריולה שלה אבל שוכחת לשים משהו על ישבנה החשוף. אולם ימי השרב והאטד של גלות באר שבע חישלו אותי.
בהופעה ההיא גיליתי שאני יכול לדבר בשירים ובינהם על הדברים שכאבו והצחיקו אותי באותה מידה, לפתע הבנתי שאם כל מה שיש לי לתת מוזיקלית זה העתק פחות מדויק של האלבום שלי, אז אולי כדאי לשלוח את האלבום לסיבוב הופעות ולא אותי. הבנתי שמהרגע שהנעל השחורה שלי עלתה על הבמה – ולא משנה אם זה בקיסריה או על חבית בירה עלובה – אתה פשוט חייב להיות שם. באותו הרגע אין משמעות לבעיות הסאונד שהטרידו אותך לפני ההופעה, ואין מחשבות על איך אני נראה ואם מישהו בקהל חושב שאני זמר מזרחי שנדד צפונה מדי.
ייחודו של זמן הבמה הוא בהיותו משוחרר מכבלי העבר וחופשי מחרדות העתיד, בין לבין יש לך הזרקה ישירה לווריד של הסם החזק מכולם – ההווה. כאן אתה מאושר מכל רגע שבו עינייך פוגשות אותה יושבת בשורה השנייה כמו שראית אותה אז לראשונה. וליבך נשמט כשהיא קמה ועוזבת אותך בכל קצהו של שיר. בטווח שבין מחיאות הכפיים שמקבלות אותך לשקט הכי יפה שנוצר לאחר שמחיאות הכפיים האחרונות גוועות, זהו הזמן שבו אתה נולד ומת מחדש. עד היום זהו הרגע היחידי שבו אני מרגיש לראשונה ולאחרונה – במקום הנכון, בזמן הנכון, וברגע הנכון.
רק אז הבנתי שאם אתה חושב על הסאונד, על הריבים שיש לך עם הלהקה, או על המקום המבאס שאתה שר בו אתה פשוט מגשים את נבואת הקש של ניטשה: "מי שמסתכל לתוך המצולה, המצולה מסתכלת לתוכו" (ולא שאני כזה חכם, פשוט ראיתי את זה בפתיחה של קונן הבארברי), וכשהמצולה הזו מסתכלת לתוכך היא שואבת את נשמתך והופכת אותך מאמן לבדרן, לפנטומימאי של מילים המתמחר רגשות לכל הממעיט במחיר, מתמקח כתגרן על תשוקות קפואות ומחזיר אהבות ישנות תמורת דמי הפקדון.
רק בהופעה המוזרה ההיא התחלתי להבין שההופעה איננה דרך להשגת מטרה. היא לא הרשת כדי ללכוד בה את הקהל, אלא היא, היא המטרה. היא מראת הפלאות של ינפתא (עוד אוהבי הארי פוטר בקהל?), המקום לראות בו את עצמך עם כל משאלות ליבך, הדרך שלך להיות כפי שאתה באמת, כשאתה לא נבוך מאיך שאתה נראה וממי שאתה. זה הרגע שבו אתה מרשה לעצמך לדבר בישירות הכי חדה ולא אופיינית עם הבחורה הכי מדהימה בחדר ולא להרגיש כמו מישהו שבקרוב ייאלץ לתת הסברים לשוטרים.
זה היה בהופעה אחרת, עמדתי לשיר את "ערים וזכרון" וכדרכי בקודש חששתי ששוב אטעה במילים. מבלי לשים לב למה שאני אומר, פלטתי כתרופה מונעת את אחד מהמשפטים שבדיעבד הבהירו לי יותר מכל מהו הדבר המוזר הזה שנקרא שיר – "זה לא שאני שוכח את המילים, אני פשוט לא מסוגל לשכוח אותה". רק שם, נמוך בתחתית מעל חבית הבירה, התחלתי להבין ששירים הם בסך הכל המפתח ומוזיקה היא הקוד שפותח לך את השערים בין היקומים המקבילים של חייך. בכל הופעה והופעה שעשינו, יוחנן ( קרסל, שבשלב זה קיבל את הכינוי המדויק – "להקתו!!!" – להקה של איש אחד, סייד קיק מוזיקלי מושלם והחבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי לדרכים לקשיים ולתחנות שבין לבין) ועבדכם הבוגדני, הבנתי יותר ויותר למה אני עושה מוזיקה ולמה אני יותר ויותר נהנה להופיע. הכל בשביל ללכת למקומות שבהם אתה יכול להיות מה שאתה רוצה. השירים היו הדרכים לחיות את חייך מחדש כבלרינה של נוצות, הם הלחשים להעלות את ההיא שאיננה מן האוב עד שריח שערה יקיף אותי מכל עבר, הם היכולת שלך לעוף גבוה וכמו סופרמן להחזיר את הזמן לאחור, ולו לכמה רגעים. אז מי לא היה רוצה לקבל את ההזדמנות לחיות את הרגעים הכי מאושרים בחייו שוב, אך הפעם מתוך הידיעה שאלו הם הזמנים הטובים?
די מהר החלה השירה, שהייתה קבורה בעומק הבטן, לנדוד במעלה הגרון אל תוך חלל הפה ולבסוף יצאה החוצה. למרות הקול הלא מושלם שלי, ולמרות שכל הדיאטות רק עזרו לי לעלות במשקל, התחלתי לשיר כמו ששרתי לעצמי כשאף אחד לא ראה. כל מה שהוסתר נחשף. אבל הפעם זה לא עבר דרך צרחות הגיטרה או עוצמת התופים. ההתנתקות מהחשמל הכריחה אותי למצוא את האנרגיה הזו בתוכי ונזקקתי להעביר אותה הלאה ולשמר בה את אותה נגיעה ראשונית, את אותו עורק פועם את המהות הפנימית וזאת מבלי להסתמך על מגברים ועזרים אחרים. דווקא אז, כשמצאנו את עצמנו בסיבוב ההופעות שבו הופענו בעשרות מקומות קטנים תמוהים ושכוחי אל, איפה שההגברה היא כבל קרוע ובידורית ממלחמת יום הכיפורים, איפה שהקור מקפיא לך את האצבעות עד שאתה לא יכול לעבור אקורד, איפה שאנשים מבקשים ממך סליחה באמצע השיר כי הם צריכים לקחת משהו מארון הדיוידים שמאחוריך, רק אז למדתי שחשמל הוא המים לעסיס הפטל של נשמתך. לראשונה ולאחרונה בחיי הזדהיתי עם שרי אריסון – השינוי היה בתוכי כל הזמן.
מאז, בכל פעם שאני נגרר בשלוש לפנות בוקר תשוש במעלה המדרגות, מטפס לאט עם גיטרת המתכת הכבדה לאחר שנסעתי מאות קילומטרים בשביל מחיאות כפיים מלאות משמעות, מחפש את חור המפתח בחדר המדרגות שתמיד מחשיך עליי, נכנס הביתה ומריח את השקט, מושך את הרגע עד כמה שהעייפות מאפשרת, רק כאן אני מבין את המשפט ההוא של רוברט ג'ונסון – "התעוררתי הבוקר והבלוז שוב הולך כבן אדם". במקום לחזור הביתה מוטרד ומבואס מזה שההופעה נחרבה בגלל סאונד בעייתי, מיעוט קהל, בעל בית תחמן ואוטו סרבן מצפון והנעה, אני אומר לעצמי שהיום עשיתי את כל מה שייעדתי לעצמי בחיים. חייתי עוד יום אחד מחיי בזמן אמת ובמלוא העוצמה שהעולם הזה מאפשר לך ואתה נותן לו בחזרה.
רגע אחד לפני שאני הולך לישון אני גונב עוד איזה הצצונת בראי ורואה שם משוגע, קופא לפוטו רצח עם מברשת שיניים ביד וקצף נוזל מבין שפתיי, בוחן את העיניים האדומות שנסגרות מעצמן ואת הקמטים בקצוות, מסתכל על השחורים באף ומסביב לעיניים, על הזיפים הכחולים שיצמחו עד בוקר המחרת, ורואה איש בלוז מאושר המחייך לעצמו חיוך קט. חיוך שנובע מהידיעה כי הערב, בהורדת הידיים ביני לבין שטן הזמן – אני ניצחתי.
( צילומים – אלעד שופן )
"עכשיו הוא כבר לא"
עמוק ורחוק לתוך ההופעות ברחבי הארץ, כשהרעיון של השילוב בין הייקו ובלוז כבר הפך למציאות, חשתי שלמרות שהבלוז הוא קודם כל דרך חיים והייקו זה בסך הכל מלכודת רגעים, הרי שהייתי רוצה לנסות ולכתוב שיר שבאמת יהיה שילוב בין הייקו קלאסי מצד אחד ומצד שני באמת יצליח לענות לפורמט שלושת האקורדים של הבלוז.
יש סיפור זן ידוע על תלמיד הבא למורהו ושואל אותו "תוך כמה זמן אגיע להארה, אם אתאמן כל יום חמש שעות?" המורה השיב – תוך עשר שנים. "ואם אתאמן עשר שעות ביום?" הקשה התלמיד. "אם כך זה יקח לך עשרים שנה", חתם המורה.
כדרכם של רעיונות כנפיים שכאלו, דווקא המודעות לזה שאני רוצה לכתוב שיר בלוז שיהיה הייקואי באופיו הרחיקה את השיר ממני. ניסיתי וניסיתי שוב להכליא בין שני הסגנונות באמצעות המחשבה אבל אף הייקו לא ישב על קצב שאפל או מרובע סטדנרטי וכל בלוז דרש ממני הרבה יותר מילים. עד שעמדתי לי במקלחת יום אחד ותהיתי על תנועת המים הזורמים אלי וממני ועל רצף הטיפות שבכל רגע נתון נקרא זרם. ולפתע התגבשה בי תובנה של טיפה – "אני שהגעתי/ עכשיו הוא כבר לא/ אני שאלך".
ככה נוצר לו השיר הכי קצר שכתבתי אי פעם. 47 שניות בסך הכל, אבל תמצית המים שבין השורות ושיקוף המראה של ההוא שהגיע, ההוא שילך, וההוא שעכשיו הוא כבר לא, שעשעו אותי לחלוטין. הדוברו גם הייתה משועשעת וככה הרבה אחרי שנולד כרעיון, נוצר לו שיר ההייקו בלוז הראשון שלי (אותו אתם יכולים להוריד ולשמוע מהלינק הזה ). עם כמה וכמה שירים באמתחתי התחלתי לחוש שהגיע הזמן להתחיל לבנות הרכב ולחשוב על ההקלטה של האלבום שייקרא "הייקו בלוז".
על כך ועוד בפעם הבאה בינתיים תודה לכם על הזמן והעניין.
אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה עם כל האהבה שיש בי לאחי היקר – בנימין "מורפלקסיס" אסתרליס, שאמו נפטרה במפתיע ביום שישי האחרון. כולי תקווה שמשא צערו יוקל מעליו במעט.
יהא זיכרה ברוך.
