הייקו בלוז

"עצוב כמו מים" – הדרך להייקו בלוז # 3

 

כבר בתור ילד, כשנשאלתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול (מה, רק אותי שאלו שאלות מוזרות שכאלו?) הייתי עונה בלאות: דוב פנדה. יש הרבה סיבות למה חשבתי שאני רוצה להיות דוב שנערץ על מיליארד סינים. אבל העיקרית שבהן היא כי לא הייתה לי ברירה, לא משנה כמה שעות ישנתי ביממה – העיגולים השחורים מסביב לעיניי היו שם כל חיי, ובסוף 2002 הם הפכו מעיגולים לחורים שחורים.
אחרי שגיליתי את הבלוז האקוסטי גיליתי גם את קלטות הווידאו והדיוידיז של סטפן גרוסמן, איש וסמכות שהוא המקור הרציני ביותר ללימוד כל סגנונות הנגינה של גיטרה בלוז אקוסטית. מדי בוקר, טרם השכימו הציפורים הייתי נופל מהשינה לקראת חמש בבוקר ולפני שהתפניתי לעבדות היום, הייתי יושב בסלון ביתי במשך שעתיים מול הטלוויזיה ומעיר את השכנים עם בדיחות הקרש של סטפן גרוסמן ובעיקר עם קטעי גיטרה משנות השלושים והארבעים. מדובר בטכניקת נגינה שיש לה שמות רבים ונקראת לעיתים כ"נגינת כותנה" או "הפטיש ההולם", אבל לרוב היא נקראת סתם "פינגרפיקינג". לצערי, בארץ הבמבה ומתי כספי לנצח, אין מודעות או מסורת של נגינה בטכניקה הזו ולכן נזקקתי לדיוידיז של גרוסמן שהגיעו לביתי במשלוחים מהמקום ההוא שם מעבר לים. הייחוד של הטכניקה הזו הוא השימוש המוזר שעושים באצבעות היד הפורטת (מה שאצל רוב בני האדם אומר יד ימין). בנגינת כותנה לא משתמשים במפרט אלא באצבעות בלבד, כשהחלוקה היא כדלהלן: האגודל מנגן סוג של באס ותופים, האצבעות הנותרות עושות ליווי וסולו – והכל בו זמנית. עבורי זה היה חידוש גדול. התחלתי להבין כיצד אדם אחד וגיטרה יכולים להיות תזמורת שלמה (רק תקשיבו לבליינד בלייק או רברנד גארי דיוויס – פשוט לא יאומן איך שהם מנגנים) ואחרי שהתחלתי להשתלט על הבסיס של הטכניקה, חיפשתי את התזמורת שלי.

הוריי, שהבחינו שפיתחתי התמכרות חדשה לנגינת גיטרה ולעבודה אינסופית וחסרת מנוחה, קנו לי כרטיס טיסה לאנגליה וכמעט כפו עלי לנסוע ולבקר את דודתי האהובה תמי, שכבר חיה לה אי אלו עשורים בבורנמות', אשר שוכנת בשלווה שעמומית על חופה הדרומי של אנגליה. מייד כשעלתה אנגליה בעיני רוחי חשתי שמעבר למפגש המשמח עם הדודה ובניה, הרי שזו תהיה הזדמנות נהדרת לנסוע ולקנות לעצמי גיטרה חדשה מעבר לים, כי פה בארץ לא הצלחתי למצוא גיטרות שבנויות, או יודעות לעשות את מה שאני רציתי – לנגן בלוז אקוסטי. דרך הדיוידיז של גרוסמן נחשפתי לעולם הסמוי של הגיטרות האקוסטיות. כך גיליתי שלסגנונות נגינה שונים יש גיטרות אקוסטיות מאוד שונות, ו"נגינת כותנה" עושים בדרך כלל על גיטרות שנראות, מרגישות ובעיקר נשמעות מאוד אחרת מאלו שעליהם מנגנים שירי רוק באמצעות מפרט. לתסכולי הרב גיליתי שכל יבואני הגיטרות בארץ, ללא יוצא דופן, מביאים הנה ממש ממש מעט מהגיטרות של החברות המובילות בתחום האקוסטיות, וגם מהמעט הזה הן תמיד יביאו את הגיטרות המיועדות ל"שירו איתי, קיסריה" ולנגינת מדורות, כאשר לרוב הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם הגיטרה הזו הוא בעיקר להשתמש בה כחומר למדורה עצמה.

 

 

לקראת הנסיעה חסכתי סכום נכבד בצד וכל רגע פנוי מול המחשב עיינתי במידת חמוקיהן השופעת, בהיקף צווארן הענוג וביופי המהגוני של אחוריהן – כן אני עדיין מדבר על גיטרות, ובעיקר של מרטין. חברה שהגיטרות שלה הן מהחומר שממנו יוצרים אגדות, והיא אגדה בתחום הגיטרות האקוסטיות, המנוהלת כעסק משפחתי כבר למעלה ממאה ועשרים שנה בידי אותו גמד ג'ינג'י בדיוק (רק שכל חמישים שנה הוא מתחזה לבן, לנכד ולנין שלו, אבל לא יכול להיות שכל המשפחה הזו נראים בול העתק אחד של השני ובעיקר כמו שלמה ניצן בכתום). עם יכולת רטוריות של חובב מדע בדיוני לשעבר, התלבטתי שוב ושוב איזו גיטרה כדאי לי לקנות רק על סמך תמונות וסוגי העץ המרכיב אותן. כמובן שכשהגעתי לאנגליה גיליתי שפורנו ברשת זה דבר אחד והמציאות – אה ובכן, כמו באתרי הכרויות בואו נאמר שתמונות זה לא הצד האמין של הרשת. ולא שהגיטרות של מרטין לא היו טובות, אבל אחרי שקרעתי את בורנמות' וכל האטרקציות התיירותיות שלה (עניין של שלוש דקות וחצי) נסעתי ללונדון ומיד שמתי פעמיי אל גן העדן של הגיטרות האקוסטיות ברחוב דנמרק. שם גיליתי שמעבר למאות הגיטרות האקוסטיות שיש בחנות המיועדת אך ורק לאקוסטיות, יש עוד חדר מטופח יותר ועם גיטרות "קצת" יותר יקרות. עם חוצפה של ישראלי נואש נכנסתי בביטחון רב אל חדר ה- V.I.G(Very impossible guitars) והתחלתי לנגן על גיטרות שנשמעות כמו החלומות שלי ושהמחיר שלהן אף עבר אותם והתקרב למחיר ג'יפ יאפי או דירה באר שבעית קטנה. לכשנגנתי על חלק מהן, אפילו שקלתי למכור את הדירה שקניתי ולעבור לגור בתוך אחת מהגיטרות האלו במקום, אבל שוק הנדל"ן הבאר שבעי אף פעם לא התאושש מעצם קיומו, כך שבצער רב נאלצתי לגנוז את הרעיון.

בעודי חוזר באצבעות כבדות אל ממלכת הגיטרות האפשריות, אכול לבטים, מחשבות ותהיות האם לא הגיע הזמן לזרוק את כל החלומות על האחת והיחידה ולהתחתן עם מישהי קצת יותר זולה ממושלמת (רק שיהיה ברור, אני עדיין מדבר על הגיטרות), צדה את עיניי גיטרה שעמדה בכוך נפרד בין העולמות. מאז שראיתי כנער קשה את עטיפת "אחים לנשק" של דייר סטרייטס, הייתי כמעט מאוהב בגיטרה שעל העטיפה. כסופה ומעופפת אל העננים הורודים על פני הרקע התכול, עם חורי צליל כמו של צ'לו, מבהיקה ועתיקה וכל כך יפה שפשוט לא הבנתי: למה לגיטרות כאלו יש על העטיפות בלבד? והנה ממש מולי, בכף הקלע שבין העולמות, שוכנת גיטרה כסופה שכזו. "אפשר לנסות את זו?" שאלתי את המוכר, שבדרכו הבריטית השיב לי "אתה יכול, אבל אתה בטוח שאתה יכול לנגן עליה?" לא הבנתי מה הבעיה, אני מנגן על גיטרה עשרות שנים, והוא שמע אותי מנגן על שאר הגיטרות, אז למה השאלה המוזרה? המוכר, שהבחין בספקנותי, פסק: הגיטרה הזו היא לנגני בלוז רציניים בלבד. כשתמהתי שוב מה זה אומר, הסביר לי הבחור בצנוניות צינית שמעבר לעובדה שהגיטרה הזו שוקלת טונה וחצי, המיתרים שלה רחוקים מהצוואר כמו בריצת משוכות, ועובי המיתרים שלה נמדד ביחס בינו לבין חדק של פיל. או במילים אחרות, צריך אצבעות של דוב פנדה עם גמישות של בלרינה וקואורדינציה של טייס קרב כדי לנגן עליהם, הרי שכל המיתרים מכוונים אחרת ומנגנים עליה באמצעות מפרטוני מתכת שמתלבשים על האצבעות והיא ממש, אבל ממש ממש לא בנויה לנגינת גיטרה רגילה. "זה רק נראה כמו גיטרה, למעשה זה כלי אחר" חתם והבהיר לי המוכר את האמת המרה על הגיטרה הזו ולמה היא לא הכי נפוצה בעולם.

 

 

 

מבולבל, עצוב וללא גיטרה חזרתי כל הדרך דרומה ברכבת לבורנמות', אפילו הנוף הבריטי, שלא מפסיק להפעים אותי בהשתנותו הקיצונית בין פסטורליה כפרית ירוקה ומלנכולית לאורבניה תעשייתית מנוכרת להפליא, לא הצליח להרגיע אותי הפעם. הייתי טרוד במחשבות עם איזה גיטרה לחזור ארצה. יומיים אחר כך וכמה אלפי קילובייטים שזרמו למחשב בבונרמות' הייתי מומחה וירטואלי לענייני גיטרות כסופות. למדתי על האחים הסלובקים דופרה, שעברו לארה"ב והקימו חברה בשם "נשיונאל" ואחר כך חברה אחרת שנקראה "דוברו", מתוך שאיפה לממש את החלום שלהם לייצר גיטרה מודרנית מחומרים מודרניים (מתכת, נחושת וכדו') בעלת צליל חזק יותר מכל גיטרה אחרת שיוצרה באותה תקופה. לגיטרה הם קראו גיטרה רזופונית, או רזונטורית (אני מניח שבעברית זה יהיה משהו כמו הדהודית), ועם שם לא נגיש שכזה, אין פלא שגיטרות האלו ידועות עד היום על שם האחים – "דוברו". מעבר לחומרים התעשייתיים של גוף הגיטרה, הרעיון של האחים היה להוסיף קונוס מהדהד בתוך הגיטרה שיגביר את הדהוד המיתרים ויקרין את הצליל חזק יותר כלפי הקהל – תזכרו שאנחנו מדברים על שנות העשרים ולפני המצאת ההגברה החשמלית. יש סיבה מדוע הגיטרה הייתה כלי לסרנדות אישיות ולא השתלבה בתזמורת סימפונית, מדובר בכלי אינטימי ודי חלש מבחינת הצליל שלו.

הרעיון הבסיסי של האחים היה מבריק, היישום אפילו יותר. הבעיה הייתה שלגיטרה היה צליל מוזר כזה, שלא ממש מזכיר גיטרות קלאסיות או אקוסטיות. צליל שאיך לומר זאת בעדינות? נשמע מאוד מתכתי אבל במובן הטוב של המילה ומהדהד הד הד הד הד הד. מעבר לכך, נגנים "שמרניים" נרעשו מהביזאריות המטורפת של הגיטרה בעלת הגוף והצליל המתכתי, וטענו שזו גיטרה בלי נשמה. האחים הוסיפו כמה חורי הדהוד בצורת F, ממש כמו בצ'לו, שדרכם אולי תצא נשמתה של הגיטרה ובכדי להראות שבכל זאת מדובר בכלי בעל מסורת ולא משהו שמגיע מהעתיד הרחוק, אולם הנגנים הממוסדים לא קנו את העניין. באיזה שלב הם אפילו ייצרו ורסיה של גיטרות חצי-רזופוניות בעלות גוף מעץ אבל עם קונוס מתכתי בפנים, אך בסופו של דבר הכל היה לשווא. ההמצאה של הגיטרה החשמלית הרסה אותם לחלוטין, שכן מי צריך גיטרה מוזרה שכזו כשאפשר להגביר את קולה של הגיטרה הסטנדרטית?

למזלי הגדול, הגיטרה המוזרה הזו התחבבה מאוד על נגני בלוז בשנות השלושים מכמה וכמה סיבות. מעבר למראה שלה, שמצליח לעורר תמיד קריאות התפעמות מכל רואיה, עוצמת הצליל החזקה אפשרה להם למשוך יותר קהל ברחובות ובמסיבות שבהם הם שרו והופיעו לפרנסתם. אם נוסיף לעניין את העובדה שלגיטרה היה צליל מעולה לנגינת סלייד (נגינה באמצעות צינור זכוכית, חרס או מתכת קטן, שלרוב מולבש על האצבע ומאפשר לנגן לגלוש על המיתרים מעלה ומטה מבלי שסריגי הגיטרה יקטעו את הצליל על פי הסולם המערבי, מה שמאפשר המון אפקטים וצליל מייבב משהו), נבין שהגיטרה הזו הפכה כמעט מזוהה עם נגני בלוז שחורים כסון האוס, בוקה וויט ובליינד בוי פולר (אגב, גם נגנים לבנים אימצו אותה במוזיקת הקאנטרי השמרנית. שם העדיפו את הגיטרה בעלת גוף העץ עם הקונוס בתוכה והצליל הפחות נועז על פני העתידנות של גיטרות המתכת). עשרות אנשים שהתלהבו מהמראה של הגיטרה לקחו אותה לידיים במשך השנים אולם אחרי כמה ניסיונות הניחו אותה בצד וחזרו לנגן על גיטרות רגילות. אגב, אני לא יודע אם זה נעשה כנקמה על המחווה שעשינו לו בדיסק הקודם – אבל בעטיפת "שפויים" של שלמה ארצי הוא מצולם מחזיק גיטרת נשיונל כסופה ביד. (כפי הנראה, מדובר בגיטרה של סינגולדה) ומדגמן את מראה "בקיץ הבא בקיסריה הבנויה" שלו, ללא שמץ של מושג מה זה הדבר הקר הזה שיש לו בידיים, אבל מה זה חשוב, העיקר שזה מצטלם טוב.

הקושי הגדול בנגינה על הגיטרות האלו הוא הכיוון המוזר של מיתרי הגיטרות. רק בשביל להבין מה זה אומר, פשוט תדמיינו שאתם צריכים להקליד משפטים על פני מקלדת שבה הפכו לחלוטין את סדר האותיות. אה… כבר לא כל כך פשוט הא? אגב, נגנים רבים, שהמראה של הגיטרה הזו מעביר אותם על דעתם (כמוני, למשל), משנים את הכיוון שלה ומכוונים את הגיטרה כמו כל הגיטרות האחרות – אולם כל בעל אוזן יבחין שאז אתה מאבד את כל הצליל הייחודי וההדהודי שלה, מה שגורם לגיטרות כאלו לגמור את חייהן בתור "הגיטרה הכי יפה על הקיר אבל אין לי מושג איך מנגנים עליה".

אחרי שיקולים רבים לאורך כל הדרך מלונדון לבורנמות', החלטתי לחזור לארץ עם גיטרה אקוסטית בתחום המחיר שלי וכשחזרתי ללונדון שבוע לאחר מכן שמתי פעמיי אל עבר רחוב דנמרק בשנית. אולם באחד מהשיטוטים שלי ברשת גיליתי שבמקום שנקרא הולבורן יש חנות שמתמחה אך ורק בגיטרות רזופוניות – ואת זה הייתי פשוט חייב לראות. מאחר והיה לי כרטיס נסיעה חופשי יומי במטרו הלונדוני, לקחתי את עצמי אל תחנת איינג'ל. מיד הבנתי למה קוראים לתחנה כך, כי מיד כשיצאתי ממנה פניתי ימינה, עברתי כמה מכוניות והגעתי לגן עדן בפעם השנייה בתוך שבועיים.

לונדון רזופוניק סנטר (שלמרבה הצער נסגרה לאחרונה) הייתה החנות היחידה בעולם שהוקדשה כל כולה לאותם כלים עתיקים, שבמאה העשרים ואחת עלו כמו עשורים שלמים של עבודת כפיים. כלים מדהימים שאף בלוזיסט מפעם לא יכול היה להרשות לעצמו גם אחרי אלף שנות נגינה. חנות שבדיעבד הבנתי שהתפרנסה בעיקר מיפאנים מפוצצים בכסף שמשוטטים כנמלים על פני הפלנטה ואוספים את כל הגיטרות האלו רק כדי לתלות אותם על הקיר של הבנק בתור השקעה לעתיד לבוא, או בשביל האיסוף עצמו.

כנראה שאותו יום היה יום חג יפאני, שכן רון אחד, מבעלי החנות, ישב בה לבדו ורק חיכה שמישהו כבר יגיע. מהר מאוד הוא הבין שמראה התייר שלי איננו טקטיקת קניות חדשה של היפאנים המתחזים לתייר ישראלי, ושהארנק שלי מכיל מקסימום תקציב לסט מיתרים, יותר מאשר לגיטרה ב-5000 פאונד.

אולם תודות לאל הגיטרות הכסופות, או ללהט המיני של בחורות ישראליות ממוצא תימני בשנות השישים אשר נטו חסדים לרון יקירנו עת התנדב בקיבוץ ליד חיפה, בהחלטה של רגע ממוזל לקח אותי רון המוכר הנוסטלגי כפרויקט טיפוח קולניאלי ופיצה אותי על כל שנות המנדט. במשך שמונה שעות הוא הכין לי תה בריטי משובח, ותוך כדי תיאור מעלליהן המיניים של בחורות "יאמאניות" הרביץ בי את תורת הגיטרות הכסופות. הוא סקר בפני את ההיסטוריה של הכלים האלו תוך כדי נגינה והדגמה של כל הטכניקות האפשריות על הכלי, עם טיפים מבפנים לגבי האיך, המה וכל מה שקשור בנגינה על הכלי הזה. קבלתי סדנת אומן יקרה מפז בחינם לחלוטין. אולם כל הזמן זה ניקר בי : מה זה עזר לי עם כל הכלים היקרים האלו? הייתי שודד את הבנק הקרוב לחנות אם רק הייתי יודע איך אומרים "יאללה יאללה זה שוד, תביאי הכסף" באנגלית מבלי שזה ישמע ויראה כמו טייק אוף קומי על "ספרות זולה", עם פקידה בריטית שעונה לי בקרירות רשמית רוויה בציניות "אקסקיוז מי? האו קאן איי הלפ יו?"

כשבאיזה שהוא שלב מצאתי את עצמי שיכור מכל הנחושת והכסף שמסביבי, בוהה דרך הויטרינות השקופות על הערב הלונדוני שנופל בבת אחת על העיר, השתררה אותה שתיקה נינוחה שאפשרית רק באירופה. "אחחח", נאנחתי בקול, "אם רק היה לי כסף לקנות גיטרה רזופונית, טוב, אני כנראה אצטרך להסתפק במרטין אקוסטית זולה יחסית".

האוזניים של רון נזקפו שוב ובמבט של אירופאי תם שתימניות בסיקסטיז סובבו אותו כג'חנון מצוי, אמר לי: "אתה יודע שיש לנו גם גיטרות רזופוניות זולות יחסית? אתה מחפש אחת כזו?"

באותו רגע רציתי לעשות שני דברים – האחד, לקפוץ לתקרה מרוב אושר, והשני לצרוח עליו "מה אתה עושה ממני צחוק שמונה שעות אתה מראה לי כלים שעולים כמו כל באר שבע ועכשיו אתה נזכר להגיד לי שיש לכם גם גיטרות זולות כאלו?!" (זול כמו משהו בסביבות ה-5000 ₪). רבע שעה אחר כך ניצלתי את מסגרת האשראי הבינלאומי שלי עד תומה ויצאתי מהחנות עם גיטרה כסופה משלי.

כדוב פנדה מצוי עליי להודות בצער שאף פעם בחיי לא הלכתי עשרים סנטימטר מעל הרצפה. אולם באותו רגע, לראשונה ולאחרונה, ריחפתי כל הדרך לדירת בן דודי דויד באיזור קינגס קרוס (מלונדון ועד כוש, אנחנו שבט שלם של דויד פרץ שזומם להשתלט על העולם, אבל זה כבר בהחלט סיפור אחר). העובדה שביד ימין שלי הייתה אחוזה גיטרה ששקלה כמו סטי"ל קטן, לא שינתה במאומה את הריחוף ששריתי בו. הייתי מאושר. הייתה לי גיטרה שנשמעה ונראתה כמו החלומות שלי ועכשיו כל מה שנותר היה לקחת את כל מה שלמדתי באותו היום ולהבין איך מאלפים את הסוסה הכסופה לאצבעות הפנדה שלי.

 

עצוב כמו מים.

 

כבר למחרת, כשהדוד פרץ האחר המריא לעבודתו החשובה כיועץ פיננסי בסוהו, לקחתי את עצמי ואת הגיטרה דרך הרחובות של לונדון אל פארק ציבורי ששכן על גדות התמזה והתחלתי להתאמן על סוג הנגינה החדשה. "אחד הדברים הכי טובים בגיטרה הזו הוא שהיא מכוונת לאקורד פתוח", נזכרתי במילותיו של רון (זאת אומרת שגם אם תפרטו על כל המיתרים מבלי לאצבע או ללחוץ עליהם, זה כבר ישמע לכם אקורד יפה ומהדהד), "אתה יכול לנגן מנגינה על מיתר אחד, לפרוט את כל השאר וזה ישמע בסדר…"

לקחתי תרגיל בסיסי שרון הראה לי והתחלתי ליצור איתו מנגינות על מיתר אחד. אצבע אחר אצבע, בתחילה זה היה איטי ומהוסס כמו ג'נטלמנים בריטים בחנות מין (אל תשאלו…), אך ככל שעבר הזמן וכל באי הפארק התרחקו מהבחור שנמצא בלופ עם הגיטרה שלו, החלו האצבעות לנוע מהר יותר והמנגינה החלה לזרום מביניהן במהירות מתגברת.

כמה שעות אחר כך ובלב שקיעת קיץ אירופאי, הבטתי אל מי הנהר הזורמים להם בלב העיר הגדולה וחשתי את אותה נינוחות מאושרת, כשאתה נמצא במקום הנכון ברגע הנכון עם ההרגשה הנכונה. מחובר לכל מה שקורה מסביבך, מהעלים הנעים חרש ברוח ועד הפנסים שהחלו להידלק על גבי הספינות הקטנות שצפו להם במי הנהר. העולם כולו השתקף מעוות ומצחיק ממשטחי הגיטרה הכסופה שלי וכל צליל שבקע ממנה היה השתקפות של הרגע המאושר הזה, ובתוך כל השמחה הצלולה הזו אני חש שמשהו דוקר אותי בצד – לא הייתה שם אף אחת לחלוק ולחוות איתה את כל היופי הזה.

באותו הרגע, תרגיל הגיטרה הפך לשיר.

 

עצוב כמו מים

"יש סירות קטנות במים

שצפות לשום מקום

אבודות בשעת ערביים

על נהר רחוק רחוק

 

מתבונן אל תוך המים

ורוצה כל כך קרוב

לאחת שכל חיי היא

לא נמצאת בשום מקום.

אז הלילה ובינתיים
אני כאן בשום מקום
שר עוד שיר עצוב כמו מים
שזורמים אל ים כחול

יש סירות קטנות במים

שצפות לשום מקום
אבודות בשעת ערביים
על נהר, רחוק רחוק."

אז איך מדברים על שירה עם פקיד המכס, ולומדים להופיע מחדש, מה ההבדל בין חליפות עורכי דין וחליפות חתנים, איך בן אדם אחד הופך ללהקה ואיפה ראיתי את ההופעה הכי טובה של רות דולורס וייס אי פעם – על כל זה ועוד בפוסט הבא.

שוב תודה לכם על העניין והזמן.

דויד (המותש אבל מאושר כי יש סוף מאסטר של האלבום, וגם ציורים לעטיפה, אבל על זה עוד נדבר בזמן עירני יותרואם תרצו לקרוא איך הדברים נראים מהצד השני של הים הנה הפוסט של בני מורפלקסיס על השבוע האחרון בבלוג של היס )

 

16 comments on “"עצוב כמו מים" – הדרך להייקו בלוז # 3

  1. סטיבי

    אלא לחזור על מה שאמרתי בעבר…
    נפלא ומרגש.
    (בתוספת צחוקים רמים – לרגל החג?)

    נ.ב. אין כמו הפנדה.

  2. לירון

    הפוסטים האלו יופיעו בחוברת (אם תהיה) המצורפת לדיסק החדש ?

  3. אדיפוסית

    אתה עושה אותי מאושרת בפוסטים האחרונים האלה, במיוחד בזה השלישי.
    שמעתי הרבה סיפורי "ככה נפגשנו", אבל זה הכי מרגש ששמעתי לאחרונה.
    תודה.

  4. מושי מושי
  5. ועכשיו אני נזכר בהופעה בפאב במרכז כלל בת"א, כשראיתי לראשונה את הגיטרה הכסופה הזאת.
    הו, דויד, ריגשת אותי שוב.
    מחכה כבר לאלבום, תוציא אותו כבר, נודניק!

  6. חבל שבביקורי בב'ש לא ידעתי את כל זה ולא בקשתי לתת כבוד יתר לזו הכסופה

  7. והחוברת הזו תחולק עם הדיסק "הייקו בלוז". הסיפורים הם חלק בלתי נפרד מהיצירה כבר.

    ותביא את היצירה כבר…
    (-:

  8. רק אתה יכול להפוך סיפור אהבה של דוב פנדה לסיפור מתח כל כך טוב. וסיפורים טובים, יו נאוו, אפשר לשמוע המון פעמים.

    גם הייה כייף גדול לראות ת'שיר.

  9. דויד אתה לא רק דובפנדה, אתה דוב פנדה מצחיק:
    ואף שהלכתי בעונג לאיבוד, בתוך העולם הסמוי של הגיטרות האקוסטיות, חמוקיהן השופעים, בהיקף צווארן הענוג וביופי המהגוני של אחוריהן, אצבעות של דוב פנדה עם גמישות של בלרינה, קואורדינציה של טייס קרב, (ההתחלות של סיפורים מסקרנים, ששיבצת תוך כדי )ורציתי להמשיך ולקרוא עוד ועוד
    ממתינה בקוצר רוח לתקליט !!! נו כבררר

    ומאחלת לך עוד פעמים של ריחוף כזה מאושררר מעל הרצפה

  10. איתי בלטר

    ריגשת אותי מאוד דמעות קטנות
    נצצו לי בעיניים הבהיקו אולי כמו הגטרה
    שלך …

  11. איזה יופי…
    הכל.
    כל-כך כיף לקרוא!

  12. ומה עם גבריאל?

  13. יוסי

    איזה תענוג 🙂
    לקרוא סיפור שמתחיל בדב פנדה ומסתיים בפארק על גדות שפת התמזה עשה אותי מאושר.
    מדהים לגלות באיזה אופן ובמידה של רצינות אתה מתייחס לכל פרט ו(מ)פרט.

    ממתין… לאלבום ולפרק הבא

  14. דני אמיר

    פוסט מרגש ונהדר
    תענוג לקרוא
    (פעם גם אני פלירטתי עם הפינגרפיקינג של סטפן גרוסמן. בימים האלה לא היו דיוידים אלא חוברות וקלטות. לא התמדתי,אבל משהו מזה נשאר)
    וגם עם כיוונים שונים אני משחק לאחרונה, בגלל ג'וני מ.- איך אתה מכוון אותה?

    (ובכל זאת מה שרציתי להגיד: מרגש לקרוא אותך)

  15. רציתי להפיח אדווה כזו במים העצובים שלך.
    כל-כך הרבה יופי יש בסיפור הזה. אתה סטוריטלר בדיוק כמו שאני אוהבת. ואני חושבת שיום אחד, הסיפורים הללו צריכים להצטרף יחדיו לכדי ספר, כדי שאפשר יהיה לקחת למיטה לפני השינה, לספר לאנשים אהובים או לתת להם במתנה יופי בכריכה.
    רק כאשר אני קוראת את זה אני מתחילה להבין את המרכיבים שלך, מאיפה הסבלנות שכל-כך ניכרת במוּזיקה שלך, וזה עושה לי המון טוב. תודה לך.

  16. אבישי עברי

    שוק הנדל"ן הבאר שבעי אף פעם לא התאושש מעצם קיומו

    זה מעולה

    כרגיל, שימחתני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: