הייקו בלוז

"מקום בתוכי" – הדרך להייקו בלוז # 4

אף פעם לא אהבתי את רחש האדרנלין של הקו הירוק. יפנו אלי או שלא? האם אני נראה חשוד? מעבר לכל המחשבות כיצד יש ללכת לאורך הקו הירוק, עלתה בי התהייה כמה זה בסדר לתחמן את המדינה שלך. בכל מקרה, תהוי קהוי עם כתף כמעט פרוקה, מצאתי את עצמי בחמש לפנות בוקר עומד בדד במסלול האדום. בצורה לא מפתיעה כלל, עמד המסלול במלוא ריקנותו וללא איוש אחד לרפואה. ולא שלא עברה בי המחשבה "שני צעדים ואני בחוץ", אך כבן למי שלא יודע לשקר הלכתי לחפש לי את המוכס. לאחר כמה דקות של קריאות הגיח מאחד החדרים איש קטן וקצת נרגן שמעיניו רטן על חוצפת גזילת הזמן. חייכתי לעצמי, לא בגללו אלא בגלל המוח שלי, שהדבר היחידי שהוא יכול לחשוב עליו באותו הרגע היה כותרת אלבומו המעולה של בילי בראג משנות השמונים "לדבר עם איש המכס על שירה". אבל "השירה האובייקטיביסטית" שבה דנו באותו הרגע הייתה גיטרה כסופה ויפיפייה.

עוד לפני שפתחתי את המכסה של הגיטרה ידעתי מה יקרה עכשיו. כל מי שראה את "ספרות זולה" זוכר בודאי את הרגע שבו פותחים את המזוודה של מרסלו והאור המוזהב מאיר את פניהם בתאווה חמדנית. אותו דבר, רק בכסוף, קרה למוכס. אמרתי לו שמדובר בגיטרה ייחודית, אך ברגע שהאור הכסוף האיר את פניו מלמטה ידעתי שאני בבעיה קשה. האיש היה מאוהב ויכולתי לשמוע את המספרים רצים במדרגות הפתלתלות של מוחו מעלה ומעלה אל האלפים, ובדולרים. כמי שחשד שדבר כזה עלול לקרות, שלפתי את החשבונית מאנגליה והוכחתי לו מספרית כמה עלתה הגיטרה. לתדהמתי, המוכס פשוט לא התייחס לחשבונית. "כן כן", אמר בלגלוג זחוח, "אתה בטח מצפה שאני אאמין לך שזה המחיר…"
אז התברר לי שבעיני המדינה ומיצגיה המוכסים כולנו תחמנים בני תחמנים עד שיוכח אחרת. במשך קרוב לחצי שעה התווכחתי עם המוכס שרצה לקבוע לי מכס יותר גבוה ממה שעלתה לי הגיטרה, רק על סמך תחושות בטנו הקלוקלת. אך למזלי הרב, לאחר שעה עם המוכס של השטן הגיע מוכס צעיר יותר, שידע להפעיל מחשב ואינטרנט.

לאחר שהבין שאני והמוכס המבוגר נכנסנו ללופ של סופשבוע בחינוכית (משהו כמו "אתה לא מבין, זאת לא גיטרה של חמשת אלפים דולר!" מוכס: "אבל ככה זה נראה לי, ואני קובע". אני: "איפה זה כתוב?" מוכס: "אתה רואה את הספר הזה?" – ומצביע על ספר בעובי כל מדריכי הטלפון של ישראל אחד מעל השני המלא באותיות זעירות וצפופות להרשיע, כאילו אומרות לך חבוב "שכח מזה, אין לך סיכוי עלינו"… על הכריכה, אגב, כתוב ברשעות חביבה "תקנות המס והמכס של מדינת ישראל". המוכס: "חפש בספר ותראה שאני צודק", חיוך זדוני, ואני – "אבל זו לא גיטרה של חמשת אלפים דולר…"), נכנס המוכס הצעיר לרשת, חיפש את מודל הגיטרה המדוברת, בחר את האתר עם המחיר הכי יקר שיכול למצוא (נו באמת, שמישהו יתחשב במה שכתוב בחשבונית? שכחו מזה) וקבע לי מכס. יקר, אבל הגיוני.

מותש עייף ומרושש יצאתי משדה התעופה ונאספתי יחד עם כבישי תשרי אל ביתי בבאר שבע. יש משהו בחזרה הביתה מטיסה ארוכה שגורם לך לראות את הדרך הישנה בעיניי תייר נוסטלגי. בעיניים צרובות, שהתרגלו לקלישות האור הבריטי, הסתכלתי על הדרכים הנוזליות בשמש המקפחת ומבטי נדד אל יופי השדות הריקים של סוף הקיץ. כל גרוטאה ממותכת וכל עננה מתוסכלת נראו לי כמו תמונה מושלמת, אבל איך היופי של העולם הזה מסתדר עם עצבונות המיכוס, הרהרתי לעצמי באותה חשיבה פרומה של מי שנרדם במטוס וישן מעט מדי וגבוה מדי. ברגע שהגעתי הביתה שמטתי את המזוודות בסלון, פתחתי את המכסה המוכסף, שכחתי מהכתף הדואבת והעיניים השדופות וכל מה שרציתי היה לנגן עוד ועוד, הייתה לי תחושה שזה שווה הכל כי מצאתי את הכלי שלי בחיים.

הכלים המוזיקליים הכי טובים שנתקלתי בהם בימי חיי היו תמיד כאלו שגירו אותך ליצור איתם משהו ייחודי לכלי הזה. ככה הייתה הגיטרה הזו. מרגע שהתחלתי לנגן בה חשתי שהיא גוש שיש בלתי נגמר שאוצר בתוכו אין סוף פסלים אפשריים. כל כיוון חדש וכל שני תווים שהדהדו נשמעו לי כמו שקשוק השערים שנפתחו לעולם מוזיקלי חדש. אחד הדברים שריתק אותי יותר מהכל בגיטרה הזו היה הכיוון המוזר שלה. רוב הגיטרות מכוונות לתווים E-A-D-G-B-E, וככה לומד כל גיטריסט לנגן את האקורדים הבסיסיים. כבר בחנות שאל אותי רון, המוכר הידוע מהפוסט הקודם, לאיזה כיוון אני רוצה לכוון את הגיטרה, ל-G פתוח או ל-D פתוח. בגלל שמי בחרתי בכיוון של D וקיבלתי מיתרים מתאימים לכוון הזה (D-A-D-F#-A-D). הכיוון המשונה הזה הכריח אותי לנסח מחדש את כל השפה ההרמונית שהכרתי, כל האקורדים נשמעו לי לא נכונים ועם כל מיני תווים מוזרים שצצו בתוכם בגלל ששום תו לא היה במקום. מעבר לכך ניגנתי על הגיטרה בבקבוקון זכוכית על האצבע, גולש על פני המיתרים ומשתמש בתנועת הצליל הבלתי פוסקת בכדי ליצור לי מנגינות. הסיבה שנמשכתי לנגינת סלייד מגיל צעיר הייתה קשורה לעובדה שכפרחח גיטרה אימנתי את אצבעותיי לנגן הכי מהר שהן יכולות סולמות מעלה ומטה, שזה כשלעצמו מאוד מעניין אבל אין ממש קשר בין מהירות לבין מוזיקה. אך כשכבר בגרתי והבנתי כמה אין קשר, המשיכו התרגולות של השנים להזיז לי את האצבעות ולמקומות בהם לא רציתי להיות וכך חיפשתי לי משהו שיכביד ויסרבל את תנועת האצבעות על הצוואר של הגיטרה ויכריח אותי ליצור מנגינות איפה שפעם הייתי רץ משוכות.

עד שהכרתי את נגני הבלוז השורשי, האליל שלי ומי שהכיר לי את הנגינה הזו היה ריי קודר. הכרתי את העבודות שלו עם הרולינג סטונס אבל הוא הילך עלי קסם בפסקול הסרט "פאריז טקסס" של וים ונדרס. הפסקול, שאף כיכב בפתיחת התקליט של בלובנד, עיצב את האהבה שלי לנגינת סלייד. הייתי פשוט מאוהב בצליל העצל הזה שהדהד לי מתוך המדבר, פעם כרוחות ששרות לעצמן ופעם כצווחות חיה גוועת, פעם כליטוף רוח שרבית ופעם כסופת חול צהובה.
אחד הדברים שמייד עשיתי היה להתחיל לנגן שירים ישנים שלי על פני הגיטרה הכסופה. ובאותו הרגע נזכרתי בשורת השיר המבריקות של ואלס סטיבנס, שלדעתי צריכות להיות חרוטות על כל גיטרה באשר היא:

"יש לך גיטרה כחולה" אמרו הם,
אינך מנגן דברים כפי שהם.
"דברים כפי שהם" הוא ענה
"משתנים על הגיטרה הכחולה".

וכך בדיוק חשתי. כל שיר ישן שלי השתנה לחלוטין על הגיטרה הכסופה. לפתע הצליל שחיפשתי לשילוב בין ההייקו לבלוז היה מונח בקצה האצבעות שלי. אין לי מושג מדוע באותו הרגע ממש הזדחל לו מפאתי מוחי רסיס שיר שנוצר בי שלוש שנים לפני כן, אבל הצרוף של הראש העייף והרגע המיוחד נחרטו בי היטב, כאילו התבוננתי על עצמי מהצד כותב את השיר הזה.
עבורי כתיבת שירים היא רומן מכתבים המתנהל לו בין המודע ללא מודע. את הכל מצית שביב רגש או חוויה מסוימת, שבאיזו צורה חמקמקה מתחבאים להם מאחורי איזה משפט או צירוף מילים. כאורח פתאומי ולרוב לא רצוי מגיחה לה התחושה הזו מדי פעם ומנקרת במוחי כתוכי שמתלהב משתי המילים שהוא יודע. לרוב אני מנפנף את ידיי ומעיף את המטרד הזה לכל הרוחות, עד שיום אחד, כמעט בניגוד לרצוני, כל המילים מתחברות ביניהן למנגינה מסוימת שטמונה בהן ואתה חש את אותה הארה משחררת כשאתה נזכר במשהו העומד לך על קצה הלשון ואתה לא יודע מהו, עד הרגע בו אתה שומע את עצמך מבטא אותו. שחרור אדיר.

מקום בתוכי

אותו רסיס החל להיווצר בי באחד מאותם הימים השפופים שבהם גילתה לי פסיכולוגית נחמדה שהקטעים האלה שבהם אני מתעורר באמצע הלילה בבעתה ללא הצדקה ומחפש אוויר לנשום כשכולי מזיע נקראים בשם החינני "התקפי חרדה". כחלק מהעצות שלה כיצד לעבור אותם בשלום, הציעה לי הפסיכולוגית לנסות להסיט את המוח הבוער מעיסוק בעצמו אל עבר משהו אחר, תוכנית טלוויזיה, נאמר. ומאוחר מדי בלילה מקרי אחד, לאחר אחד מאותם התקפי חרדה שגזלו את שנתי מצאתי את עצמי יושב מול הטלוויזיה (דבר די נדיר עבורי, אני כמעט ולא צופה במכשיר הזה) והתמזלתי לראות תוכנית על כנס מקהלות הגוספל השנתי של ארה"ב. הלהט הדתי של אותם הזמרים, ששרו חדורי אמונה את האמת שלהם באקסטזה, ריתק והפעים אותי בו זמנית. התמלאתי קנאה במי שהדבקות שלו מתורגמת למוזיקה כל כך סוחפת, באותם גרונות ששרו שירים שרוממו את הרגע והצליחו להאיר אותו דווקא בתוך העצב הכחול מכולם.
למה אין מוזיקת גוספל לאדם אחד? תהיתי לעצמי, ומדוע הגוספל של החב"דניקים בואכה ברסלבלנד תמיד נשמע כמו גרסאות קלושות של חסידיסקו? למה אין מוזיקה יהודית החדורה באותו להט, שלא נשמעת כמו שירי הורה? לאחר שנגמרה התוכנית נדדתי אל המקלחת ומצאתי את עצמי מתחת למים, בתוך הזרימה הבלתי נפסקת של המים על גבי מצאתי את עצמי מפזם באנגלית את המילים הבאות בספק פרודיה על שירי הגוספל:

There's a place in my heart
That will never grow dark
There's a child deep in me
That will always be free
There are days through and through
And days that are not
and I have all the love inside me
That I can't live without


עכשיו מה לעזאזל יכול מוזיקאי "אלטרנטיבי" מבאר שבע, שמתמחה בשירים עצובים, לעשות עם שיר גוספל באנגלית?! כלום. יצאתי מהמקלחת, התנגבתי והתגנבתי למיטה כדי לישון. במשך שלוש שנים נשמרו להם המילים האלו מקועקעות במוחי, עד הבוקר שחזרתי מאנגליה ובאבחה של רגע התעופף לו התוכי המעצבן והפך את אותו שיר גוספל לשיר הייקו בלוז שכזה:

"יש מקום בתוכי שלעולם לא יחשיך
יש לי דרך אחת שלעולם לא תאבד
יש לי כוח לתת גם כשאין לי למי
ואהבה שאוהבת, לפעמים גם אותי."

רק אחר כך חשבתי שלמעשה עשיתי "העברה:אופקים" ותרגמתי לעברית שיר של עצמי. הבית השני כבר הכתיב את עצמו מחיי באותה עת:

"יש תקווה בשורה שעוד לא נכתבה
יש קרבות אבודים שמחכים לי אי שם.
יש ימים ללא סוף וסופים מלאי ים
ואהבה שאוהבת עולם לא מושלם."

כשניגנתי את השיר באותו הרגע הוא השתנה לחלוטין. כל תחושת הגוספל האקסטטית שדמיינתי במוחי הפכה דרך מסננת הצליל הכסופה של הגיטרה לשיר "וואלס קאנטרי-בלוז" שהיה כל כך מוכר לי משמיעה ראשונה, עד שהייתי בטוח שאני גונב אותו מאיזה תקליט נשכח. מאז ועד היום זהו השיר הכי שימושי שלי, וזה שאני הכי גאה בו. וזאת בעיקר בגלל היכולת שלו לעזור לי (וגם לאחרים כפי שהסתבר לי ) לעבור רגעים קשים.

כמה שנים לאחר מכן הקשיבה מישהי ל"מקום בתוכי" ואמרה שזה נשמע לה כשיר ילדים למבוגרים. אני לא בטוח אם היא התכוונה לזה כמחמאה, אבל אני ראיתי בכך את המחמאה הגדולה מכולם. היכולת ליצור משהו שידבר אל אנשים מבוגרים באותה אמונה תמימות והיקסמות שילדים מסוגלים לה, היו כל מה שיכולתי לבקש לעצמי. כל היש והיש והיש הזה שהחלו ממלאים את שירי, היו עבורי אותה הצבעה ישירה אל המציאות שחיפשתי, הדרך הצרה ללכידת הרגע החולף ולהאחז בו לנצח. הייתי מאושר ורציתי לשיר את השיר הזה לאותו עולם לא מושלם. כל מה שנזקקתי לו הייתה סיבה להופיע.

(היום "מקום בתוכי" סוף סוף רואה אור (או יותר נכון שערות באוזניים ) וניתן לשמוע את השיר המדובר בשמיעה זורמת באתר של היס. ואגב אני אפילו לא מנסה להסתיר שהסולו גיטרה בהתחלה הוא תוצאה של שמיעה אינסופית של פאריז טקסס – כבר אמרתי שאני מעריץ את ריי קודר ??? )

ההופעה הראשונה שלי כסולן.

הסיבה פשוט התגלגלה מבעד הדלת בראיון קבלה לקורס סאונד במכללת ספיר שם לימדתי. בין התלמידים הייתה אחת שבלטה בייחודיותה כבר ברגע שבו היא נכנסה לחדר בו ישבנו המראיינים. הטוטאליות שבה היא עשתה כל צעד לכסא והדרך שבה התנועעה כאילו איפשהו בגופה הדקיק חבוי לו כור אטומי, סימנו אותה עבורי. אבל מה ששבה אותי היה הדרך שבה היא ענתה לשאלה מדוע היא באה ללמוד סאונד: "כי מוזיקה זה הכל בשבילי" היא ענתה בפשטות מלאת תהייה על עצם השאלה. את התשובה הזו שמעתי עשרות פעמים לפני ואחרי, אבל הדרך שבה היא ביטאה את המילים "הכל בשבילי" בכמעט פטאליות שהכירה את כל החושך והאור שמוזיקה יכולה להביא וליצור, סימנה אותה עבורי כמי שנגזר עליה להיות מוזיקאית אמיתית. שמה נחרט בי כבר משלב המיונים והראיונות, ומי יכול אחרת עם שם ייחודי כל כך? רות, קראו לה, רות דולורס וייס.

היה לי ברור שהיא מיוחדת, אבל יום אחד כשביקשתי מהתלמידים להביא מהבית כמה דיסקים שהם אוהבים כדי שנוכל לשתף אחד את השני בצלילים שמרכיבים אותנו, הביאה רות דיסק של מינגוס. בעיני רוחי אני עדיין רואה אותה, חצי יושבת חצי רוטטת על כסא הסטודנט שבקושי מחזיק אותה, כל שריר בגופה נע בהתמסרות טוטאלית ובקצב מושלם לצלילים שבקעו מהמוניטורים ולראשונה בחיי הבנתי איך בדיוק אדם ומוזיקה יכולים להתאחד.
באותו הרגע רות לא הייתה מוזיקאית – היא הייתה המוזיקה עצמה.
כמה ימים לאחר מכן סיפר לי אחד מהתלמידים האחרים בקורס שרות הקליטה דיסק דמואים עם פסנתר ונתן לי אותו לשמוע.כאחד ששמע מאות דמואים בחייו אני יכול להעיד בוודאות שאף פעם לא הייתי מוכה הלם כמו ברגע שהתחלתי לשמוע את הדמו הזה. כשהתחלתי לנסוע בחזרה מספיר לבאר שבע והגעתי ל-"I Love This Blue Life Of Mine" עצרתי את האוטו בצד והתבוננתי במכשיר בחוסר אמונה טוטאלי. זה היה פשוט שירים כל כך  טוב. למה היא שתקה כל הזמן הזה?
למחרת נכנסתי לכיתה והדבר הראשון שאמרתי לה היה "את חייבת להוציא את זה!" "אבל זה דמו", היא ענתה. "לא, זה לא, זה מדהים" עניתי. שנים אחר כך ישאל אותי מישהו איך קרה שגיליתי כישרונות כמו רות ונועה. אני לא זוכר איזו תשובה מקושקשת עניתי לו, אבל ביני לבין עצמי ידעתי היטב שאין באמת דבר כזה שנקרא "מגלה כישרונות". אתה פשוט בר המזל שהכישרון הזה בוחר להתגלות למולו לראשונה.

כמה שבועות לאחר מכן רות קבעה לעצמה את הופעתה הראשונה כסולנית (במקביל היא הייתה חברה אז בלהקה אחרת שנקראה RiverStyx ) ומכל המקומות בעולם היא בחרה לקיים את הופעתה בבארבי החדש. נדמה לי שזה היה  בגלל שהיה להם  פסנתר. איכשהו, כנראה בהמלצתו של שאול שהשם של הטלנטית הצעירה לא נראה לו מספיק מושך קהל, דיברנו על זה שאופיע לפניה בכמה שירים, וכך לגמרי ללא החלטה מודעת מצאתי את עצמי לראשונה מפורסם על לוחות המודעות של ההופעות תחת שמי המלא, אפילו ששאול מהבארבי הוסיף "בלובנד" בסוגריים לאחר שמי, כאילו שאותם שלושה וחצי אנשים שמכירים את בלובנד יבואו להופעת הקאמבק של.

למעשה חלפו כמעט שנתיים מאז ההופעה האחרונה של בלובנד והנה אני הולך לעלות על בימת הבארבי עם גיטרה שאני בקושי יודע לנגן עליה ושירים חדשים שאני בקושי סגור על המילים שלהם, ולעשות את זה מתוך ידיעה שאחרי הולכת לעלות זמרת גדולה.   נזקקתי למשהו שימלא אותי בביטחון ויקל עלי לעשות את הצעד הזה.

ועל חליפות הופעות ראשונות וכיצד בונים להקה מאיש אחד, נדון בפעם הבאה.

(ככה החליטו המנהלים שלי בהיס, אני רציתי לכתוב פה עוד אלפיים מילים על העניין, אבל אמרו לי שאם אני אמשיך להציף את הרשת בקצב הזה, לא יוותר אף אחד שיקנה את הדיסק או כל דבר שקשור להייקו בלוז 🙂

בנתיים, שוב תודה רבה לכם על הזמן והעניין.

(ואגב בצרוף מקרים ממוזל ביום חמישי הקרוב נופיע רות ואני בחיפה. במרתף 10 )

שבת שלום.

17 comments on “"מקום בתוכי" – הדרך להייקו בלוז # 4

  1. איזה יופי
    (לא, תודה לך)

  2. זאפודית

    אינלך מושג כמה אני נהנית מהרשימות האלה.
    מקווה לראותותך בלבונטין בשבת הבאה, זה נשמע פשוט ערב מדהים.
    שבצ'לום מותק!

  3. מירי פליישר

    תשיר תשיר
    שמחה שגיליתי אותך

  4. תכנון קוסמי שהוצא לפועל על ידי עבדך הנאמן. מחכה בציפיה דרוכה לשבוע הבא. ואולי בכלל נקשור אותך לעמוד במרתף שתשאר בחיפה. נסדר לך מלגות…
    אני אדבר איתך בתחילת השבוע.
    סופ"ש מצוין, יקירי

  5. איך לא

    כמה יפה כתוב. ריי קודר נהדר, רות אחרי מה שכתבת נהדרת יותר. הכרתי אותה כשחיפשתי "דויד פרץ" באינטרנט ובקע לו "שיטבעו האוניות"- התאהבתי כפול

  6. מחכה בכליון עינים לדיסק החדש.

    אם יש דבר כזה שנקרא מוזיקה, אין ספק שהחומרים ממנו הוא מיוצר מכילים רכיב שנקרא דויד פרץ.

    Keep rocking!!

    שי

  7. איריס

    אתה מקסים!

    תודה לך על המילים , על המוסיקה ועל מה שביניהם.
    לבושתי, גיליתי אותך רק עכשיו אבל אני כבר מאוהבת.

  8. עטר

    אין מצב שלא יישאר
    "אף אחד שיקנה את הדיסק או
    כל דבר שקשור להייקו בלוז".
    בין אם תמשיך לכתוב או תמשיך לכתוב
    קצת יותר מאוחר 😉

    נתראה במרתף,
    מחכה לזה בקוצר-רוח.
    חיבוק חזק.

  9. גלית פרץ

    אני כל כך אוהבת את השיר הזה….
    לי הוא עזר ברגעים קשים וסיפרתי לך שהוא שיר הערש שאיתו אני מרדימה את התינוק המתוק
    ביותר בעולם וזה מרגיע את שנינו, מסתבר….
    (ילדים יודעים מה טוב להם…)
    (-:

  10. והגרסה הזו מראה כמה עברת מאז הסקיצות שאני מכיר. הבן שלי כבר מכיר וזוכר את "מקום בתוכי" שהמשעתי לו פה ושם. לפעמים מהבוטלג הידוע כ"בארבי ירושלים", לפעמים מאיזו סקיצה שנתת לי בחסדך הרב לשמוע.
    בקיצור, גם אני מחכה בכליון אוזן ובהערצה.

  11. לשמוע סוף סוף את שייחלנו לו!

    דויד! אני קוראת (פאסיבית) של הבלוג שלך מאז שהוא נפתח (עם הפסקות באמצע יש לציין) והנה שבתי לכאן לחיקה של ההתפתחות הנפלאה הזו. השיר הזה, ובכלל כל הוצאת האלבום מביאים אושר (וציפייה לאושר גדול) לחיי.

    השיר כל כך מיוחד, וטוב (במובן המקורי של המילה)
    הוא פשוט מפעפע ומתיישב בלב ומהמהם שם נעימות.

    תודה לך!
    שירה

  12. השיר מאד מרגש..ואהבתי את העוד שנייה השהייה של הסיום.
    הכתיבה הצחיקה אותי לא אחת.
    וריי קודר זה ההוא שעשה גם את בואנה ויסטה קלאב, לא?

    שיהיה בהצלחה דויד.

  13. George W. Bush

    שעשע אותי במיוחד – והרגיז אותי במיוחד – הויכוח שתיארת עם המוכס הטיפש. במקומך, אני הייתי דורש ממנו שיראה לי בדיוק איפה בספר השמן שלו כתובה התקנה שהוא מדבר עליה. אם הוא טוען שהוא פועל מכוחה של איזו תקנה חובת ההוכחה היא עליו, ולא עליך.

    בכל מקרה, מקסים לשמוע את הסיפורים הללו. אתה עוד מלמד סאונד איפשהו? או בכלל מלמד משהו איפשהו על מוזיקה? אני סטודנט ומוזיקאי-בשאיפה, ולכן עני פעמיים, אבל אני בהחלט אבוא להקשיב לך מלמד.

    והשיר נהדר. כבר מחכה לאלבום השלם 🙂

  14. הדס

    אני חושבת שזה הדיסק הראשון בחיי שהחלטתי לקנות
    אבל הוא עוד לא יצא.
    אז אם יש רשימת המתנה, נא להוסיף את הויזה שלי

  15. דויד פרץ

    אנשים יקרים!!!
    כולכם !!!
    תודה רבה על כל תגובה ותגובה. כאן ובמייל – זה ממלא אותי כח ועושה לי אושר גדול לדעת שזה נוסע, נודע, נוגע ומזיז לכלכך הרבה אנשים.
    כל רגע פנוי שלי מוקדש למאבק האיתנים מול הדד ליין(אני לא בטוח אבל נראה לי שזו ההגדרה לחיים בכללותם לא ?) והדד ליין הוא בעצם מחר. וכל מי שמכיר אותי לא יופתע לשמוע שהיום בבוקר עוד התעוררתי וחשבתי שצריך להקליט לפחות חצי תקליט מחדש, ושאני אספיק לעשות את זה עד היום בערב.
    אבל עכשיו חזרתי מהאולפן עם מסטר מספר חמש (חמסה חמסה חמסה, אולי אני אמיר את עדתי לטוניסאי ???) ובצורה מאוד מאוד מפתיעה ולא אופיינית אני ממש מרוצה מאיך שזה נשמע. (לפחות בשמיעה הראשונה)
    אני מקווה שלא יהיו תיקונים ומעבר וכך בסיעייתא דשמייה ובסיעייתא דבני וגיאחה ילך לו הדיסק לייצור מחר סוף סוף.
    בכל מקרה תשובות לשאלות.

    אבהא – אכן ריי קודר עשה את בואנה ויסטה אבל זה רק קצה הקרחון בכל מה שנוגע לאיש הזה הוא עשה כל כך הרבה בחייו שתקצר היריעה.
    מעבר לכך ממש חובה להכיר את הפסקול של "פריז טקסס" ואת אוסף המוזיקה לסרטים שלו.
    בושי – תודה על התגובות ועצות המכס, זה נושא כאוב ארוך ומייגע. תתפלל שלא תהגיע לידיהם של פקידי המכס כי חלק מהם משתייכים לכת עובדי השטן האמיתיים במדינה הזו. הבירוקרטיות והאדישות שלהם כלפי כל מה שהוא אנושי פשוט לא תאמן. (וזה על סמך נסיונות כפולים ומכופלים…)
    שוב ממש תודה לכם אני רץ לתת את הפיניש האחרון על הדיסק, אני מקווה שבשבוע הבא הכל יהיה מאחורינו ובסופו נזכה לראות את "הייקו בלוז" עובר משלב הרעיון אל שלב המחירון. 🙂
    ועכשיו שמתי לב ששמעתי את הדיסק פעמיים ואין לע הערות עדיין…
    המממ אבל אולי נוריד קצת את המצילה בניסיתי ונכשלתי…
    🙂
    שוב תודה ואהבה גדולה לכם.

    דויד

  16. עוד 10 שנים – אני ארוץ ברגל עד לבאר-שבע ואנשך לך את הכתף !

  17. הפוריטנית הצעירה

    תשובה לשאלתך – דויד מעביר סדנת הרצאות על מוזיקה בעשן הזמן.
    מידע כללי פה:
    http://www.notes.co.il/david/29655.asp
    תאריכים ושעות פה:
    http://www.myspace.com/ashanhazman

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: