אגדות לא ידועות

אלבומי האי הבודד שלי

Desert Island Discs

בפורום טמקא אלטרנטיבי היו עסוקים מאז הפסח האחרון בפרוייקט שניקה הגעיל והכשיר את עשרת האלבומים שהיית לוקח איתך לאי בודד.

מאחר ןהם אלטרנטיבים או בגלל בגלל אהבת המוזיקה העזה שלהם שלא יודעת גבולות, פרגנו לעצמם עוד שלושה אלבומים אקסטרה וכך נוצר לו פרוייקט- " שלוש עשרה מי יודע" קראתי את הרשימות של החברים והמתדיינים ונזכרתי בפסח אחר לגמרי לפני כעשור. פסח בו מצאתי את עצמי מבלה כמה שבועות על אי בקאריביים, פסח שבו הובהר לי מה טיבם של אותם אלבומי אי בודד.
זה לא היה ממש אי בודד. אלא מין אי שכזה. מלא בקאזינוס וקוזינס מולטיות, חנויות בגדים, קופים וכמות בלתי נתפסת של דוכני קוקדה (שזה הכלאה בין תוכנו של אגוז קוקוס לאל.אס.די קפוא – חתיכת טריפ הדבר הזה…) לאחר יומיים במקום חשתי כי מיציתי את כל האטרקציות התיירותיות של האי, מאחר והייתי צריך לשהות באי עוד כמה שבועות, הבנתי שהנה הגיע הזמן לממש את חלום חיי.
חודשיים לפני הנסיעה התלבטתי, ארזתי, פרקתי,  החלפתי העמסתי, שיניתי ובעיקר התחבטתי לא בעניין אלו בגדים לקחת. כי באי קאריבי כמה שפחות זה יותר טוב. כל ההתחבטויות שלי היו בקשר לתהיה החשובה מכולן –  מה לשים במזוודה של הדיסקים?
אלו 24 דיסקים יזכו להיכנס לרשימת האי הבודד שלי ?
עבור הדור שלא ידע נספר שאמצע שנות התישעים היה העידן המוזהב של תיקים לדיסקים. עם או בלי העטיפה שלהם, רק עם החוברת, רק עם העטיפה הקדמית, אינסוף אפשרויות לסחוב זהב כסוף איתך לדרכים הארוכות.
קניתי לעצמי מזוודה של כ 24 דיסקים שכאלו. שחורה ועם ריפוד לבד שהזיע בחום הקאריבי יותר מאסקימואי בסאונה. המזוודה נגררה איתי דרך כל טיסות הביניים בעולם  והנה הגיע הזמן להוציא אותה ממקומה ולסקור בהנאה את שלל הדיסקים שילוו אותי בשעות הארוכות של הרביצה על החוף.
הדבר הכי פחות נדיר באי קאריבי חוף פרטי משלך, זוז קילומטר מאיזור בתי המלון, תחלוף על פני כל איזורי גלישת הגלים והשטת האוניות, ומהר מאוד תמצא מפרץ שלם לעצמך.
התמקמתי מול הים הכי כחול שראיתי אי פעם מחוץ לסרטי מנגה, שאפתי את האויר הצלול, חיפשתי את הזוית המדוייקת ביותר בין שני עצים להשגת מקסימום רפיון בגוף ופרשתי את הערסל שלי. התמקמתי על הערסל, הבריזה נשבה קרירה, שלפתי את הדיסקמן המעולה של סוני עם מנגנון נגד טלטול (אחח פעם ידעו לעשות דיסקמנים. לא יאומן איך הכל התדרדר מאז ה MP3 ) הנחתי אותו על כרסי, השתרעתי אחורה ובחיוך רחב אמרתי לעצמי אוקי הנה זה בא. מאסטרו תופים באוזניות בבקשה….
שמיעת כל אלבומי האי הבודד שלי עומדת להתחיל….

טארנג טאנג, טארנד טאנג

"מה שאני רוצה, אני רוצה עכשיו , וזה הרבה יותר, מאין מצב…. "

הקול של טום ורליין תמיד גורם לי לחייך, הגיטרות של ריצ'ארד לויד אפילו יותר, האדרנלין זרם דרך האוזניות הזעירות כל הדרך מברוקלין לתוך המוח המתנחנח שלי,  ואז הגיע הקטע הזה שבו אני תמיד עושה בידיים את הגיטרות האלו של "ונוס ממילו", והופס מצאתי את עצמי על החול הרך מתחת לערסל כשהדיסקמן ממשיך לנגן והגב שלי דואב.
הרגשתי כמו בסצינה גרועה בחיקוי לסרט גרוע של ג'ים קארי. אללה יוסתור, במוחי נרשם מיד הכלל הראשון לשהיה בערסל – לא משנה כמה אתה מתלהב, אל תעשה "אייר גיטאר !"
טוב אמרתי אולי האורבניות הניו יורקית של טלויז'ן לא מתאימה למנוחה פסטורלית על חופי האוקיינוס השקט,
ניקיתי את גרגירי החול מהדיסק והחזרתי את טלויז'ן לקופסא המיוזעת, וחיפשתי משהו אחר קצת פחות סוער. ממעמקי הקופסא שליתי את לייפורמס של פיוטצ'ר סאונד אוף לונדון. אמרתי לעצמי מה יכול להיות רע דיסק כפול עם גיטרה של פריפ לשתי שניות, אליזבת פרייזר, כל האטמוספרות האלו ואני בעולם אחר. שמתי את הדיסק באוזניות, השתרעתי לאחור וחייכתי עד איפה שקרם השיזוף אפשר לי…
השמש קפחה, הגלים התנפצו אל החוף, האויר הצלול קרר אותי, ואחרי כמה רגעים שקעתי במצב הנים לא נים הזה שבו אתה מרחף חסר תודעה וללא תחושת זמן זורם, כך עברו להן בסך המון מחשבות שניסו לרוקן את מוחי ממחשבות, ומתוך עניין שולי לחלוטין הבטתי בחצי עין לעבר הצג כדי לראות כמה זמן אני נצבר במצב הצבירה המעורפל הזה – המספרים על הדיסק הראו בבהירות שחלפה דקה ועשר שניות מתחילת הקטע הראשון.
השמש קפחה המוזיקה צללה והצתללה עוד כמה אלפי מחשבות חלפו הצלילים התת מימיים רחפו וחזרו, פזלתי במתינות לעבר מונה הזמן הדיגטלי – חלפו עוד עשרים שניות – לפני עמדו עוד 7200 שניות כאלה…..
פאק.
זה היה ארוך ומייגע יותר מחציית האוקיינוס. מה חשבתי לעצמי?  איך לקחתי דיסק אמביינט לאי טרופי, ברור מצב כזה דורש את טיפולו של המאסטרו האמיתי, מיד קמתי ממקומי החזרתי את לייפורמס לתוך המזוודה ושלפתי את אינו.

"אפולו, אטמוספרות". הוא דיסק האמביינט האהוב עלי ביותר של המאסטרו. בעודי מתעסק בדיסקמן חייכתי לתיירת גרמניה מתבגרת שהחליטה להתמקם כמה מטרים ממני ולחשוף את שדיה אל השמש הנעימה ולהנאתי הפרטית. שמתי את אינו באוזניות וחייכתי. היום נראה יותר מושלם מהים.

שתי רצועות אחר כך הורדתי את האוזניות מאוזניי בתחושה כללית של "וואט דה פאק מכרו לי דיסקמן מקולקל שנמס בשמש הקאריבית!!!"
כל האטמספורות המרוחקות שהזכירו מקומות רחוקים בחדר השינה שלי נשמעו עכשיו כמו זמזום מטריד במיוחד. שום דבר לא נשמע טוב ליד רחש הגלים ובריזת העלים. בפעם הראשונה בחיי בראיין אינו הפריע לי לשמוע את האטמוספרה.
בייאוש קל הבטתי בתוך המזוודה וחיפשתי משהו אחר שיתאים לפסקל את הרגע הזה, עיני צדה את הפרח הגדול והכחול שעל הדיסק ומייד עלתה בי תקווה,  איך לא חשבתי על זה, הקיור הם התרופה למחלת האוזניים הקאריבית שתקפה אותי. ואם כבר הקיור איך אפשר שלא להתחיל בדיסאינטגריישן הגדול מכולם???.
קצת היה קשה לשמוע את המתכות המתנגשות חרש חרש ורחש הפעמונים המתגבר דרך רחש הגלים אבל ואז זה הגיע; הבום הענקי הזה שעליו חלמו אלפי מלחינים קלאסיים, ודווקא תזמורת התרופה הפילהרמונית של רוברטו סמית' הצליחה להביא.
אבל איך שהוא התחיל לשיר התחלתי לצחוק, מה בין אנשי עכביש רעבים ושדיים של תיירות גרמניות על החוף ? למי יש כוח להתבאס ולהיזכר בתמונות שלך כשאתה על החוף עם הים הכי כחול בעולם ?
מוטרד הבטתי אל הדיסקים, היו שם עוד עשרים ומשהו עברתי עליהם בעיני – וחיפשתי את הקשר בין עצי המנגו לההרואין בננה של הוולווט אנדרגראונד, מי יכול באמת לשמוע "מה קורה מארוין גיי?" במקום כזה צלול מושלם ופתוח ולהיות ברצינות מוטרד ממה יקרה לכל ילדי העולם? איפה בדיוק אתה יכול לנגן את היבבות הקיומיות של הסמיתס' בקאריבים? לונדון לא מחכה לי וטוב שכך, אני במקום הכי מגניב בעולם ואין בי שום רצון לשמוע על מאנצ'סטר ולו מילה אחת.
ואז זה היכה בי – אתה לא באמת יכול לבחור את עשרים הדיסקים לאי בודד שלך, המקסימום אתה יכול לבחור את עשרת הדיסקים לאדם הבודד שהינך בעיר.
יש סיבה מדוע לא התפתח אף יוצר אלטרנטיבי בקאריבים או באי בודד, מקומות כאלו לא משרים עלייך אוירת  יאללה "בוא נצלול עם התקליט של LOW",  בוא נרקוד עם קוקדה ביד וקאריבו של הפיקסיז במסיבת חוף.
כשאתה נמצא מול כל היופי הזה של חוף מושלם, אתה מבין שהדבר האחרון שאתה רוצה זה להזיע עם בוב דילן ושרה הו שרה שלו.
באחד הראיונות שלו באמצע שנות התישעים אמר מתי כספי בצינה כלפי היוצרים הצעירים שנישלו אותו מכתר היוצר הצעיר והמוכר משהו כמו – אם תשים את אביב גפן באי בודד רק עם הדיסקים שלו הוא ישתגע מהר מאוד (הציטוט לא מדוייק לחלוטין אבל זו רוח הדברים ) ואני חשבתי שמעבר לעובדה שאם הייתי שם את כספי באי בודד עם השירים שלו הוא מן הסתם היה הופך לפיראט מטורלל עוד לפני שצד א' היה נגמר, הוא בכל זאת עלה כאן על משהו מיסטר כספי.
תכלס בכל רשימות האי הבודד שלנו אנו בעיקר נבחנים לא מול האהבות הגדולות שלנו לתקליטים כאלו או אחרים, אלא בעיקר על אורח החיים המוזר שאנו מקבלים על עצמנו כחלק מעובדות החיים. המוזיקה שלנו היא אורבנית, החיבור שלה לטבע שמעבר לסנדלי הטבע – לא קיים.
המוזיקה הטובה ביותר לאיים קאריבים נמצאת במדפים שרוב מביני המוזיקה הגדולים לא יתקרבו אליהם גם אם יולקו בשוט. ניו אייג', להיטי סלסה ומרנגה, צלילי הטבע , מוזיקה אתנית.
קיפלתי יפה יפה את המזוודה שלי ושאר אותו היום העברתי בהקשבה לרחש הגלים ובשיחה עם התיירת הגרמניה. איכשהו אף פעם לא יצא לי לדבר איתה על קרפטוורק וקאן, זה פשוט לא היה לעניין.
למחרת גנזתי את הדיסקמן הקופסא המיוזעת, ירדתי למרכז המסחרי של האי, קניתי כמה דיסקים של מוזיקת פולק מקומית וסידי בלסטר קטן, הטענתי בבטריות ואני והתיירת נהנינו מכל רגע.
נאמר שהבנו למה עזבת את כל הדיסקים בקופסא אבל למה גטו בלאסטר ?
כי האוזניות שכל כך טובות בליצור את גדר ההפרדה שמאפשרת את חיינו האורבנים בלי פיגועים אקוסטים בעיר, פשוט מכבידות עליך במקום כל כך חשוף וגולמי. צלילי הנבל הונצולאני והחלילים הפרואנים, מוזיקת הריקודים הרדודה שבה אתה צועק "כריש קטן כריש קטן" (או בספרדית אל טיבורון ) מתאימה לנשימה השטוחה שאתה נזקק לה במסיבות חוף ליליות.

לקראת השקיעה השישית הכי יפה בעולם שראיתי ברצף, הרגשתי גרוד קל בעצב העצב.
כבר שבוע שטוב לי מדי וכלום לא מציק. היכול להיות שהכל בסדר איתי ?
למחרת כבר ידעתי מה אני רוצה להביא אל החוף מהמזוודה המיוזעת.
בשקיעה השביעית אחרי שהקשבנו למוזיקת מים באים והולכים אל החוף, שלפתי את הדיסק ההוא, ושמתי את NORTHERN SKY.
השמיים שמולי לא היו צפוניים בכלל ההפך הם היו אמצעיים לחלוטין, לא היה אכפת לי אם מישהי תאהב אותי בשביל הכסף או בגלל עץ הקוקוס שלי, אבל היה קסם בשיר הזה, קסם שהרווה את האויר בצלילים שלא הרגישו זרים כל כך בין עלוות העלים המכחילים, והקקדו המרחפים הביתה לשנת הלילה, ואז הבנתי שרק מוזיקה המתפעמת מהטבע ומיופיו של העולם בכלל, מוזיקה שרוויה בקסם היא הדבר שהכי נחוץ לך כשאתה מגיע אל האי הבודד של חלומותייך.
אז נכון שחופים הם לפעמים תירוצים מוצלחים מאוד לזריקת כל השמות והצלילים האלמנטרים שמרכיבים אותנו. אבל כבעל נסיון מר בעניין אני מציע לכם לחשוב היטב מה אתם מכניסים לאייפוד שלכם כשאתם מוצאים את עצמכם יום אחד מושלכים מהאוניה לאי קאריבי בודד.

 

11 comments on “אלבומי האי הבודד שלי

  1. מקסים ומדוייק.
    משום מה, כשאני הייתי באי הקאריבי הפרטי שלי, כמעט ולא טרחתי להוציא את האוזניות מהתיק, אחרי שבכל מקום אחר הן לא עוזבות אותי.

  2. ואהבתי יותר מכל את המשפט:

    "כשאתה נמצא מול כל היופי הזה של חוף מושלם, אתה מבין שהדבר האחרון שאתה רוצה זה להזיע עם בוב דילן ושרה הו שרה שלו. "

    וזה למרות שאחת מהשורות בשיר האלמותי הזה, שמפגינות לאין קץ את הגאוניות של דילן, מתאימה גם באופן כללי לנשים וגם לטבע הפראי:

    "So easy to look at, so hard to define".

    שי

  3. שרון רז

    התנגן השיר שמיים צפוניים הוא הרגע המכריע. לא רק אצלך. לא רק אז. השיר הזה הורס בריבוע. השיר הזה הוא זיקוק של כל העצב, המלנכוליה והיופי בעולם הזה, פחות או יותר. וההקשה הזו של ג'ון קייל בסיום מרסקת אותך לחלוטין. איזה איש, איזו מוזיקה, איזה שיר. אין יותר.

  4. יש לי 20 גיגה בייט באייריבר שלי, תמיד אפשר למצוא שם משהו…

  5. יעל המקורית

    וכל כך נכונה. למרות שבפעם האחרונה בה הייתי על אי בעל חולות זהובים ועצי קוקוס שמחתי מאוד לשמוע את הקיור, הרולינג סטונס ושות' שהתנגנו באיזה יום מפאב קטן עטור ערסלים במרחק – אבל זו כבר השפעה של שבועיים של האזנה כפוייה של קמפלה FM, הגרסה האוגנדית לגלגלצ. אחריה, כל צליל אחר הוא מבורך.

  6. אבינועם

    בכל זאת יש הבדל בין חופשה באי בודד לבין אם זרקו אותך לשם והיית רוצה לקחת חלקים מחייך דרך המוזיקה.

    כמו ההבדל בין לאכול סטייק טוב בחופשה, או לאכול חולדות על אי בודד רק כי קוראים לך רובינזון קרוזו.

    נתראה יום גליגי.

  7. זה היה ב-1981, סתיו, קצת לפני הגיוס. כנראה ספטמבר או אוקטובר 81', והיתה זו תכנית לילה כלשהי של יואב קוטנר בגלי צה"ל.

    ואני במיטה. עם עצמי. חושב. חולם בהקיץ. ואז זה הגיע.

    הרגע שבו התנגן השיר "שמיים צפוניים" של ניק דרייק שינה את החיים שלי. פשוט ככה. לא כתפארת המליצה ולא כסופרלטיב שנועד להאדיר את השיר.

    תוך שלוש דקות החיים שלי השתנו וכבר לא הייתי אותו בן אדם. קשה להסביר את זה, למי שלא הרגיש כך אף פעם. אבל זה מה שקרה.

  8. פנחש מוואי

    בועז,
    יש תיאוריה נחמדה שטוענת שיותר קל לנו לזכור איפה היינו כשדברים גדולים קרו ולא את הדברים הקטנים הם החיים עצמם. איפה היית כשהתאומים נפלו למשל אתה מן הסתם זוכר. מה אכלת יומיים קודם לכן? איזה יום היה יומיים קודם לכן?

    וכך אתה בטח זוכר איפה היית כשהחיים שלך השתנו.

    נחמד לראות את זה ככה. זה מאפשר לך לקחת אחריות על החיים שלך ועל המוכנות שלך להכיל שינויים כשהם נוקשים בדלת בצורת נשיפה באיזו קרן של דרייק.

    http://www.seeqpod.com/music/?plid=9508091644

  9. ריקי כהן

    בועז, בדיוק ככה קרה לי. גם אני שכבתי במיטה ספק מנמנמת, מקשיבה לתוכנית מיוחדת ברדיו על הוולווט אנדרגראונד במקרה, כי הקלטתי על אוטומט, והרגע שבו שמעתי את "אול טומארוז פארטי" הוא בדיוק כפי שתייגת, שינה לי את החיים.

  10. אי בודד, לא נראה שנשארו כאלו כבר. הגלובליזציה, הקפיטליזם והאמריקניזציה, האימפריאליזם וכל החרא הזה.

  11. חצב

    30 seconds over tokyo – pere ubu
    space odity – david bowie
    upside down – jesus and the merrychain

    ממש לא תקליטים שלוקחים לאי בודד.
    ובכלל – באי בודד מקשיבים רק לרחש הגלים כדברי המשורר:
    "בעיניים עצומות לים ולגליו תקשיב
    אז באצבעות חמות יגעו בך מילים של שיר
    ציפורים קוראות לך ומאוהב בן תתבונן
    לגעגועים שלך אין חוף מולדת ואין שם"

    תרגום רחל שפירא למילים של איציק מאנגר אם אני לא טועה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: